אין מכוונתי למסור את תולדותיו של נושא המאמר בפרטות, אלא רק להשלים את החסר ולגרוע את היתר שנמצאו אצל כותבי תולדותיו. רוב הידיעות על תולדותיו נותן לנו ר' עמנואל עצמו בהקדמתו לספרו חזה ציון, פירוש על תהלים (ליוורנו, תק"ב–תק"ג), הספר האחרון שחיבר, אלא שהוא כיוון יותר לספר את הגלגולים שעברו עליו מאשר לספר את תולדותיו, לפיכך חסרים שם כמה פרטים הנמצאים בספריו האחרים בדרך אגב.

ר"ע נולד בט"ו בתמוז תמ"ז¹ בפירארא. בעודנו יונק עקרו אבותיו את דירתם לרוויגו. כשהיה כבן שש מת עליו אביו והוא נתחנך על ידי אחי אמו ששלחהו לבית ספר ללמוד תורה, והוא בעצמו “היה מלמד לי דרך ארץ ומשא ומתן”. את רבותיו אינו מכנה שם ר"ע בשמם; במקומות אחדים מספריו הוא מכנה כך את ר' נתן בר' עזריאל יואל פינקרלי². “ויהי בעת ההיא” [כשהיה ר"ע כבן י"ט], ממשיך ר״ע לספר בהקדמתו, “נקרא נקראתי מבעל הבית חשוב שבעיר גוריציאה מע' החכם כמ' יצחק חפץ לילך שם ללמד בניו הקטנים עם הגדולים³ ואז הייתי כבן עשרים שנה”. להלן הוא מונה עוד קהילות שדר בהן. באחת מהן בפוירנצילה נשא לו אשה (ששמה היה כשם אמו) עד שבא לטריאסטי “ושם ישבתי כארבע שנים ושם חברתי הספר הראשון הנקרא מעשה חושב… ונדפס בויניציאה”. על שער הספר הזה שנדפס בשנת תע"ו, נאמר: …“שחברתי אני הצעיר עמנואל… בשנת היובל הזאת הבאה (=ה' תע"ד) בין פסח לעצרת”. ר"ע ממשיך לספר בהקדמתו: “ובעודני שם [בטריאסטי]… העיר ה' רוח בני גוריציאה להחזירני שם ללמדם ספר כבראשונה וכה עשיתי ישבתי שם כשתי שנים ושם חברתי הספר השני… ומאמר תפלין דמארי עלמא”. נמצא שבא לגוריציה בפעם השנייה לאחר שחיבר את ספרו הראשון, כלומר לא קודם לשנת תע"ה. על המאמר תפלין דמארי עלמא נדבר להלן.

הביבליוגרפים מייחסים לו את הספר מכת בַּכֻּרוֹת, השגה על הספר תוספת בכורי קציר לר' פינחס חי עניו על דבר המנהג לנגן בברכת כהנים. הספר נמצא בכ"י בספריות שונות ובתוכן גם בספריה של בית המדרש לרבנים בסינסינטי (סי' 166); שם נאמר שחיבר את הספר בפינאלי די מודונא, ולפיכך מוכרחים הביבליוגרפים להניח שר"ע שימש ברבנות בקהילה הנזכרת. אין כל צורך לקרוא את הספר מכת בכרות כדי להיווכח ששתי ההחלטות הן בטלות. די לקרוא לצורך זה את הקדמת ר"ע הנזכרת. שם מונה ר"ע שבעה ספרים שחיבר וספר זה אינו בכללם; גם בנו בחתימתו לספר חזה ציון הנזכר, שנכתבה לאחר פטירתו אביו, אומר שחיבר רק שבעה ספרים “ובשביעי שבת וינפש”. ר"ע בהקדמתו מונה שתי פעמים גם את כל הערים שגר בהן, והעיר פינאלי אינה בכללן. קריאתו של הספר מכת בכרות מאשרת ומחזקת דעה זו. חתימת המחבר היא: “כ”ב לחדש תמוז שנת התע"ה עמנואל ריקי". בספר עצמו נמצאת הפיסקה: “יען בשנת התס”ו בהיותי עומד על משמרתי פה פינאלי די מודונא והיה אגרת שלוחה אלי מאת כמה' נחמיה בר ברוך כהן יצ"ו מעיר פי' (=פירארא)⁴ ויפצרני בה לכתוב עד אשר יד סכלותי מגעת" (השאלה של ר"נ ותשובת ר"ע אליו מאלול של אותה שנה נתפרסמו בספר שו"ת מציץ ומליץ לר' מרדכי צהלון, וויניציה תע"ה, דף י"ד–י"ט). ר"ע שלנו היה בשנת תס"ו עלם בן י"ט, ולא יצא עדיין מרוויגו, העיר שנתחנך בה מילדותו. מלבד זה הוא היה נוהג לחתום: עמנואל חי… בר' אברהם ז"ל. הביבליוגרפים לא שמו את האפשרות או ההכרח של שני עמנואל ריקי אל לבם ולפיכך טעו שתי טעויות.

