ברשימת כה"י העברים בספריה של העיריה בלייפציג לפרנץ דליטש (1838) בסי' 10 יש תיאור של כ"י על קלף של טור יורה דעה. דליטש מעתיק את הקולופון של אותו כה"י, וז"ל:

“אני שלמה בר' דוד כתבתי זה ספר יורה דעה להר”ר משה בן הר"ר אליקי' וסיימתי אותו בכ"ד ימים לחדש אב בשנת קע"ל (נ"ל קע"ב = 1412. הערה זו היא לדליטש) והש' יאיר עינינו במאור תורתו ללמוד בתוכו הוא ובניו, ובני בניו עד יבא ישועת אריאל ובא לציון גואל ברוך נותן ליעף כח".

על סמך קולופון זה רשם צונץ את שלמה שלנו בין המעתיקים שבגרמניה (צפה"ב, 1915, עמ' 116, סי' 1124'; הוא מוסיף: 1410 או 1412, עיין בקובץ לייפציג, סי' 10).

בנידון כ"י זה אין שום ספק שנכתב בשנת ק"ע ושפתרון הר"ת הוא: ק"ע לפרט, לפי שבספריה של ביה"מ לרבנים בסינסינטי יש קובץ כ"י של הטורים אבן העזר וחשן המשפט ג"כ על קלף בכתיבת אותו הסופר עצמו, ובקולופון שלו נאמר: “אני שלמה בר' דוד סיימתי זה הספר ביום ה' ה' ימים בכסליו (המלה כפולה בכ"י) בשנת קעו”ל באלף הששי וכתבתי באופנהיים להנ"ר ( = להנדיב ר'?) ר' מנחם בר' נתן ז"ל כדי להגות בו הוא וזרעו עד סוף כל הדורו' הדורות (כך בכ"י) אמן סלה".

כאן אי אפשר להגיה את המלה “קעו”ל" באופן שיצא מספר מתאים של שנה אחרת.

אולם מקרה זה אינו בודד ואופן כתיבה זה של התאריך נמצא גם במקומות אחרים כמו שנראה מזה ששטיינשניידר מזכירו בהקדמה לרשימת בודליאנה שלו (עמ' XIV), במקום שהוא מדבר על התאריכים השונים שהשתמשו בהם היהודים ואפני כתיבתם. גם לידי כתוב טורים אלו נזדמן כ"י שנכתב בפיורדא בשנת “תקכו”ל" (עיין וילנסקי, אנואל של ביה"מ לרבנים בסינסינטי, כרך ט"ז, עמ' 246). גם בכתובת שבטופס אחד של ס' המכלול לרד"ק דפוס וויניציה משנת ש"ה, קנין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים נמצאים הביטויים: “שנת תפז”ל", “בשנת תפט”ל" (א. יערי, קיס, שנה כ' עמ' 50, סי' מ"ז). ומהתימה על חוקר גדול כצונץ שכל רז לא היה אניס לו, ושבילי כתבי־יד נהירים לו, שנעלם ממנו דבר זה.

אמנם אי אפשר להסכים לדעתו של שטיינשניידר האומר שם שלמד זו צריך לקרות אותה “לפ”ק", מפני שני טעמים: א) אין להניח שאות אחת וביחוד שימושית תעמוד במקום שתי מלים; הסופר היה כותב לפחות “ל”ק", אופן כתיבה ששטיינשניידר אמנם אינו מזכיר אותו שם, אבל הוא נמצא לפחות בכ"י אחד שנכתב בפראג בשנת תע"ט (עיין וילנסקי, עתון הנ"ל, כרך י"ב–י"ג, עמ' 568). ב) אנו מוצאים בכמה כ"י את המלה “לפרט” בלבדה, במשמעות “לפ”ק" (גם כן עובדה שאין שטיינשניידר מזכיר אותה שם), למשל בקולופונים של כ"י שנרשמו ברשימת מרגליות בסימנים אלו: 433 (“שנת קכ”ט לפרט בעיר ברצלוני"), 505 (“פה בראיטי שנת קפ”א לפרט"), 539 (“שנת שמונים וחמש לפרט היצירה”), הכתיבה היא ספרדית, לפי דברי מרגליות; 868 (“שלשנת (!) מ”ז לפרט"); הסופר הוא ר' יחיאל בן יקותיאל בן בנימין הרופא ממשפחת הענוים, מחבר ס' המוסר “מעלות המדות”. אנו מוכרחים לפי זה לומר שמלת “פרט” בלבדה יש לה משמעות של “לפ”ק" שלנו.

