פרופיסור ד. ילין בהרצאתו היפה “ספר תהלים – ספר העם”, שנתפרסמה בדפוס ב"בצרון" (שנה ב', חוברת ט"י, עמ' 202–212), נגע גם בשאלות הנזכרות, ברובם דרך אגב, ויש בדבריו כדי להוסיף עליהם וגם כדי לגרוע מהם.

הוא אומר במקום הנ"ל (עמ' 203): ומסדרי ספר תהלים סדרוהו לחמשה חלקים או “ספרים”, כנגד חמשה חומשי התורה, ובסוף כל ספר… חוץ מהספר האחרון… [קבעו] את הפסוק: ברוך ה' אלהי ישראל… אמן ואמן, בשינויים קטנים בין ספר לספר. על זה יש להוסיף שפעמים גם כינו לחלקים אלו בשם חומש. רמז לזה אנו מוצאים כבר בתלמוד (קדושין, ל"ג, ע"א), במקום שמסופר על ר' שמעון בר' שהתאונן לאביו על ר' חייא: “שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא עמד מפני”. רש"י אמנם מפרש: שני חמישיות של ספר (בוודאי צ"ל “הספר”, כלו' של ספר תהלים), כלומר הוא קרא “חומשים”, החית בחולם והמם בשוא, אבל בעלי התוספות מפרשים אותה מלשון חמשה חומשי תורה, והרגישו כבר בסיומם השוה של ד' ספרי¹ תהלים. אבל כותב טורים אלו ראה כ"י של מדרש תהלים מהמאה הי"ג (כ"י זה וכן כ"י הנזכר להלן הם קנין בית הספרים שעל יד “היברו יוניאָן קולג'”), ששם יש לאחר כל אחד מן ג' הספרים הראשונים קולופון עם הנוסח: נשלם החומש, או נשלם חומש כך וכך, פעם אחת בהוספת “תהלה לאל”.

בנוגע להסיומים של ספרי תהלים, מענינת היא דעת ר' יהודה הלוי, שהיה זה לא כבר חתן היובל שלנו, הוא אומר, שהפסוק: כלו תפלות דוד בן ישי, האחרון של הספר השני (פרק ע"ב), וכן פסוק: ברוך ה'… אמן ואמן, האחרון של השלישי (פרק פ"ט) אינם אלא קולופונים שכתב המעתיק הראשון של הספר (דעה זו מביא ר' אברהם בן עזרא בפירושו לשני הפסוקים הנזכרים, בפסוק הראשון, בשם אומרה, ובשני בשם “חכם גדול ספרדי”. ההשערה איננה רחוקה שר"י הלוי כיון לכל ד' הסיומים, אלא שראב"ע הזכיר זה במקרה רק בב' מקומות אלו).

ההשערה שבתנ"ך נמצאים דברים שלא מחבר הספר כתב אותם אלא איש אחר על הגליון, ורק עפ"י טעות נכנסו אח"כ לפנים הספר, היא דעה נועזת ליהודי בן המאה הי"ב ומעידה על החוש הבקרתי שנחן בו משוררנו הגדול.

פרופיסור ילין כותב להלן שבמדרשים הספר נקרא “תלים”. מענין הוא שגם בערוך הגדול ערך “תילים” מובאות דוגמאות לשם זה רק מתלמוד ירושלמי וממדרש רבה, אבל כנראה שינוי השמות תלוי לא בטיב הספרים עצמם, תלמוד בבלי כנגד תלמוד ירושלמי ומדרשים, אלא בטיב הארצות שנעתקו בהן הספרים, או במעתיקים השונים. גם בנוסחאותינו הרגילות של תלמוד בבלי (דפוס ווילנא, תרע"ב והוצאות אחרות) נמצאים לפחות שני מקומות שבהם נאמר ג' פעמים “תילים”: עשרה מלכיות כנגד מי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תילים (ר"ה, ל"ב, ע"א). במקום השני מסופר, שלוי ור"ש ברבי כשלמדו לפני רבי והיו צריכים להתחיל ללמוד בספר חדש מספרי תנ"ך לאחר שסיימו איזה ספר רצה לוי שיתחילו בספר משלי, ר"ש ברבי אמר לייתו [לן] תילים כפיה ללוי ואייתו תילים² (ע"ז, יט, ע"א. – אמנם בהוצאת התלמוד בכרך אחד, ניו יורק תרצ"ז, נאמר “תהלים” בכל שלשת המקומות אבל ברור הוא שזהו תיקון שתיקן המגיה מדעתו, לפי שלא השתמש במקורים חדשים שלא השתמשו בהם ההוצאות הקודמות). אולי אפשר לצרף להם גם את ב' הפעמים שנמצא בהם “תילי” בסמיכות, שניהם בפסחים קי"ז ע"א, בהוצאה ראשונה של כל התלמוד (ווניציאה, רפ–רפג) נמצא השם “תילים” עוד במקומות אחדים, למשל, במגילה כ"א ע"ב וגטין ל"ה סוף ע"א, אבל בכ"י מינכן הנ"ל, כ"י שנכתב במחציתה הראשונה של המאה הי"ד, היותר עתיק שיש לנו מכל התלמוד כמעט, כותב “תילים” בכל מקום שמצאתי שם מלה זו, י"א פעמים (ד' פעמים הנזכרות, הפסקה במגילה הנזכרת חסרה שם כולה, כמו בשאר נוסחאות מדוייקות), ברכות, נ"ז ע"ב, פסחים, קי"ז ע"א (ג' פעמים חוץ מב' “תילי” הנזכרים), סוכה, נ"א ע"ב, בבא בתרא, י"ד ע"ב (ב' פעמים). על דבר קדושין, עיין בהערה 1, (אני מצטט עפ"י צלום כה"י של שטראק).

