הלכות שחיטה, ההלכות האחרונות של ספר “קדושה” מסתיימות כך:

והצילנו (ר"ל, השם) מלשמש בחשך וערך אותנו נר לישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכך הוא אומר: נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי¹.

נוסח זה אף על פי שנמצא לא רק בהוצאות הרגילות של הספר², אלא גם בהוצאה חמו"ד (חסרת מקום וזמן דפוס), שלפי ההשערה נדפסה ברומא, קודם לשנת ר"מ³, אין כל ספק שהוא משובש מכמה טעמים: א) לא פורש, למי ישראל משמשים נר ואור, ב) האור אין בכחו לישר המעקשים, אלא רק לעשות אותם נראים⁴, ג) בפסוק שבתהלים נאמר שדברי השם משולים לנר וכו', והיאך מביא רמב"ם ממנו ראיה, שישראל הם משולים לדברים אלו. גם הזיווג של “והצילנו… בחשך” עם “וערך אותנו נר” וכו' אינו עולה יפה כל כך.

בהוצאת הספר של שונצינו (ר"ן) ושל וויניציאה מהשנים: רפ"ד, ש"י (ב' הוצאות) ושל"ד⁵ נאמר באמת: “אותם”, במקום “אותנו”, מוסב על המצוות שנזכרו שם קודם לכן⁶. הקושי הג' מסולק על ידי זה לגמרי; גם בנוגע לקושי הא', אינו נמנע שהרמב"ם סמך בזה על המעיין שיבין מעצמו, שהמצוות משמשות נר וכו' למקיימיהן. בכל פנים הקושי הב' במקומו עומד. נוסח טוב ממנו נמצא בכ"י אחד של בית הספרים על יד "היברו יוניאן קולג' "⁷, מלבד “אותם” במקום “אותנו” נאמר שם “המעשים” במקום “המעקשים”⁸. נוסח המניח את הדעת לגמרי נמצא בשלושה כתבי יד אחרים; שנים מהם הם קניינו של בית הספרים הנזכר⁹, והג' – של בית הספרים על יד הסמינריום מיסודו של שכטר¹⁰. בכולם נאמר: וערך אותן (בשניים: אותם) נר לישראל לישר המעשים וכו' (באחד: – לנתיבות היושר).

מעניינת ביותר היא העובדה שנוסח מתוקן זה של הסיום נתפרסם זה מכבר, אלא שהמפרסם לא הכיר את הספר. הוא נתפרסם ברשימת כה"י העבריים וכו' בבריטיש מוזיאום למרגליות מן כ"י, הניסמן שם במספר 4, 1118, בתור קטע של הלכות שחיטה למחבר בלתי נודע. הקטע שנכתב לפי דברי מרגליות בתימן בזמן מאוחר (כנראה, במאה הי"ח או הי"ט), מכיל רק עמוד אחד, הסוף של ההלכות. לא רק הסיום הנזכר והמלים שבראש הקטע מעידים על זה שההלכות הן לרמב"ם, אלא גם הפירוש הערבי של ההלכות הנמצא באותו קובץ עצמו, סי' 5, 1118, שנשתמר במילואו. אנו רואים משם, שההלכות החזיקו י"ד פרקים, מספר הפרקים שבהלכות שחיטה שביד החזקה, ושלשונות הטכסט המובאות בפירוש הן של רמב"ם¹¹.

ריבוי הטעויות, שלש בפיסקה אחת, אינו מתמיה כל כך, אם נניח שהן נעשו מתוך כוונה לתקן. נניח למשל שאחד מן הסופרים כתב המלה “לישראל” לא במילואה, אלא: לישר', אופן כתיבה נהוג. המעתיק מאותו כ"י לא הרגיש בקוץ הריש, או שבכ"י הנעתק מכ"י הקודם נשמט הקוץ בטעות, וחשב שהמלה “לישר” נכפלה בטעות, ועל כן כתב אותה רק פעם אחת¹². כדומה לזה אפשר לשער שמעתיק אחר, שהפסוק בישעיה הנ"ל בהערה 4 היה חקוק בזכרונו, כתב “המעקשים” במקום “המעשים”. אינו נמנע שגם “אותנו” הוא תיקון. בכ"י היה כתוב, מחמת חסרון מקום בשורה, רק: אות', והמעתיק מאותו כ"י, שרצה לכתוב את המלה במילואה, דן גזירה שווה מעצמו מ״והצילנו״ הקודם.

