הקובץ מחולק לד' מחלקות: א) ביבליוגרפיה, החלק הראשי שבו, ב) תעודות היסטוריות, ג) שונות, ד) גם כן ביבליוגרפיה, ונקבע לו מדור בפני עצמו, לפי שהמאמר היחידי שהוא מכיל כתוב אנגלית. המאמרים האחרים כולם כתובים עברית, חזון בלתי נפרץ בארצות הגולה. אמנם הסגנון דורש לפעמים ליטוש.

בראשונה יסע זקן הביבילוגרפים, אהרן פריימאן, במאמרו: “מאמץ כח לר' משה אלמושנינו דפוס בלתי נודע” (עמ' 7–9, בצירוף ב' צילומים).

פריימאן (מכאן והלאה: פ') מוסר לנו שבסימינר על שם שכטר נמצאים דפים אחדים בודדים, וביניהם גם ה"שער", של הספר מאמץ כח הנ"ל. על ה"שער" נאמר שהס' התחיל להדפס בקושטנדינא בשנת שמ"ב. עד כה נחשבה הוצאת וויניציא משנת שמח להראשונה. אמנם פ' עצמו מסתפק בזה (עמ' 9), אם הוצאה זו של שנת שמ"ב שמה הוצאה, כלומר אם נגמרה בדפוס ויצאה לשוק. לכותב טורים אלו הוא קרוב לוודאי שלא נשלמה. רחוק הוא שספר זה, שמשנת שמ"ח לא נדפס שוב, יצטרך במשך שש שנים לשתי הוצאות, ועוד יותר רחוק הוא שר' שמעון, בנו של המחבר, שהיה פעיל גם בהדפסה ראשונה, לא יזכיר לא בהקדמתו ולא בחתימתו להוצאת וויניציא, שהיא ההוצאה השניה, עובדה שהיא שבח לספר. ההנחה היא קרובה שמחמת רוע הדפוס או הנייר (עיין בעמ' 9) הפסיקו את ההדפסה בקושטא וחידשוה לאחר זמן בוויניציא, דבר שהיה מצוי אז (עיין ב"מחקרים ביבליוגרפיים" לטויבר, עמ' 18, וגם כאן להלן עמ' 413).

הדבר החדש בהוצאת קושטא הוא הקדמת ר' יצחק בן ר' יום טוב ן' פאר’ג (= פארג'), חתנו של המחבר, המניה של הספר, בלוית שיר קטן אחריה, שצילומם ביחד עם זה של ה"שער" נספחו למאמרו של פ' הקדמה זו מכילה בתוכה ידיעות חדשות על אודות ר"מ ומשפחתו. ממנה אנו למדים: א) את שם חתנו של ר"מ, ב) שבתו של ר"מ מתה במגפה, ג) שהיה לו בן אחד שטבע בים. בעל ההקדמה מוסר לנו לא רק את שמו ושם אביו, אלא גם את שם אבי אמו. פ' מביא כל אותן הידיעות הנמצאות בהקדמה שמקצתן לוטות שם בערפלי המליצה, מזהה את כל האישים הנזכרים שם ומצרף להן ידיעות אחרות. חבל שביבליוגרף מובהק שכמותו לא נגע כלל בשאלת הס' “לב נבון”, שחיברו ר' יצחק דון דון, אבי אמו של ר' יצחק הנזכר, ושחלקו הראשון בשם “מפר מחשבות”, היה כבר נדפס בעת כתיבת ההקדמה, כמו שנראה לכאורה משם.

על זה אפשר להוסיף שגם ה"שער" המצולם מכיל ידיעה אחת בנוגע לספרנו. הביטוי הנמצא שם:…“דרושים… אשר נעתקו מדרשותיו של המחבר הספר הקודם ספר ידי משה” מראה שר"מ הכין שני ספריו אלו ביחד לדפוס, אלא שהס' ידי משה זכה ונדפס בשנת של"ב, והשני רק לאחר זמן מרובה (עיין להלן עמ' 411).

אנו עוברים עכשיו אל פרטי המאמר. בתחילתו נאמר: “ספר מאמץ כח קובץ כ”ח דרשות… משנת שי"ב עד של"ג. טה"ד; הדרוש האחרון בזמן (דרוש י"ד) הוא מן י"ד בכסליו, של"א.

“כסף הוצאות הדפוס” אומר פ', “נתנו ר' אברהם ור' אבשלום אלמושנינו, בני משפּחתו של המחבר”. הרשות ניתנה לשער שר' אברהם זה הוא אותו ר' אברהם הנזכר בשו"ת מהרש"ך (ח"א, שאלה ל"ז). השאלה שם היא על מחלוקת שנפלה בין “הגביר הנעלה כמר אברהם אלמושנינו יצ”ו ובין בני אחיו ר' יוסף ז"ל על אופן חלוקת החצר שדרים בו בעלי הדינים". מהרש"ך כותב בתשובתו: “חשבתי שיתבאר הדבר… מגזרת ופסק החכם השלם הכולל כמהר”ר משה אלמושנינו זלה"ה" וכו'. ואולי ר' אבשלום הנזכר הוא אחד מבניו של ר' יוסף הנזכר בשו"ת הנ"ל.

על שנת הולדתו של ר"מ מביא פ' דעות שונות, ובתוך דבריו הוא אומר: “י”ש עמנואל כותב (בספרו Histoire des Israélites de Salonique ח"א פריס 1936, עמ' 176) שלפי הנראה נולד בשנת רע"ח", כאילו היתה זו אחת ההשערות האחרות שהוא מביא שם, אבל באמת זוהי עובדה שאין להרהר אחריה, וההשערות האחרות הן בטלות. ע' מעתיק במקום הנזכר קולופון של כ"י אחד של ספרו של ר"מ “פני משה” (פירוש על ס' המדות לאריסטו) שז"ל: “השלמתי… הבאור… ליל יום שני ט”ו בשבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות וששה עשר לבריאת עולם והי(ה)[ת]ה שנ(ה)[ת] שלשים ושמנה למולדתי אשר היה(!) בשנת וערב"ה"… (התיקונים הם לע'); כה"י, שהוא משנת שי"ח, נכתב בחיי המחבר (ברשימת נייבואיר, סי' 1435; בספרו של ע' ח"א, עמ' 180, ה' 48, עפ"י טעות כפולה: סי' 797). תאריך זה מתאים גם לדברי ר"מ במקומות אחרים מספריו. בספרו “בית אלהים”, שחיברו בשנת ש"ו, הוא כותב: הרי אני כבן ל' שנה" (רשימת בודליאנה לשטיינשניידר, טור 1770, בערך “משה אלמושנינו”), ובספרו מאמץ כח –: “ומעתה ראוי לי ולכל בן גילי מבן חמשים שנה ומעלה”… (דרוש יב, משנת ש"ל, דף ק"ט, ע"א).

הלאה: “כרמולי (בספרו La famille Almosnino) כותב שנולד בקושטא. מקורו בספר זמנים של ה”ר סעדיה לונגו". טה"ד; כרמולי אומר בפירוש (עמ' 11) שר"מ נולד בשאלוניקו, אלא שנפטר בקושטא במשך המשא ומתן שהיה לו שם (עמ' 16). קודם לזה אומר כרמולי שר"מ נתעכב בהדפסת כמה מספריו, לפי שהוצרך לצאת לקושטא לטובת היהודים שבשאלוניקו. כנראה העתיק כל זה מספרו של לונגו הנזכר; ומכיוון שלונגו היה בן עירו ובן זמנו של ר"מ, אין לנו שום יסוד להטיל ספק בעדותו. ההשערה היא קרובה שר"מ יצא לקושטא בשנת של"ד, בעת חילוף משמרות, בשעה שקם מלך חדש, מוראד הג', שאיש לא חשד אותו בשנאת בצע, ובעת ההשתדלות נפטר שם. צריך להניח שר"מ נפטר בין של"ד־של"ז, לפי שרחוק להניח שישתהה בקושטא יותר מג' שנים. יציאה זו היתה כנראה גם הסיבה שהס' מאמץ כח לא נדפס בחייו. בזה מתישבת גם העובדה שבהסכמות (= תקנות שנעשו על דעת רבים) הת"ת בשאלוניקו שמשנת של"ד אין ר"מ חתום עליהן, בעוד שבאותן שמשנת של"ב נמצאת חתימתו (עפ"י עדותו של ד' פיפאנו בספרו: “שלשלת רבני שלוניק” וכו', דף ג', אלא שזה רוצה להסיק משם שר"מ לא היה כבר בחיים בשנת של"ד). ע' כותב בספרו הנ"ל (עמ' 184) שר"מ יצא לקושטא כבר בשנת של"ג, אבל ראיתו אינה מספקת.

הלאה (בשמו של שטיינשניידר): “בשנת ש”ו חיבר ספר בית אלהים ושער השמים". די רוסי ברשימתו (סי' 109) ונייבואיר ברשימת בודליאנה שלו (סי' 2036), שכה"י של הספר היה תח"י, אומרים שהם שני ספרים שונים. השני מכיל בתוכו, לפי דבריהם, תרגום ספרו של פורבאך וגם פירוש עליו (עיין י"ר מלכו, סיני, שנה ה, כרך ב', עמ' ר"ג).

הלאה (עמ' 8): “הר”מ אלמושנינו נפטר בהיותו כבן ששים שנה". זה מתאים להשערתנו הנ"ל, וחבל שפ' לא הביא את המקור שממנו שאב, או את היסוד אשר עליו בנה את החלטתו זו.

הלאה, בשם ע': “אמנם בשו”ת מהרשד"ם ח"ד סימן שי"ו, שנכתב בשנת ש"ם, כותב עליו ז"ל". לא התשובה נכתבה בשנת ש"ם – היא בלא תאריך –, ורק המעשה שעליו תסוב השאלה, צוואת השכיב מרע, אירע באותה שנה, והתשובה היתה יכולה להכתב גם בזמן מאוחר. על כן אין משם ראיה שר"מ נפטר קודם לשנת ש"ם, אעפ"י שלמעשה היה הדבר כך, כמו שראינו.

הלאה: “כרומלי (שם, עמ' 17) מעתיק מצבת אשתו של הר”מ אלמושנינו מרת דונא שמחה, ושם כתוב שנפטרה בשנת שמ"ח". כותב טורים אלו לא מצא שום רמז לזה בהעתק המצבה. המלה “שמחה” בשורה האחרונה שלה: אם הבנים שמח"ה בשנת פלוני… (הנקודות הן בספרו של כרמולי) רומזת לא לשנת פטירתה, אלא לשמה של הנפטרת. גם בש' ג' של המצבה נאמר: גם שמח"ת עולם על ראשה. בוודאי היה על המצבה גם תאריך, אלא שנמחק, והנקודות בספרו של כרמולי מורות על זה, או שהן מורות שמחבר האנתולוגיה, שממנה העתיק כרמולי את נוסח המצבה התעניין רק בשיר עצמו, לא בשנת המאורע, וע"כ לא העתיק אותה. כרמולי באמת לא תפס “שמח”ה לתאריך, רק החליט על סמך הכתובת שעל גבי המצבה, שז"ל: “חקקי אבן על מצבת… אשת… ז”ל", ששמחה נפטרה לאחר פטירת בעלה. אבל גם החלטה זו אינה מבוססת, לפי שהכתובת היא כנראה למחבר האנתולוגיה, ולפיכך אין בכוחה לפסול את עדותו של כ"י שפ' מביא לאחר כך, ששמחה נפטרה בשנת שי"ד, כלומר בחיי בעלה.

כנראה לא רצה ר"מ, שהיה עדיין איש צעיר לימים, להיות שרוי בלא שמחה ונשא אשה אחרת (או שהיו לו שתי נשים), עובדה שלא נזכרה, לפי ידיעתי, עד כה. בשו"ת מהרש"ך (ח"א, סי' מ"א) נאמר: “בצואת… כמהר”ר משה אלמושנינו זלה"ה נמצא שתטול אשתו שני חלקים מנכסיו לפרעון", נמצא שר"מ היתה לו אשה שנפטר בחייה.

פ' מונה שלשה בנים לר"מ: ר' שמעון, הידוע, ר' יהושע, הנזכר בהקדמת המגיה של מ"כ, דפוס קושטא, ור' יצחק. את המקור על מציאות הבן השלישי, אין פ' מודיע. מצד השני, מהרש"ך בתשובתו הנ"ל מביא עוד פיסקא מצוואת ר"מ שו"ל: “וחלק אחת וחצי לפרנסת זרע בני ברוך לאשר יהיה לומד ועוסק בתורה”; מהרש"ך מכנהו שם: “כהר' ברוך יצ”ו". אנו רואים שלר"מ היה בן בשם “ברוך”. ואולי נפלה טה"ד במאמרו של פ': יצחק במקום: ברוך.

פ' מביא בשם קורא הדורות שר' יצחק, חתנו של אלמושנינו, מובא בשו"ת מהרש"ך ח"ב, סי' פ"א ושו"ת לחם רב, סי' קנ(ו)[ז]. ב' המקומות הם באמת אחד, לפי שר' יצחק פנה בשאלה אחת בדיני ממונות, שהוא היה התובע בה, לשני המחברים הנזכרים שהדפיסו אותה בספריהם. שניהם חולקים לו כבוד גדול בתשובותיהם.

בהערה 13 מצווה פ' לעיין בספרו של רוזאניס: “קורות היהודים בתורקיה”, ח"ג, עמ' (160) [127]; ובאותה הערה עצמה הוא מביא דעת ר' יוסף לעווענשטיין בס' “דור ודורשיו” שר' יצחק הנ"ל נפטר בשנת שנ"ד. צריך להעיר שב' דעות אלו סותרות זו את זו. לפי דעת רוזאניס, ר' יצחק ן' פארג', החתום (בלא הזכרת שם אביו) בשו"ת לר' יחיאל באסאן סי' (י"ז) [פ"ו], הוא ר' יצחק שלנו, ואם כן היה זה עדיין בחיים בשנת שפ"ה, לפי שהמעשה שעליו מוסבת השאלה אירע באותה שנה, כמו שנראה משו"ת מהרימ"ט, אה"ע, סי' א'.

פ' אומר להלן: “אביו (של ר' יצחק. מ"ו) הרופא יום טוב… מובא בשו”ת מהרש"ך ח"א סימן ל"ב". אפשר להוסיף על זה שמאותה תשובה וכן גם מהתשובה בשו"ת לחם רב הנ"ל מוכח שר' יום טוב היה לא רק בעל נכסים ורופא, אלא גם אחד מחכמי ישראל המובהקים שבאותו זמן. מהרש"ך מכנה אותו: החכם השלם הפוסק, וכדומה, ור' אברהם די בוטון – החכם השלם רועה ישראל.

פ' מחליט להלן שר"י הנ"ל ביחד עם ר' סעדיה לונגו היו מבני חברת המשוררים בשאלוניקו שחיברו שירים שקולים, שרשימת שיריו נמצאת בספרו של צונץ: ליטרטורגיש. דיר סינאג. פואזי (עמ' 550) ושדוגמאות משירי המשוררים הנזכרים פירסם דוידזון ב"סטודנטס אנואל (ח"א, עמ' 89 ועמ' 93).

כל אלו ההחלטות אינן מדויקות. צונץ רושם שם ג' שירים ששם מחברם הוא פרגי, אבל השם יצחק לא נזכר שם; כולם נמצאים בקבצים שמוצאם מאפריקא הצפונית, עיין ב"עמודי העבודה" ללאנדסהוטה (עמ' 307 והוספות), בקובץ של שירי מארוקו (“שיר ידידות”, מארראכיס, 1921, דף ח) וב"הילולא רבא" לר"י אנהורי (ליוורנו, תר"ז, עמ' 46); השיר שבשם מיוחס בפירוש לר' פראגי שוואט, מקובל ומשורר תוניסי. דוידזון באוצרו מייחס את כל ג' השירים להאחרון; מלבד זה השיר הב' והג' אינם שקולים. גם הדוגמאות של דוידזון אינם אלא שירי תוניס, עיין בהקובץ הנזכר ובאוצרו. מדברי פ' מוכח שהוא חושב את ר"י לתושב שאלוניקו, לפחות במשך איזה זמן, על יסוד ההנחות המוטעות הנזכרות. אבל באמת אין לנו אפילו רמז דרמיזא על זה. המקומות הנזכרים בקשר עם ר"י הם: אדרנופול וקושטא. במקום הראשון ילדה אשתו בן בשנת שכ"ח (פ, עמ' 8), בקושטא כתב את ההקדמה הנ"ל לס' מאמץ כח בשנת שמ"ב ולפי דעת רוזאניס הוא חתום ביחד עם רבני אותה הקהילה בתשובה הנ"ל, ולפיכך הוא קובע את דירת ר"י שם. בשאלתו הנ"ל שערך לרבני שאלוניקו, ר"י חותם: “המשתחוה מרחוק”, משמע שהוא לא דר שם, באותו זמן לפחות. אינו נמנע אמנם שבין השירים הרבים המיוחסים באוצרו של דוידזון לפראגי סתם נמצאים גם שירים לר"י בייחוד שאנו מוצאים לו שיר קטן שקול לאחר הקדמתו הנ"ל, וצריך לשער ששירתו זו לא היתה יתומה, אבל ראיה ע"ז אין לנו.

