אהרון הוא סמל של אהבת השלום ומדת ההכנעה. בעל כרחו, אנוס עפ"י הדבור, נעשה עוזר למשה אחיו בהנהגה, וכדי שלא להכנס במגע ומשא עם העולם החיצוני יותר מכפי הדרוש, קבל על עצמו לקיים כל מה שיאמר לו משה בדיוק ובאמונה, בלי חקירה ודרישה: צוה לו משה להעשות כהן גדול ונעשה, צוה לו לעלות למטה ולמות, עלה ומת (רש"י בפרושו לבמדבר כ', כ"ו). אהרן היה לא אוהב שלום בלבד אלא גם רודף שלום (עי' למעלה: אהרן בתלמוד ומדרש, את הדרשה על הפסוק במלאכי ב', ו': בשלום ובמישור הלך אתי, שגם רמב"ם בפֵרושו לאבות א', י"ב מזכירה); ביחוד השתדל לעשות שלום בין איש לאשתו, ובשביל כך כשמת התאבלו עליו כל בית ישראל, אפילו הנשים (רש"י בפרושו לבמדבר כ', כ"ט). בכשרון דבורו, שבעבורו בחר בו ה' להיות מתורגמנו של משה (שמות ד', ט"ז וז', א', עי' רש"י ורשב"ם לפסוק האחרון), השתמש אהרן רק כדי למסור מחשבותיהם של אחרים, אבל לא של עצמו. הוא ידע למשול ברוחו, וגם כשמתו שני בניו מיתה חטופה בשעת עבודתם בו ביום שנמשחו לכהנים, ידע לכבוש את צערו ולשתוק (עי' רש"י ורשב"ם וביחוד רלב"ג לויקרא י', ג'). בכל המקרא כולו אין אנו מוצאים את אהרן מתחיל בדבור, חוץ מפעם אחת. מרים אחותו דברה במעמדו, ואולי גם בהסכמתו, בגנות משה אחיהם על דבר האשה הכושית אשר לקח, והוא לא מחה; היא לקתה בצרעת קשה והוא נפטר בנזיפה קלה, – באותה שעה פרץ את גדר השתיקה ונגש אל משה אחיו בבקשה, שיתפלל אל ה' לרפא את החולה (עי' רש"י וראב"ע לבמדבר י"ב, א' וב').

אנשים מטפוסו של אהרן, שכל מעשיהם בנחת ובצנעה, אינם מסוגלים להעשות גבורי האגדה העממית, ולפיכך אין האגדה מרבה לטפל באהרן. גם הפרשנות אינה נוגעת אלא בקצת עניניו של אהרן: א. לדתו; ב. כהונתו הגדולה; ג. מקום מיתתו; ד. תפקידו במעשה עגל הזהב. בתורה נאמר, שאהרן היה גדול ממשה ג' שנים (שמות ז, ז', השוה גם במד' ל"ג, ל"ט ודב' ל"ד, ז'), אבל מן הספור העקרי בשמות ב' משמע לכאורה שמשה נולד ראשון לאבותיו. בקושי זה כבר הרגישו חכמי התלמוד (סוטה י"ב, א') ואמרו שלאחר שגזר פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, גרש עמרם את אשתו, שכבר ילדה לו את אהרן ומרים, ושאח"כ החזיר גרושתו ונולד משה. והכתוב בשמות ב' מדבר בלקוחין אלו ולאחר הגרושין. גם רש"י ור' בחיי בן אשר מפרשים כך (ר' בחיי תופס את המסופר בשמות ו', י"ג–כ"ח לעִקר). אף רשב"ם משתדל לישב קושי זה. מיוחדת במינה היא הערת ראב"ע בפרושו הארוך לפסוק זה. הוא כותב: “אין ספק וכו' כי אהרן גדול בשנים ממשה”, כאלו הוא בא לחזק מה שנאמר ונשנה בפרוש בתורה. הוא עצמו אינו מוצא ראיה אחרת לזה אלא “וככה קבלו אבותינו, שפועה (שמות א', ט"ו) היתה מרים, וכתוב: ותתצב אחתו מרחוק”, ודרך אגב הוא מכנה “מוכה בסנורים” את הקראי בן זוטא, שאמר, כנראה על סמך הפסוק: ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במדבר כ"ו, נ"ט), שמרים היתה קטנה בשנים ממשה. לבסוף הוא אומר: לא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא התחדש דבר בלדתם, וכך היא גם דעת הרמב"ן.

