בגליון קל"ה של “כתובים”, שלא קראתיו אלא בימים האחרונים, מתרעם מר אברונין על אלה המשתמשים בבטוי: “פלוני אינו זקוק לשפה פלונית”. במשמעות: אינו מבין שפה פלונית, אינו מכיר בה. בטוי זה מצא במבואו של הלפר לס' שירת ישראל (עמ' כ"ח): “בהערותי לתרגום הזה לא רציתי להטריח את הקורא העברי שאינו זקוק לשפה העברית” ובהערת כותב הטורים האלו לס' הרקמה: “שפה שאין תושבי ארצות הנוצרים זקוקים לה” (עמ' ב' הערה 1) “והרי זו קלות ראש גמורה” אומר מר אברונין “בגמרא שבת דף י”ב נאמר: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. הרי ברור, שנזקקין אין פירושו מבינים, אלא כמו בכל מקום: הענות, המצא לדורש. אין למלאכים זקה אל המתפללים לקבל תפלתם, לפי שאינם מכירים את שפתם".

מר אברונין השמיענו כאן שני דברים: א) שבמאמר התלמוד הידוע הנ"ל לא נאמר, שהמלאכים אינם זקוקים ללשון ארמי, ובזה אני מודה לו, אלא שאין זה נוגע לעניננו. ב) שנזקק פירושו בכל מקום: הענות, המצא לשואל, ובזה לא אוכל לצערי להסכים לו בשום אופן. אפילו אם לא נחזיק בהגדרה צרה זו, אלא בהגדרת בן יהודה, האומר במלונו ערך “זקק” (צד 1389 ע"ב): “נזקק לדבר – נהיה זקוק לדבר צריך לו”. עדיין איני יודע האיך נתפרנסו לפי זה ב' הדוגמאות הראשונות (שאפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה) שב"י מביא שם: ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה (עד שלא נטמא), משנזקק לטומאה (משנטמא) ספקו טמא (טהרות ד, י"ב); בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה… משנזקק לזיבה אין בודקין אותו (זבים ב, ב), הרי אי־אפשר לומר, שהוא צריך לטומאה או לזיבה, הדבר לפי דעתי הוא כך: זקק, במשמעות אַסֵּר, שבמקרא לא נמצא ממנו אלא השם זקים¹. למשל: לאסור מלכיהם בזיקים, משמעותו העקרית היא: חַבֵּר, קַרֵב שני דברים, שבטבעם אינם מחוברים זה לזה, למשל, בזיקים קושרים ומחברים שתי הידים ביחד, וכדומה.

משמעות זו של השורש הורחקה, וכשדבר אחד משני דברים משפיע על חברו או מושפע ממנו, פועל עליו או מתפעל ממנו, אנו מציירים לנו שהוא מחובר ומקושר עם חברו ואומרים שהוא “זקוק” או “נזקק” לו, כלומר שיש לו זקה אל הדבר ההוא, כמו שמר אברונין עצמו משתמש בבטוי זה בדבריו הנ"ל. אומרים למשל: זיקת יבם, זיקת הבעל (היוד בזיקה אינה אלא אורתוגרפית).

השימוש בפעל זה בספרות התלמודית הוא מרובה גונים. אנו מוצאים למשל: ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהן אין עושין פירות. העושין פירות יהיו “זקוקין” לשאין עושין (ביחד עם אותן שאין עושין) ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות (מנחות כ"ז, ע"א). בירושלמי ע"ז פ"ב נאמר שהתירו לבית רבי ללמוד לשון יונית “שהיו זקוקין (קרובים) למלכות” (עיין בבלי ב"ק, פ"ג, ע"א). בנר של חנוכה אמרו: כבתה אין זקוק לה (אין הוא צריך לחזור ולהדליק אותה. שבת כ"א ע"א בסופו); יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו (אין חייבים לפרנס אותו. ב"מ ל"א, ע"ב).

פעמים הם מקצרים עוד יותר ואומרים: מלמד שאין בית דין נזקקין (רש"י: ליפרע מן המזיק) אלא לנכסים שיש להן אחריות (כשהמזיק יש לו קרקעות, אבל אם יש לו רק מטלטלין אין נפרעים ממנו. ב"ק י"ד, ע"ב); נזקק מוסב כאן על שני דברים: על הנזק, נזקקים או אין נזקקים לדרישתו שיפרעו מן המזיק (ואפשר מוסב על המזיק: בית דין יש להם או אין להם משא ומתן עמו) ומוסב על הנכסים, אין הם נוגעים בהם.

בכל אותן הדוגמאות, אין התלמוד מזכיר גם את אופן הזקקה, בסמכו על המעיין שהוא ישלימו מעצמו. מובן מאליו, שבספרות התלמודית העוסקת ברובה בדינים, בא הקשר והחבור הזה עפ"י רוב בצורת חובה של הדבר האחד בנוגע להשני. מכיון שכבר הורגלו להשתמש בבטוי זקוק במשמעות חובה, כבר אמרו ג"כ: זקוק או אינו זקוק לבער (פסחים ו', ע"א), על כרחי אני זקוק לפרש (רש"י לשמות ט"ו ז, וכן בפרושו לתלמוד), כלומר, הסמיכו זקוק לא לשם אלא לפעל (אפשר שעשו כך, לפי שהמקור יש בו דרכים שהוא שוה לשֵם.)

אנו רואים, אפוא, שבעלי התלמוד השתמשו בבטוי זה בכל מקום שרצו להורות שיש יחס וקשר בין שני הדברים שהם מדברים עליהם – ההוראות הנזכרות: צריך לדבר, הענות והמצא לדורש, אינם אלא מקרים פרטיים של הוראה כללית זו – ומכיון שאדם שומע או קורא דברים בספר יש לו יחס וקשר לדברים ההם, כשהוא מבין אותם, ומתפעל מהם: א) בזה שהוא קולט לתוכו את תכנם. ב) פעמים שהם מביאים אותו גם לידי מעשה, כשהם דברי צווי או בקשה, משא"כ כשהם נאמרים בשפה זרה לו, אין הם עושים רושם עליו כלל ואין לו שום יחס וקשר להם, מותר לומר שבאופן זה אינו זקוק לדברים אלו, לשפה זו, או לאנשים המדברים בה. מזה שאין התלמוד אומר זקוקים ללשון ארמי, אין להביא ראיה שאסור לומר כך; אנו מוצאים גם בב"מ ב' י', שבאותה משנה עצמה שנאמר בה: אם היה עליו (על החמור) יתר על משאו (יותר מן המשא שחמור רגיל בו) – אין זקוק לו (אין הוא חייב לפרוק את החמור כשזה נפל תחת משאו), נאמר בתחלתה: מְצָאה (את האבדה) ברפת אין חייב בה (אינו חייב לטפל בה ולשמור אותה) ולא – אין זקוק לה, ומכש"כ כאן, שבעל המאמר כבר השתמש קודם לזה במלה נזקק.