להלן (עמ' 9): “אבי אמו של הר' יצחק ן' פאר’ג היה הר' יצחק (בר' משה. מ”ו] דון דון המובא בשו"ת הרלב"ח סימן קל"ד ושו"ת אהלי תם סימן ר"נ". המלה האחרונה היא טה"ד, לפי ששו"ת אהלי תם מחזיקים רק רי"ג סימן; לדון דון יש שם כמה תשובות שהוא חותם עליהן גם שם אביו, עיין בשם הגדולים במקום שרומז אליו פ' בהערתו. משו"ת רלב"ח (במקום הנזכר) אנו למדים שדון דון היה בשנת רפ"ה בצובה (אליפו).

לבסוף אומר פ': “ה”ר יוסף יעבץ המדפיס של ס' מאמץ כח, קושטא, שמ"ב, הדפיס גם הס' ידי משה פירוש על חמש מגילות". על זה אפשר להוסיף: א) לא רק הס' הנזכר אלא כל ספריו של ר"מ שנדפסו בחייו (פרקי משה, תפלה למשה וגם ספרו הנהגת החיים, בלשון ספרדית, ובאותיות עבריות) נדפסו בדפוסו של יעבץ, ב) שר' יוסף יעבץ זה, שנאמר עליו ב"שער" הספר: “בן לאדוני אבי… כמהר”ר יצחק בן הרב החסיד כמהר"ר יוסף יעבץ הדורש", הוא נכדו של ר' יוסף יעבץ ממגורשי ספרד, מתנגד הפילוסופיה הידוע בספרו “אור החיים”, לפי שאותו כינו בשני כינויים אלו: החסיד והדורש. בעל הראשית חכמה, למשל, המזכיר תכופות את פירושו של זה על פרקי אבות, בעל קורא הדורות (מהד, קאסל, דף ל) ובעל שם הגדולים (בערכו) מכנים אותו “החסיד”. גירונדי (“תולדות גדולי ישראל”, עמ' 158, סי' י"ב) מכנה אותו, בוודאי על יסוד של מקורות קדומים, “הדורש”.

על המדפיס עצמו, עיין בספרו של רוזאניס הנ"ל (ח"ב, הוצאה ב', עמ' 73). בית דפוסו של יעבץ זה היה עדיין קיים בשנת 1584 (שמ"ה), עיין ברשימת בודליאנה לשטיינשניידר (טור 44, סי' 266), באופן שאי אפשר לתלות הפסקת הדפסתו של הס' מ"כ בסגירתו של ביה"ד (לא כמו שאומר עמנואל בספרו הנ"ל, עמ' 238, שביה"ד נסגר בשנת 1572).

לאחרי פ' בא במאמרו: “הערות ביבליוגרפיות” (עמ' 15–22) ח' ליברמאן, צעיר הביבליוגרפים, בזמן אבל לא במעלה. הוא מאותם הביבליוגרפים שאינם מפחדים לגשת גם אל הספר פנימה, וגם את ה"שערים" הוא פותח בחכמה ומשנה אותם בתבונה. כאן למשל מצא שהמסכים על הס' “ערכי הכינויים” (דיהרנפורט, תקס"ו) הוא לא: צבי לוי בהגאון מהר"ש, כמו שנדפס בטעות, אלא: לוי יצחק בהגאון מהר"ם, כלומר הרב מברדיצוב (על שתי הטעויות האחרות שמצא ל' ב"מפתח ההסכמות" ללווינשטיין, כבר עמד וואכשטיין במאמרו במונאטסשריפט, 1927, עמ' 130), ועל ידי זה עלה בידו לקבוע את הזמן שבו עקר האחרון את דירתו מזליחוב לפינסק. ל' נוטה ללמד זכות על המדפיס ולתלות את טה"ד בהקושי לקרות את החתימות המסולסלות של הרבנים. חתימת רל"י, שמקצתה נצטלמה באנציקל. יוד. (כרך ג'), היא אמנם מסולסלת, אבל אין שום אפשרות לתפוס את שמו השני ל"לוי". ל' אומר שהטעם שהרב מבריסק כינה את רל"י: “הזעליחאווער” אעפ"י שזה כבר היה בפינסק, הוא לפי שלפעמים מכנים אדם גדול על שם העיר שנתפרסם שם, ומביא דוגמאות לזה. בנדון שלנו אין צורך להביא ממרחק לחמו לפי שאנו יודעים שרל"י היה מכונה “הזליחובי” גם לאחר שהיה רב בברדיצוב: עיין דובנוב: “לתולדות החסידות” (עמ' 195, הערה 2). עם כל זאת נראה שהרב מבריסק נתכוון בזה לנהוג בו מנהג זלזול, לפי שפינסק היתה עיר ואם בישראל, משא"כ זליחוב שהיתה עיירה קטנה; הרב מבריסק באותה פיסקא עצמה כותב: וניצחתי את יצחק העזליחאווער ריש בריוני שלהם.

יצחק ריבקינד ממשיך במאמרו: “בקרית דפוס” (עמ' 23–39) את חקירותיו על השינויים הנמצאים לפעמים בין טופסים שונים בני הוצאה אחת של איזה ספר. כמדומה שר' מפריז קצת בהערכת מידת בקיאותם של קוראיו כשאינו מודיע לא את מהות הספר שהוא מדבר עליו, אפילו כשזה אינו מן המצויים, או כשישנם הרבה ספרים המכונים בשם זה, ולא את שם מחברו. הוא כותב למשל (עמ' 34): “תורת חיים, קאפוסט, תקפ”ו", אעפ"י שיש כמה ספרים בשם זה. הספר שלפנינו הוא ספר של חסידות חב"ד כלומר ספר שלא רבים בקיאים בו. הוא מקדיש פרק מיוחד למחיקות הצנזורה. בקשר עם בדיחת הצנזורה שר' מביא: עכו"ם קטניות, במקום: מין קטניות (עמ' 25, הערה ב'), בדיחה שכבר רשם אותה שטיינשניידר בספרו הגרמני: “הרצאות על כה”י העברים" (עמ' 37), הנני מרשה לי לרשום כאן טעות אחת ממין זה העומדת וקיימת בספרינו עד היום. בפירוש ראב"ע על הפסוק בדברים ז, ה' נאמר:… “ואל תתגאל בדברי הכותיות המצוירות במצבות ואשרים”, דברים שאינם מובנים, וחוקר אחד בזמננו חשב “הכותיות” לשם מפשט. בכר הוא שמצא את הנוסח הנכון בכ"י אחד: הגויות, והוא גם שפירש אותו הפירוש הראוי (מגצין, בעריכת ברלינר והופמן, 1886, עמ' 28), היינו שצריך לקרוא את הגימל בשוא ואת הויו בחירק, מלשון “ראש הגויה”, האבר שהגויים הקדמונים היו נוהגים לצייר על המצבות והאשרים שלהם, והשם הזהיר את ישראל שהם לא יעשו כן (אולי: “אברי”, במקום: “דברי”?).

מאמרו של בועז כהן: מזכרת מחברי התשובות בספר “פחד יצחק” (עמ' 41–57) הוא עבודה חשובה מאוד. הספר פ"י למרות מגרעותיו וטה"ד וט"ס המרובות שבו (עיין בהתנצלות המגיה בסוף אות ש), הוא אוצר בלום של ידיעות בכמה וכמה מקצועות ומפתח זה של כ' מקיל החיפוש בו. כ' אמנם אינו רושם את כל המחברים שנזכרו בספר אלא רק שמות בעלי התשובות (או השאלות) שבו. ר' גור אריה הלוי ממנטובה, למשל, נזכר פעמים אין מספר בספר, אבל במפתחות של כ' (סי' 35) – רק ב' פעמים: תשובה אחת ושאלה אחת.

כ' השקיע בעבודתו עמל רב, אלא שבכ"ז השאיר אחריו מקום להתגדר בו. לפי שהמאמר מיועד לשימוש, הננו מתקנים גם את טה"ד שהרגשנו בהן, אם הן משבשות את הקורא. אנו הולכים על הסדר. כדי לקמץ במקום, הנני רומז על התיקון, במקום שאפשר, בזה שהנני נותן את הטכסט המשובש בסוגרים עגולים, ואת המתוקן במרובעים.

עמ' 42, ש. אחרונה: (ביצנטו) [בצינטו]. עמ' 43, ש. 6: אע"ג שאחד מן המורים היה (סומך) [חוכך] להקל". שם, ש. 18: “וכתב מהרר גא”ל [= גור אריה לוי, עיין בסי' 35]. לרשימת כ' (עמ' 46) של ספרי הלכה מהמאה הי"ח ואילך על פי סדר הא"ב (הוא נתן שם יותר ממה שהבטיח, היינו ב' ספרים ממאה הי"ז), יש לציין שבבית הספרים שעל יד היברו יוניון קולג' יש כ"י ממין זה לחננאל ניפי. הוא כנראה התכונן לחבר ספר כזה, אלא שלא הספיקה לו השעה: מן 114 דף שמכיל כה"י, 90 הם חלקים לגמרי.

סי' 1. “אבי עד שר שלום באזילה ממנטובה”. יש להוסיף את כינויו הספרותי: אשב"ב, עיין בערך חלה בטומאה, דף יט, ועוד. “ערך אמירה, ע' ק”פ–קפ"א [קפ"א, עוד תשובה]. (כ' משתמש במ"מ בהוצאת מקיצי נרדמים של האות א של הפ"י, לא בהוצאה ראשונה שלו, והוא כותב אז: “ע”, במקום “דף”, אעפ"י שהוצ' מק"נ מסומנת עפ"י דפים, לא עפ"י עמודים). שם. “אשה, ע' רמח” [ב' פעמים]. שם. (בן, דף לו) [בעור, דף לז]. שם. "בר מצרא, דף סד, (סו–סז"). שם. צריך להוסיף הערכים: הכשר כלים, דף יט; ושט, דף נד (טור ד). שם. חלה בטומאה, דף ט' [ב' פעמים]. שם. להוסיף הערכים: יין שרף, דף כו (עיין כ. בסי' 119), וכותב ומוחק, דף נד.

שם. "כלי חרס, [דף] עג (–עד"). שם. להוסיף הערכים: כתם, דף קח (ב פעמים); מבשל בשבת, דף ז (כנ"ל); מגלה, דף יח, ומהו לתלות בדם המכה, דף כד (ב' פעמים). שם. "ספר תורה, דף קמ(ב")[ד]. שם. להוסיף הערכים: פאות ראש, דף ב; פסולים לדון בסנהדרין, דף לג–לד, ופסוקי מוסף, דף מב (ב' פעמים). שם. "פקוח נפש דף (נא, נב") [נ, נא, נא–נב]. שם. “קדושי (אשה") [עד אחד]. שם. “שבוע שחל ת”ב…, דף מג (–מד") [מד, ב' פעמים]. שם. להוסיף הערכים: שבת. מלאכות שיכול הגוי לעשות בעד ישראל בו, דף עז [ע”ב, ש. 2–6); שמות שאינם נמחקים, דף רנד (ג' פעמים); תחיית המתים, דף כח (ב' פעמים), ותשמיש המטה בתשעה באב, דף קפ.

סי' 3. “אברהם ברוך פ[י]פירנו. (מגיה ס' פחד יצחק (ח"ו) [ח"ה])”.¹ באמת אין מקומו ברשימה זו, לפי שלא מחבר הס' פ"י מזכירו, אלא הוא נזכר בראש הערותיו שהעיר בח"ה של הספר (ושציין אותן (כולן, לא רק אחת מהן) בשם “זכור לאברהם” (לא ‘בכור’ וכו'). שם. "מת תופס…, דף (קצז") [רמא].

סי' 5. “אברהם חיים רודריגיס” [מליוורנו] (כ' מציין לפעמים ברשימתו את המקום שכתבו שם המחברים את תשובותיהם; הוא נוהג לרשום רק מקום אחד, מקומה של התשובה הראשונה, אפילו אם נמצאו לו לאותו מחבר תשובות מב' מקומות. מפני חוסר מקום אני מוסיף מקומו של המחבר, כשכ' השמיט אותו, רק כשיש לי להעיר גם הערה אחרת ביחס לאותו מחבר). שם. להוסיף ערך קיקולאטה וברכתה, דף ה–ז; היא אמנם בלא חתימה, אבל עיין בהערתי להלן סי' 111.

סי' 7. “אברהם ב”ר יהודה אלק[ו]סטאנטי(ט)[נ]י [מאנקונא]. ערך קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 8. “אברהם ב”ר יהודה סגרי" [מקסאלי. כינויו: אס"י, עיין בערך תפלין בחולו של מועד, דף קט]. שם. “טומאת אהל, דף ע(ג") [ב]. אות ג, דף (מד–) מו (ע"ב ש' 24); התשובה בדף מד–מו ע”ב היא למשיב אחר, עיין להלן הערתי לסי' 155. יש להוסיף שהתשובה נמצאת בשמש צדקה, חו"מ, דף לח. שם. "קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 9. “אברהם יוסף שלמה… “גראציאנו” (ממודינא; כינויו: אי”ש ג"ר. ששה הסי' 10, 53, 109, 126, 127, 135 טעונים מחיקה. בעל פ"י מעתיק בערך ספר תורה, דף קנה (לא “קנד–קנה”) תשובה קצרה מס' אגרות הרמב"ם, ד"ו, ש"ד, שאלו חמשה “חכמי נרבונא” חתומים עליה; ולפי שנאמר בתחילת התשובה: “וחתמנו מקצתנו בזה”, נתוספה לאחר חתימת החתום האחרון המלה “תם”, כלומר שתמו החתימות (לא כמו כ' שתופס בסי' 126, “תם” לשם משפחה); מחברים שחתימותיהם נעתקו מספר דפוס, אין כ' רושם; הוא אינו רושם למשל שמות ששה החתומים הנעתקים מס' לקט הקמח בערך קדושי אנוסים, דף עה, ע"א, ועוד.

סי' 11. “אברהם הלוי שליח צ(ר)פת”. שם. "ערך קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 12. “אברהם ב”ר משה הכהן" [מפירארא]. שם. להוסיף ערך הפסד מרובה, דף לז, ואולי גם ערך קיקולאטא, דף ז–י: התשובה היא לר"י לאמפרונטי, אלא שהוא כותב: “הכינה וחקרה תלמידי… רבי אברהם” וכו'.

סי' 16. “אברהם ב”ר שלמה זלמן" טעון מחיקה, לפי שהוא אינו אלא מעתיק. ובפ"י נמצא ממנו רק התנצלות המעתיק.

סי' 19. “אהרן סגרי”. יש להוסיף שהוא אביו של ר' נתנאל סגרי (סי' 137), מחבר שו"ת “עפר יעקב”, הנקרא בכלל: אהרן יעקב וכו'.

סי' 22. “אליהוּ ב”ר משה מוגאג(י)[ו]ן" [מאנקונא]. שם. "קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 23. “אליהו… הלוי” [מפינאלי]. שם. “ערך עני… דף קי–קטו” [, קטו].

סי' 24. “אליהו מנולא [מרומא]. ערך חליצה קודמת” [דף כו].

סי' 25. "ערך קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 28. “אלישע מיכאל (ב”ר אוריאל רפאל] פנצי" (מפירארא]. שם, ערך אמירה, ע' קפא (–קפב") [,קפב]. שם. להוסיף הערך נטילה, דף נב (ע"ב, ש' 10 מלמטה) – נג, נג (ע"ב, ש' 25 מלמטה) – נד.

סי' 30. “בנימין ב”ר אליעזר כהן ויטאלי" [מריגייו; כינויו: ב"ך = בנימין כהן, עיין באות מ, דף קעג, טור ד]. הוספת השם האחר חשובה בייחוד כאן, לפי שדוידזון למשל מנה באוצר השירה וכו' שלו את בנימין… ויטאלי לחוד, ואת בנימין כהן לחוד. עיין ברנשטיין: “משירי ישראל באיטליה”, עמ' קעג. שם. יש להוסיף שהתשובה “עגונא דאתתא” נמצאת בש"צ, אה"ע, שאלה ג' שם. להוסיף ערך עוף פאווני, דף סח (ע"ב, ד"ה: עפר יעקב; מכילה רק שורות אחדות, ומסתיימת באמצע הש'). שם. "קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 32. “ערך עגונא דאתתא”. יש להוסיף שהתשובה נמצאת בש"צ, אה"ע, דף ד.

סי' 35. “גור אריה הלוי”… [כינויו: גא"ל, עיין למעלה]. להוסיף הערכים: כתובה ונסחה, דף קד, ומוהל וסנדק וכו', דף לה–לו. שם. “ערך ספר תורה, דף [קכט, ע”ב, ש' 21 מלמטה], קנז".

סי' 36. "קדושי (אשה") [עד אחד].

סי' 37. “דוד… קורינאלדי” [מרוויגו). להוסיף ערך נטילה, דף נב (ע"ב, ש' 19 מלמטה), נג (ע"א, ש' 23 מלמטה).

סי' 40. “דוד נסים ב”ר (ברוך") [משה]. שם. ערך ספר תורה, דף קמ(ד") [ה].

סי' 41. “דוד… פנצי” (ממנטובה, חותנו של רמח"ל]. להוסיף ערך תלתא קני הוו, דף נג–נד.

סי' 47. "חיים… נורצי [ממנטובה]. ערך אח, ע' ק(ג")[ב]. להוסיף ערך תקנות, דף קנז–קנח.

