באסיפה אחת על פי כתבי יד וספרים נדפסים מוגהים ומבוארים… כרך רביעי שירי קודש (חלק 1: טקסטים), חברת מקיצי נרדמים, ברלין תרץ, 290 עמודים.

“נפל בחלקו של המשורר המפורסם, המזל הבלתי־מצוי בספרות העברית – שמצא את המהדיר הראוי ביותר” – אמרה זו, שאמרה שטיינשניידר בסקירתו (ביבלוגרפיה עברית, 1865, עמ' 50) על מהדורת שירי משוררנו בידי ש"ד לוצאטו (הופיעה רק חוברת אחת ויחידה, ליק, 1864) – כוחה יפה בהחלט גם לגבי הוצאה זו, אשר כרכה הרביעי מונח לפנינו¹. ושמו של המהדיר ערב לנו, שגם כרך זה מעובד באותה תשומת לב ותבונה כמו קודמיו וכמו מהדורותיו האחרות לכתביהם של משוררי ימי הביניים. ברם הערכה מלאה תתאפשר רק אחרי הופעת חלק הביאורים, שבו נוהג המהדיר להסביר את לשון השירים. כאן ניתן את דעתנו בעיקר לשאלות הסידור הבעלות וכיו"ב.

שני הכרכים, היינו כרך זה, ובו 162 יצירות (שירים ופרוזה בחרוזים, ביניהם שניים בארמית), והקודם, (154 יצירות), המוסרים לפי שעה את הטקסטים בלבד, כוללים את שירי הקודש של המשורר, לעומת שני הראשונים, שבהם קובצו שירי החול שלו², במקצת מחמת השיטה ובמקצת במקרה, נקלעו רבים משירי הקודש שלו לתוך כרך ב'. כך נקבצו יחד כמה פרקי תפילה, ובהם קינתו הנודעת ביותר “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”, במדור “משא נפש ציונה”. גם שיר מס' ב (עמ' 3) שם נמנה, לדעת המהדיר, עם שירי הקודש. ברם, מסופקני מאוד אם מותר לקרוא שם “קינה” לשיר “ירה חציר” (מס' נ"א בכרך זה), הנושאת אופי אישי בולט, ובו אינו מדבר אל ה', כי אם אל הגורל (הזמן). את חרוז־הקינה הנמצא שם בסוף “ובת עיני בכו תבכה בלילה” יכול המשורר להסב על עצמו בדרך אישית (לי ידוע הקטע רק מרשימת שד"ל, בנספח לדיואן משוררנו, ואינו רשום אצל דוידזון).

מבחינת מקורן אפשר לחלק את היצירות שבכרך זה לשלוש קבוצות: א) אלו שכבר נדפסו קודם; ב) אלה שפורסמו כאן לראשונה, אך ידועות הן בשמותיהן (כידוע חיברו לאנדסהוט, ש"ד לוצאטו (ראה לעיל), צונץ, נויבואר ואחרים, רשימות של פיוטים בכלל או של שירי משוררנו בפרט, ויש ובהן גם ע"פ כתבי־יד. באשר לחיבור המופת של דוידזון “אוצר השירה והפיוט של ימי הביניים” המאפשר גם לציין כל שיר עברי מימי הביניים באות אחת – האות שבה הוא מתחיל – בתוספת מספר סידורי שבאוצר זה, הרי לא היה בידי מהדירנו בעת הוצאת הכרך האחרון להשתמש באוצר זה אלא לכל היותר עד אות כ³. ג) עוד יצירות, שטרם נודעו בשם, כלומר שעדיין לא נרשמו בשום מקום. גם בקבוצה א) נמצא יצירות ידועות פחות, היינו אלו שנדפסו רק ב"ספר חזונים" (ממנו בלבד ידוע העותק שבספרייה הממלכתית הפרוסית)⁴, בספר “שירים וזמירות” (רק עותקים בודדים ידועים) וכיוצא בהם. אף ביצירות המוכרות הוא מביא גירסאות טובות יותר. כך למשל במס' ו, שו' 15, “אומרים לעץ אב” (השווה ירמיה ב, כז) במקום “אמרים לעת אב” (= בחודש אב, מונח בלתי שכיח). ויש בשיר זה עוד שינויים חשובים