בענין הכהונה הגדולה אומרים חכמי התלמוד (זבח' ק"ב, א'), שמתחלה עלה במחשבה שיהיה משה כהן ואהרן לוי, אלא לפי שסרב משה למלא מצות השם ללכת למצרים ואמר: שלח נא ביד תשלח, נטלה הכהונה ממנו ונתּנה לאהרן (עי' גם פרוש רש"י לשמות ד', י"ד). ראב"ע בפרושו הארוך (לשמות כ"ח, א') אומר: נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון (שהיתה אשתו אחות נחשון), ואין לדבר על משה אדוננו, כי בורח היה ומי יתן לו (אשה) עברית, ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה. ארבע פעמים נזכר בתורה מקום מיתתו של אהרן. בבמד' כ', כ"ב ואילך, שם ל"ג, ל"ח ובדב' ל"ב, ג' נאמר שמת בהר ההר, אבל בדב' י', ו' נאמר: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. אם כן מת אהרן במוסרה או במוסר (והה"א בסוף היא במקום למ"ד בתחלה). רש"י בפרושו לפסוק זה כותב: והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות (במד' ל"ג, ל"א) להר ההר (שם, שם ל"ז) אלא וכו' כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד (עי' גם רש"י לבמדבר כ"א, א') יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה (עי' גם פרושו לבמד' כ"ו, י"ג). בדעה זו שהיא דעת המכילתא לשמות (ד', א') ותלמוד ירושלמי (יומא ל"ח, א', ב'; סוטה א', י"ז, ג') מחזיקים גם רמב"ן ור' בחיי. לפי פרוש רשב"ם יש להשלים את הפסוק לאחר “מוסרה” – והלכו משם עד הר ההר. ראב"ע בשם ר' יצחק אבן גיאת הספרדי: “שָׁם” משמעותו כאן כמו “אז” וכמוהו: משם רֹעה (בראש' מ"ט, כ"ד); הוא עצמו מפרש, שמוסרה אינו מוסרות שבבמדבר, אלא שם אחר להר ההר. מעשה העגל הוא המעשה היחידי שעשה אהרן על דעת עצמו. עי' למעלה, אהרן בתלמוד ובמדרש, על הפנים השונים שנדרשו במעשה זה. רלב"ג בפרושו מרכיב שתי דעות מן הנזכרות שם ואומר: ברי היה לאהרן, שבני ישראל יהרגו אותו אם לא ישמע להם במעשה העגל ועל ידי כך יתחיבו כליה, ועל כן עשה עצמו כאלו הוא נשמע לדרישתם, ודחה אותם בלך ושוב. ראב"ע בפרושו הארוך מקדיש למעשה העגל פרק מיוחד. הוא תמה על הקדמונים, האומרים שאהרן עשה את העגל מפני הפחד שמא יהרגוהו, “והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות וכו' על יחוד השם וכו'; ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה, והלא אהרן קדוש השם היה וכו' ואם הוא עשה עבודה זרה, חייב היה משה להרגו וכו' והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג”. אח"כ הוא מציע דעות שונות ותשובתן בצדן: א. בני ישראל הטעו את אהרן, שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש בזה; תשובה: איך בחרו השם אם היה טפש שירמוהו פתאים? ב. אהרן זה שעשה העגל לא היה אחיו של משה; תשובה: הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה, ואם היה אחר, למה לא הרגו משה? ג. כונת אהרן באמרו חג לה' מחר, שעובדי העגל יֵהרגו בו; תשובה: פשוטן של דברים הוא, שישחטו מחר במזבח שבנה, ומחשבות הלב אינן מועילות. ד. בשם ר' סעדיה גאון, שאהרן עשה כך בערמה (למען דעת מי הם עובדי עבודה זרה בישראל), כמו שעשה יהוא; תשובה: אם כן למה התאנף השם בו? והנה השיב (רס"ג): בעבור שלא הרגם מיד, גם זה אינו נכון וכו'. לפי דעת ראב"ע עצמו לא נתכַּונו לא אהרן ולא בני ישראל לעבודה זרה, אלא בקשו להקים ממוצע אחר ביניהם ובין ה' במקום משה, שחשבוהו למת, ורק הערב רב וגם קצת מבני ישראל עצמם חשבו את העגל לאלהות, וה' כעס על אהרן, לפי שהוא סבּב בדבר. זו היא גם דעתם של רוב המפרשים האחרים. מלשון רש"י (שמות ל"ב, א') משמע שבני ישראל תפסו את העגל לאלהות ממוצעת בינם ובין השם; ר' יהודה הלוי (כוזרי א', צ"ז) אומר כך בפרוש.

B. Beer, Aron der Hohepriester und Friedenstifter, Wertheimers Jahrb. d. Israeliten 5616.