סי' 48. “חיים משה… מהחזנים” [מרוויגו]. שם דף קל(ג")[ב].

סי' 49. “חננאל… הלוי פדובה” טעון מחיקה, לפי ש"חננאל" בפ"י בכותרת היא טה"ד במקום “נתנאל”, כמו שנאמר באמת שם בחתימה, והוא לפי זה אחד עם סי' 139.

סי' 50. “חנניה ממונצליסי” גם כן טעון מחיקה: ב' התשובות הן לבנו פלטיה, סי' 145.

סי' 51. “חנניה… קזיס” [איש פירארא]. שם. להוסיף ערך כתובה וכו', דף קג.

סי' 55. “יהודה ב”ר אברהם יחייא" [ממודינא. ערך בשר הנמצא ולא נודע מהו, דף ע], עיין הערתי להלן על סי' 81. כנראה היה גם משורר, שיר אחד שלו על חתונת בנימין אברהם בן עובדיה כ"ץ נשתמר בכ"י של בית הספרים הנ"ל (סי' 215).

סי' 56. “יהודה… בריאל” [ממנטובה]. להוסיף ערכים: אשה, דף רכט (מק"ג); ושט, דף נה; פדיון, דף ד (ג' פעמים), ותקנות, דף קנז–קנח.

סי' 57. “יהודה [עשהאל]… מהטוב” [מפירארא]. שם. "ערך (עבר עבירה") [עגולים עם החמאה].

סי' 61. “יהודה יצחק” (שד"ר, כמו שנראה מראשית תשובתו, וגם מחתימתו: צעיר המשתלח].

סי' 62. “יהודה מצליח… פאדוה” [ממודינא]. להוסיף ערך סוטה, דף יד–טו.

סי' 67. יואל… פינקרלי" [מאליסנדריאה דילה פאלייא]. שם. “ערך אלם, ע”י [קע–]קעא". להוסיף ערך ספק קדושין, דף קכג.

סי' 68. “יוחנן נירון” [מפירינצי]. שם. “סירכא, דף קפב”. התשובה נמצאת גם כן בש"צ, יו"ד, שאלה מה (מן “כתב הש”ע", בפ"י, דף קפב, ע"א' ש' 18). שם. "תפלין…. דף קז (–קח").

סי' 70. "ערך חליצה…, דף כ(ב")[ג].

סי' 71. “יוסף ברוך… קזיס” [ממנטובה]. שם. “ברכת השבח, דף נט (–ס") [, ס]. שם. “גלוי עריות, דף סג–סד” [, סו–סז]. שם. “קדושי (אשה) [עד אחד], דף קכז–(קלב") [קכט, ע”א'. ש' 23 מלמטה]. התשובה של דף קכט ע”א, ש' 22 מלמטה (“לבי נוקפי”) – קלב, ע"א, היא למשיב בלתי ידוע, והיא לכאורה השגה על תשובת קזיס הנזכרת: השווה דף קכח, ע"א, ד"ה ומעתה, עם דף קכט, ע"ב, ד"ה ומעתה.

סי' 73. “יוסף… בורגי” [מפירארא], ערך קדושי…, דף [קא–]קב". להוסיף ערך שמיטת כספים, דף רנח (ע"א, ש' 24).

."74. “ערך לבישת הלבן…, דף [ח–] ט”.

סי' 78. “יוסף [בן נסים] פירמו…” [כינויו: יב"ן]. שם. ערך “כתובה…, דף [קב,] קד” (ב' פעמים]; בפעם השניה הוא חתום: יב"ן, אלא שבפ"י, עפ"י טה"ד: יפ"ן.

סי' 81. “יחייא, ערך בשר הנמצא ולא נודע מהו, דף ע” טעון מחיקה, לפי שהוא אחד עם סי' 55 (עיין בהערתי על אותו סי'). כך כותב לאמפרונטי בפירוש ב' פעמים. בערך בשר וכו' (דף סט, ע"ב) הוא כותב בכותרת: פלפול חברים על שתי לשונות… הראשון כתבתיו בערך שחיטה, כי שם ביתו, ובערך שחיטה (דף קמג, ע"ב) הוא כותב: והמחלוקת כתבתיו בערך בש"ר… מהו.

סי' 83. “יעקב… צהלון” [מפירארא]. להוסיף ערך רחיצה ביו"ט, דף קלד–קלה (ע"ב, ש' 12).

סי' 84. ערך חליצה…, דף [כו–] כז (–כח").

סי' 85. “ערך ספק קדושין, דף… פט–צ” [צ–צא].

סי' 88. “יעקב… אבוהב” [מוויניציאה]. להוסיף ערך ערוב, דף קנד–קנה.

סי' 91. “יצחק… אלקונסטנטיני” [מאנקונא]. להוסיף ערך אשת איש, דף רנט–רסה (מק"נ).

סי' 93. “יצחק ברכיה…, מפאנו [מלוגו]. להוסיף הערכים: חתיכה עצמה נעשית נבלה, דף ס, וס”ת ודין האותיות וכו', דף קכט (ע"ב, ד"ה נעתרתי, עד ש' 26).

סי' 94. “יצחק חיים כהן מהחזנים” [מפאדובה; כינויו: יחכ"ם]. שם. “קדושי עד אחד, דף צה–צח, קדושי אשה, דף קכה”. צ"ל: קדושי עד אחד, דף צה–צו, צו–צח, קכה.

סי' 95. “יצחק ידידיה… בורגו” [מפירארא]. להוסיף ערך ספר תורה, דף קלה (ע"ב, ד"ה להפקת, עד ש' 7 מלמטה).

סי' 97. “יצחק [ב”ר מנחם] (מ)מודינא" [מלוגו]. להוסיף הערכים: הפסד מרובה, דף לז–לח (ג' פעמים); חתיכה הראויה להתכבד, דף נט (ב' פעמים), וראיה, דף עג.

סי' 100. “יצחק… ואלי” [ממודינא]. שם. “ספר תורה, דף… קלא–קל(ב)”[ג], שם. להוסיף ערך ריאה וכו', דף קלח (ע"א, ש' 5 מלמטה – שם, ע"ב, ש' 20). שם. "שבת…, דף סז (–סח").

קודם שנבוא לסי' 101, אנו צריכים להקדים שבתשובותיו חשוב לציין, אי אלו מהן הן בלא חתימה, לפי שלא כל התשובות הסתמיות הן לבעל פ"י; ראה למשל כ, סי' 155, ערך ציצית, הערתי לסי' 5, ועוד, ועוד.

סי' 101. 1. “יצחק… לאמפרונטי” [מפירארא]. 2. “ערך אבילות”… [בלא חתימה]. *2. להוסיף ערך אחריך, דף קו–קח, קיא–קיד (שתיהן בלא חתימה). 3. “אמירה, ע' קעח–קעט” [, קעט]. 4. (“בן, דף לו”) [בעור, דף לז]. 5. “ברכת השב(ת)” [ח]. 6. “בשר הנשלח…, דף ע(–ע"א) [, עא]. 7–8. להוסיף הערכים: הפסד מרובה, דף לח, וושט, דף נג–נד. 9. “חלה… דף ט” [ב' פעמים]. 10. “חליצה…, דף כא כז–לז (בלי חתימת שמו)”. הערך הא' בוודאי טעון מחיקה, לפי שהתשובה המתחלת: “אשה אחת מנשי בני הפורטוגיסים נפלה לפני יבם” (מובאה ככתבה וכלשונה בתשובה הב' (דף כח, טור ב), ושם נאמר עליה: “ואעתיק לך פסק אחד כתוב יד הכמוס אצלי ישן נושן מגאון אחד שמו לא ידעתי אכנה” וכו'. אנו רואים מזה עכ”פ שהיא אינה ללאמפרונטי. 11. להוסיף ערך חתיכה עצמה געשית נבלה, דף ס. 12. "כלאי בגדים. דף סא (–סב") [, סב]. 13. ערך לעז טעון מחיקה (השאלה שם היא לקוחה משו"ת מים עמוקים בחלק השייך לר' אליהו ן' חיים, והתשובה – מ"תרומת הדשן" סי' רפה). 14. להוסיף ערך מהו לתלות בדם המכה, דף כד. 15. "מוכת עץ…, דף לט(–מ") [, מ]; בין ב' התשובות – תשובה של משיב אחר. 16. "סאה בסאה…, דף א' [א–ב]. *16. להוסיף ערך מעביר נחלה, דף קס–קסג (בלא חתימה). 17. להוסיף ערך סוטה, דף טו–יח (בלא חתימה). 18. “ספק קדושין, דף [פז,] קיח”… 19. “ספר תורה, דף קמט” [, קנג]. 20. להוסיף ערך עגונא דאתתא, דף כא–כב. 21. “עלילה, דף (צ)[ק]ד”. 22–24. להוסיף הערכים: עננו, דף קכד; עסקא, דף קכח–קל (ע"ב, בלא חתימה), ופדיון בכור אדם, דף ד. 25. "פסולין מן…. דף לה (–לט") [לו, לו–לט] (שתיהן בלא חתימה). 26. “צידה, דף [טז–יז,] כא–כב”. 27. להוסיף ערך ציצית ותפלין, דף כה (ע"א, ש' 21 מלמטה, המלים: “וכוונתו לדעת… עי”ש" הן שייכות לו, עיין בשו"ת ש"צ, או"ח, דף כ"ח, שאלה טו, ושם טור ג, ש' 3 מלמטה: “ומהר”י לאמפרונטי הסכים" וכו'). 28. "קדושין, דף צ (–צא"). 29–31. להוסיף הערכים: קטלנית, דף קעו– קעט; קים לי

דף א–ב, וראיה, דף עג–עד (שלשתן בלא חתימה). 32. “קיקולאטה…. דף… (טו–יח") (טו־יז, יז–יח; בין ב' התשובות בדף יז יש תשובה למשיב אחר]. 33. “שבת…. דף עז–עט”. התשובה, שהיא בלא חתימה, אינה ללאמפרונטי, אלא לר' שבתי אלחנן מהזקנים (סי' 155) ונמצאת בכ”י של תשובותיו של זה, קניין בית הספרים שעל יד היברו יוניון קולג', סי' 677, שאלה קג, אלא שיש כאן מדרש פליאה. מעשה שהיה כך היה. ר' אברהם ידידיה באזילה נשאל בענין של חילול שבת ופסק לאיסור, במקום שחכם אחר הורה להיתר. רא"י שלח את השאלה עם תשובתו לאחיו, ר' אביעד שר שלום, כדי לשמוע את חוות דעתו. זה, כנראה מפני קורבתו להשואל, לא רצה להתערב בדבר, ושלח את תשובת אחיו ללאמפרונטי. האחרון מצידו שלח את תשובת באזילה לרש"א מהזקנים, אבל לא בשמו של השואל, כי אם בשם עצמו. הלה הסכים להאיסור, ולפי שהיה צעיר לימים ממנו הרבה, הרבה בכותרת המכתב בתוארים ובשבחים (אבל לא בתשובה עצמה), וז"ל: לעשות רצון הרב הכולל ורופא המובהק כמהרריל (כך! בלא קוצים) נר"ו כבודי ומרים ראשי וכו', וכו'. תשובה זו נדפסה בפ"י ככתבה וכלשונה רק בהשמטת שם המשיב, אלא שבמקום המלים הפזורות כתוב שם: “כמהור”ר אביעד שר שלום באזילה נ"י" (הפלא עוד יגדל בזה שלאמפרונטי לא היה נוהג לכתוב תארים כאלו לבאזילה). 34. “שבת, דף [סו–סז, בלא חתימה, פו–פז”. 35–36. להוסיף הערכים: שמות שאינם נמחקים, דף רנד (ב' פעמים), ושמיטת כספים, דף רנח (ע"א, ש' 24 מלמטה). 37. “תוך כדי דבור, דף [ו–ט] י–יא”. 38. להוסיף ערך תולש בשבת, דף יד (ע"ב, ו' השורות האחרונות). 39. "תפילין…, דף… קכא (–קכג"). 40. להוסיף ערך תקיעות, דף קמד–קמה (ע"א, ש' 20).

הסי' 102, 103 צריכים לבוא אחר הסי' 82.

ס' 103. "ערך ספר תורה, דף קמ(ד")[ה].

סי' 105. “ישעיה… באסאן” [מריגייו]. שם. “בית הכנסת, דף כ, ע” (ע")[ב]; בכלל כ' אינו רושם את העמ'.

סי' 110. “מזל טוב… שליט” [ממודינא]. ראוי לציין שהוא מחבר הפיוט הנאה לברית מילה: רצה אל חי כקרבן שי. השיר רשום באוצר השירה וכו' לדוידזון, סי' 1015, בלא הזכרת שם מחברו. שם מחברו נמצא בשני כת"י, קניין בית הספרים הנ"ל. באחד (סי' 250 בסופו) נאמר בכותרת הפיוט: שיר חדש שעשיתי אני מזט"ש לכבוד המילה; בשני (סי' 588, דף 33, ע"א), שנכתב ע"י אברהם חי בר' שלמה ידידיה סיניגאליה בשנת תצ"ב, נאמר: שיר חברו כמוהר"ר מז"ט שליט זצוק"ל. ולאחר השיר נאמר: והתפלה שחבר הרב הנ"ל תדרשנה מעל הקונטרס שלי בע"ה. אנו יכולים לפי"ז לקבוע גם את זמנו של ר' מז"ט בקירוב. התשובה בפ"י, שהוא חתום עליה, היא העתקה משו"ת עפר יעקב, וא"כ היא כתובה לא יאוחר משנת תמ"ה (עיין וילנסקי “מי הוא ר' נתנאל הלוי?”, ק"ס, שנה כג, עמ' 132²), ובשנת תצ"ב, כמו שראינו, לא היה כבר בחיים. בנו שמואל חיים חתום על אישור גב"ע שנעשה במודינא בשנת תצ"ו (גינצבורג, רמח"ל וכו', עמ' שמ).

סי' 111. “מלאכי… הכהן” [מליוורנו]. שם. “ערך טומאת אהל, דף (סב–סג") [עב–עג]. שם. קיקולאטה…, דף ה (–ז"); ד”ה: “ב”ה תבואנה בהיכל מלך" (דף ה, ע"א) אינו כתובת שלפני המכתב הבא אחריו, אלא כתובת שעל גבי המעטפה של המכתב הקודם. השאלה (שם): “איזה (!) ברכה לברך על שתיית הקיקולאטע” עם התשובה עליה בלא חתימה, המסתיימת בדף ז ע"ב, היא לר' אברהם חיים רודריגס (כ, סי' 5) שנשלחה לר"י לאמפרונטי ע"י ר' מלאכי כהן תלמידו של הראשון. ויש על זה הוכחה פנימית והוכחות חיצוניות. ההוכחה הפנימית היא שלפי תשובה זו צריך לברך על השוקולאד בפה"ע (דף ז, ע"ב בתחילתו) שזוהי דעת רודריגס, ע"ש דף ה, ע"א, בעת שדעתו של לאמפרונטי היא שצריך לברך עליו שהכל (דף ט, עא). גם דברי ר' מלאכי בתחילת מכתבו לאחרון: הנה תחלת דברי פיהו חכמה השיגה יד (י)[ו] הנפלאה על מעלת מורי המחבר (דף יא, ע"א), ובמקומות אחרים מורים על זה³. באותו ערך; להוסיף דף י–יא.

סי' 115. “מנחם עזריה” [מפאנו, ממנטובה]. גם ר' יהודה מצליח פאדובה היה לו בן מנחם עזריה שהיה רב בפירינצי ומחבר, אבל מכיוון שהתשובה בפ"י היא משנת שע"ד, היא להראשון.

סי' 117. יש להוסיף שהתשובה… בדף פו נמצאת בש"צ אה"ע, דף ט, טור ד, וזו שבדף קיט–שם, שם, דף יא, טור ב.

סי' 119. “מנחם שמשון… באזילה” [ממנטובה]. התשובות בסי' זה הן שלא עפ"י סדר הא"ב. שם. “ספר תורה, דף [קל, ע”א, ש' 3–11], קנז". שם. להוסיף ערך תקנות, דף קנז–קנח.

סי' 123. “מרדכי… צהלון” [מפירארא]. שם. “ערך בית הכנסת, דף כ, ע”(ג")[ב]. שם. “מוכת עץ, דף מ' [ע”א וע"ב, בהפסק תשובה אחרת ביניהן]. שם. “ספק קדושין, דף [פז,] קיח”. שם. “עגונא דאתתא, דף כא–כב”. יש להוסיף שתשובה זו נמצאת בש"צ, אה"ע, דף ד. שם. “עלילה, דף (צ)[ק]ד”. שם. “קדושי עד אחד, דף [קא–]קב”.

סי' 125. “משה… מורפורגו” (מאנקונא). שם. להוסיף ערך אשת איש, דף רנט–רסה (מק"נ).

סי' 129. “משה ישראל שליח ירושלים (פיסארו)”. קביעת המקום של המחבר אין לה כאן משמעות, לפי ששד"ר אין לו מקום דירה קבוע. שם. “ערך אי”[ש]. שם. להוסיף הערכים: ספר תורה וכו', דף קמא–קמב (ע"א, קרוב לסופו עד “נאם”; התשובה היא אמנם בלא חתימה, אבל היא נמצאת בשמו בשו"ת משאת משה, דף פד, סי' כג. עיין גם בפ"י ערך חטוטרת, דף קמד), ועשה, דף קסח (מפירארא).

