הספר הקטן “מהלך שבילי הדעת” לר' משה קמחי פתח בשעתו תקופה חדשה בספרי הלמוד לדקדוק השפה העברית; הוא ספר הלמוד הראשון לדקדוק – ובאשר כי מדעים אחרים לא למדו אז בבית הספר העברי – גם ספר הלמוד העברי הראשון בכלל הראוי לשם זה. אין בו לא מהמדעיות והאריכות שבספרי חיוג' ובן ג’נאח וגם לא מהערבוביה וחוסר הסדר שבספרי ר"א אבן עזרא; בכל הספר אין אף מלה אחת שלא מן הענין, והידיעות המועטות שהוא נותן, אפשר מועטות יותר מדאי, באות בסדר ובמשטר, קרוב לשער שבעיקר נתחבב הספר על לומדיו מפני קצורו; גם הללו שהודו בצורך ידיעת הדקדוק (להבנת פשטי הכתובים, שלא לבא לידי טעות בתפלה או בברכת הנהנין) לא חפצו לאבד זמן יותר מדי על למוד זה; אפילו המדקדק ר' אליהו בחור משבח את הספר בזה: “כי הוא מסודר בסדר יפה, ללמוד כל הדקדוק על פה”. על התפשטותו המרובה של הספר מעידים כתבי היד המרובים שלו ועשרים ההוצאות לפחות, שזכה להן הספר משנת רמ"ח עד שנת תקמ"ה¹. הוא זכה גם לתרגום רומי (ע"י מיוֹנסטר ול’אֶמְפֶרֵיר), איטלקי² וגרמני³, וכשרצה רא"ב הנ"ל להרצות לפני תלמידיו שעור בדקדוק לא מצא ספר טוב לצורך זה מספרנו; הוא הוסיף עליו עוד הערות ובאורים שנדפסו ביחד עם הספר ברובן של ההוצאות הנ"ל.

בסופו של הספר (בקצת הוצאות – בתחלתו) נמצא “שער בגדר השיר” שזכה ג"כ לפרסום רב, לפי שהוא דן ע"ד משקלי השירה הנהוגים בשירה העברית של משוררי ימי הבינים, מבאר את המונחים של תורת השירה, ולדוגמה הוא מביא חרוזים משירים, יקרי המציאות לפעמים, עפ"י רוב בכנוי שם מחבריהם. מי שרואה את הספר בסקירה שטחית, נוטה ליחס את ה"שער" לרמ"ק מחבר הספר (בטול דעה זו מבואר ממה שנזכר בה"שער": “הרשב”א" ז"ל) או לרא"ב מחבר הפירוש, ובאמת יחסו (ועוד מיחסים) אותו מחברים שונים להאחד וגם להשני. בהוצאת וויניציא ש"ו (הראשונה של המצויות ואפשר גם המשובחת בהן) נדפס “השער” באותן האותיות עצמן שנדפס בהן פירושו של הרא"ב (בכתב רש"י; גוף הספר נדפס באותיות מרובעות); מהוצאת וויניציא שנת שפ"ד ואילך (לאחר מיתתו של הרא"ב) ישנה בה"שער" לאחר המלים “שבעה מלכים” (בד"ו ש"ו דף מ"ה ע"ב שורה ג') הוספה וזה לשונה: “רוצה לומר חמש תנועות גדולות ופתח וסגול וסימנם: ויאמר אליהו”, דברים שהיו עלולים להפוך את ההשערה שהרא"ב הוא מחברו לודאות, אלמלא העובדה הבאה מטפחת על פניה, שבההוצאה הנ"ל של שנה ש"ו, האחרונה שנעשתה בחיי הרא"ב ותחת השגחתו, לא נמצאת “הוספה” זו כלל.