אבל מלבד ידיעה שלילית זו, נתגלגלה זכות על ידי דר' שמעון ברנשטיין⁵ למצא בכ"י של אוסף שירים, בספריה של ביה"מ לרבנים מיסודו של שכטר, שיר שחתום עליו: “עמנואל ריקי בן אחי אביו של עמנאל חי ריקי”, וגם מצא בפחד יצחק של לאמפרונטי חתימת עמנואל הראשון כדיין על שטר חליצה, בלוית שם אביו, יצחק בן־ציון. ולא עוד אלא שמצא קינה שקונן האחרון על הריגת הראשון (משירי ישראל באיטליה, עמ' קסז ושם שיר קיח). יש לנו גם קצת ידיעות בנוגע להאחרון. הוא היה רב בפינאלי לפחות משנת תס"ו עד שנת תע"ה; חתימתו על שטר החליצה הנזכר היא מצינטי, משנת תס"ו. מכיון שבשנת תס"ו כבר השיב תשובה בהלכה יש לשער שהוא נולד בשנת ת"מ בערך (לא 1690, כמו שמשער ברנשטיין שם). קינתו על מות ר' יהודה בריאל שנפטר בשנת תפ"ב חיבר כשהיה בן⁶ ארבעים בערך, עכ"פ לא כשהיה “פחות מבן עשרים” (שם דף קסד, ד"ה קיז).

הביבליוגרפים ייחסו לר"ע תשובה של משיב אחר, אבל במקום זה העלימו עיניהם מתשובה אחת שהיא באמת שלו. היא נדפסה בס' שו"ת מים חיים לר' רפאל מילדולה (אה"ע, סי' ה) בדין אשה שנשתטית. מלבד זה נזכר ר"ע שם בתשובת ר' דוד בן אברהם מילדולה, גיסו ובן דודו של מחבר המים רבים (שם או"ח, סי' ז) בשם “החכם כהר”ר עמנואל חי ריקי נר"ו". ר"ע היה בכלל ביחסים טובים עם בני משפחת מילדולה המיוחסת. שני ספריו האחרונים: אדרת אליהו וחזה ציון נדפסו בבית הדפוס של אברהם בהרב ר' רפאל מילדולה, והוגהו על ידי אחיו הצעיר של אברהם: משה.