סי' 131. "משה… זכות [ממנטובה]. שם. להוסיף ערך תקנות, דף קנז–קנח.

סי' 133. “משה שלטון” טעון מחיקה, לפי שהתשובה היחידה שרושם כ. היא העתקה מספרו “בני משה”, ספר של דפוס, בדרך אגב, בעל פ"י העתיק מס' זה הרבה דברים.

סי' 137. “נתנאל… סגרי” [מצינטו]. שם. להוסיף הערכים: אשה, דף רנ–רנא (מק"ג) וערך טאבאקו, דף סב. שם. “כל דאי…, דף ס”(ה")[ד]. שם. להוסיף הערכים: מוהל, דף לה ע"א מוהל; וסנדק וכו', דף לה (ע"ב); נוצות, דף ל (ע"ב, ש' 25); ספולייטי, דף נו, וספסלים, דף סב, סב–סג. שם. “מנהג מבטל הלכה, דף (קמ–)קמא” (טור ג, ש' 15 מלמטה. התשובה בדף קמ–קמא עד הש' הנזכרת שייכת לר' אברהם דיל ויקיו, עיין להלן). שם. "ספר תורה, דף קל (–קלא") [, קלא]; בין ב' התשובות מפסקת תשובה של משיב אחר. באותו ערך: “דף (קנג–)קנד”. באותו ערך: "קעה (–קעז") [, קעז]. שם. להוסיף הערכים: שבת. אדם מצוה על שביתת בהמתו, דף סז, ותולש, דף יד (ע"א, ש' 2 – ע"ב, ש' 5 מלמטה).

סי' 138. “נתנאל… טרבוטו [ממודינא]. ערך אשה, ע [רמח–] רמט”.

סי' 139. “נתנאל… הלוי”. להוסיף ערך סוטה, דף טו (שכ. ייחסו לחננאל, עיין הערתי לסי' 49). שם. “ספק קדושין, דף [קכ–קכא,] קכא”. יש להוסיף שהתשובה האחרונה נמצאת בש"צ, אה"ע, דף ח, ע"א, סי' ז, בשם אחד מחכמי הדור.

סי' 145. “פלטיא(ל)… מונציליסי” [מפירארא]. שם. להוסיף הערכים: כתובה ונסחה ומצוה מחמת מיתה, שכ. ייחס אותם לאביו חנניה (סי' 50).

סי' 147. “פנחס ברוך ב”ר פלטיא(ל) מונציליסי" [מפירארא].

סי' 148. “מעביר נחלה…, דף (קס–), קסד” [ב' תשובות); התשובה בדף קס–קסג היא בלא חתימה.

סי' 154. "רפאל שלמה הלוי (רש"ל מפינאלי). להוסיף הערכים: אונס, דף פה–פו (מק"ג) וחציצה, דף מח (החתימה היא: לר"ש אין כל… פינאלי).

סי' 155. שבתי אלחנן… מהזקנים" [מלוגו]. לכינוייו הספרותיים שמביא כ' יש להוסיף שמ"י (= שבתי מהזקנים יצ"ו), עיין להלן. שם. להוסיף ערך מוכת עץ, דף לט, ע"א; שם, ע"ב–מ, ע"א. על הראשונה חתום שבתי וכו', ועל השניה – שמ"י (בהוספת המלים: “סין טין וקטין” לפניה), כינויו הספרותי של ר' שמשון מורפורגו (עיין כ' סי' 169), אבל אין ספק שגם היא לרש"א. וכמה ראיות לדבר: אצל מורפורגו אין אנו מוצאים החתימה: סין וכו', בשעה שרש"א חותם: סין ושין(!) זעיר וקטין שבתי וכו' (ש"צ, או"ח, דף כח, טור ד); מצד השני, רש"א חותם “שמ”י" הרבה פעמים בשו"ת כ"י שלו הנ"ל. בעיקר, אנו רואים זה מהמשך השו"ת בערך שלנו: רש"א שאל שאלה מר"י לאמפרונטי, ועל תשובתו של זה חזר וענה לו “שמ”י", ולאמפרונטי משיב לו עוד הפעם; ונוסף על זה הוא מכנהו בתשובתו האחרונה: יניק וחכים, כינוי שאינו מתאים לר"ש מורפורגו בפי ר"י לאמפרונטי שהיה בן גילו (ל' נולד בשנת תל"ט, ומ' בשנת תמ"ב בערך, עיין בהקדמת בנו לס' ש"צ). שם. “אות נ, דף (מג–מד") [מד–מו] (ע"ב, ש' 24, בלא חתימה, אבל בש"צ, חו"מ, דף מו–מז, בחתימתו). התשובה בדף מג–מד, הנמצאת גם כן בש”צ, חו"מ, דף לז ע"ב, היא למשיב בלתי ידוע. המלים: “ואלה… אשר השיב… הח”ר שבתי מלוקיו" מוסבות על מה שלאחריהן. – שם. להוסיף ערך סרכא, דף קפב [ע"א, ש' 18 “כתב הש”ע"] – קפז. החתימה היא שמ"י אבל נמצאת בשו"ת שלו כ"י (סי' 678 שאלה יז. השאלה נמצאת גם בש"צ, יו"ד, שאלה מה, אבל התשובה שבשם, שהיא למורפורגו וחתומה ג"כ שמ"י, איננה זו שבפ"י. השאלה, כמו שנראה, נשאלה משניהם, מר"ש מורפורגי ומרש"א מהזקנים, ושניהם השיבו עליה, וכל אחד חתם את תשובתו שמ"י, אלא שבעל הפ"י פירסם רק את תשובתו של השני. – שם. “צידה, דף (טז) [יז] – כא”; התשובה בדף טז היא ללאמפרונטי, עיין למעלה. שם, “ציצית”, דף כד–כה". צריך להוסיף שתשובתו מסתיימת במלים: “ובמזוזה בב' עשה”, והמלים שלאח"כ: “וכוונתו לדעת” וכו' הן למחבר הפ"י, עיין הערתי לסי' 101, מספר 27. שם. להוסיף ערך שבוע שחל ת"ב להיות בתוכה, דף מד–מח. היא ג"כ חתומה שמ"י, אבל היא מלוגו, ור"ש מרפורגו לא דר מימיו בלוגו. שם. להוסיף ערך שבת. מלאכות שיכול הגוי לעשות בעד ישראל בו, דף עז (ע"ב, ד"ה לעשות רצון) – עט (ע"א, ש' 4), עיין למעלה הערתי לסי' 101, מספר 33. שם. להוסיף ערך שתי נשים דף שיט–שכד. בכותרת התשובה נאמר: “תשובת יניק וחכים החבר שמ”י"; היא משנת תפ"ו, ומובן שאת ר"ש מורפורגו, שכאמור למעלה, נולד בשנת תמ"ב, לא היו מכנים בשנת תפ"ו, בעת שהיה כבר הרב הראשי באנקונא, לא “יניק” ולא “חבר”. שם. להוסיף את הערך תפילה אין להתפלל בבתי ידים, דף צא–צג. התשובה היא חתומה שמ"י, אבל היא נמצאת בשו"ת של רש"א בכ"י. שם. הערך תפלין בחולו של מועד, דף קד–קה, טעון מחיקה, לפי שהוא לר' שלמה דוד מלויקיו. שם. “תקיעות, דף (קמד–)[קמה, ע”א ש' 20 – קמו, קמו–] קמח".

סי' 156. “שבתי אלחנן… ריקאנאטי” [מפירארא]. שם. “ספק קדושין, דף (פז,] קיח”. שם. “עגונא דאתתא, דף כא–כב”, עיין הערתי לסי' 123 ערך זה. שם. “עלילה, דף (צ)[ק]ד”. שם. “קדושי עד אחד, דף [קא–]קב”. שם. להוסיף ערך שמיטת כספים, דף רנח (ע"א, ש' 24).

סי' 157. "ערך אשה, ע' (רכט–רל") [רכח–רכט]. שם. “קדושי עד אחד, דף [קא–]קב”.

סי' 160. “שלמה דוד ב”ר משה מלוקייא". להוסיף הערכים: ספק קדושין, דף קטו (ע"ב. בפ"י שם טה"ד: במקום נורצי צ"ל: “נכדי”); ערוב, דף קנה (ע"ב, ש' 1), ותפלין בחולו של מועד, דף קד–קה, עיין הערתי לסי' 155, ערך זה.

סי' 163, “שלמה… למפרונטי” [מפירארא]. להוסיף ערך חלה, דף ט (ב' פעמים).

סי' 166. שמואל ברוך… בורגי" [מפירארא]. שם. "בית הכנסת, דף כ (ע"ד"). שם. “ספק קדושין, דף [פז,] קיח”. שם. “עלילה, דף (צ)[ק]ד”.

סי' 167. “שמואל דוד… אוטולנגי” [מויניזיא]. להוסיף ערך ערוב, דף קנד–קנה. שם. “קדושי עד אחד, דף צו, (קדושי אשה, דף) קכה–קכו”.

סי' 169. “שמשון… מורפורגו” [מאנקונא]. הערך מוכת עץ טעון מחיקה, ראה הערתי לסי' 155 ערך זה. להוסיף ערך מנהג, דף קלו (טור ד, ש' 26 מלמטה) – קלז (טור ב, ש' 7). התשובה, שהיא בפ"י בלא חתימה, נמצאת בחתימתו בש"צ, א"ח, דף לא, סי' כד. שם. “נזקי שכנים, דף מ–מב”. באמת ישנן כאן ב' תשובות: הראשונה העיקרית, בדף מ (ע"א–ע"ב), והשניה – התכופה לה (דף מ–מב), תשובה על השגת מתנגד על הפסק שבתשובה זו (ההשגה עצמה נדפסה בפ"י לאחר התשובה עליה, בדף מג). כל השקלא וטריא בנדון זה נמצאת בש"צ (חו"מ, דף לז ואילך), אלא ששם הסדר הוא יותר מתוקן, וגם נמצאות תשובות אחדות שאינן בכאן. מלבד זה, בנו של ר"ש מורפורגו, כשהדפיס את הש"צ, המתיק כנראה את הדינים בתשובתו של אביו כנגד המתנגד הבלתי ידוע, שבעל הפ"י מכנהו: “התלמיד המורד ברבו”, והסיר משם לגמרי את הפתגמים המעליבים ביותר, או ששינה אותם, וגם ייחס אותם לא לאביו, אלא לבית דין, באופן שבפ"י נשתמר לנו המענה בצורתו העקרית. שם. “סוטה, דף (יב–) יג” [יד]. שם. “ספק קדושין, דף עט–פד… פח–פט [, צ]… קכא–קכ(ב")[ג]. התשובה הראשונה והאחרונה נמצאות בש”צ (אה"ע, דף ו, ע"א וח' ע"ב). שם. הערך סרכא טעון מחיקה, עיין בהערותי לסי'

1. שם. הערך עגונא דאתתא נמצא בש"צ (אה"ע, שאלה ג, דף ב–ג). שם. להוסיף ערך עסקא דף קל (ע"ב, ד"ה תשובה) – קלה (ע"א; עיין בדף קלג, ע"ב, החתימה “שמי”; הסגנון הוא של מורפורגו). שם. "קדושי (אשה") [עד אחד]. שם. הערכים: שתי נשים ותפיל(ין)[ה] אין להתפלל וכו' טעונים מחיקה, עיין בהערותי לסי' 155.

סי' 170. “שמשון [ביר יעקב] הכהן (מודון)” (ממנטובה]. שם. “ערך נזקי שכנים, דף (י)[מ]ב”. שם. הערך ריאה וכו' טעון מחיקה: שם ישנן שתי תשובות הבאות ביחד, על הראשונה חתום ר' יצחק לוי ואלי, שנפטר בשנת ת"מ (עיין “גבול בנימין” חלק ההספדים), ואי אפשר שר' שמשון מודון, שנולד בשנת תל"ט, יהיה בן זוגו. באמת נאמר בתשובתו של ואלי: “ולזה מסכים ר' שמעון הכהן”, ורק בחתימתו של האחרון נפלה טה"ד: “שמשון” במקום “שמעון”.

בהס' 30, 88 הערך אלם הוא קודם להערך אונס.

בעמ' 57 בהערה כותב כ': “לאמפרונטי אינו מזכיר את המקורות אשר מהם שאב את התשובות אלא רק בנ”א תשובות אשר לקח מספר עפר יעקב בכ"י לר' נתנאל סגרי אשר מכיל פ"ב תשובות". בחלק הראשון של החלטתו כ' צודק בכלל, אלא שאין כלל שלא נאמר בו חוץ. בעל הפ"י מביא הרבה פסקים בשם כתבי (או ספרי) הרב מהטוב שהם בכ"י, וגם מספרי דפוס שונים, עיין למשל הערותי לסי' 10, 133. אבל מעפר יעקב מעתיק בעל הפ"י לא נא, אלא עג תשובות; חסרות בפ"י רק התשובות; יג, כו, מה–מו, מח, עא, עג, עח ופ"א. כ' כותב שם הלאה: “עצם הכתב יד אשר היה בידו של למפרונטי נמצא עכשיו בספריה של בית המדרש לרבנים אשר באמריקה”. כדאי להעיר שלאמפרונטי בהעתקותיו משם בפ"י לא השתמש באותו כה"י (אולי לא היה עדיין תח"י), או לפחות לא בו בלבד, לפי שבפ"י נמצאים דברים שאינם באותו כ"י. שם הלאה: “ג תשובות לר' יוסף ב”ר מיכאל ראוינה מספר עפר יעקב כ"י מובאות גם כן בברכי יוסף לחיד"א או"ח סי' תקפ"א, אות יב". לא! שם נמצא רק קיצורה של התשובה השלישית.

עלי עוד להוסיף כאן את שמות המחברים בעלי שו"ת הנזכרים בפ"י, ושכ' לא הזכירם. ואלו הם:

1. אברהם ב"ר שבתי דיל ויקיו (= מהזקנים). ערך מנהג מבטל הלכה, דף קמ–קמא (טור ג, ש' 15 מלמטה). ערלה, דף קסה (ע"ב, ש' 15 – ש' 30).

2. אברהם ב"ר מרדכי מתתיהו באר מפיסארו. ערך ספק קדושין, דף צ–צא.

3. אברהם פוליסי ממנטובה. ערך חלוקה, דף יב.

4. אברהם ב"ר דוד פרובינצלי בן אחיו של סי' 19 (להלן). ערך נדונייא, דף יג (ע"א, ש' 10 – ש' 17).

5. אליהו דניאל מהטוב מפירארו (אד"ם, בנו של סי' 57 אצל כ. עיין בתג"י, עמ' 3, סי' ד; מורטרא, עמ' 7). ערך שמיטת כספים, דף רנח–רנט.

1. דוד לבית דיאונה. ערך אפוטרופסים, דף רו (מק"נ).

7. דוד ב"ר יוסף סגרי. ערך אונס, דף עא–עג (מק"נ).

8. ידידיה גאלאנטי (נזכר ברשימת מרגליות, כרך ד, עמ' 156Or 9154). ערך בית הכנסת, דף כ.

9. יהודה אריה ב"ר יצחק ברכיה (הא'. מ"ו) מפאנו, מלוגו. ערך כתובה והנסחה, דף קב.

10. יהודה אריה ב"ר יצחק ברכיה (הב', סי' 93 אצל כ.) מפאנו, מלוגו. ערך תקיעות, דף קמד.

11. יואב ברוך לאמפרונטי. ערך צחוק, דף טז.

12. יחיאל ב"ר יעקב הכהן מאנקונא. ערך אשת איש, דף רנט–רסה (מק"נ).

13. יצחק ב"ר ידידיה זכריה מאורבינו, מפיסארו (עיין כ. סי' 54). ערך ספק קידושין, דף צ–צא.

14. יצחק ב"ר אברהם גירון. ערך אונס, דף עג (מק"נ).

15. מאיר באקי מקאסאלי (עיין בפ"י ערך חית חטוטרת, דף קמד, ע"ב). ערך ספר תורה וכו', דף קמא (ע"א; עיין להלן סי' 18).

16. מהללאל ידידיה מאסקולי, מפיסארו (גיסו של סי' 80 אצל כ'). ערך חליצה דף כה.

17. מיכאל יחיא מלוגו. ערך בן, דף לו.

18. משה יעקב ב"ר מאיר באקי (עיין למעלה סי' 15). ערך אונס, דף עב–עג (מק"נ).

19. משה ב"ר אברהם פרובינצלי ממנטובה (עיין למעלה סי' 4). ערך אשה, דף רלד–רלה, רלה–רלט (מק"נ), חליצה קודמת, דף כד. נדונייא, דף יג.

20. משה ישראל פואה. ערך ערלה, דף סה.

21. רפאל אורי טריוש. ערך אונס, דף עב–עג (מק"נ).

22. שלמה לוי מוירונא. ערך ספר תורה וכו', דף קמב (חותם בשמו: יעקב… חפץ, ולפיכך ייחס כ' את התשובה לזה; בפ"י עפ"י טה"ד – “מורישיר”, במקום “מוירונא”).

23. שמואל ב"ר אברהם אבוהב. ערך מציצה, דף קצא; עקור, דף קלט (ב' תשובות).