אחרים, ראה מקצתם להלן. גם הסידור כאן משופר. מס' כו, שו' 13: כַּנַּת־אל – בנות אל (איגרות שד"ל עמ' 940, שו' 1; מס' כט, שו' 1: חדר ביתי – הדר ביתי (שם, עמ' 499, שו' 4); שם, שו' 3: מחמד לבי – מחמד טוּבי (שם, שורה 5), מס' לד שו' 10: יעבר – ויעמד (רבעון דביר א, עמ' 223); שם, שו' 21: הלכים למרחקים – הלכי למרחקים (שם); מס' לה, שו' 3: יקרע – קרע (איגרות הנ"ל, עמ' 493, שורה 1 למטה) היו"ד ודאית היא בגלל האקרוסטיכון “יהודה”; מס' נא, שו' 1: תוך לבי – תוך קרבי (רשימת שד"ל הנ"ל, חלק אחרון מס' 84); אבל “תוך קרבי” בא, כמתחייב מן ההקשר, בשו' 3 (“ולבי חלל תוך קרבי”), ואינו יכול לחזור עוד בסוף החרוז באותה הוראה באותו שיר; מס' קי"ב שו' 8: תריבי – תשיבי (דיואן שד"ל, מס' 6); במס' קנ"ב נמצאים כמה קטעים החסרים באיגרות שד"ל (עמ' 519), שבהן היצירה מודפסת. עתה נציין את מספרי שתי הקבוצות האחרונות (שמכללן אתה שומע את מספרי קבוצה 1 הנותרים), כאשר קבוצה 3 מסומלת ע"י כוכבית: 7–8, 13, 17, 23, 31–32, 39–40, 42, 45, 51–57, *58, 59, 61, 63–64, *65, 66, 68, 71, 80, *81, 83–84, *85, 88–90, *92, 95, 98, 101–102, 107, 109, 114–116, 118, *123, 125, 128–130, *132, 133–135, 139–142, *143, 144–148, 151, *153–154, 155–162, ס"ה 76 מספרים, המהווים אפוא כמעט מחצית הכרך⁵. בקשר לליקוט זה יש להעיר עוד זאת: מס' פ"א אינו, כנדמה, יצירה עצמאית כי אם המשך מס' י"ז שבכרך ג', וכך יש לה פעמיים “יהודה” כאקרוסטיכות, אלא שבהוצאות הרגילות הכוללות מס' זה השמיטוה, דבר שהוא מצוי (ראה למטה “יזם אגגי” ועוד); לשתי היצירות הוקדם הפסוק “שובי נפשי” (תהלים קטז, ז). המבנה שלהן שווה, ולא רק מצד המשקל. אף כי פתיחת מס' פ"ה “נשמת ידידים” צוינה ברשימת שד"ל הנ"ל (II 3, מס' 90), אני מונה אותה בכל זאת בקבוצה ג', מאחר שמלבדה נמצא אותה פתיחה במס' ס"א בכרך 3, היינו אחת מהן שייכת לקבוצה ג'. הוא הדין למס' קלא; פתיחתו “ידע תדע פני צאנך” שצוינה ברשימה הנ"ל (II 2, מס' 31) נמצאת גם בראש מס' קל"ו של כרך ג'. מס' ק"ל שייך לקבוצה ג'; פתיחתו “יונת אלם רחוקים” אמנם צוינה ברשימה הנזכרת (II מס' 30), אך ישנו שיר באותו שם (ולא אותו שיר), שמחברו הוא ר' משה אבן עזרא (דוידזון, מס' 2101, הרושם רק שיר אחד באותה פתיחה). אין זה מפליא שרשימה זו מונה גם שירים של משוררים אחרים, שהם חבריו (כפי שהיה ר' משה אבן עזרא), בעלי שם זהה, בני זמנו או משוררים נוספים, כגון ר' שמואל הנגיד ור' שלמה אבן גבירול. וכבר המלקט הראשון של שיריו, אולי בן זמנו, היינו מאות שנים לפני היינה, ייחס לו שיר בעל האקרוסטיכון שלמה (שד"ל, בתולת בת יהודה, עמ' 16). מצד שני מסתבר, שמס' קמ"ג “מתי אחלום” שייך לקבוצה ב'; אמנם הרשימה שהוזכרה מציינת (II 2 מס' 12) “מתי תחלום”, אך יתכן כי “תחלום” היא טעות דפוס במקום “אחלום” (גם דוידזון מציין את רשימת שד"ל כמקור יחיד של "מתי תחלום״).