שד"ל היה הראשון שהרגיש (לטבל' ד' אר' 1846 נ' 41) שה"שער" אינו אלא העתקה מס' הדקדוק “שקל הקדש” (לאחר שיחסו מתחלה לרמ"ק ואח"כ לר"ד יחיא), ספר שמחברו לא נודע לנו; ס' זה נדפס בסוף הס' “לשון למודים” לר' דוד יחיא, ס' דקדוק שי"ל ראשונה בשנת רס"ו בקושטא (ולפיכך טעו רבים ויחסו לו גם את הס' ש"ה: עיין, למשל, מלונו הגדול של בן יהודה ערך “בית” ע' 536 א', ועיין גם להלן). ש"ה הוא ספר קטן המכיל י"ז פרקים קצרים, וה"שער" הוא העתקתם של הג' האחרונים מהם, העתקת מלה במלה, אם לא נביא בחשבון את הטעויות הגסות שישנן ב"שער" (ישנם שם אמנם גם תקונים אחדים), את השם “שער” שנתחדש כאן וזה שהפרקים לא נרשמו כאן במספרים. לכאורה, הכל נעשה כאן כדי לכסות על מקורו של ה"שער" ויש לנו עסק עם גנבה ספרותית. סקרנותנו תגדל עוד יותר ע"י העובדה שב"שער" נזכרות שתי פעמים המלים “שקל הקדש” באמצע ההרצאה, בלא שום קשר וחבור עם מה שלפניו ושלאחריו: א) “והמין השלישי הוא מורכב מיתד וארבע תנועות ויתד ושתי תנועות כמו שהוא שקל הקדש בשם אל חי” וכו' (דפוס וויניציא ש"ו מ"ז ע"א), ב) “מה ששורר בו הראב”ע והוא כל (צ"ל אל) אשר מעשיו עצומים שקל הקדש המין התשיעי" וכו' (שם מ"ח ע"א). בהשקפה ראשונה אתה נוטה לראות בזה מעשה קנתור כלפי הגנב מאיש שידע מהנעשה לפנים מן הקלעים. השאלה מתעוררת, מי היה הגנב? רא"ב בודאי לא היה הגנב, לפי שמלבד שלא יעלה על לב איש לחשוד אותו בזה, הרי נדפס ה"שער" הנ"ל, לפי עדותם של הביבליוגרפים, גם בההוצאות הקודמות להוצאה זו, הוצאות שנדפסו בלא השתתפותו של הרא"ב. בההוצאה של רומא הנ"ל (שנת ש"ה) היחידה מסוג זה שהיתה למראה עיני, נמצא לא רק ה"שער", אלא גם אותן המלים הקנתרניות “שקל הקדש” באותם שני המקומות הנ"ל⁴, על כרחך צריך אתה לומר ששתיהן העתיקו דברים אלו מהוצאה קודמת להן (ההוצאה של הגנויא משנת 1519 הנ"ל, שראיתיה ג"כ, אינה נוגעת לעניננו, לפי ששם נדפס הס' “מהלך” בלבד, בלא שום פירוש והוספות).

שורת הדין מחייבת אפוא שגנבה זו היתה מעשה ידיו של המו"ל הראשון שהו"ל את הספר בצורה זו. לזה מרמז גם ר' אליהו בחור בחרוזיו שנדפסו בסוף הספר “מהלך” (מהוצאת ש"ו ואילך). חרוזים אלו, החשובים בכלל לתולדות רא"ב ולהמאורעות שארעו לפירושו על ספר זה ביחוד, אנו מעתיקים כאן עד כמה שהם נוגעים לעניננו:

אליהו הלוי דל באלפי

אנכי

כאשר הייתי בימי חרפי

בק"ק פדואה הבירה

זה הספר פירשתי

ויהי באותו הפעם

וסוגר כל בית ומבוא

ונסגרתי גם אני

כי נתתי לו הספר להעתיקו לי

והוליכו עמו לעיר פיז"ר

והנה זאת הנבלה

ואת כבודי עכר

אך שם בראשו הקדמה

שכל הרואה אותו סובר

גם הוסיף בו לפי שעתו

גם לקט מלשון למודים

וכל זה עשה בלי ידיעתי

שנת סד"ר ליצירה

כאשר מתלמידי נתבקשתי

החל הנגף בעם

בבית אשר אנכי בקרבו

ואז עבדי רמני

והוא הרחיקהו מעל גבולי

ולהדפיסו לו ממון פזר

היתה בעיניו נקלה

ושמי על הספר לא זכר

מר' בנימין מעיר רומ"א

שהוא הפירוש הזה חיבר

קצת ענינים מדעתו

עקודים נקודים וברודים

והשאיר בו מה ששגיתי וכו'.

בהשקפה ראשונה נמצא כאן לכאורה הפתרון לשאלתנו: הגנב הוא העבד הנזכר בחרוזים, שלא החזיר לרא"ב את כתב ידו ולקט מלשון למודים את העקודים וכו' (נראה שגם רא"ב נכשל בהטעות שר"ד יחיא חבר גם את הס' “שקל הקדש”, ומכיון ששני הספרים נדפסו יחד, לא הבחין שוב ביניהם (עיין לעיל), אבל יותר קרוב לומר שהיתה לו להרא"ב כונה מיוחדת כאן שלא להיות דייקן יותר מדאי, כמו שנראה להלן), ובאמת אנו מוצאים אצל הביבליוגרפים וכל כותבי תולדות הרא״ב ע"ד מעשה העשק שנעשה להרא"ב בפרושו לספר זה (וולף, די רוססי, שטיינשניידר, בובר, כר' ד' גינצבורג בפתיחתו לס' “מסורת המסורת”, בכר ועוד). אבל אם נעיין היטב בדברי הרא"ב נמצא שספורו כולו “מוקשה”, הוא מספר שמסר בשנת רס"ד בפדואה את הספר “מהלך” עם באורו עליו בכ"י לעבדו, כדי שזה יעתיקהו בשבילו. מכיון שהיה אצלו גוף הספר, מה צורך היה לו בהעתקתו! הוא מספר הלאה, שהלה לא החזיר לו את ההעתקה (וממילא הפסיד את הפשיטי דספרא שלו), המתין ד' שנים “ולהדפיסו לו(?) ממון פזר” (הס' עם פירוש הרא"ב נדפס בראשונה בפיזרו בשנת רס"ח) עם הוספות שונות: א) הקדמת ר' בנימין בר' יהודה מרומא (לפי השערת וולף שהחזיק בה שטיינשניידר הוא אותו ר' בנימין הב"א ממשפחת הענוים שאת פירושו לדה"י מזכיר ר' עזריה מן האדומים בספרו “מאור עינים” ע' שכ"ג הוצ' קסל; ר"ב זה חי בסוף המאה הי"ג ובתחלת המאה הי"ד). ב) הוספות עצמו לפירושו של הרא"ב. ג) את ה"שער" שלנו, ואע"פ שטרח בגופו ובממונו, לא קרא ח"ו את הפירוש על שמו (כמו שראינו בהוצאת רומא), אלא שהרא"ב מאשימו שהדפיס את הס' באופן “שכל הרואה אותו סובר” שר' בנימין הוא מחבר הפירוש, האם היה זה חסד של שקר ביחס לר' בנימין שמת כמאתים שנה קודם לכך? אינה מובנה שתיקתו של הרא"ב כל אותן הל"ח שנה (משנת רס"ח עד ש"ו). אינו מחוור ג"כ מפני מה חזר הרא"ב והדפיס את “העקודים הנקודים והברודים” כמו שהם ולא דאג לפחות לעשות מחיצה מפסקת בין פירושו וביניהם?⁵.