24. שמעון כהן (עיין בהערותי לסי' 170, ומורטרא, עמ' 16). ערך ריאה וכו', דף קלח.

25. שמשון חיים נחמני ממודינא, ממנטובה. עוך תלתא קני, דף נג (בפ"י טה"ד – “נחמד”, במקום “נחמן”).

א. מ. הברמן נותן לנו “רשימה של שירי ויכוח למעלות בעברית” (עמ' 59–62). מודה אני שאילמלא תרגומו הגרמני של הביטוי “ויכוח למעלות” שבצידו, ראנגשטרייט לא הייתי מבין את פירושו. המלה “למעלות” היא יתירה לגמרי; די ב"שירי ויכוח – בלבד כמו שכותב דוידזון.

ה. רושם שישים ויכוחים הכתובים בדרך שיר או במליצה פרוזית. לבד מויכוח אחד שה' עצמו פירסם בראשונה ושלושה שמצא בכ"י, כמעט כולם הם לקוחים מ"אוצר השירה" וכו' לדוידזון, ומספרו הגרמני של שטיינשניידר: “ראנגשטרייט–ליטראטור”. בין האחרונים תופסים מקום מיוחד עשרה ויכוחים הנמצאים בספר תחכמוני לאלחריזי, וששט' כללם בספרו בסי' אחד. המספר שישים הוא פחות אחד או שניים. בסי' 15 ה' רושם: “בין מים ויין ריב אין כמוהו” וכו', על שם הכותרת של הויכוח, ובס' 32 הוא מביא אותו הויכוח עצמו בשם: “יום עמדו לריב” וכו' על שם התחלתו (עיין “אור מאיר” לדיינרד ובספרו של שט. סי' 124; הטעות היא גם בספרו של דוידזון). ואינו נמנע שגם סי' 58 “ריבת מים עם יין” שאין ידוע לנו, ממנו אלא הכותרת בלבד, הוא זהוי עם הקודם.

היסח־דעת קטן הסב לה' טירחה יתירה ולהקוראים ליקוי גדול ברשימתו. כנראה נעלמה ממנו העובדה, שדוידזון עצמו כבר תיקן, בין המפתחות השונים שלו, גם מפתח להשירים על דרך ויכוח הנרשמים בספרו (קרוב לסוף כרך ד), ולפיכך מוכרח היה ה' לעבור על פני כל הספר של דין. מובן הדבר שאי אפשר לעבודה רבה כזו בלי השמטות, ובאמת השמיט ה' י"ג שירים הנמצאים במפתח של ד–ן. לעומת זה נמצאים אצלו ד' שירים שד–ן דלג עליהם. ואלו הם השירים הנשמטים אצל ה' (עפ"י המספרים של ד–ן).

אות א: *854, *839, 5702, 562, 326; אות ד: 145; אות ו: 200; אות י: 408, 4150; אות מ: 710, 1483; אות ק: 142; אות ש: 774.

מלבד זה השמיט ה' את ג' הויכוחים שבדיואן עמנואל פראנסיס (מהד' ברנשטיין), היינו הויכוחים של: איתיאל ואוכל, רכב ובענה, לבני ושמעי, אעפ"י שגוף הדיואן היה תחת ידו, עיין בסי' 56 שלו.

ועכשיו עוד פרטים אחדים. בסי' 2 רושם ה': “אחבר מחברת… (ויכוח הנער עם הזקן בויכוח התורני עם הפילוסוף לר' יצחק בן יוסף פולקאר) ד. ס' (629) [*629]; שט. סי' 39”. אצל שט', שרשם אותו עפ"י רשימת אסמני (של הווטיקאן), ההתחלה היא שונה במקצת, והויכוח מיוחס לר' יוסף פלקירא. אינו נמנע אמנם ששינויים אלו הם תולדותיהם של ט"ס או של טה"ד, אבל ברור הוא ששט' תפס אותו לויכוח שונה משלנו, לפי שבמקום אחר מספרו הנזכר (עמ' 18) הוא אומר בפירוש שמטעמים ידועים אינו רושם בו את “ויכוח התורני” וכו'. בסי' 5 חסר המקור שט' (סי' 44/e), אלא ששט' רשם אותו עפ"י תכנו: “ויכוח בין החיות והאדם”, לא עפ"י התחלתו: “אל בוראי” וכו'. הסי' 7 נתחבר, לפי דברי שט' (בסי' 129 של ספרו, לא בסי' 29, כמו אצל ד–ן וה.), לא בעברית “עם תרגום יהודי אשכנזי”, אלא באידית, עם תרגום עברי. סי' 28 “שט. סי' (31") [16]. בסי' 31 נשמט המקור השני: רשימת ווייס של כת”י קויפמן, סי' 521, המקור שה' לקח ממנו את התחלת הויכוח: “יאמר היצר הרע” וכו'. סי' 40, "שט. סי' (9/5 [b/9]. בסי' 60 נשמט המקור השני: “ד. 1807”, המקור היחידי של הסי': “אני יהודה חזק”.

מיכאל היגער במאמרו: “הנגלות והנסתרות” (עמ' 66–63) חס על פכים קטנים ומפרסם את הרשימות הקצרות שרשם רח"מ הורוויץ לעצמו מכת"י פרמא ומינכן, ובתוכן גם אלו שנתפרסמו לאח"כ בדפוס. בפתיחתו כותב היגער: “הורוויץ מזכיר סדור רבינו שלמה… ולקוטי הפרדס… ובקאטלוג הנ”ל של די רוסי. מ"ו) הם: “סידור ר' שלמה ירחי” ו"לקוטי הפרדס לר' שלמה ירחי". הוא כאילו תופס זה לסתירה, ובאמת אין כאן סתירה כלל. די רוסי מכנה את רש"י – “ר”ש ירחי", כמו שהוא אומר בפירוש ברשימתו (כרך 1, עמ' 4). הוא כותב הלאה: “ראוי להעיר שהנה מה שמביא הורוויץ… מכ”י מינכען 112, “מדרש שר תורה” ו"תפילת ר' נחוניא בן הקנה", אפשר שט"ס הוא, במקום כ"י דע ראססע (כך כותבת מערכת ס' היובל שם זה. מ"ו). השוה הקטלוג פארמא הנ"ל, מס' 112". יש כאן טעות וודאית, אבל אצל מר היגער. המדרש נמצא ברשימת כת"י מינכן של שטיינשניידר, סי' 112⁴⁶, ובוודאי נמצאת שם גם התפילה הנזכרת: כה"י מכיל 50 ליקוטים, ואין פלא אם שט' דלג על תפילה אחת בעלת שורות אחדות. להפך, ברשימת די רוסי במקום הנסמן אין זכר לדברים אלו. למען האמת צריך להוסיף, שדי רוסי לא דלג ברשימתו סי' 147 על הספרים הקטנים שמביא הורוויץ, כמו שמשמע לכאורה מדברי ה; הוא מזכיר אותם שם במספר 5, אלא שלא ראה אותם חשובים לפרט אותם.

בכ"י המכיל פירושיו של מחבר ס' הרוקח על אי אלו מספרי תנ"ך, הצליח דוד פרענקיל למצוא פירושים על פסוקים אחדים במשלי בשמו של רשב"ם, והוא מפרסם אותם ביחד עם תיאורו של כה"י (עמ' 67–69). עד כה לא היתה ידועה גם מציאותו של פ' רשב"ם על משלי. בפתיחתו כותב מר פרענקיל: “מצאתי… כתב יד עתיק יומין… ומובא בו פירוש הרשב”ם". באמת עתיקותו של כה"י אין לו עניין לפירושו של רשב"ם: עתיק הוא רק החלק הראשון שלו, והפירוש נמצא בחלקו השני (ראה תיאור כה"י). גם של הביטוי “עתיק יומין” ביחס לכ"י יש לי הרהורים, לפי שבביטוי זה משתמשים רק ביחס להשם, אבל בכלל – ב’עתיק' בלבד: “והדברים עתיקים”.

את המחלקה ההיסטורית פותח שמחה אסף במאמרו: “פתום ורמסיס” (עמ' 37–77). הוא מפרסם מתוך כ"י שני שטרות עתיקים שמוצאם ממצרים. השטר האחד (תעודה ב') מכיל כתובה משנת תתמ"ג עם פתיחה שונה משלנו והמסתיימת בביטוי יוני, שהיה נהוג אז בכתובות של כמה ארצות שהיו תחת ממשלת ביצאנץ, ובתוכן גם של א"י. הכתובה מתפרסמת כאן בשלימותה ובנוסח מתוקן בפעם הראשונה. חשיבות יתירה יש לתעודה א', שהיא גם כן, לפי השערתו של א', מאותו זמן בקירוב, לפי שהיא מגלה לנו פינה אפלה בחיי המשפחה הישראלית של אותו מקום ושל אותו זמן לפחות, אמנם באבן העזר, אלא בחושן משפט. התעודה מכילה פסק דין. מסופר שאשה עם בנה, הראה הקטן, באו לפני בי"ד כשהם בוכים, בעלה גרש אותם מביתו על חטא שחטאה באם. היא הודתה על חטאה, אלא שביקשה שהבי"ד יעשו שלום ביניהם, כלומר שיפעלו תבעלה יתן להם לשוב הביתה. את טיב חטאה, שהבעל הגדיר אותו בשם בזיון: “היא לבזה [אותי. מ”ו] ואת אנשי ביתי" וכו' וכו', אנו למדים מתוך ה"תשובה", מתוך ההתחייבויות המרובות, שהטילו עליה, ושאם לא תקיים אפילו רק אחת מהם “הוא פטור ממנה ותצא ממנו בגט בלא עכוב בתי דינים”. ההתחייבויות הן: “שתהא עומדת לפניו בביאתו וביציאתו” “ואם נצרכת למלבוש… אל תבקש ממנו אלא על מנת שיגת ידו” (כנראה ספרי חשבונותיו היו פתוחים לפניה, והיא ידעה לקרוא בהם. מ"ו)… ואל תבקש ממנו ללכת אל מצרים ולא למקום אחר אלא לפי רצונו". יש כאן עיקרון חדש בתורת המשפטים, שבקשה לחוד נחשבת לחטא חמור. הבעל אמנם גם כן קיבל עליו התחייבויות, אבל חומרית – רק אחת, היינו: “ולפרנס על מנת שיגת ידו”, התחייבות שברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ושמצד השני, עצם הקשר ביניהם אינו יכול להתיקים בלעדיה, שהרי מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. לעומת זה, לא קימץ הבעל בהתחייבויות רוחניות. הוא התחייב “שיהיה עמה בכל לבו בלב שלם כבני ישראל הכשרים לכבד וליקר”.

שלום בארון (עמ' 79–88) מפרסם מתוך כ"י ג' מכתבים שכתבו בני משפחתו של הרב המפורסם ר' חיים אבואלעפיא, מייסדם של יישוב טבריה וישיבתה במאה השמונה עשרה, לר' משה חיים שבתי מורפורגו, בנו של מחבר השו"ת “שמש צדקה”: ב' כתבים הם לחתנו, ר' חיים וינטורא, שד"ר של קהילת טבריה באיטליה, ואחד – לבנו, ממלא מקומו, ר' יצחק. מכתביו של וינטורא משמשים כעין השלמה למכתבו שפרסם נאכט. במבואו נותן לנו ב' את כל הידיעות הצריכות להבנת תוכן המכתבים, את הרקע שלהם.

על כמה פרטים מדבריו יש להעיר:

א. ר' הלל פאדואה ור' שלמה רקח לא היו “הגבאים האיטלקים של קרן טבריה בזמן ההוא” (עמ' 79, הערה 1, עיין גם בעמ' 80, ה' 5), אלא נדיבים שבכספם תיקנו את הבנין הישן החרב של הישיבה של טבריה, וכינו אותה על שמם, משמיע ישועה, על פי קומבינציה מסובכת. דבר זה כתוב בהקדמת “זמרת הארץ” לר' חיים בירב, חתנו השני של ר"ח אבואלעפיא, שנוי בהקדמת המגיה של דפוס מנטובה של אותו ספר, ומשולש במכתבם של גבאי קושטא לוינטורא (נאכט, “גנזי ירושלים”, גראייבסקי, חוברת כה, עמ' 18); בכולם הם מכונים: מייסדי (או: מיישבי, אולי עפ"י טה"ד) הישיבה. האנשים האלה לא זרים הם לנו. פאדואה היה נדיב ידוע בוויניציאה, ורוקח, שהיו לו אחים בוויניציאה, – בפדובה. בביתו של רוקח היתה הישיבה של רמח"ל (הוא היה דודו של ר' מסעוד חי רוקח, מחברו של הס' “מעשה רקח” על יד החזקה לרמב"ם שח"א ממנו הדפיס בוויניציאה, במקום מגורו, בשנת תק"ב. שם אביו היה: אהרן. עיין הקדמת המחבר לס' מעשה רקח הנזכר, ושו"ת שמש צדקה, או"ה, דף לג, טור ד; שם כותב ר"ח וינטורה: כשהייתי בעיר ויניציאה יע"א עם החכם השלם כמוהר"ר מסעוד חי רקח נר"ו). שני הנדיבים עמדו כנראה בקשרי מסחר. עיין ש' גינצבורג בספרו האנגלי על רמח"ל, עמ' 154, ובספרו: “רמח”ל ובני דורו" בכמה מקומות (עיין במפתחות).

ב. ר' חיים וינטורא לא היה שליח של ישיבת טבריה, כמו שאומר ב' בפשטות (עמ' 80), אלא של קהילת טבריה; ישיבת טבריה היה לה שליח אחר: ר' חיים אביגדור. בשו"ת שמש צדקה (או"ח, סי' כט) נזכרים שניהם זה בצד זה: רח"א בתור “שליח ישיבת ק”ק טבריה", ורח"ו – “שליח עה”ק טבריה".

ג. ר' יעקב אבואלעפיא הראשון לא היה ‘שבו’ של ר' חיים (עמ' 80, ה' 2, עיין גם בעמ' 87, ה' 23), אלא אבי שבו; שם שבו היה חיים. עיין בשם הגדולים לאזולאי ערך ר' חיים אבואלעפיא הזקן.

ד. לפי דעתו של נאכט מפרסם המכתב (במקום הנ"ל, עמ' 17) שב' מחזיק בה (עמ' 80–81) שלח וינטורה את מכתבו משנת תק"ד לראשי קהילת קסאלי מקושטא. הם לא הביאו שום ראיה על זה. מהמכתב עצמו לא משמע כן. אמנם ו' מצרף למכתבו את העתקת המכתב ששלחו אליו פקידי טבריה שבקושטא, שבו הם מודיעים אותו מפטירת חותנו ושהיישוב מתנהג תחת השחגת בנו של הנפטר. אבל אדרבה, היא הנותנת: איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. ו' כותב במכתבו הנזכר (עמ' 18)…“מהכתב אשר שלחו לי מעלת החכמים… פקידי עה”ק טבריא ת"ו", ואם היה באותו זמן בקושטא, היה כותב: אשר מסרו לי. הוא כותב הלאה (עמ' 19 בסופו): “ודעתי היה לשום לדרך פעמי לבא במ”ק" (= במחנה קדשם) בטוי המתאים לאיש היושב באחת מערי איטליה, ובדעתו לנסוע לקסאלי, אבל אם היה בעת כתיבת בקושטא, היה כותב: לבא למדינתם או לארצם, ולסור למ"ק, שהרי לא יעלה על דעת שום איש לנסוע מקושטא לאיטליה, אך ורק לשם קיבוץ נדבות בקהילה אחת קטנה כקסאלי. גם הסברה מחייבת שאם היה ו' אז בקושטא היו מודיעים גם לו מפטירת חותנו, ולא היה צריך למכתב מהפקידים לשם זה; לכל היותר צריך לעדות הפקידים,שהיישוב בטבריה עומד על תילו גם לאחר פטירת רבם, שהיה המוציא והמביא את עניני הקהילה, וממילא היישוב צריך גם מכאן ולהבא לתמיכה חמרית.

אמנם ו' יצא לאחר כתיבת מכתביו למורפורגו מחורף תק"ב את פני איטליה. ר' דוד מילדולה כותב בספרו דברי דוד (אמשטרדם תקי"ג, דף ט) שו. בא שמה בתמוז של אותה שנה, ומחוה"מ של סכות של שנת תק"ד יש לו' תשובה שכתב בהמבורג (שם, סי' ל). אבל כמובן אין מכאן ראיה שהלך לקושטא; הוא היה יכול לחזור לאיטליה. קרוב לוודאי שבי"ז בשבט של שנת תק"ה היה בליוורנו⁴. זה מתאים למנהגם של שדר"ים אחרים שהיו מתעכבים בשליחותיהם בחו"ל זמן רב; המפורסם שבהם הוא רחיד"א.

ה. ב' רוצה להוכיח מתשובה אחת בש"צ (יו"ד, סי' יט) שמורפורגו הבן, אף שהיה “ידידו הנאמן של הישוב הארץ־ישראלי… לא היה קנאי לדבר זה”. המעשה שהשו"ת סובבת עליו היה שקהילה ענייה איטלקית אחת תיקנה תקנה שאסור לאנשי הקהילה לשלוח צדקה לעיר אחרת יותר מסכום ידוע “ואחד מתושביה החדשים שלא רצה לקבל עליו את תקנת הקהילה… ועמד על נפשו לשלוח יותר מהסכום הזה לטובת עניי ארץ ישראל”. מורפורגו האב, ממשיך ב', הצדיק את התקנה על סמך דעת הב"ח שעניי עירך קודמים גם לעניי א"י. “בהערתו על הפסק הזה הסכים גם ר' משה חיים שבתי לדברי אביו והוסיף נופך משלו בהביאו את דברי הש”ך הנוטים לדעה זו".

