ב"קרית ספר" שנה ד' חוברת א' עמ' 57 מספר מר זנה שבסידור שנדפס ע"י קורניליו אדלקינד שנת ש"ד נמצא בברכת המילה: ויקרא שמו בישראל דניאל (שם בנו של ק' אדלקינד), והוא מוסיף: ויש בהזכרת השם הזה כדי להסיר חשד של המרת הדת שטפלו… על קורניליו אדלקינד. נניח לרגע שזוהי ראיה – באמת גם ישראל מומר יש לו יצה"ר ואפשר שבמקום שאין הזדמנות אחרת הוא מוכן להשתמש גם בספר עברי, כדי להשאיר שם בנו לדורות, וביחוד כשהמקום הוא מקום צנוע שאין לחשוש להיזק ראיה – הרי הוא מורה רק שבשנת ש"ד לא המיר עוד את דתו ושטיינשניידר עצמו, בעל השערה זו, או יתר נכון, בעל ספק זה (מתחלה במאמרו בהאנציקלופדיה של ארש וגרובר כרך 28 עמ' 44 הערה 56 ואח"כ בספרו N. 7765 / C.B., לא 7767) ראיתו היחידה היא, שבסוף ס' הדקדוק: פתח דברי כותב אדל, הנל: ישראל היה שמי וקורניליו זכרי. אבל הספר ההוא נדפס בשנת ש"ו. שטיינשניידר בעצמו מביא ראיות מכריעות לסתור השערתו זו. למשל שבהשיר שנמצא בסוף פירוש רלב"ג עה"ת שנדפס בשנת ש"ז נאמר: ראשם קורנילייא ישראלי, אלא שלא נתקררה דעתו בזה קודם שמצא באור להפתגם הסתום הנ"ל (אמנם, ש"ש קצת חולשה היתה לו לראות בכל מקום מומרים). אבל את הפתגם ההוא כבר באר עצהיו"ט ר' נ' רבינוביץ במאמרו על הדפסת התלמוד (מינכן, עמ' 34 הערה 43) ע"י זה, שאדלקינד זה שני שמות היו לו: ישראל וקורניליו, והשתא הכל אתי שפיר.