עוד יש לפקפק בנוגע לפרט אחד בתולדותיו של ר"ע שלנו: הידיעה שהוא נהרג על קידוש השם. הוא היה בלא ספק מוסר נפשו על קדושת השם אם מעשה היה בא לידו, אבל יתכן שהוא מעולם לא נוסה בזה. אמנם ר"ע קרובו אומר עליו בקינתו: דמו נמצא כי לא רצה התגאל נפשו ברה (שם, עמ' צז; בדרך אגב גם המקונן אומר שם שר' עמנואל שלנו חיבר “שבעה ספרי דעה”). גם בן דורו של ר"ע שלנו, ר' יעקב לונדון, מו"ל הספר שבעה עינים (ליוורנו, ק"ה) אומר בהקדמתו לספר זה: שנהרג על קדושת השם… שלכדוהו ג' בעלי מלחמה… ושללוהו סך רב ועצום מאד [ונהרג] בעבור קדושת שמו לבל יתגאל בפת בגם ולא יתן [אל] פיו (ל)בשר החזיר (שטיינשניידר ברשימת בודליאנה שלו, סי' 5267, מראה מקום להקדמה זו). אבל מי גילה להמחברים הנזכרים שהמעשה היה כך, הרי הרוצחים לא הזמינו עדים שיראו מה שעשו להקרבן שלהם, וגם הם עצמם לא גילו את סודם. הסברה מחייבת שהרוצחים היו מעוניינים רק לגזול את כספו של הנרצח ולסלק מן העולם את האיש היחידי שלא מחברתם שהיה עד להשלל, אבל לא היה להם כל עניין להכריח את ר"ע לאכול דבר האסור, וגם בוודאי לא היתה להם שהות לזה. בנו של ר"ע בחתימתו הנ"ל באמת אינו יודע דבר על אודות הגדה זו. הוא מספר: “כי בצאתו ממודינא… לעבור דרך בולוניא לחזור ולשכון בארצנו מלא ברכת ה' שמח וטוב לב… פגעו בו זדים ארורים ד' אנשים [לא ג' כמו שאומר לונדון] מאוצרים [האותיות של מלה זו חוץ מן המם הראשונה הן גדולות, מה שמורה שהמם היא אות השימוש; משמעותה של המלה אינה ברורה לי] בחרבם על ירכם חגורים ודברו אליו בערמה בא עמנו אל מחנה המלחמה כי לתור את הארץ אתה בה במרמה… והטוהו מן הדרך ולקחו כל התרומה ושללו שלל ובזזו בז והפגיעו באיש קנאי”⁷. אנו רואים שהפגישה עם הרוצחים לא היתה במקרה; אצלם היה זה סוף מעשה במחשבה תחילה. הם התחפשו כפקידי צבא וידעו מתי הוא עובר עם השיירא שלו, או באו אל האכסניה הארעית שלו. עכ"פ היו עמו עוד אנשים, וראו כמה פקידים באו לקחתו. אפשר לשער שר"ע הלך עם הפקידים בלא חשד ובלא פחד, ידע בנפשו שהוא נקי אפילו מאבק ריגול, בשפת המדינה הכיר לדבר, אבל הרוצחים שטוהו מדרך המלך, הרגו אותו ואת גופו טמנו על שפת הנהר, ורק לאחר ששה ימים וטורח רב עלתה בידי יהודי מודינה למצוא את ההרוג ולקבור אותו בקבר ישראל. בנו בחתימתו הנזכרת מזכיר אמנם את קדושת השם של אביו, אבל בחלום: הוא מעתיק את הרשימה שרשם אביו על סדר התפילה של האחרון, שבשנת ת"ק כשהיה בירושלים הראו לו בחלום “כי אני ואחר היינו נהרגים על קידוש השם” ובהתאמה להמאמר עצמו הנזכר נתקיים החלום רק במקצתו, שהוא לבדו נהרג, ולא על קידוש השם.

עכשיו נחזור להמאמר תפילין דמארי עלמא שהזכרנו למעלה. אותו מאמר שחיברו בין תע"ו–תע"ח פירסמו פעמיים: פעם אחת בספרו חושב מחשבות הנ"ל (יז ע"ב–כה ע"א) ובספרו אדרת אליהו (ליוורנו תק"ב, ח"ב, יב ע"ב–יז ע"ב). הוא משתדל להוכיח שם שמהתלמוד הבבלי והירושלמי, אין שום ראיה שצריך להניח תפלין בחול המועד, ומכיון שכן אנו חייבים לשמוע לדברי הזוהר האוסר הנחתן בעונש מיתה ובכגון זה אין להשגיח לא על המנהג וגם לא על דעת הרא"ש הפוסק שצריך להניחן. מעניין הוא בשבילנו הסעיף ל' של התשובה וז"ל: הארכתי כל כך בענין זה של תפילין דח"ה על כי מעשה בא לידי אשר עליו חם לבי בקרבי אבל שמתי ידי למו פי שלא אחטא בלשוני כי ברוב דברים לא יחדל פשע ולא דלטור אני כי מרשעים יצא רשע וידי אל תהי בו. אנו רואים שאין כאן שאלה אקדימית אלא מעשה שנגע לר"ע עד הנפש, אבל הוא שם מחסום לפיו, ולא גילה לנו סודו. מזה שהמאמר נכתב בגוריציה בין תע"ו לתע"ח קרובה ההשערה שהמעשה אירע שם באותו הזמן.

