א    🔗

לפני שלוש־עשרה שנה, בעוד מרחבי־חול רבים היו קורנים בירכתי תל־אביב ובין אונית־עולים אחת לחברתה היה תלוי חלל דממה ממושכת על העיר הצעירה, – אפשר היה להבחין על נקלה בכל עולה חדש. וכשבא הוא, בחור גבוה, רזה, חיוור־פנים, אבל ישר־קומה ועז רגלים, עם עינים שהביטו, בודקות, דרך זכוכיות המשקפים, כמו אשנבים מבהיקים, הרגשנו בו תיכף ומיד. נחרתה בזכרון הדמות המוזרה במקצת, פניו של בן־תורה, של תלמיד חכם יהודי בצירוף משהו חדש, לא־מצוי ולא־יהודי. אפילו הגלימה השחוקה, מבודרת־השולים שעטף נראתה משונה – ניצנץ משהו מבן־ישיבה, שיצא זה עתה מאהלה של תורה ושעיניו הולכות ומתרגלות אל האוויר החילוני. מי שראה אותו ברחובות תל־אביב, גלוי־ראש ורחב־צעד, נדמה היה שהוא פוסע ישר ובוטח למרחק לא־ידוע.

אפשר שכמה מצירופי הרישומים האלה נצטרפו אחר־כך, במשך הזמן. אבל ברור, שבבחור הצעיר, שהסתובב בחוגים הקרובים לי, ניכר עוד אז איש־המחרת, זה שלו ולשכמותו היו נשואות העינים בצימאון. היו לנו גם אז אנשים רבי־כשרון בתנועה, אבל נחוצים היו כאלה שיוכשרו אחרת, שפסיעתם תהיה אחרת, – אנשים שיוכלו לתת קצב חדש לכוחות שהיו כמים המוגרים לכל צד. והאיש הצעיר, שנראה צונן במקצת, שגדל בתוך אוויר חופשי ממסורת – מכל מסורת – נשא עמו פתוס חדש ותום חדש: אמונה באדם, אמונה בעם, שאינה יודעת אכזבות ואינה בטלה באכזבות – אמונה טובעת בארבעים סאה של סנטימנטליות ושאינו נטפל אליה גם אותו המיטען המיותר של התחכמות יהודית. הוא היה דווקא בעל־חריפות יהודית, אך חריפותו היתה ממוזגת יותר, תמצית מוצלחת של תורה ומעשה, – מתנה שאנחנו זוכים בה לעתים רחוקות כל־כך. היה בו מאותו יובש אנושי יקר, שגם הוא מצוי רק אצל המעטים, – אצל אלה שאינם מגלים אלא טפח של שירה, בעוד שטפח זה הוא מיטב מהותם.

 

ב    🔗

מה שלקח את הלב בו ביותר היה חן העלם וההומור של המבוגר. ודאי שנתבגר מהר, שהיה רציני לא לפי גילו. אבל שפע של נוער ליבלב מתוכו. לא. הוא לא המית את עצמו באהלו של מדע כל־עיקר. זוכר אני, כמה נתלהב בשעה שבאחת מחוברות ‘מעברות’ נתפרסם מאמר קצר על הלדרלין בצירוף כמה תרגומים משיריו הנבחרים! שמחתי לראות בו חבר להערצת הפייטן טהור־הניב – מה שפחות מכל פיללתי למצוא בו. אותה שעה ידעתי, שבא אלינו אדם בעל פורמציה חדשה – מי שהלכה ואגדה היו לו שני כוחות שהם אחד לגבי מלאות החיים. לגבי קדושת החיים.

לאחר זמן ידענו, שאת ספר־שיריו האחרון של סטיפן גיאורגי אפשר למצוא על מדפי ספריו, כשם שאפשר למצוא שם את הספר החשוב האחרון במדעי־החברה. סטיפן גיאורגי, אחד המחמירים ביותר, זה שרואה בשירה יסוד ומישען למלכות חדשה, היה המשורר, שחרוזיו היו אז שגורים בפיו. ואף כי לפי חינוכו לא הוכשר להבחנה שלימה בתרבות העברית, נעשה יקר לי ברוחב השגתו בכלל. כמה ממנהיגינו יכולים להתפאר בהבחנה כזו לגבי ערכיה האמיתיים של תרבותנו?