כדי שנוכל לשפוט אם שימוש זה של המלה הוא כדין, אנו צריכים למצוא מתחילה את הקשר והשייכות של “פרט” לזמן ולתאריך. לתמהוני לא מצאתי מלה זו במשמעות תאריך בשום אחד מהמלונים שבדקתי, היינו: לוי, יסטרוב וערוך השלם, אעפ"י שכמו שנראה להלן, המלה במשמעות זו נמצאת בתלמוד. בן יהודה מביא גם כן במלונו מלה זו בין המלים שנתחדשו בספרות שאחרי התלמוד. הוא מגדיר אותה כך (כרך י' עמ' ב1565): פרוּט הזמן, התאריך. הביטוי “פרוט” כו' אינו ברור וכנראה “התאריך” הוא פירושו. בן יהודה מביא שם שלש דוגמאות לזה, אבל משמעות “לפרט” אינה שווה בכולן. ר' ניסים גירונדי בתשובותיו (“לפרט היצירה”) ומהר"ם מרוטנבורג משתמשים בה במשמעות תאריך (שלם)¹, אבל יצחק ברבי שלום, פייטן בן המאה הי"ב, האומר בפיוטו: אין כמוך באלמים – ציון לפרט וארשת (= תת"קז) צרה אל אחותה נגשת, משתמש בה במשמעות תאריך מקוצר, אלא בהפוך הסדר, כנראה בשביל החרוז. בכל פנים אין בן יהודה מראה על השייכות של פרט ותאריך.

אם נסכם כל מה שנאמר במלונים על “פרט” נבוא לידי מסקנה, שמשמעותה העקרית של מלה זו היא דבר קטן, קטן בכמותו, או באיכותו, כלומר דבר שאינו חשוב, שנפרד מן דבר גדול, שנקרא באופן זה “כלל”. על שם זה מכנים את הגרגרים הנושרים בשעת הבציר בשם פרט (“שני גרגרים פרט ושלושה אינן פרט”; פאה ו', ה'). פורט ואוכל (מעשרות ב', ו'). ואולי גם הפֹּרטים על פי הנבל (עמוס ו' ה'), הוא על דרך זה, כלומר הנביא מוכיח את “השאננים בציון”, שבשביל שהם יודעים לנגן חלקים קטנים מקוטעים של ניגון הם מדמים את עצמם לדוד אבי המנגנים (“כדויד חשבו להם כלי שיר”). עפ"י רוב הפרט הוא חלק של הכלל: אין בכלל אלא מה שבפרט[יו] (י"ג מדות דרבי ישמעאל), אבל לפעמים הפרט הוא הניגוד של הכלל, כמו: ריבוי ומעוט, למשל: איש פרט לקטן. על פי זה “פרט” אין לה באמת שום ענין לתאריך, אלא לתאריך מקוצר, על שם קיצורו. שימוש זה אנו מוצאים כבר בתלמוד: אמר רב פפא אי טעי האי תנא ולא ידע פרטי כמה הוה לישייליה לספרא וכו' ורש"י מפרש: אין אדם טועה במאות אלא טועה בשנה או בשתים דהיינו פרטי דמאות ואלפים הוי כללי (עבודה זרה ט' א', ב' פעמים בשינוי לשון קצת), ולהלן (שם שם, ע"ב): ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ורש"י מפרש: המאות ביובלי וכו'. כמובן אי אפשר לקבוע מסמרות בדבר: לפעמים מציינים את התאריך בהשמטת האלפים בלבד בשם פרט, ולפעמים גם בהשמטת המאות. בעל הטורים למשל כותב: וכתב ר"י אם כתב הסופר החשבון כדינו הכלל והפרט אלא שדלג לבריאת עולם השטר כשר, ולהלן שם: וכן אם לא כתב חמשת אלפים אלא כתב הפרט וכו' (טור חשן המשפט, סימן מ"ג). אנו רואים מזה שכתיבת “לפרט” במשמעות תאריך היא טעות, שאמנם החזיקו בה כמה גדולים.

את ה"לפ"ק" מגדיר בן יהודה במלונו (שם) כך: “פרט קטן, פרוט מספר השנים מבריאת העולם בהשמטת האלפים, או האלפים והמאות, כגון שכתב תש”ג או ש"ג במקום ה’תש"ג: אם השמיט הסופר ולא כתב לבריאת עולם וגם לא כתב חמשת אלפים כשר ואפילו השמיט גם המאות ולא כתב אלא הפרט הקטן כשר (שו"ע חו"מ מג ב)".

בן יהודה טעה כאן ב' טעויות: א) מותר לכתוב תש"ג במקום: ה’תש"ג, או אפילו ג', במקום שאין לחוש לטעות, אבל ש"ג במקום ה’תש"ג הוא תאריך מזוייף לא מקוצר, לפי שאסור להשמיט בתאריך אי אלו מספרים מאיזו מדרגה ולכתוב מקצתם, ב) ר' יוסף קארו מכנה ב"פרט קטן" את התאריך המקוצר רק כשהאלפים וגם המאות נשמטו ממנו. אילו היתה כוונתו למה ששם בן יהודה בפיו, לא היה כותב “כשר” אלא פעם אחת.

לפ"ג = לפרט גדול אין לו לפי הנזכר למעלה שום משמעות, ועל כן גם לא זכות הקיום וצריך לכתוב במקומו: “בריאת עולם”, או “ליצירה”.