מסופקני מאוד אם אפשר להסיק מכאן איזו מסקנה שהיא על יחסם של הבן או של האב לישוב א"י. אי אפשר ראשית כל לומר שהבן הסכים… והוסיף נופך משלו, לפי שכל ההסכמה והוספת הנופך בנדון שלנו מכילה רק מלים אלו: וכ"כ הש"ך ס"(ך)[ק] ו', הערה אוביקטיבית שאינה תלוייה בנטיות. להערה זו לא היה כל ערך מעשי בלתי אמצעי גם מהטעם שהיא נכתבה זמן רב לאחר שנכתבה התשובה. בכותרת התשובה נאמר: “שנת תנ”ה עזך לעבדך", כלומר שהיא משנת תנ"ה. אמנם קרובה ההנחה שזהו טה"ד וצריך לצרף להתאריך גם את האות ‘ל’ של ‘לעבדך’, לפי שבשנת תנ"ה היה רש"מ כבן י"ג, אבל גם בשנת תפ"ה לא היה בכוח הבן, שהיה אז כבן עשר, לכתוב הערה זו ומכש"כ ההערות האחרות שעל תשובה זו הדורשות ידיעות מרובות ועמוקות. ועל כולם, מורפורגו האב לא הביא את דעת הב"ח בתור ניגוד לדעתם של פוסקים אחרים, באופן שהיה אפשר לראות בזה נטייה לאיזה צד, אלא משום שהוא הפוסק היחידי שמדבר על זה (גם הש"ך מביא דעת הב"ח ומסכים לו בהחלט), א"כ אי אפשר היה לו לומר אחרת.

ואם בכ"ז ירצה הרוצה למצוא כאן איזו נטייה עצמית אצל בעלי התשובה, עליו לבקש אותה בכיוון אחר. נקודת הכובד של השאלה לא היתה כאן ההקדמה של עניי א"י. האורח הנ"ל שלח צדקה גם לעניי ערים אחרות בגולה ולעניי העיר לא נתן מאומה לפי שהוא אורח “ובפרט להיות עניי העיר ע”ה שאין לחמול עליהם", ולא רצה אפילו ללכת לבית הוועד כשהזמינוהו “לסדר טענותיו”, וכשהחרימוהו על זה השיב להם: אדרבא! כלומר האורח נהג מנהג זלזול לא רק בכבוד תושבי העיר, אלא גם בכבוד מנהיגיה ורבניה, ולדבר הזה לא היו יכולים, לא רש"מ ולא בנו, להשאר נויטרליים.

ו. שם. ה' 7: “מכתב ב' שלפנינו (משנת תק"ב, מ"ו) נכתב בפירארה…ומפירארה חשב לנסוע לטורין ואגפיה (עיין בעמ' 85. מ"ו). גם במכתבו לקסאלי הנזכר (משנת תק"ד. מ"ו)… הוא מבקש מאת ראשי העיר שישלחו לו את כל הנדבות שנקבצו על ידם “משנת התק”ב שהייתי במחנה קדשם”. באמת הבאה זו מוכחת לא רק שוינטורא חשב, אלא גם שנסע לטורין ולאגפיה, שקסאלי, הסמוכה לטורין, היא אחד מהם. לפי"ז ביקר ו' את קסאלי לא קודם לשבט של שנת תק"ב, זמן כתיבתו של מכתב פירארא; עיין גם להלן בהערתי (ח).

ז. שם, ה' 9: “התחלת מלאכת הדפוס (של שמש צדקה". מ"ו) .. היתה ביום י”ז מנחם אב התק"ב… ואף חברי ה"ועד הקטן" היהודי בויניציאה נתנו את רשיונם ביום ו' תמוז התק"ב, אחרי שהיו לפניהם מ"ו דפים נדפסים מהספר". מובן מאליו שהמלה ‘נדפסים’ טעונה מחיקה: בו' תמוז לא היו יכולים להיות דפים נדפסים מספר שהיו צריכים להתחיל בהדפסתו בי"ז באב הסמוך. מ"ו הדף היו לפניהם בכ"י, והרשיון שניתן להדפיס היה חל רק עליהם, ומהחלק הנשאר היו צריכים להביא להם את כה"י לבדיקה, קודם שידפיסו אותו.

ח. בעמ' 82, ש. 5 כותב ב: “מענין שלא מצא (וינטורא. מ"ו) לו פנאי לעיין בשאלות המלומדות ששם לפניו הרב מורפורגו – אין אנו יודעים אם השיב עליהן אח”כ – וגם הצטדק שלא יכול לתת לו במתנה אף אחד מחבוריו של ר"ח אבואלעפיא". איני יודע מה הן המסקנות שהיה בדעתו של ב' להסיק מהעובדות שהוא מוסר וגם מסופקני אם אפשר להסיק איזו מסקנה שהיא מעובדות בלתי מסויימות אלו, אלא שהחקירה בענין זה היא למותר, לפי שב' לא מסר את העובדות בדיוק. ו' הצטדק לא על זה שלא יכול לתת לו במתנה אף אחד מחבוריו וכו', כמו שאומר ב', אלא על זה שהיה יכול לתת לו רק אחד מחבוריו וכו'. ו' כותב על דבר הספר ישרש יעקב (ב' מעיר: לחמיו ר' חיים אבואלעפיא) “כבר כתבתי לעיר ליוורנו להגביר יקר… כמהר”ר מסעוד ב"ר משה רוקח הי"ו (בוודאי בן אחיו של ר' שלמה רוקח הנ"ל, עיין בהקדמת “מעשה רקח”, בסופה. מ"ו)… וימחול לי שלא נמצא אתי כעת עוד מספרי הגאון… מ"ח" (עמ' 85–86). ו' לא השיב למורפורגו מיד, לפי ש"הנני עומד על פרק הנסיעה ללכת היום דרך טורין ואגפיה" (עמ' 85), אבל השיב לו באפשרות ראשונה. ב' תשובותיו נדפסו זו בצד זו בשו"ת שמש צדקה (או"ח, סי' כט). אעפ"י שהשו"ת עוסקת ביישוב סתירה בדברי רמב"ם ביד חזקה, שלכאורה נראה שבמקום אחד הוא פוסק שמצוות צריכות כוונה ובמקום אחר – שאינן צריכות, כלומר שאלה שאינה נוגעת למעשה, השיב לו ו' באותו שבוע עצמו שכתב לו המכתב שבס' היובל; הוא מתאונן שם שהיה חולה “וגם עכשיו אני חלוש המזג”, ואינו יכול להאריך. תשובתו השניה היא בלי מקום וזמן, אלא שמזה שהוא מתנצל שם: “לא אוכל לבא כדתה של תורה יען הזמן בוגד לעוף בגבעות”, אנו למדים שהוא כתב אותה בדרכו לטורין המוקפת הרים וגבעות, או בדרכו משם לאגפיה.

ב' אולי צודק שו' בסתר לבו לא היתה דעתו נוחה מן הויכוח והשתדל להשתמט ממנו. ר"ד מילדולה כותב במקום הנ"ל: “ותמיד תהלתו (של מורפורגו. מ"ו) בפיו (של וינטורה. הנ"ל) על כל אשר פעל ועשה מעכ”ת עמו במח"ק ומחזיק לו טיבותא בחיבה יתירה וברוב אהבה… ובהיותי נושא ונותן עמו בדבר הלכה הנ"ל (הסתירה הנזכרת בדברי רמב"ם. מ"ו) בקשתי ממנו לראות פלפולו אשר פלפל עם מעכ"ת נר"ו… ולא זכיתי לראותו כי לע"ע לא מצאו בתוך כתביו ובפרט כי הוא טרוד בשליחותו ואין לו שעת הכושר… הנני רואה שרוח אחרת עמו והוא נגד סברת מעכ"ת". הטעם הוא פשוט. ו' לא רצה להיות לא מנצח ולא מנוצח, עפ"י הפתגם הידוע: נפל כיפא על קידרא, וי לקידרא; נפלה קידרא על כיפא, וי לקידרא.

ט. עמ' 82, ה' 16: “מאחרי שנפטר ר”ח ביום ט"ז בניסן… שנת התק"ד לפי דברי ציונו ע"י מ"ד גאון… (עיין גם בדבריו של החכם חיים בראדי באנציקלופדית אשכול הגרמנית…)“. אעפ”י שנאמר כך בשני המקומות, ברור הוא שהתאריך הוא מוטעה, לפי שאם היה מת באותו יום, היו כותבים על ציונו: א' דחוה"פ. באמת הוא נפטר בו' ניסן של אותה שנה כמו שנאמר בפירוש במכתבי הפקידים של קושטא (נאכט, עמ' 18), ואצל גאון זהו טה"ד. את בנו קרא לפי זה מדמשק על פורים של אותה שנה “עשרים יום קודם פטירת צדיק”.

י. שם: “קשה לקבל שיצא ר”ח מעירו בימי חליו… וביחוד בימים שלפני חג הפסח ושנפטר בירושלים כפי שנרמז באחד ההספדים, עי', מפתח ההספדים לד"ר דובער וואכשטיין, ח"א… ע' 18, 62". וואכשטיין לא הרגיש שיש כאן שני יוסף בן שמעון; ההספד האחד הוא על שבו של ר"ח שלנו, שנפטר בירושלים, והשני על ר"ח עצמו, עיין בשה"ג לאזולאי בערך ר' חיים אבולעפיא הזקן.

ישעיה זנה מפרסם במאמרו: “לתולדות השבתאות באיטליה” (עמ' 89–103) מספר של תעודות מתוך כ"י ומתוך ספרים יקרי המציאות. התעודה הראשונה, כ"י, מכילה אגרת על דף אחד, שמוכרה רשם עליה: מר' אברהם רוויגו אל ר' בנימין הכהן, אבל בכותרת האגרת נאמר: “נביאה מהימנא נתן בנימין”, כלומר האגרת נערכה אל העזתי הידוע. הכתב הוא, לפי דברי ז', כתב ידו של רוויגו הנזכר, כלומר כה"י מכיל אוטוגרף של מכתב רוויגו לאחד מראשי השבתאים, ושבתאותו של הראשון מתאשרת כאן בכתב ידו.

מתחילה הערה פרטית. בעל המכתב, לאחר שהוא מבקש מנתן שיודיע לו שורש נשמתו וישלח לו את התיקון הדרוש, הוא כותב לו: “ומגלגלין זכות על ידי זכאי. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וישלם ה' פעלו… יפרוש כנפיו יקחני” (עמ' 92). כל קורא מעיין יראה שכל הפיסקא מכוונת לאיש אחד, למקבל המכתב. ז' כנראה נתקשה בהמלה ‘משה’, שלא היה שמו של מקבל המכתב, ולפיכך הוכרח לומר: תברא, מי ששנה זו, וכו', כלומר שחלק מהפיסקא מכוונת למוביל המכתב שלפי זה היה שמו משה; ז' מבקש גם לזהות אותו. אבל מלבד שאין כל הכרח הזה, לפי שאנו מוצאים בתלמוד שמכנים את איש בדרך כבוד, ‘משה’: א"ל רב ספרא [לרבא] משה שפיר קאמרת (שבת קא, ע"ב, ובמקומות אחרים), אי אפשר כאן לפרש כך גם מטעמים אחרים. אי אפשר להניח שיאמר על המוביל שזיכה את הרבים, רק מפני שהוביל מכתב פרטי אחד, וגם אי אפשר שהמשבח ישים את דברי השבח שלו במקום שאין להמשובח רשות אפילו לקרות אותם.

אבל גם בעלותו של המכתב מעוררת ספיקות. הרבה דברים, יותר מדאי, אינם מובנים בו. החתימה היא: “עבד אברהם אנכי הנאמן במינו”. עבד אברהם כידוע היה שמו אליעזר. אמנם נתן העזתי ג' שמות היו לו: אברהם נתן בנימין, אבל בכותרת המכתב הוא מכונה רק בב' שמותיו האחרונים, גם מהו פירושו של המלים “נאמן במינו” לאחר החתימה? בכותרת נאמר: “אין גומרין בו ההלל”, ביטוי שאין לו שום משמעות, במקום: “עליו”. הפיסקא: “מה מתוק מדבש ומה עז מארי, ארי במסתרים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת” (עמ' 91), אינה אלא גיבוב דברים. גם היאך יתכן שרוויגו יתאונן מרה: “על זאת אבכה תמיד יומם וליל[ה]… ואין לי שום חבר ללמוד עמו או רב שילמד אותי בזאת החכמה” (עמ' 92), וכן שם להלן: “אשר אין לי שום איש וחבר לדבר עמו בזה הענין” בעת שהיה לו רב אהוב עליו, רמ"ז, וחבר, ר' בנימין כהן, שהיה נתפס ג"כ לשבתאות? מלבד זה דבריו סותרים זה את זה: פעם אחת הוא אומר: “שאני מוכרח לש(ר)[ב]ת כאן ע”צ ההכרח" (שם). ואח"כ –: “ואם ירצה אדו' שאלך שם עד מקום עפר (במקום: כפות. מ"ו) רגליו (השווה יחזקאל מג, ז. מ"ו) אעזבה את עמי ואת ארץ מולדתי” וכו', א"כ לא היה מוכרח לשבת שם.

פתרון החידה אפשר אולי למצוא בהערת ז' (עמ' 89), ה' 3): “דף א' של נייר… החלק העליון של העמוד וכמו”כ העמוד החלק נתמלא אח"כ בתרגילי כתיבה". אולי גם המכתב עצמו הוא חלק של תרגילי הכתיבה, כלומר לא מכתב אמיתי, אלא מכתב להתרגל, שביסודו היה מונח מכתב אמיתי, ולפיכך אינו מדוייק ואינו מדוקדק. לפי זה מובן מה שכותב המכתב הניח מקום חלק בכותרתו (עמ' 91, ש. 11). הוא עשה כך כדי שיהיה לו מקום להוסיף תארים אחרים כשיזדמנו לו, ובאמת נזדמנו לו תארים אחרים, אבל במקום שלא הניח מקום חלק בשבילם, והוכרח להוסיף אותם בגליון (ראה שם הערה 6). עפ"י זה מתבארת גם העובדה שהמכתב כתוב לא בחלק העליון של העמ', אלא באמצעו, המשך מתרגילי הכתיבה הקודמים שהתחיל בהם.

בתעודה הב' המכילה מכתב של ר' בנימין הכהן מאליסאנדריאה משנת ת"מ, שם מקבל המכתב לא פורש בו. כותב המכתב מספר בו שהחליט לנסוע לא"י ולהניח את כספו בהלואה באיטליה, והפירות שישא הכסף יהיו לו מקור לפרנסתו, ומבקש מהאיש שאליו נערך המכתב שישלח לו “טופס שטר עסקא עשוי כהלכתו”. ז' עצמו אומר: “ואנו מוכרחים להסתפק בהשערה” שהמכתב נכתב לרמ"ז “רבו המובהק”, לפי שר"ב חותם אותו: “תלמידו ועבדו”, ומוסיף: “וביחוד אם נשים לב לדבר, שמהכתב בעיקר מכיל שאלה בהלכה”. אבל דוקא עובדה אחרונה זו היא קצת ראיה לסתור, לפי שר"ב היה תלמידו של רמ"ז רק בקבלה (עיין בשה"ג לרחיד"א בערך ר' בנימין הכהן); ובאמת אין אנו מוצאים בשו"ת הרמ"ז שום שאלה מרב"ך. גם התואר בפתיחת המכתב “הכל צריכין למארי חיטייא” אינו זה של תלמיד לרב, ומכש"כ לא של רב"ך לרמ"ז. הראשון לא הסתפק במכתביו להאחרון בנוסח קבוע בפתיחותיהם, כמו למשל רמח"ל במכתביו לר' ישעיה באסאן, אלא בכל פעם חזר אחרי תארים חדשים, כנראה כדי להראות שהם אינם אצלו מליצה בעלמא; התארים הם מופלגים מאוד, כמו: פני משה כפני חמה, נר ישראל והדרו, מלך ביפיו, וכדומה (ראה “אגרות הרמ”ז"). גם התחלת המכתב: “במקום גדולתו מצאתי ענותנותו” אינו מתאים ליחסם של אנשים שהיו קרובים זה לזה ועמדו בחליפות מכתבים כתשע שנים. יותר קרוב להניח ש’תלמידו' היא גדישת הסאה, מלהניח בתואר הפתיחה מחיקת הסאה. אנו מוצאים למשל שר' אביעד שר שלום חותם את מכתבו לר' ישעיהו באסאן: עבדו ותלמידו בהלכה (תודת שלמים, ח"ב, דף עו, ע"ב), אעפ"י שהיה בן גילו בערך, ושניהם למדו לפני רמ"ז ור' יהודה בריאל (עיין בתג"י, עמ' 36, סי' פט, ועמ' 151, סי' לט); בכל פנים לא היה תלמידו.