מכיוון שקבענו את הנוסח הנכון, יובנו לנו גם דברי רמב"ם במקום הנזכר. אין כאן לפנינו סיום חגיגי, אלא עניין שהעסיק את רמב"ם בכמה מקומות מספריו, ושכנראה לא היתה לו תמיד דעה אחת בזה. כידוע התנגד רמב"ם לדעתו של ר' סעדיה גאון המחלק את המצוות לשכליות ושמעיות (בספרו אמונות ודעות, מאמר ג' ובמקומות אחרים בספריו). לפי דעתו כל המצוות הן שכליות, כלומר לכל אחת ואחת יש טעם פרטי המחייב את קיומה. בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק כ"ו) הוא אומר: ואלו שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח… ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים (ר"ל, רובם של החכמים) שהם ענינים שאין להם סבה כלל ולא יבוקש להם תכלית… אבל יאמין שיש להם עלה, רוצה לומר תכלית מועילה עכ"פ אלא שנעלמה ממנו אם לקצור (ר"ל, לקוצר) דעתנו או לחסרון חכמתנו. והוא מביא ראיה על זה מהפסוק: כי לא דבר רק הוא מכם שהוא מפרש אותו כהירושלמי¹³, שלא דבר ריק הוא, ואם הוא נראה לכם ריק הוא מכם, קוצר דעתכם הוא הסבה לזה. אבל כל זה הוא בנוגע לכלליהן של המצוות, לא כן הדבר בנוגע לפרטיהן. בנוגע להן, רמב"ם אומר שם: והמשל בו שהריגת בע"ח לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת… אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן – לצרף בהם את הבריות¹⁴. על דרך זה הוא מבאר את מאמר המדרש: וכי מה איכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות¹⁵. לפיכך לאחר שסיים הלכות שחיטה המרובות, שאין להן טעם פרטי, אמר שהשם סידר כל אותן המצוות, כדי “לישר המעשים”, כדי שהאדם לא ילך בשרירות לבו לעשות כטוב בעיניו, אלא ירגיל עצמו ללכת בנתיבות היושר (התורה) אפילו כשהללו אינן נוחות.

גם הלכות קרבנות הוא מסיים: וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו ורוב דיני התורה (אולי, תורת הקרבנות?) אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. אבל במורה נבוכים (חלק ג', פרק ל"ב) הוא נותן טעם לקרבנות, לפי שמקודם הקריבו בני ישראל קרבנות לעבודה זרה “ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם… וצונו לעשותן לו יתעלה”. ועל דבר פרטיהן הוא אומר (שם, פרק כ"ו): “אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עלה כלל וכלל וכל מי שיטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך… ומי שידמה שאלו יש להם סבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת… ואפני ההמנעות בו שאמרך למה היה כבש ולא היה איל השאלה ההיא בעצמה מתחייבת אלו נאמר איל מקום כבש (ר"ל שאותה הקושיה בעצמה היה אפשר לשאול אם היה נאמר איל במקום כבש) שאי אפשר מבלתי מין אחד, וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה כן היו שואלים אם היו שמונה או עשרה או עשרים שא”א מבלי מספר" ר"ל שבקשת טעם לפרטי דיני הקרבנות הוא נגד ההגיון והוא אבסורד גמור. אבל לכאורה אין תשובתו זו תשובה נצחת, לפי שאם התורה לא היתה מקפדת על זה, היה אפשר לה שלא להזכיר כלל מיני הבהמות שמהם צריך להקריב קרבן ומספרם, או לכתוב בפירוש שאין הקפדה בזה. רמב"ם בספרו הפילוסופי, השתדל כנראה עד כמה שאפשר שלא להשתמש בטעמים כלליים למצות.