אי־אפשר היה שלא להרגיש באדם רב־כשרונות זה, שהוא צועד לקראת גדולות. הוא היה בעל תפיסה חריפה, מהירה, קולעת, – בעל אוריינטציה שאין דומה לה. ידיעותיו היו מפליאות. זוכר אני, שהזמנתי אצלו בעד ‘מעברות’ מאמר על פטר קרופוטקין, שלפי דעותיו היה הקרוב ביותר לרוחי ולרוח הירחון של ‘הפועל הצעיר’ שנערך על ידי. וכמה התפלאתי כשהביא לי, לאחר ימים מעטים, את עבודתו, שהצטיינה בידיעת העניין המקיפה ושנכתבה באותה התפעלות עצמה, שהעידה על בגרות־רוח בלתי מצוייה. מי, גם מן המחוננים ביותר שבינינו, היה עלול לפשטות כזו, לענינוּת־שבתוכן כזו, בגיל של עשרים ואחת?

 

ג    🔗

צלילות שכלית כבירה זו, בצירוף אידיאליות שמורה וסמוייה מן העין, הרימה אותו תיכף מעל לסביבה. האטמוספירה שבה גדל, היתה שקוייה רוח של רנסנס חברתי ואמנותי, היתה מלאה רוֹך חדש, שאיפה להתפרק מאותו סבל־ירושה שבסוציאליזם, שהיה קודר ביותר, דוגמתי ביותר, וארלוזורוב הצעיר, שספג תורת אדם נעלה זו, שנא את הדוֹגמה, את המחשבה הביורוקרטית, גם אם מקורה היה מהפכני: שנא כל שיעבוד, כל קיפאון שבמחשבה, כשם ששנא כל רומנטיקה מעורפלת, שמקורה בהזייה.

הוא הביא מבחוץ אבני־מילואים ליסודות של ‘הפועל הצעיר’. בהמשיכו חוט של חסד על רעיון השיחרור האנושי; מילא אחרי א. ד. גורדון, ששמח לקראתו, בגלותו בו את הכוח המחנך, המשחרר את מחשבת העבודה מן ‘החמץ הנוקשה’ שבקונצפציות זרות. כשהרצה (במאמרו על פטר קרופוטקין) על תורת האנרכיסטן הרוסי שבניגוד לדרוין ומרכס, המעמידים את התפתחות העולם על חוק של מלחמת הקיום ומלחמת המעמדות, העמיד הוא את חוק העזרה ההדדית כיסודה של הקידמה האמיתית, – הביע בעצם את אמונת עצמו והרגשת עצמו: אם הגאולה לא תושג בכוח האהבה, בכוח השנאה לא כל־שכן.

במשך עבודתו הוכנסו בלי ספק קווים חדשים להשגת עולמו: נעשה פוזיטיבי יותר (מבחינה סוציאליסטית), ונעשה על כרחו פּיכח יותר, זהיר יותר, מעשי יותר. אבל מתוך כל גילוייו ומעשיו האיר לי תמיד העלם בתומו, שהכרתיו בשנת 1920, שיצא זה עתה מבית מדרשם של משה הס וגוסטב לנדואר, אלה שצירפו אל הסוציאליזם השכלי את חזון העם וחזון האדם!

 

ד    🔗

עלייתו המהירה היתה מפליאה. כי מראשית צעדיו נתגלה כמנהיג – ידע להשפיע וידע להיות מושפע. כל הרכב כשרונותיו ניבּא גידול מזהיר, בלתי־פוסק. הוא הרים כל כובד ביד קוסמת, בלא נשימה מאומצת, דילג על מכשולים ולא ידע מעצור בלכתו. באישיותו המשוחררת נתבטל יסוד הכיעור של ‘גבאות’ נפגעת, ונקמנית, המצוייה במנהיגים קטני־השגה, שרצונם גדול מיכלתם. בעמדוֹ על במת־האומה, הורחב מאליו חלל המחשבה מסביב לו, נעלם מאליו צילה של מפלגתיות צרת־עין, של קטנות־מוח אישית. בהיקף שבמחשבתו היה מצפונה ואמיתה.

