אינני איש מקצועו, ומודה אני – מספרים ודיאגרמות לא קסמוני מעודי, ואם אני מרגיש צורך לחונן את דמותו בקווי זכרון אלה, הרי זה בעיקר, משום שנמנה את האנשים היקרים לי ביותר – אלה שכוחם שמור ומכוּון, הנוקבים כל ימיהם צוּר אחד, צוּר ישראל, ונושאים את אבוקתם ישרת־הלהב למבוכי חיינו האטומים.
פגישותינו לא היו תכופות, ושיחותינו היו על הרוב קצרות. זוכר אני, באותם הימים שהייתי עורך ‘מעברות’ וגם בתקופת ‘מאזנים’, הייתי משתדל מפעם לפעם לקרבוֹ אל עבודתי. אך הוא, שהיה במחקריו איש ההיקף, לא בנקל נתרכז, כנראה, בקטעי דברים. דומה, שלא ראה את שידולי אלא, כהזמנה של נימוס, ובהפצירי בו שיפנה את ליבו לירחון, היה משיב מתוך בדיחות־הדעת.
– לא, חביבי! אין זאת ‘סחורה’ לירחון שלך. חוששני שאהיה אורח זר במחנכם…
זר – זה לא נכון. תמיד ליבבני האיש וליבבתני מלאכתו, שלא תפסתיה אמנם אלא בקוויה הכלליים. מודה אני, כשנפלתי לפני שלושים שנה, בפעם הראשונה לתוך החמימות התל־אביבית, נראה לי המשרד הא"י, שכיהן בו, מיקדש צונן מעט, אך האיש משכני, בכוחו הכבוש, בדיממת צעדוֹ. כל מי שכיוון את חיינו לצד ההוא, לתחומי שדה – היה מאז ומעולם איש בריתי. לא ראיתי גם לעצמי תפקיד גדול יותר, קדוש יותר מלסייע לכבוש את הדרך שאבדה לבמתי ארץ, שרק בכוחן לשוב ולתקן, לשוב ולהעלות את חיינו. אבל בתמימותי לא תפסתי אז עדיין את כל חומרת הבעייה של יצירת יוגב עברי, את כל הקושי שבמעבר. רק במרוצת הימים, עמדתי על כך, שאנשים מסוגו של רוּפּין, שחישובם קודם להתפעלותם, הם הגושרים הסוללים, פייטני ההגשמה.
מרחוק הסתכלתי בו. לעתים רחוקות קרבתי אליו. מעוט צבעים וליבלוב, נראה לאלה שלא הכירוהו מקרוב, מוזר, סגור, כמעט קודר. אך חיוכו, אף הוא כבד מעט, הפציע לא צפוי, והפתיע בו רוֹך אבהי, כבוש – משהו מזמין, מבטיח. בשיחותינו הקצרות, הארעיות, בקרן־רחוב, היבהבו פתאום קווי הומור עליז – אותה תמימות־לב ביישנית, נסתרת, אך משומרת, שהיא תמיד סימן לאצילות שבנפש. זאת היתה חמימותו של גזע אילן מסוקס, מחוספּס־קליפה, שקלט הרבה לחלוחית־שמש לתוך תאיו החבויים.
שופמן מספר באחד מקטעי שירתו על כפרי אחד, איכר משטיריה, שהיה מגדל בגנו עצי תפוחים, אגסים ודובדבנים ומטפל בכוורות הדבש שלו. כשהיה קוטף את הדובדבניות, חבוי בנופו של האילן היו התינוקות מביטים אליו מלמטה מאוד קנאה – סבורים היו, שוודאי הוא טועם מן הפרי המתוק, בעוד שאותה שעה היה לועס לתיאבון טבּק מר מן המר… משהו דומה לזה, אם כי בהיפוכו של דבר, היה ברופּין. כל ימיו היה מתאבק במספרים יבשים, חותר מעירומם של חיי האומה להיאחז בגוש הווייתה, שואל למהות קיומה ולביצור קיומה, בעוד שמאחורי כל אלה היה מנצנץ בעיניו חלום מרחבים ירוקים, – לב ישראל ואדמת ישראל בליבלובם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.