ז' מניח בצדק שאותו האיש שאליו פנה ר' בנימין במכתבו זה (לפי השערת ז' – רמ"ז) השפיע עליו לדחות את עלייתו לא"י (עמ' 94). להצלחתנו, האיש אשר השפיע עליו בזה ידוע לנו וההשערה היא קרובה מאוד, שלו כתב ר"ב את המכתב. ש. אסף פירסם מכתב אחד של ר' יהודה גירון, בנו של ר' יוחנן, שניהם רבנים בפירינצי, שכתב לאיש אחד שרצה לעלות לא"י, ובו נאמר: …“האלוף המקובל החסיד… הר”ר ב"ך נר"ו עלה במחשבה לפניו לעזוב ארצו… ולשים פעמיו לדרך אה"ק כאשר ידעת עבר מפה (!) פיורינצא ויחד הדבור עם אותו צדיק… מר אבא מ"כ (כי אהבת נפש אהבו) לשמוע מה בפיו גם הוא ומעכ"ת מ"כ החזירו מדעתו" (ציון, תש"א, עמ' 156). כנראה ביקר רב"ך את גירון האב לפחות פעמיים. בביקור הקודם עדיין לא גילה הראשון, כמו שהוא כותב המכתבו, להאחרון את מחשבתו על העלייה, ורק בסיבת מכתב רב"ך נתגלגלו הדברים וביקר את גירון עוד הפעם, ואז עלה בידו של זה להשפיע עליו לדחות את עלייתו. הביקור הראשון היה כנראה לא בפירינצי, שהרי לפי דברי היביבליוגרפים נתמנה גירון האב שם לרב רק בשנת תמ"ד, ומכתב רב"ך הוא משנת ת"מ, אעפ"י שאינו נמנע, שגירון דר בפירינצי גם קודם שנתמנה שם לרב. אפשר שרב"ך ידע את גירון מקסאלי, מקום מולדתו של האחרון, ושרב"ך דר שם לאחר חתונתו, משנת תל"ב עד שנת תל"ד לפחות (עיין באגרות הרמ"ז, דף לה ואילך), עובדה, בדרך אגב, שלא מצאתיה נרשמה אצל כותבי תולדות רב"ך, וגם האחרון עצמו אינו רושם בהקדמתו ל"גבול בנימין" את קסאלי בין הערים שדר בהם, בוודאי מפני שלא שימש שם ברבנות. לפי דרכנו למדנו שהידיעה שרב"ך התכונן לעלות לא"י נמצאת כבר במכתב שפירסם אסף, ואין בתעודה הב' שום חדש בנדון זה.

עוד הערה קטנה. רב"ך כותב: כי שעת הקוצר היתה לי למהר הליכתי". הביטוי “שעת הקוצר” הוא מצוי בספרות של רבני איטליה, עיין למשל באגרות הרמ"ז סי' כט וסי' לח בסופן. ז' מעיר: מליצה מ"שעת הכושר". אבל קשה להניח שישתמשו במליצה של תולדה במשמעות הפכית מאותה ששימשה לה מקור. לי נראה שזהו רמז ל"שעת קצירה": “אפשר אדם חורש בשעת חרישה… וקוצר בשעת קצירה” (ברכות לה, ע"ב), עיין גם בפאה פ"ד, משנה י. באמת אנו מוצאים במשמעות כעין זו את הצירוף: ואבא היום אחרי הקוצרים (ס' היובל שלנו, עמ' 85, במכתבו של ר' חיים וינטורא).

עפ"י התעודות ג' וד' הצליח ז' לזהות “חכם שבתאי אחד שבא למודינא… אשכנזי ושמו ר' באר או בער” (שלום, חלומותיו וכו', עמ' סא) עם ר' בער פערלהעפטער (מלבד הספרים שמזכיר ז' חיבר ר' בער זה גם ס' “באר היטב”, פירוש המלות בתרגום יונתן; פראג, תנ"ט). בעמ' 97 מביא ז' “רמז ברור” שר' בער היה מבעלי הקבלה של האר"י, לפי שר"י ששפורטאס כותב אל ר' בער: הוא זכה וזכה את האר"י". לכאורה יש כאן רמז על ההפך: והכה את הארי (ש"ב כג, כ).

מחוסר מקום אין לי אפשרות להתעכב על מאמרו החשוב של בנימין קלאר, ויש לי גם אמתלה לזה, שהוא המשך מ"עלים", שנה ג, וממילא אינו שייך לס' היובל. אסתפק בהערות אחדות. בעמ' 107, הערה 143, אומר ק' שהספרדים נוהגים לומר “בעוונות”, במקום “בעוונותינו הרבים” של האשכנזים, משום אל תפתח פה. כמדומה לי שבענינים השייכים לאל תפתח פה, האשכנזים מדקדקים בהם יותר מהספרדים, לפיכך נראה לי פירושו של בן יהודה (מלון, ערך “עון”) ש"בעונות" הוא כמו “לדאבון”. על כל פנים אין כאן ענין לאשכנזים וספרדים, לפי שגם בתלמוד נמצא: ובעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו (ע"ז ט, ע"א). מצד השני אנו מוצאים גם אצל ספרדים את הביטוי: ב"ה, למשל: ובעוה"ר נהרג בשנת ת"ח (שה"ג לרחיד"א בערך ר' שמשון מאסטראפאלי); רשד"ם כותב בשו"ת שלו (חו"מ סי' שס"ד): ענין הרב הנז' לא עמד בעונותינו שרבו כי אם זמן מועט מזער. בעמ' 109, ה' 167 כותב קלאר שר' אברהם די גראציאנו, הרב שר' חיים ן' עטר דורש בשלומו בין שאר רבני מודינא, ושנמצא חתום בין רבני אותה העיר על גביית עדות לטובת רמח"ל בשנת תצ"ו (גינצבורג “רמח”ל" וכו', עמ' ש"מ), אינו אי"ש ג"ר “אלא ר' אברהם חי ב”ר נתנאל Grassino". המלה האחרונה קרוב לוודאי שהיא טה"ד, שנפלה ב"מזכרת חכמי איטליה" למורטארה (עמ' 28) ושנמשכו אחריה מחברים אחרים, במקום Graziano. ר' אברהם שלנו הוא בוודאי נכדו של אי"ש ג"ר שהיה גם כן בשעתו רב במודינא; שם המשפחה שלהם (בעברית) הם כותבים בשווה, ואיזה עוף השמים הוליך את הקול למורטארה שקריאת השמות אינה שווה. בעמ' 123 כותב סנגויני במכתבו: ומפני ריבוים לא ישא את שמותם על שפתי. קלאר מתקן בצדק: אשא. אבל אינו נמנע לגמרי שאין כאן טעות, אלא לפי שיש כאן פסוק: תהלים טז, ד, ועפ"י הדין: שלש כותבין (מלים הנמצאות במקרא), ארבע אין כותבין (גטין ו, ע"ב) שינה את המלה. גם להלן הוא כותב במכתבו: הן אלה קצות דרכו, במקום “דרכיו” שבפסוק.

דוד פרענקיל מעניק לנו עוד הפעם מבית נכותו, מכתב של ר' שמואל נחמני ממודינא, חתנו ותלמידו של ר' נתנאל הלוי, הרב דשם, אל הרב מורפורגו (הבן) מאנקונא (עמ' 125–128). פ' מגדיר זמן כתיבת המכתב לבין פסח לעצרת של שנת תק"א. ר' נתנאל נזכר שם בברכת המתים. פ' משער שמה שנאמר בתג"י שר"ג נפטר בשנת תקל"א הוא טה"ד במקום: תק"א, כלומר הוא חושב לאפשר שר"ג נפטר בשנת תק"א. אבל עיין במאמרי: מי הוא ר' נתנאל הלוי? (ק"ס, שנה כג, במקום שהראיתי שהמכתב מוכח שהוא נפטר קודם לכך.

ליחוסה של אשתו של נחמני שפ' נותן, אפשר להוסיף שאבי אביה היה ר' משולם בר' בן ציון הלוי (סי' 134 במאמרו של בועז כהן), עיין במאמרי הנ"ל.

בעל המכתב כותב למורפורגו: ואם אינו יוצא (למודינא. מ"ו) בגינהם יצא בשביל האר"י שבחבורה מע' הרב אשכנזי (עמ' 127). פ' מעיר: “ר' אפרים הכהן ליפשיץ מאוסטראה (ראה העלים שנה ג עמ' 43 הערה 24)”, ר"ל שר"א ליפשיץ הוא “הרב אשכנזי” הנזכר במכתב. אבל פ' לא הרגיש שבמקום שהוא רומז לו נאמר שר' אפרים זה נפטר בשנת תפ"ח, ובעל המכתב לא היה יכול להזמין את מורפורגו שיבוא לראותו בשנת תק"א. כוונתו של בעל המכתב הוא בוודאי לר' משה ליפשיץ, גם כן רב במודינא, שהסכמתו על הדפסת הספר פחד יצחק, ח"א, היא משנת תק"י (יש לו גם דרושים בכ"י משנות תק"ד–תק"ה).

מעניין הוא הכינוי “צורבא מרבנן” שבעל המכתב מכנה בו ת"ח זקן, בניגוד לפירוש המיוחס לרש"י על תענית דף ד, ע"א: “צורבא מרבנן. בחור חריף… תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי ליה”, אלא כמו רש"י, האומר שצורבא אין לו יחס לגיל. רש"י מפרש את מאמר התלמוד: צורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול (ב"מ סז, ע"ב) – “וצ' מר' שצריך ליישר דרכיו ולהתקדש אף במותר לו פן ילמדו ממנו לזלזל באיסורים” חיובים שאינם מיוחדים לצעיר. בדרך אגב, סתירה זו בפירוש “צורבא” וכו' תוכל לשמש ראיה חזקה שהפירוש על תענית אינו לרש"י. מורמלשטיין במאמרו: “צורבא מרבנן” (“מאמרים לזכרון… חיות ז”ל", וינא, תרצ"ג, עמ' רכג) רומז על האפשרות שהמפרש לתענית לקח את פירושו מקונטרסים של רש"י שהיו לפניו ומשער שבעל היוחסין, המביא דברי מהפרש לתענית בשינוי לשון קצת, לקח את דבריו ממקום אחר בפירוש רש"י האמיתי, מקום שאינו ידוע לנו. כמו שראינו, שני הדברים הם נמנעים. – בדבר המלה “מתכנעים” שבמכתב, עיין במאמרי הנ"ל.

במחלקה “שונות” מביא ד"ר ליאון נעמאי קטע מס' כתאב אלאנואר ואלמראקב לקרקסאני – ספר שיצא לאור כולו במהדורתו – העוסק בפירוש הפסוק: ומזרעך לא תתן להעביר למולך. הוא מביא את הפי' במקורו הערבי וגם את התרגום העברי שלו (עמ' 131–134). קרקסאני מביא בתחילה את פירוש ענן על הפסוק, שהוא מזהיר על הוצאת זרע לבטלה, לפי שהפרשה כולה עוסקת בעניני עריות (תמיהני, מי הכריח את בעל המאמר לתת טעם משלו: “האיסור עבודה זרה כבר נזכר בעשרת הדברות”, טעם שאינו טעם כלל, לפי שכמה מצוות נשנו ונשלשו בכתוב, וגם כאן נאמר תיכף לזה עוד הפעם: אל תפנו אל האלילים). פירוש זה, שלכאורה הוא משכנע, איננו על פי פשוטו של מקרא כלל, לפי שאין אנו מוצאים “זרע” במשמעות זו, לא עם כינוי ולא עם מם השימוש לפניה. מצד השני היו ע"ז ועריות באותו זמן כמעט שמות נרדפים, כמו שרומז על זה קרקסאני.

בעל המאמר אומר בתרגומו: איסור לאדם שיקריב את בניו וישרפם… שזוהי דרכם של אומות העולם כגון המצריים והסוריים. במקור לא נאמר “כגון”, אלא: “אלדין” = אשר הם, כלומר, הוא מתכוון רק להם. המתרגם הוכרח לזה, לפי שתרגם “ואלשאמיין” – “והסוריים”, כמו שמתורגם במלונים. באמת זו היתה בוודאי המחלוקת הראשונה בין הערבים והיהודים על דבר א"י. ב"שאם" הנגזרת מ"שמאל", בהפך ל"תימן" הנגזרת מ"ימין", כללו הערביים כל הארצות הצפוניות, ובתוכן גם את א"י, שהיו נחשבות בעיניהם סניף לסוריה. המחברים היהודיים עשו את א"י לחטיבה בפני עצמה, ור' יונה בן ג’נאח ורמב"ם למשל כוונו ב"שאם" רק לא"י וב־שאמיין" – לכנעניים, תושבי א"י, וההזהרה היא שלא יהיו נמשכים אחר מנהגי מצרים שיצאו משם ואחר מנהגי כנען שבאו לשם, השווה ויקרא יח, ג.

אברהם שפאניער⁵ (עמ' 135–139) מביע השערתו שאותן שורות של מאמרים בתלמוד המתחילים במספרים שווים, כגון: שלשה צריכים שימור… (ברכות נד, ע"ב, עד נז, ע"ב) וכדומה, היו בעיקרם מדרשים בפני עצמם, שלאח"כ הכניסום לתוך התלמוד, ושבמשך הזמן ניתוספו עליהם כמה הוספות. לכאורה אינו מובן מה אנו מרויחים מההשערה שהמאמרים נאספו מאי אלו אנשים שאין אנו יודעים כלום על מהותם וטיבם, ושבעלי התלמוד אעפ"י שהכניסום לתוכו כשהם מוכנים, הוסיפו בין פרקיהם הוספות שאין להם שייכות להעניין? ומה הדבר חסר אם נניח שבעלי התלמוד היו מאספי המאמרים, וההוספות נתוספו בדרך טבעי, למשל לאחר שנאמר: שלשה צריכין רחמים… וחלום טוב, הוא מאריך לדבר בענייני חלומות (ראה עמ' 136). בייחוד שאנו מוצאים גם שורות של הלכות המקושרות זו לזו בקשר שטחי וחיצוני, למשל, ד' משניות הראשונות של הפרק: א"ר עקיבא, במסיכתא שבת, שרק הלכה אחת מהן (במשנה ג') עוסקת בדיני שבת, ושהדבר המשותף לכולן הוא רק שהפתיחה שלהם היא: “מניין”; וכן המשנה: “אמר ר' חנינא סגן הכהנים” בפרק א' דפסחים, והמשניות האחרונות, מן משנה ה' ואילך, בפ"א דחולין, ועוד ועוד, יש להן רק קשר חיצוני עם מה שלפניהן. בדרך אגב, בתחילת המאמר צ"ל: "והמאמר הזה נמצא גם (במדרש) [בבמדבר] רבה… פסקא (כ"א") [יז].

שמעון ברנשיין במאמרו: “פיוטי ה”מצדד" של יוסף אלברדאני" (עמ' 141–154) ממשיך לדלות פנינים מתוך שני המחזורים: “חיזונים” ו"מחזור בלתי נודע". הוא מפרסם כ"א פיוטים קצרים, שט"ו מהם הם למשורר המזכר. במבואו הוא אומר: “ומכיון שכבר הבעתי את דעתי ששני המחזורים האלה שייכים הם לנוסח הסיציליאני של… יהודי אפריקה הצפונית שנתישבו בסיציליה” וכו' (עמ' 141). ד"ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. בזשרונאל אָו זשואיש ביבליאוגראפי (1942, עמ' 34) ד"ר ברנשטיין מייחס דעה זו לכותב טורים אלו שהביע אותה לו במכתב פרטי מיום 25 בדצמבר, 1939. הנני מרשה לי להביא כאן דבר אחד ממכתבי הנזכר, שב' לא הזכיר אותו, היינו שאי אפשר לומר שבביטוי “כמנהג המערביים שנתגוררו בסיזליא” היתה הכוונה ליהודי ספרד לפי שאלו היו מכונים במאה הט"ז לא “מערביים” אלא

“ספרדים”. הכינוי “מערביים” ליהודי מערב אירופא הוא חדש מקרוב בא, ומסופקני אם השתמש איש מעולם בביטוי: “כמנהג המערביים” במשמעות זו. הנני משתמש בהזדמנות זו להביע לד"ר ברנשטיין את הכרת טובתי על שעורר את תשומת לבי על שאלה זו.

ב"מצדד" מסמנים, כמו שמבאר ב', את הפתיחה הקצרה של הפיוט בניגוד להחלקים האחרים: היוצר והסילוק. בנוגע למשמעותה של המלה, הוא כותב: “קבלתי את הצעתו של… וילנסקי… שהמלה מצדד היא מסורסת ושצ”ל מצדר… שהיא מלה ערבית ופירושה פתיחה או כניסה. ויש שכל והגיין בתיקון זה. ה"מצדר" היא המלה המקבילה ל"סילוק" – להאלכרוג' הערבי", אלא שלאחרי יישוב הדעת, הוא מוסיף, ראה שאי אפשר לקבל הצעה זו, לפי שא"א לחשוד את עורכי המחזורים שדווקא במלה חשובה ומציינת זו יכשלו בשגיאה גסה עשרים ואחת פעם ובשני מחזורים שונים".