 

ה    🔗

בשנים האחרונות כשהיינו נפגשים כמעט תמיד רק פגישות־עראי, היינו מתגעגעים על אותם הימים שהיינו הולכים ברחוב נחלת־בנימין בצל כוכבים ומשוחחים על עסקי שירה וספרות, והיינו תמיד מבטיחים זה לזה, שהנה תוכשר השעה ונזדמן יחד ונחדש את ימי העלומים הטובים.

הנשכח פעם יקר־אדם זה, שנעקר מתוכנו פתאום ביד־נבלים – חמדת חיים אלה, שיותר ממה שהעניקו לנו הורד אתם שאולה?

 

שירתו    🔗

א    🔗

את המושג מנהיג מציינת אולי בעיקר התכונה האלמנטרית – משהו שהוא טבוע בדם יותר משהוא טבוע ברוח. וודאי, שזהו יותר רצון להשיג, להתגבר, לבצע, מאשר רצון להתבונן, לראות. מנהיגות היא עשייה, ההופכת מאליה מחשבה. המנהיג מעביד בכוח השופע מאישיותו שלא מדעת אנשי דעת, העורכים דמות למחשבתו. פעמים – גם היוצרים אותה בכוח הסוגסטיה שלו.

ברם, מנהיגים גדולים באמת היו בכל הדורות – מפּריקלס ועד יוליוס קיסר, מלאַסאַל ועד הרצל, יותר מאגיטטורים גדולים, יותר מבעלי אינסטינקטים עזים. בלי דריכות מחשבה לא נצייר לנו מנהיג בעל השפעה גדולה – מנהיג שהוא גם מחנך העם, מה שהוא תפקידו האמיתי. רק מנהיג כזה אינו חושש לתבוסה, אינו בטל בתבוסה. ואולי זהו סימן למנהיג אמיתי – שהוא מוסיף כוח בתבוסתו יותר מאשר בנצחונו. וזהו תמיד כוח הרוח, שיניקתו מן המים העליונים.

יש קסם לדרוכי־רצון, והעם יודע להוקיר את ההתמדה, את העקשנות, – את שומרי החומה; אבל השם מנהיג אינו הולמם. הם משמשים סמל לחושים האלמנטריים, למסורת, למה שחי בקרב האומה, אבל ברוח גדולה טבוע גם כשרון של גידול, של השתנות, של עלייה. אומה מסמלת גם יכולת לחרוג ממיצר עצמה, – והמנהיג האמיתי מתגלה גם בכושר זה לגידול. הוא, שבו נתלבש הגניוס של האומה, תמצית כוחה, מסמל חיזוק המסורת וגם התקוממות לה. חוש־העתיד גדול בו כחוש־העבר.

הרכב זה של תפקיד המנהיג מחייב קונסטיטוציה אחרת מזו של ‘שומר החומה’. הוא איש האינסטינקטים בה במידה שהוא גם איש ההכרה; הוא איש־הטבע בה במידה שהוא איש־הרוח. אולי זהו גם הצד הטרגי שבהווייתו; שהוא מאמין בה במידה שהוא רואה, שלא משום שאינו מכיר בקשיים שבשליחותו הוא בטוח בנצחונו, כי אם על אף הכרתו זו.

אכן על כל ליקוי בהכרת המנהיג האומה תמיד נענשת קשה.

ב    🔗

מה שאנחנו הוקרנו בארלוזורוב ביותר, היתה התאמה מופלאה זו של הרגש והתבונה, של המשורר ואיש־המעשה. לא ידענו אדם, שהוא ראוי לאיצטלה של מנהיג, בלי שיהיה איש התבונה וחזון גם יחד. אבל לעתים רחוקות יקום איש, אשר שני אלה ניתנו לו באותה פרופורציה, שאין האחת בעוכרי השניה. וזהו מה שהיפלה את ארלוזורוב מראשית צעדיו – שהמשורר ואיש המדינה חיזקו זה את זה. שבהיותו משורר וחולם, לא היה איש אשר ידע להבדיל, כמוהו, בין חזון להזייה.