מכאן רואים, בין השאר, באילו קשיים כרוך לעתים זיהויה של יצירה. תיבות פתיחה זהות, או גם חרוז פותח זהה, עשויים להשתייך לשני שירים שונים, אפילו של אותו משורר ממש ("ידע תדע וכו' "). ברם, צונץ הסיר מקור טעויות זה ע"י שציין לא רק את התיבות הפותחות אלא אף את המסיימות של היצירות שתיאר. אבל גם שיטה זו כושלת היא, כשמגיעים לשירים שהורכבו. להלן תהיה לנו ההזדמנות לסקור את היצירה “את מלחמת ה' “, המורכבת מכמה (8 או 10) חלקים פשוטים, שמהם חסר חלק אמצעי “יזם אגגי” ברוב המקורות. אין השמטה זו נוגעת בתיבות הפותחות או המסיימות – על תקלה זאת אפשר להתגבר ע”י ציון מספר החרוזים של היצירה בשעת תיאורה. ושוב יש להפך, אשר שני שירים זהים, אף כי פתיחותיהם שונות. סיבת השוני יכולה להיות טעות דפוס, כפי שקרה כנראה בעניין “מתי אחלום” (ראה לעיל), או השערה מוטעית. בשיר “ישרו בעיני” (מס' קל"ח של כרך זה) חסרה, למשל, התיבה הראשונה בכתב־יד אחד; במקומה הוכנסה תיבת “יפו” כתיקון, וכך הופיעה בכמה הוצאות. לא מן הנמנע, כמובן, שהמשורר עצמו הכניס שינויים, או שידיים זרות הכניסום. מלבד היצירות הכלולות כבר, מבטיח המהדיר בהקדמתו, לפרסם עוד רבות בחלק המבאר: 10 פיוטים (הוא מונה רק 9), שהגיעו לידו רק לאחר סידור הדפוס (יצירה אחת מהן “יזם אגגי”, אינה כאמור עצמאית אלא חלק של המורכבת, "את מלחמת ה' “, מס' י”ט של כרך זה), 14 נוספים (הוא מונה 15), שאותם שם הצידה בהיות מחברם מוטל בספק. אולם מספר פיוטים עדיין נמנעים מהישג ידו של המחבר. (אנו מקווים שרק לפי שעה), כגון חלקים בודדים של “אדר היקר” המורכב (דוידזון, מס' 1209, מונה 8, שמהם 3 כלולים בהוצאה זו), “אזכר מעללי יה” (שם, מס' 2218), “אתן לאלי עוז ותפארת”, (באכר, השירה העברית והערבית של יהודי תימן, עמ' 47 של החלק העברי, עם ציון של מקורות כתבי־יד, שבכלל לא קשה להשיגם; חסר אצל דוידזון). וכן כמה מן היצירות שצוינו ברשימות שד”ל ונויבואר. עם זה רצוני להביע את התקווה, שהמהדיר יערוך רשימת הפיוטים שלא פורסמו במהדורתו, אלא שיוחסו איכשהו למשוררנו, ויציין על שום מה לא נכללו בה, כפי שעשה בכרך ב' של מהדורה זו, עמ' VII, הערה 1 בעניין שירי החול.