כותב טורים אלו לא יצא ידי חובתו במכתבו לב' בתיקון גרידא אלא הביא טעמים ונימוקים בעד התיקון וגם כנגדו. הטעמים בעד הם: ב"מצדר" היו משתמשים גם מחברים הכותבים עברית, למשל ב"דקדוקי הטעמים" המיוחס לבן אשר (עמ' 61), ר' יהודה הדסי בספרו “אשכול הכופר” (עיין ש"א פונזנסקי בהשקפה האנגלית, סידרה ישנה, כרך 8, עמ' 500), ור' שלמה פרחון ב"מחברת הערוך". המהדיר, זלמן שטרן, מעיר (חלק השרשים, דף ד, טור ג): “בכ”י אשר לפני מראשו עד סופו יכונה המקור מצדד והוא טעות המעתיקים". במכתבי הנזכר הבאתי גם דברי ש.א. פוזננסקי באחד ממאמריו (במקום הנזכר), שמחבר, או מתרגם מערבית קדמון של ספר קטן בדקדוק בשם ספר הבנין (כ"י, סי' 467,2 ברשימת אוכספורד לנייבואר. כה"י הוא מתחילת המאה הי"ג) לא לבד שמשתמש ב"מצדד", אלא שטורח לפרש גם גזרת המלה: “שנופל לכל צד לזכר ולריבוי ולעתיד וזולתם”. הטעם כנגד הוא לפי שבמשמעות פתיחה משתמשים רק בהפעל צדר, אבל לא בהשם מצדר; בו משתמשים רק במשמעות מעיין, מקור ממש, או במשמעות מקור בדקדוק; לפתיחה בפיוט משתמשים ב"מקדמה". לפיכך הצעתי את התיקון רק אם אין אפשרות אחרת לבאר או לתקן את המלה.

לצערי איני רואה אפשרות זו גם עכשיו. ב' אמנם מצא בב"ר פיסקא שבה נאמר: “ובהמה אינה רואה? אתמהא! אלא זה (האדם) מצדד”, והפירוש הוא שהאדם רואה בשני צדדיו בבת אחת, משא"כ הבהמה. לכאורה אין לזה שום שייכות לענייננו, אבל כאן מתחיל הביאור של ב'. מתחילה אומר ב' שמצדד מורה על המבנה החיצוני של הפיוט: “שני עמודים לכל פיוט, ובכל עמ' לא יותר משתי מלים, באופן שהקורא אפילו נגד רצונו מוכרח לראות ולקרוא את שני הצדדים שבפיוט בבת אחת”, ולבסוף הוא משיב על הקושיא, למה לא נקראו פיוטים אחרים בני מבנה זה “מצדד”: “התשובה היא שרק פיוטים הבנוים על יסוד שלשת החלקים הקבועים… פתיחה, יוצר וסילוק, וכוללים לא יותר משתי מלים בכל אחד משני עמודיהם (חלקי השורה שלהם? מ"ו) נקראים פיוטי־’מצדד',” כלומר שזוהי גזירת הכתוב, ואין אנו צריכים לחפש אחרי טעמים כלל. המדרש אין לו שייכות לכאן מב' טעמים אחרים: שם נקרא האדם, הרואה מצדד, וכאן – הפיוט, הנראה. במדרש מותר היה להסתפק במצדד בלבד, לפי שראייה נזכרת שם קודם לכן, והקורא יבין שמצדד מוסב על הראיה, משא"כ כאן. בכתוב למשל נאמר: ויש מהם נשים וישימו בנים (עזרא י, מ"ד), בחסרון מלת “שנשאו” קודם “נשים”, לפי שקודם לזה נאמר בפסוק: כל אלה נשאו נשים נכריות, אבל בסתם אסור להשמיט “נשאו”. בכל לשון משתמשים בקיצורים כאלו במקום

שהשומע או הקורא יבין את הכוונה.

בנוגע לפיוטים עצמם, הערות אחדות. סי' ד' ש' ג: שם דם בנוף היאור. המו"ל מעיר שבכ"י נאמר במקום ב' המלים האחרונות: בעבודת מי היאור. לכאורה די היה לתקן: במי היאור, לפי שנילוס נקרא כידוע “יאור”: לי יארי (יחזקאל כ"ט, ג'), ועוד. שם, ש' 5. “חוק ביעור חמץ ופסח חקק למאור”. לפי הערת המו"ל, זהו תיקונו, במקום לבאור שבכ"י, אבל גם “למאור” איני יודע לה שם משמעות כאן; ואולי צ"ל: באור, ר"ל במסכת פסחים שהפרק הראשון שלה הוא: אור לארבעה עשר. אמנם המלה “באור” נמצאת בש' 6, אבל אפשר שהמשורר לא הקפיד ע"ז (“מאור” ג"כ נמצאת בש' 2). סי' טו, ש' 6. “תקיעתם ישמע לכפר ענשים”, ביטוי בלתי רגיל. כנראה “לכפר” כאן במשמעות: לעצור, לעכב, עדה"כ: ותפל עליך הוה לא תוכלי כפרה (ישעיה מ"ז, י"א).

משה מארכס עוסק במאמרו האנגלי בן שני חלקים (עמ' I–X. בצירוף ו' צילומים) בבעיות הנוגעות לאישיותו ופעולותיו של המדפיס הידוע גרשום שונצינו.

בחלקו הראשון של המאמר עוסק מ' בשתי הוצאות של ספרים חש"ד: בטור אורח חיים, הוצ' שונצינו, 40, ובהוצאתו השניה של גרשום של הספר “משל הקדמוני”. הדעה המקובלת אצל הביבליוגרפים היא שהטור נדפס ע"י אחיו של גרשום, שלמה, ושהספר השני נדפס בתחילת המאה הט"ז. מ' משער שהטור נדפס ע"י גרשום עצמו, ומשתדל להוכיח בהוכחות טכניות, כגון: צורתן של האותיות, פיתוחי העץ והקישוטים שעל ה"שער" וכדומה, שהדפסת הס' השני קדמה להדפסת הראשון וששניהם נדפסו בסוף המאה הט"ו. ראיית מ' שהטור נדפס ע"י גרשום היא, שאותיות הדפוס שלו דומות להאותיות שבהן נדפסו ספרים אחרים על ידו. אבל הרי באותן אותיות עצמן נדפסו גם הטורים, פוליו, ספר שנדפס בלא ספק ע"י שלמה. אינני בקי בטיב ההגהה של ספרי שונצינו, אבל אם נניח שהגהת ספרי גרשום היתה טובה, הטור או"ח הנזכר לא נדפס אצלו, לפי שהגהתו, אם נבוא לשפוט עפ"י העמ' האחד שנצטלם, היא גרועה מאוד. בכ"ה שורות שמחזיק העמ' נמצאות לא פחות מעשר טה"ד, וביניהן גם גסות, למשל: ועל תמנע (ש' 5), במקום: ואל וכו', הערב עיני מראת רע (ש' 7 מלמטה), במקום:…מראות שוא.

מ' משער הלאה שגרשום לא קרא את שמו על שער הספר “משל הקדמוני”, הוצאה א' ועל זה של “מחברות עמנואל”, לפי שעבר עבירה בהדפסתם: הראשון, לפי שיש בו צורות בני אדם, והשני, לפי שתוכנו מלא שחוק וקלות ראש, ורצה להעלים זה מבני משפחתו החרדים. מ' מסיק מוה גם את המסקנה שמה"ק נדפס לאחר שיצא גרשום משונצינו, במקום שדר עם בני משפחתו, אבל השערה זו אינה מבוססת. בנוגע לקריאת שם, היא אינה מבארת את הטעם, מפני מה לא קבע את שמו על הטור או"ח הנזכר, שלפי דעת מ' גרשום היה מדפיסו, וקרא שמו על מה"ק הוצאה ב. בנוגע להצורות, אין האיסור להדפיסן פשוט כל כך. רמב"ם למשל פוסק שאסור לעשות צורות בני אדם רק כשהן בולטות, ולא כשהן שוקעות (יד החזקה, הלכות עכום וכו', פ"ג, הלכה י'), ומכש"כ שמותר להדפיסן על נייר, “שהם ממיני צבעונים בעלמא ואין בהם ממשות כלל” (מרדכי, ע"ז, פרק כל הצלמים). אבל אין לנו כל צורך לנוע על הפוסקים, הצילומים הנספחים אל המאמר הם בעצמם מראים שהיהודים החרדים שבאותו זמן לא ראו בהצורות שום איסור. אותו הציור בעצמו של מורה המלמד לג' תלמידים הנמצא במה"ק (צילום 4) נמצא גם בטור אורח חיים (צילום 2), ואם בראשון אפשר עוד לומר שהיה נועד לאנשים שאינם מדקדקים כ"כ במצות, למי נועד השני, אם לא נניח שאין בהצורות אפילו אבק של איסור.

גם בנוגע לס' עמנואל ההשערה היא קרובה שיחסם של יהודי איטליה אל הספר בזמנו של גרשום היה שונה מיחסו של בעל השו"ע אליו כשמונים שנה לאח"כ, בעת שכבר הסיקו את כל המסקנות, ביחוד בצפת, מגירוש ספרד. יהודי איטליה נמנעו לכל היותר לקרוא בספר זה בשבת. אמנם כבר נמצא בתוספות (שבת, דף קט"ז, ע"ב. ד"ה וכ"ש) שר' יהודה (סתם) אמר שאינו יודע מי התיר קריאת ספרי מלחמות הכתובים בלעז, שהשו"ע מדמה אותם למחברות עמנואל, אפילו בחול, אבל מיניה וביה אבא ליזיל ביה גרגא, דברי התוספות מראים ג"כ שלמעשה היו קוראים באותם ספרים. לא תמיד התאימו המעשה וההלכה. למרות המשנה המפורשת שהמשחק בקוביא פסול לעדות (ר"ה, דף כב, ע"א, ועוד) ולמרות כל התקנות והחרמים בנדון זה, שהצורך בהם כבר מראה שההלכה בעצמה לא היה בכוחה לעצור בעד הרעה, היו כל מיני צחוק נפוצים באיטליה, ולא רק באיטליה! בהגהות מרדכי דמסכת שבועות נאמר: אמר רבינו טוביה (חי בצרפת במאה הי"ג), דעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא, כי כמו שגגה היא שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם.

בחלקו השני של המאמר מחליט מ' שנרשום שונצינו נפטר בלא שום ספק בקושטא, בין כ"ו באדר, רצ"ד, ביום שנשלמה בו הדפסת ס' המספר לר' אליהו מזרחי, ובין ט"ו באלול של אותה שנה – זמן השלמת הדפסת ס' מכלול לרד"ק. בנוגע למקום פטירתו של גרשום, כמעט כל הביבליוגרפים מסכימים שזה היה קושטא: פין ב"כנסת ישראל" (עמ' 221), ובעלי המאמרים על גרשום באנציקלופדיה האנגלית וביוד. לכסיקון; רק שטיינשניידר מסתפק בזה, וכמו שנראה להלן, בצדק. טעמם הוא בוודאי, לפי שהספרים שהדפיס גרשום בתורקיה, כמעט כולם נדפסו בקושטא. אבל טעם זה מספיק רק להשערה, לא לוודאות גמורה. אנו יודעים שרגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה. בס' היובל עצמו ישנן שתי דוגמאות לזה. ר' משה אלמושנינו חי כל חייו בשאלוניקי ומת בקושטא. ר' אברהם רוויגו חי כמעט כל ימיו במודינא, עלה לא"י ומת במנטובה (ראה “גבול בנימין” לרב"ך בחלק ההספדים). אף גרשום יכול היה לחיות כל הזמן בקושטא, לבוא לשאלוניקי לזמן קצר ולמות שם. כדי לומר בוודאות שהוא מת בקושטא, אנו צריכים לעדות על זה, ועדות כזו אין לנו.

החלטתו על זמן פטירתו היותר מוקדם של גרשום, מבסס מ' על הקולופון של ס' המספר הנ"ל, אבל הראיה היתה ראויה רק אלו היה ידוע לנו שקולופון זה, שלא פורש בו שם כותבו, הוא בוודאי לגרשום, ולא לאליעזר בנו, שכתב אותו לאחר פטירת אביו. עיין ברשימת בודליאנא לשטיינשניידר (טור 946, סי' 9465). אנו יודעים בוודאות רק שגרשום חי איזה זמן לאחר שהתחילו להדפיס את ס' מכלול לרד"ק בשנת רצ"ב, עיין להלן.

מלבד זה רוצה מ' להוכיח שס' השרשים לרד"ק שנדפס בשאלוניקו חש"ד, לא נדפס בשנת רצ"ב או רצ"ג כדעת הביבליוגרפים, אלא בשנת רפ"ט, או אפילו קודם לכך, ושהוא היה הספר הראשון שגרשום הדפיס בתורקיה, כלומר שהיא נדפס קודם למחזור ארגון שהדפיס שם באותה שנה. מ' מביא גם סמוכים טכניים לדעתו זו.

כדי שהקורא יוכל לעמוד בעצמו על הדבר, הננו מעתיקים כאן מהקולופון של ספר השרשים, מה שנוגע לעניינינו, וז"ל:…“ע”י… גרשם… איש שונצין… בס' היקר… כולל בחלק הא' ממנו כל חלקי הדקדוק ואחריו חלק הענין… ואף כי מקדמת דנא נדפס ע"י זולתי, המעיינים בזה יכירו וידעו ההבדל בין ספרי קדש לחול וכי לא שמנו לריק כחנו בטורח הגהתו". מ' סובר שהפיסקא: “ואף כי… נדפס ע”י זולתי" מוסבת על ס' מכלול, אלא שלשטיינשניידר (וכן להביבליוגרפים האחרים) נתחלף לו בין “על ידֵי זולתי” ל"על יָדִי", ולפיכך מוכרח היה לומר שגרשום מכוין לס' מכלול שהוא עצמו התחיל להדפיס בשנת רצ"ב. לפי דעת מ' גרשום מכוון להוצאה של מדפיס אחר של הספר משנת רפ"ה, הוצאה שלא היתה ידועה לשטיינשניידר. לפי זה צריכים אנו לעשות את שטיינשניידר למתעתע: הוא לא ידע את ההפרש בין “על ידי” ל"על ידי זולתי", דבר שתינוק בן שבע דלא חכים ודלא טפש היה יודע אותו בזמנו של שטיינשניידר; מלבד זה אנו צריכים לומר ששטיינשניידר פירש את דברי גרשום באופן שהאחרון כינה את הוצאת עצמו של מכלול, הוצאה שעדיין לא נגמרה, בשם: ספר חול, כלומר סבר בלתי מוגה. כמובן שאין בכוחם של טענות אלו לשמש תשובה: ריב לאמת עם אפלטון ושניהם אוהבינו, אבל האמת יותר חביבנו. אבל לצערי אי אפשר להסכים לדעת מ' מב' טעמים: שום איש לא יציין בשנת רפ"ט את דפוסו של ספר רפ"ה כ"ספר שנדפס מקדמת דנא“, ומכש”כ שלא יתן טעם להדפסת ספר אחד (סה"ש) מחדש, לפי שספר אחר (מכלול) נדפס בלתי מוגה.

שטיינשניידר באמת לא רק ידע את ההפרש הנ"ל, אלא ידע עוד דבר אחד. הוא ידע שרד"ק (כמו ריב"ג ור' שלמה ן' פרחון לפניו) חשב את שני הספרים שחיבר בדקדוק לספר אחד, שקרא אותו ס' מכלול, מחולק לשני חלקים; את החלק הראשון לבדו ציין בשם: חלק הדקדוק, ואת השני – חלק הענין (עיין בהקדמתו למכלול). גם בעיני גרשום היו נחשבים כך. ולפיכך מונח בטבע הדברים שבקולופון של החלק הב' של הספר יזכיר שהוא התחיל כבר בהדפסתו של החלק הא': “רצה להנחיל… בס' היקר… כולל בחלק הא' ממנו” וכו'. דבר זה הכריח את הביבלוגרפים לומר שהדפסת סה"ש היתה לאחר התחלת הדפסת ס' מכלול בשנת רצ"ב. אבל כשגרשום מזכיר את ההדפסה הקדומה “נדפס ע”י זולתי", הוא מכוון לההוצאה, בלתי מוגהת לפי דעתו, של סה"ש בנאפולי של שנת ר"נ. אין שוב כל פלא ששט. הסתפק, אולי נפטר גרשום בשאלוניקו, מכיוון שספרו האחרון נדפס שם. בדרך אגב, בס' “קורות היהודים בתורקיה” וכו' לרוואניס נדפסה רשימה של ספרים שנדפסו בשאלוניקו לד"ר אהרן פריימאן (ח"ב, הוצ' ב', עמ' 238), ושם נרשמה הוצ' סה"ש לרד"ק בשנת רפ"ט או ר"צ.

 

תיקון    🔗

בק"ס שנה כ"ג (עמוד 208, טור 2) כתבתי בתוך שאר דברי: “הכינוי “מערביים” ליהודי מערב אירופא הוא חדש מקרוב בא”. נעלמו ממני דברי ש"א פוזננסקי במאמרו אנשי קירואן (במאסף לכבוד הרכבי, עמ' 219 של חלקו העברי, הערה 1). הוא כותב שם:… לספרד אשר גם היא נקראת לפעמים בשם ארץ המערב, ומביא לראיה על זה שבמכתב שנשלח מבבל לספרד בשנת ד"א תשי"ג נזכרו חכמי ספרד בשם “החכמים המערביים”.