כבר סיפרתי על כך פעם, שבהפגשי עם ארלוזורוב בשנת 1920, בעלותו לראשונה ארצה, היה הרושם הראשון שעשה עלי – של בחור־ישיבה לשעבר שנדד מערבה וקנה השכלה מודרנית, אבל כל רגע הוא מוכן להתפלפל אתך בסוגיה חמורה, בפסוקים ובשו"ת. מובן, שנוכחתי מהר, שבחור גבוה וגרום זה הוא כולו אדם מערבי, מלא וגדוש שירה כללית ומדע כללי. אבל משהו מבן־רבנים היה אף־על־פי־כן, טבוע בכל חזוּתו, ורק שהחריפות היתה ממוזגת, ה’זוויות החדות', מיושרות. למי שהכירהו מקרוב אין צורך להגיד, עד כמה שעורר והתעורר למחשבה, – שידע לשמוע וידע להשיב מתוך שקט וחביבות ואורך־רוח. מה שהיה מפליא ביותר, היתה בגרות הרוח הגדולה של העולם, הבקיאות לא רק במדעי החברה, כי אם בשירת העולם. רק לאחר מותו נודע לנו, שהשירה היתה בת־לויתו התמידית כמעט מילדותו – שלא היה רגע גדול בחייו, שלא נחתם בחרוזים טובי־מבע – חרוזים, שגם ברפיונם אינם טיפוסיים לחובב, כי אם לאדם הבודק את נפשו לאור השירה – שלו ושל אחרים.

זה הצורך בביטוי נגינתי לא היה אף הוא אלא צורך לתת לעצמו דין וחשבון על מה שעובר עליו: צורך כפול זה שלנפשו לבאר לעצמו, להגדיר את המאורע בהתאם לתכליתו, ובה בשעה לראותו כחזון, להעמיקו בנפשו על־ידי דברי שיר. לפיכך אתה רואה מחרוזת שירים זו של ימי בחרותו כשיח נפשו וגם כאגרות הודייה לאלה, שעיצבו את נפשו, העשירוה והעמיקוה: הימנונות לבר־כוכבא, להרצל, לאחד־העם, וגם – לניצשה, שקינא לחיים והכשיר לגבורה ושלא היה בחור וטוב בדור שלא הוקסם מקולו, מנגינת מחשבתו.

ג    🔗

כשאנו קוראים עכשיו את שיריו, אגרותיו, סיפורו, – אנו עומדים, גם בלי שנעקוב אחרי פעולתו העסקנית והמדינית, המדהמת בעושר גילוייה, על איזו מתת־חסד, שחונן אותו הטבע ושהכשירתו במיוחד לשליחות חייו.

אנו רואים כברכת נפשו הגדולה בראש וראשונה את מתנת השירה. אין ספק בעיני, שאילו כתב עברית מלכתחילה והיה ממשיך לכתוב, היה קונה לו שם גדול בשירה. ואולם כשחדל לשיר, הושקע כוח נפשי נעלה זה בעבודתו כמנהיג, כתועמלן, כפובליציסטן – נתנה את אותותיה בתפיסת הציונות הנעלה, גם בנאומיו ש’פתוס ואלגיה' היו ממוזגים בהם תמיד מזיגה אצילית, כבכל יצירה טובה.

כנגד יצר השירה היה גדול בו יצר המדע. הוא חלם על קתדרא, והיה בודאי פרופיסור מצויין. אבל יצר החיים היה גדול בו (כבתלמיד של ניצשה…) מכדי שישתקע במדע לשם מדע, ועל־כן ידע לקנות בזמן הקצר ביותר כל מה שהיה בו צורך לפעולתו, בעוד שהמדע כתכלית בפני עצמה, לא משך אותו אלא בימים שנדמה לו, כי עמדתו מתערערת ושטוב לו לנטות הצידה. ברם, זיווּגם של שירה ומדע, – כל כמה שלא עשה אותם תכלית לעצמם, היה המכשיר הנפלא, שאיזן את כוחותיו, שגיוון את קולו, שסיפק לו את חמרי המלחמה בפולמוס עם מתנגדיו הפוליטיים ושהיה קסם בידו שקנה בו לבבות.