לכאורה ייתכן שמספר שירי הקודש של המשורר, אשר נאמד מאז שד"ל בכ־300 גדול למעשה הרבה יותר. לעומת זה יש להביא בחשבון את העובדה שכבר הזכרנוה, כי למשוררנו יוחסו שירי אחרים לא מעט, מלקט הדיואן שהוציא שד"ל מודה בגלוי, שרבים מן השירים שאסף אינם אותנטיים. האקרוסטיכון “יהודה” ייחשב רק כהוכחה חלושה לבעלות, שכן כמה משוררים נקראו בשם זה. בפרט חשודות, לדעתו, יצירות בעלות האקרוסטיכון “לוי”, וקרוב לודאי שמחברן היה לוי אבן אל־תבאן (ידידו של משוררנו, המשבחו שבח רב על שירי הקודש שלו, ראה מספרים י"ד, כ"ב בכרך א של מהדורה זו). משוררנו ודאי היה מוסיף “יהודה”, כדי למנוע טעות, או לפחות היה כותב “הלוי” בה"א הידיעה; אך שירים מעטים ביותר חוברו, לדעתו, בידי משוררנו עם האקרוסטיכון “לוי” (ואולי הם רק אלה שאינם אלא חלקים פנימיים של שירים מורכבים, שהחלקים הסמוכים להם המה מעידים שם על המחבר, כמו למשל מס' י"ט של כרך זה, שנמצא בו אקרוסטיכון “לוי” בחלק השישי). סימני היכר שיאפשרו הבחנה בין השירים של משוררנו לשל אחרים, אינם קיימים לדעתו⁶. אך בכרך שלפנינו בלבד יש כ־35 יצירות, שמחברותם הוטלה בספק (בטקסט לא סומנה אף אחת מהן כמסופקת, ודבר זה ייעשה בודאי בחלק הביאורים), שמהן 11 נושאות את האקרוסטיכון “לוי”, 8 מהן אף פורסמו כאן בפעם הראשונה, אף על פי שהמהדיר מביע את דעתו בהקדמתו, שרוב השירים בעלי אקרוסטיכון זה אינם מעשי ידי משוררנו. ועם זה עולה מכאן, שהמספר 300 אינו מופרז לאומדן כמותם של שירי הקודש של משוררנו.

לבסוף עוד כמה הערות קצרות. עמ' X הערה 1, ק"ח – טעות דפוס, צ"ל ק"ט. מס' א, שו' 1: “יקר יום השבת”, אף כי בתורה נאמר תמיד “יום השבת”, יש להעדיף כאן “יום שבת” (כבדיואן שד"ל מס' 78 ועוד), וע"י כך יושווה מספר התנועות השלמות בשתי הצלעות. שהרי מחמת המשקל כותב המשורר בשיר הבא שו' 3 (אם אמנם הוא מחברו – שהרי שד"ל באיגרותיו, מס' 327, וצונץ ואחרים מטילים ספק בכך): “ששת ימי מעשה” תחת “ששת ימי המעשה” כנאמר ביחזקאל מו, א. מס' ד', שו' 1: “יונות הוּשָתוּ שכם” – לפי הדקדוק צ"ל: הוּשְׁתוּ כמו הוּבְאוּ (בראשית מג, יח), הוּמְתוּ (שמואל ב' כא, ט) הוּטְלוּ (ירמיה כב, כח), שהרי אין כאן נגינת הפסק. וכן גם בכתב־יד שד"ל שאינו מנוקד בדרך כלל, אלא שרצה להשוות מס' התנועות השלמות של החרוז הראשון לשל האחרים: שבעה שבעה בצלע. הוא ניסה להשיג זאת כאן ע"י המרת השוא בקמץ מתחת לשי"ן בצלע הראשונה – ואילו בשנייה ע"י הוספת מתג מתחת לבי"ת של בְּ֣אֶרֶץ, הנחשב לעתים כמאריך (דיואן שד"ל, מס' 75). אבל בראדי, שלא הוסיף מתגים, לא רק שחסרה