כל הזרויות האלו יתבארו לנו באופן פשוט וטבעי, אם נניח שר"ב כתב “לדוחק החרוז” או לדוחק אחר “לי” במקום “לו” בהפסקא “כי נתתי לו הספר להעתיקו לי”, עבד זה לא היה אלא אחד מתלמידיו וכנהו כן, לפי ששניהם, העבד והתלמיד, יש להם רב. הרא"ב נתן לו, כמו שנתן בודאי גם לשאר תלמידיו, את הס' להעתקה, כדי שהלה יוכל לחזור על למודו מתוך הספר, התלמיד הוכרח לצאת מן העיר בסבת המגפה, או, מה שהוא יותר קרוב, בסבת הפרעות ביהודים שהיו כרוכות בה, לרגלי העלילה הידועה שהיהודים אשמים בהתפשטות המגפה, ולפיכך “סוגר כל בית ומבוא ברחוב אשר אנכי בקרבו”, כלומר ברחוב היהודים (ההשערה האחרונה בדבר הפרעות שבאו לרגלי המגפה נמצאות בפתיחת גינצבורג לס' “מסרת המסרת” הנ"ל) ולא היה יכול להחזיר לרא"ב את הס' השאול. ההיזק בודאי לא היה גדול כל כך, לפי שהיו העתקות אחרות מצויות. התלמיד היה כנראה חרוץ בלמודו ורשם במחברתו בין חדושי עצמו שחדש בשעת למודו – בינו לבין עצמו או עם תלמידים – גם דברים שמצא אצל אחרים השייכים לענין זה, כגון הקדמת ר' בנימין הנ"ל, הקדמה ש"צריך ללמוד תחלה כל הבא לדרוש ספרי המדקדקים" וה"שער" שלנו העוסק בדיני השיר העברי, דבר שה"מהלך" אינו עוסק בזה, האחד בזכרון שם המחבר והשני בסתם, לפי ששם המחבר לא הוזכר עליו. תלמיד זה השתדל לעשות את מחברתו לספר ״כל בו" של תורת השפה, כלומר שהתלמיד לא יצטרך לספר אחר במקצוע זה. עכשיו באה שעתו לתת את מחברתו להעתקות לתלמידיו הוא; אחד מהם שנודע לו עפ"י השמועה שחרוז זה או אחר נמצא ב"שקל הקדש" רשם לו זה על גליון המחברת. אחת מאלו ההעתקות נתגלגלה לביה"ד של שונצינו בפיזרו ושם הדפיסו אותה בדמותה כצלמה אלא שהכניסו המלים “שקל הקדש” שהיו כתובות על הגליון לפנים הספר. לרא"ב לא היתה כל סבה לצעוק על החמס שעשו לו, לפי שהכל ידעו מי הוא מחבר הפירוש⁶ ובודאי עוד יחסו לו גם את ה"שער", וע"כ גמר בדעתו שסיג לחכמה שתיקה ורק בסוף ימיו כאשר ראה צורך בדבר להדפיס עוד הפעם את פירושו “לפי שלא נשאר מהם במציאות”, וגם חפץ להוציאו לאור במהדורה שניה שונה מהראשונה⁷. הבליע את הדבר בנעימה וחזר והדפיס את הס' באותה הצורה עצמה שיצאה מתחת יד “עבדו”, אלא כדי לקיים ו"הייתם נקיים" העמיד פנים של “נגזל”, כתב את החרוזים הנ"ל ובחר לו לשון ערומים, כדי שהקורא לתומו יאמין שאין דעתו נוחה מהמעשה שעשה לו ה"עבד".

זהו כמדומה לי הפירוש האמתי לההגדה ע"ד גנבת כה"י מרא"ב.