בכל טעמו הטוב, בטקט שהיה טבוע בו מלידה, לא היה תמיד ‘ג’נטלמן’ בעל־נימוסין וידע להשתמש גם בסרקזם קשה כלפי יריביו. אבל כנגד הסאטירה העוקצת חונן בהומור, שיש בו גם בשעת רתיחה להכניס רוח של הבנה, של קירוב רחוקים: הבנה למתנגד מתוך התרוממות על הקטנות. נדיבות זו, שניתנה במידה זעומה כל־כך לדור שגדל בתקופתנו, מה שגורם, כי כל פרץ קל שנבעה בחבורה הולך ורחב לאין תקנה, – היתה נדיבות המשורר ואיש הרוח.

במכתבו לפרופיסור הגרמני, שמפיו קנה תורה בספרות, הוא מונה בין משורריו האהובים גם את ליליינקרון. וודאי נתחבב עליו בגלל התום וההומור שבשירתו (באחד משירי בחרותו מצוטט חרוזו של ליליינקרון: ‘הומור, הומור, אחי ורעי!’). חרוז יחיד זה עלול לשמש מפתח לרבים מגילויי נפשו של ארלוזורוב. ואולם מתוך שתירגם את שיריו של אֶדגר לי מאַטרס¹ אתה מכיר גם את זיקתו המיוחדת לסאַטירה העוקצנית. ההומור ניתן לו כמתת מקבילה לסאַטירה – מתת־ברכה.

ד    🔗

השירה והמדע, התום וחריפות האנליזה, ההומור והסאַטירה – כך ניתנה לו כנגד כל סגולת־נפש מעין סם־שכנגד, והן ששיווּ לו את החן של אישיות גדולה, את הכשרון להבין, ומה שקשה כפליים – להיות מובן, לרבים. ואם זכינו במחננו לאישים מעטים, שראויים הם לתואר אנשי רוח, היה הוא אחד הטובים והמצויינים שבהם, שהרי עמד עדיין בעצם גידולו. ולא רק בכשרונותיו וידיעותיו הגדולים, בתפיסתו הפוליטית הגאונית, בכוחו לריכוז מהיר של חזיונות רבים ולהראתם, כי אם בחן־האדם, בלבו שהיה כגן רווה, צומח גיל ותפארת – בחכמתו שהיתה חכמה טובה, משום שהיתה יונקת ממעיינות האהבה.

ממעיינות רבים ינק. ממעיינות ישראל וממעיינות זרים. אביבי העלם הראשונים עברו לאור הבלהות של מלחמת העולם, והשתתפות היהודים בחזיתות שונות, מקום שהועמדו אחים זה לקראת זה, גילתה לו ראשונה את האנומליות של הגלות. רוחו הערה הגיבה על זה בשירים ובמכתבים, כשם שהגיבה על כל מאורע – יהודי ועולמי. אבל שיפעת הכוח כיסתה על כל תהום, ונפש הנער מלאה רננה. מרץ שופע זה מטביע את צביונו על רוב השירים שבמידה שהם מלאים תום יותר, הם נוגעים עד נפשנו יותר. לפי התרגומים, כל כמה שהם טובים ברובם, (השתתפו בהם טובי משוררינו) – אין בידינו לשפוט על איכותם: שירים ליריים, מחוץ למקרים בודדים מוצלחים, אינם עומדים לעולם בנסיון של תרגום. אבל גם כמו־שהם הם מעידים על חיי נפש אינטנסיביים במידה בלתי רגילה. העלם גמע חיי העולם וחיי עמו גמיעות גדולות והיה שיכור מעצמו, שיכור מכוחו – מרוב תפקידיו בימים יבואו. הוא חי באוויר של קדמות ישראל. גיבורי התנ"ך מדובבים את נפשו ואת שיריו. קשה למצוא נשמת נער מלאה תום ומלאה הכרה כנשמתו של עלם זה, בנה של משפחת מהגרים מרוסיה, שהוא שקוע בלימודי הגימנסיה, מעורה כולו בשירה הגרמנית הקלאסית והמודרנית, שליט בחרוז כזקן וכרגיל, ועם זה שוקד על שיעוריו בעברית ובהיסטוריה עברית, עומד בראש אגודת נוער ציונית ומתכשר כולו לארץ־ישראל. רק נער מנערי ישראל בגולה הוכשר לחיות חיים עשירים כאלה, להיות תקוע בבת אחת בכמה עולמות, ושלא לעשות שקר בנפשו.