לו סיבה לשים קמץ, אלא שאף חייב היה לקיים את השוא כמות שהוא מתוך שיקולים דקדוקיים כנזכר וגם מטריים, היינו כדי להשוות את מספר התנועות השלמות בשתי הצלעות – 6. יש כאן אותו משקל ואותו קצב כבמס' א'. מס' 6, חרוז 5: נמרים ארבו בחדריהם; “חדר” אצל חיות טרף מצלצל מוזר מאוד. בדיואן שד"ל הנזכר (מס' 78) נאמר בחוריהם – היינו במאורותיהם, השווה נחום ב, יג (“וימלא טרף חֹריו”); בכתבי־יד מסוימים אפשר לטעות בנקל בין ו' לד'. ואם בשום אופן אין הכוונה “בחוֹריהם”, הרי ניתן לדעתי להגיה בהרריהם (ראה שיר השירים ד, ח “מהררי נמרים”), ואף זו החלפת אותיות השכיחה בכתבי־יד. אמנם נאמר להלן בשו' 7 (אמנם לעניין הצביה): “וחדר צביה אל יהי מעון דיה” (אצל שד"ל: “והדר”), אלא שבחר בו המשורר, כנראה, לשם הקבלה ל"מעון", הבא בתנ"ך בהוראת מחסה לחיות. שם, שו' 11: לְבִיָּה, וכן שד"ל, אע"פ שבמקרא: לְבִיָּא (יחזקאל יט, ב, ואין לו רֵע במקרא). אבן־ג’נאח משתדל להסביר צורה מוזרה זאת (ראה ספר הרקמה, מהדורת וילנסקי עמ' רנט, שורה 18 והערה 8 שם), כלומר אינו רואה בה החלפה פשוטה של אותיות. בפרט בולט דבר זה לעין אצל בראדי, אשר שם לו כלל בכל מהדורותיו לכתוב מלה שבטקסט התואמת לתיבה מסויימת בתנ"ך ככתיב בתנ"ך. כך למשל, הוא כותב הוֹתִירָה (מס' א', שר' 13) חסר יו"ד, שכך הוא במקרא, שתיבה זו מצויה בו רק פעם אחת (רות ב, יח) אף כי “הותיר” – כתוב מלא; וגם מס' כא, שו' 70: “בעבֻר אשר יברכך לפני מותו”; כתיב בלתי רגיל זה של “בעבֻר” נובע שוב מן העובדה שבאותו פסוק בתורה (בראשית כז, י) כתוב כך. ואין לטעון, כי לְבִיָּה מתחרזת עם פְּנִימִיָּה, שהרי ָ־־א אוֹ ־ה בסוף התיבה נחשבו בדרך כלל שווי ערך בעיני מדקדקי ימי הביניים. משוררנו אף חורז מֻפְלֵא עם גֹלֶה (מס' ל', חרוז 5). מסי ז' שו' 5: הגרסה “איך” (אצל מרקוס, שנזכר לעיל תחת “הן” עדיפה. מס' טז, שו' 1: בְּיַיִן התרעלה; מסיבות דקדוקיות ומֶטריות צ"ל בְּיֵין. ואין לראותו כפסוק מן המקרא, שאין משגיחים בו במשקל, שהרי שם נאמר יַיִן תַּרְעֵלָה (תהלים ס, ה) ולא בְּיַיִן. מס' יז, שו' 1: “להכרית”; במקורות אחרים: “להכחיד”; שתי הגרסאות אפשריות, אך נשאלת השאלה, אם זו גרסה שונה או טעות דפוס. גם בסיום השיר יש נוסח אחר אצל צונץ (.Lit Gesch, עמ' 204). מס' כז, שו' 6: לְעָזְרִי, כנראה טעות דפוס תחת לְעֶזְרִי, כשם־עצם. בצורת המקור היה צריך לומר לְעָזְרֵנִי, שהרי כאן הוא כינוי הפעול. מס' לד, שו' 16 הִוּוּ, בוודאי טעות דפוס, וצ"ל חִוּוּ. מס' נא, שו' 2: צ"ל “ללחמֵני”, ולא “ללחמָנִי”. אע"פ שמתחרז עם “והחלָני”.