לבד מב' שמות אלו, היה נהוג גם השם “תהלות”, ביחוד בספרי מסורה. בר ושטראק בספרם דקדוקי הטעמים" (עמ' 51, מספר 70) מביאים קונטרס של מסורה הנמצא בכ"י רבים, ששם יש פסקה: דוד זכרו לברכה ועשרה זקנים כתבו ספר תהלות. ב"מסורה" של גינצבורג ישנן הרבה כתובות עם השם “תהלות”, וישנן גם כאלו עם השם “תהלים”, למשל, בכרך א' אות חית, הכתובות שעל גבי הסימנים 568–571 נקרא הספר “תהלות” ובאותה של סימן 567 הסמוך – “תהלים”. מכאן ראיה שהכתובות הן העתקות מכה"י שהעתיק מהם את דבריהם, ולא הוספות של המו"ל של גינצבורג, לפי שהוא היה כותב את השם באופן אחד, לפחות במקומות סמוכים. בהוצאת הספר של בר ודליצש (לייפציג, 1880) כתבו על השער “ספר תהלות”, וכן בכל הכתובות של שש מאמרות המסורה שנעתקו שם שנזכר בהם שם זה, למשל: יש חלופי קריאה בספר תהלות (עמ. 128).

כמדומה שראב"ע השתמש תמיד ב"תהלות". לפחות הוא מכנה את הספר כך שש או שבע פעמים. בהקדמתו לפירושו הרגיל על התורה הוא כותב: וימצאהו בפירושי בספר תהלות (בדרך הד'); בהקדמתו לפירושו לספר זה נמצא “תהלות” ב' פעמים, בפירושו עצמו להפסוק א' א' ובשירו לסוף פירושו זה. בסוף שירו שלפני פירושו זה נאמר אמנם: וכל חפצו לכונן לו תפלות ובשמו אכתבה ספר תפלות, אבל כמעט שאין כל ספק שבפעם השנית צריך להיות “תהלות”, כלומר, בשם ה' אכתוב [פירוש ל]ספר תהלות, לפי שאין מדרך המשוררים לכתוב מלה אחת ב' פעמים בשיר אחד באותה משמעות עצמה, וגם רחוק הוא שראב"ע יכנה את ספר תהלים – ספר תפלות, כינוי בלתי רגיל, ובאמת תיקן כך רוזין את המלה בספרו “ריימע אונד געדיכטע” וכו' (עמ' 151) בלא נתינת טעם. גם בספר דקדוק שלו “צחות”, ראב"ע משתמש בשם זה: והנה מצאנו סדר האותיות (ר"ל, באלפא־ביתא) גם בספר תהלות גם במשלי (“דקדוקים” דפוס וויניציאה, ש"ו, דף קמ"ד ע"ב)³.