אכן הוא מעצם טבעו היה בעל אופי קולט, סופג, – בלי ספק חטטני קצת, אבל בעיקר מסוגל לעכל, הרמוני, מטמיע בדמו הטוב יסודות שונים ומתנגדים ובונה מכולם את עולמו. במקום שחריפות ותום, שירה וצלילות יתחברו יחד – שם עולים צמחי האדם לתפארת.

הדם הטוב הזה התרונן מרוב כוח, שתבע מוצא, פעולה, התגברות על מכשולים. זהו הנושא של רוב שיריו:

מִי גְדוֹלוֹת שׁוֹאֵף בַּצֵעַ

יִשְׁתַּחְרֵר נָא לַמְּגַמָּה

לא כוח עיוור, הזורם באין קונטרולה – כי אם מחייב, מזכה לתקן, לעמוד בפרצות העולם, בפרצות עמו:

וְעַתָּה כִּי זַכּוֹֹתִי –זַכֵּנִי

לַחֲזוֹת בַּמִּפְעָל

כוח זה חס לו שיאבד לבטלה. כוח שאינו מכוּון לטוב, מכשיל – הוא בחינת חטא. לא ניתן הכוח אלא למי שיודע לבלום את עצמו, כדי להשיג את עצמו – להתגבר גם על הגורל, כי יעמוד בדרכו לשטנו:

רַק אִישׁ כָּפָה נַפְשׁוֹ, בְּלָמָה,

יֵדַע גַם גוֹרָלוֹ הַכְנֵעַ.

שירי נוער אלה פותחים לנו אשנב אל נפש העלם הנאבקת, המכירה בכוחה והמנחשת את אשר ימצא אותה באחרית הימים. בחרוזי אביב אלה מחלחלים חיים דרוּכים לקראת פעולה, לקראת גדולה, וגם – לקראת אסון; מה שהביע בשירו המקורי, “שיר אבישלום” – שיר שהוא שייך כבר לקניני השירה העברית:

שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה וְהַלַיְלָה יוֹרֵד

בַּעֲלוֹת הַשַׁחַר יָמוּת הַמוֹרֵד.

דִגְלִי נָפַל, נֵס הַחֵרוּת,

עִמוֹ תִקְווֹתַי לא תֵלַכְנָה לָמוּת.

- - - - - - -

אָנֹכִי אָמוּת – אַךְ דּוֹרוֹת בָּאִים

יִלָּחֲמוּ אַחֲרַי אֶת רִיב אֱלֹהִים.

ה    🔗

סיפורו היחידי ‘מסע אל המולדת’², שיש בו יסוד אבטוביוגרפי, מעיד על כשרון אמן ועל תפיסת עולם של

משורר אולי יותר מכל השירים שהשאיר במחברותיו. כאן ננעץ מבטו עמוק יותר משננעץ בחרוזים בקווים דקים־אגדיים, שיש בהם משהו מן הבּלדה, יסופר כאן על עלם רך, שנשא בקירבו את חלום המולדת ואת הרגשת המוות בלהט חדווה – מין אפּותאיוזה של חיי הרצל, של גורל יהודה הלוי, של גורל עצמו.

כאשר נפלה בדמו בשורת המולדת, וכל קולות העולם, כל צבעי העולם – הנוף, אהבת הנעורים, עלו עכשיו רק משם, משם. חולה־געגועים וחולה־אהבה וחולה־אושר חי מאז את חלום שובו למולדת, יום ‘יצא מכבלי אסוריו, וחדל להיות בזוי גויים’, יום ישא לכל הארצות את ‘הלפיד הגדול, לפיד הענק’ – לפיד הבשורה.

אין לקרוא בלי שיברון לב עמוק, בלי הרגשת רוֹך ורחמים עמוקים את מגילת השב, כולה פריחת לב, חדוות אביב. ומוקדי גויעה כאחד. אותה שעה גדולה, שעת צהרים של ‘יום סתו צח כבדולח’ ושמי תכלת ניצנצו ‘כדי אחדות עליונה’, כשקרבה האוניה אל ‘שער הזהב’ של הנוף הנכסף – ‘נאנח אלי ולידי וימת’.