להצלחתנו גם כאן דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. המאורע נשמר לנו במקום אחר, אלא ששם חסר שם האיש, ומשני המקומות האלו יתברר המעשה. בספר שו"ת שמש צדקה לר' שמשון מורפורגו (אורח חיים, סי' ד) יש תשובת המחבר הדנה בהשאלה אם יהודים אשכנזים, או צאצאיהם של יהודים אלו, הדרים באיטליה, מחוייבים להניח תפילין בחוה"מ, כמו שנוהגים באשכנז [היהודים ילידי איטליה לא היו מניחין אותן; רמ"ע מפאנו וגם רבנים אחרים ילידי איטליה, מחו כנגד הנחת תפילין בסגנון חריף]. ר"ש פסק שאסור להם לשנות ממנהג אבותיהם. ישנן שם גם הסכמות מכמה רבנים איטלקיים לפסק זה (לאחר סי׳ י–ד)⁸.

אם נסכם את כל מה שנאמר בתשובה עצמה ובהסכמות של הרבנים האחרים, נמצא שהמשא והמתן נתעורר לרגלי מעשה שהיה. קרוב להזמן שבו נכתבו התשובה וההסכמות, שנת תע"ו, הוזמן צעיר אחד (ר' יוסף פיאמיטה, חותנו של ר"ש מורפורגו מכנה אותו: יניק ולא חכים; דף כו טור ב) מקובל מרוויגו⁹ בתור מורה לגוריציה, קהילה שרוב בניה היו צאצאיהם של יהודים אשכנזים. האורח עשה תעמולה שבני הקהילה לא יניחו תפילין בחוה"מ. כנראה עשתה תעמולתו פרי במידה ידועה. אותם בני הקהילה שדעתם לא היתה נוחה מזה פנו אל ר״ש מורפורגו שיפעול על הצעיר. ר"ש היה בטוח שדבריו, דבריו של רב מפורסם, יהיו נשמעין לצעיר שאין לו עמדה קבועה בארץ, ובייחוד שנהג אדיבות. הוא שלח לו מכתב ע"י שליח מיוחד, ע"י ת"ח זקן, שבו ביאר את טעמו ונימוקו שהיהודים בני הקהילה חייבים לנהוג כמנהג אבותיהם, וגם שיש בזה איסור של לא תתגודדו, ושצריך לברוח מן המחלוקת וכדומה, ומלבד זה מסר לו דברים בע"פ ע"י השליח, אפשר דרש ממנו שלמען השלום גם הצעיר עצמו יניח תפילין; באופן זה מובן כעסו של הצעיר. לפי דברי פיאמיטה הנזכר, חירף המלמד תינוקות, כמו שהוא מכנה אותו, את השליח ואת מכתב ר"ש קרע לקרעים. על ידי זה קיבל הויכוח צורה אישית. ר"ש יצא אז במחאה גלוייה נגדו וצירף לה את המחאות של עוד ט"ז רבנים שנענו לבקשתו. כמה מהם מחו בטון חריף, אבל ר' יואל פינקרלי מאליכסנדריה (אביו של ר' נתן, שהיה רבו של ר"ע), למשל, מכנה את ר"ע ב' פעמים במחאתו “חכם”. אין צריך להיות בעל מעוף גדול כדי לנחש שאותו הצעיר לא היה אלא ר' עמנואל חי ריקי שלנו בשעה שבא לגוריציה בפעם השנייה. כל המאמר שלו “תפילין דמארי עלמא” אינו אלא תשובה על פסקו של ר"ש מורפורגו, כאשר יראה המשווה את שניהם. אבל אם נשים עיין בוחנת נראה שדבר זה נאמר בס' שמש צדקה עצמו. מגיה הספר אומר שם (דף כה, טור ד): “(כל אלו [ה]הסכמות שייכים אחר השאלה ד' של הנחת תפילין בח"ה לעיל דף י"ג ע"ב. ואף כי מתחלה עלה במחשבת מעלת הרב המסדר (בנו של ר"ש מורפורגו מ"ו) להשמיטם כנרשם שם, אבל לאחר שהגיע לידו חיבור אדרת אליהו דפוס ליוורנו שנת תק"ב וראה שם בסופו [שמחבר הספר] הרחיב פה ולשון ועודנו מחזיק בתמיהתו הישנה לאסור איסר לכן חזר בו מעלת המסדר וצוה להדפיסם…)”. את הס' חושב מחשבות של ר"ע שנדפס כבר בשנת תפ"ז והמכיל ג"כ את המאמר תפילין דמארי עלמא (עיין למעלה) לא ראה בנו של רש"מ.