בנוגע למקומו של הספר אומר פרופיסור ילין (שם, עמ' 204) שהוא הראשון בספרי הכתובים. בתרגומים העתיקים של תנ"ך: של השבעים, הוולגאטה והפשיטא, הספר דברי הימים קודם לו (בוולגאטה גם איוב קודם לו, חוץ מהספרים האפוקריפים שאינם נוגעים לעניננו, לפי שאינם נמצאים בתנ"ך). אבל גם במקור העברי קנה לו הספר את מקומו זה רק לאחר התפשטותם של ספרי דפוס; קודם לכן לא היה מקומו קבוע. הסדר שנמצא בברייתא: “סדרן של כתובים רות וספר תהלים” וכו' (בבא בתרא, יד עב)⁴ נמצא גם בפועל בכמה כ"י. כ. ד. גינצבורג בספרו האנגלי “אינטראָדוקטיאָן” וכו' (עמ' 6–7) בדק חמשה עשר כ"י בנדון הסדרים השונים של ספרי ה"כתובים" ואת התוצאות רשם על לוח⁵. אנו רואים שם שבתשעה מהם רות קודם לתהלים, בשנים – דברי הימים קודמים, ורק באחד, ספר זה הוא הראשון. אחד מהשנים הנזכרים הוא כ"י פטרבורג המסומן בסימן B19a המכיל בקרבו את כל התנ"ך, שנכתב במצרים, ושזמן כתיבתו הוא לפי שנאמר על השער שלו שנת 1010 או קודם מעט (השער מכיל ד' תאריכים הסותרים במקצתם זה את זה, עיין ב"קטלוג דער העברעאישען ביבלהאנדשריפטען… אין סט. פּעטערסבורג" להרכבי ושטראק, לייפּציג, 1875, עמ. 265)⁶. גם למראה עיני כותב טורים אלו היה כ"י שנכתב במאה הי"ג שהסדר בו רות ותהלים. אמנם קדימתו של ספר רות אינה ממעטת את חשיבותו של ספר תהלים, לפי שבראשון מסופרים תולדות דוד, המחבר הראשי של תהלים, והוא כעין הקדמה ופתיחה לשני (בתרגומים העתיקים מקומו של ספר רות הוא לאחר “שופטים”, בוודאי לפי ששניהם עוסקים במאורעות שאירעו בימי שפוט השופטים).

כל הערותי הקודמות הן רק הוספות של פרטים על דבריו של פרופיסור ילין, אבל בנדון המשמעות של השם תהלים לא אוכל לצערי לרדת לסוף דעתו, וגם לא אוכל להסכים לה. הוא כותב (עמ' 203): שמו “תהלים” נעשה עפ"י צורתו המיוחדת “תהלים” ולא תהלות כנהוג בלשון, לשם עצם פרטי שהוראתו בספר זה ביחוד היא לא שבח לספר זה, והוא נגזר משרש “הלל” ותהלה, כ"א קריאת “תרועה חגיגית”.

ראיות ש"הלל" יש לו גם משמעות זו הוא מביא משופטים ומד"ה, כלומר, מספרים אחרים, לא מספר תהלים עצמו.

המחבר סתם לצערי את דבריו ולא פירש מדוע הוראת “הלל”, לפי דעתו, היא בתהלים ביחוד קריאת תרועה וכו'. אם לפי דעתו נמצאים בספר זה הרבה פסוקים שבהם אנו מוכרחים לפרש “הלל” בהוראה זו, למה לא הביא אפילו אחד מהם לראיה והביא ממרחק לחמו. ואם כוונתו היא שההלל שבתהלים שהוא בכלל מוסב על השם, אי אפשר להיות פירושו שבח, לפי שביחס להשם אין מקום לשבחים, לפי שאין הוא נתפעל מהם, דבר שכבר הרגישו בו בעלי התלמוד, כמו שאנו רואים במאמר ר' חנינא לאותו האיש שהרבה לספר בתפלתו בשבחי השם. “א”ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך… אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו… לא הוינן יכולין למימר להו… משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו" (ברכות, ל"ג, ע"ב). אבל למעשה הרי ישנם בתנ"ך פסוקים אין מספר שנמצאים בהם שבחים להשם. באותו מקום עצמו בתלמוד נזכר הפסוק: האל הגדול הגבור והנורא שנמצא ב' פעמים בתנ"ך (דברים י', יז ונחמיה ט', לב). גם המלה שבח עצמה נמצאת בתהלים ביחס להשם: דור לדור ישבח מעשיך (קמ"ה, ד'), שבחי ירושלים את ה' (קמ"ז, יב). ביחוד אין שום ספק במשמעות המלה “תהלים” שעליה אנו דנים, לפי שאע"פ ששרשה “הלל”, הרי נגזרה באופן בלתי אמצעי מ"תהלה" (על דרך – לא על משקל – “מלים” מן “מלה”, אולי על שם כך נתקצרה ל"תלים", כדי להשוות אותה לגמרי בצורתה ל"מלים"), ו"תהלה" גם לפי דעת פרופ. ילין אינה אלא שבח, שהרי הוא אומר שהוראת “הלל” בתהלים “היא לא שבח ותהלה”, משמע ששבח ותהלה הם דבר אחד, גם בכלל קשה להניח שיכנו ספר שרובו מלא הוא השתפכות הנפש והסתכלותה בעולם הפנימי שלה, בשם המציין תרועה חגיגית המכוונת כלפי חוץ.

מוכרחים אנו לומר ש"הלל" או “תהלה” ביחס להשם כוונתם לפעול לא על המשובח, אלא על המשבח, שמתוך גדולת המשובח יבוא להכיר בשפלות עצמו.