לשבע־מאות הסטודנטים, שנקבצו על הר הצופים, בשפת מדבר יהודה, לפתיחת שנת הלימודים תש“ח, היו קיץ וסתיו 1947 בגדר התנסות יחידה ולא חוזרת, לרבים מהם – ראשונה ואחרונה. וכייחודו וססגוניותו של כל אחד מימי פֶסק־השלום הקצר ההוא, כך כל סטודנט בחבורה המצומצמת ההיא – יוצאי היחידות העבריות בצבא הבריטי וחיילים אמריקנים משוחררים, רזֶרוִויסטים של הפלמ”ח וניצולי הגיטאות והיערות, נערות יפות, סטודנטים נצחיים ומלומדים מזהירים, ששמם החל רק אז ללכת לפניהם.

מעטים מכולם בשנה ההיא באוניברסיטה העברית היו הוותיקים – בהם תלמידים מובהקים, שקצתם כבר היו משמשים במחקר ובהוראה בצילם של גדולי הדור, מורינו יצחק (פריץ) בער וגרשם שלום, בנציון דינבורג (דינור) והרב שמחה אסף, יוסף קלוזנר ובנימין מייזלר (מַזר), ריכארד קבנר ואביגדור צ’ריקובר. מדריכינו במכינות ברומית ויונית היו אלכסנדר פוקס וחיים וירשובסקי, ועל אולם א' הגדול, שמרטין בובר השמיע בו מבוא בסוציולוגיה, צבאו תלמידים רבים עוד יותר כשגדליה אלון – “המעיין המתגבר” – נתן מכינה בתלמוד.

ולמטה בעיר, בעומקה של חצר זרועת אורנים בצד קולנוע “אוריון”, ניצב בית־אבנים עתיק־יומין, שבמדרגות חיצוניות עלינו לקומתו השנייה – משרדי הסתדרות הסטודנטים. גם שם, בשעות־הערב, עשוי היה תלמיד חדש למצוא עצמו יושב כמאזין סביל בחוג מצומצם, שקיימו בחדר קטן כמה מאותם תלמידים מובהקים, ששמם כבר הלך לפניהם – בהם הסוציולוג שמואל אייזנשטאדט, הפילוסוף נתן רוטנשטרייך וההיסטוריון יהושע פראוור.

וועד הסטודנטים עצמו. בראש דאגתו היו: עבודה, שלא היתה מצויה בעיר; דיור – עניין יקר ויקר־המציאות בימים ההם; פטורים והנחות בשכר־לימוד. ההתארגנות והבחירות לוועד היו כמובן מאליו פוליטיות, ונבחרי שמונה מאות הסטודנטים ייצגו את כל המפלגות שביישוב. בראש הסטודנטים עמדו שני אנשי “אחדות העבודה פועלי ציון”: נשיא ההתאחדות הארצית של הסטודנטים (שכללה גם את הטכניון בחיפה ואת בית־הספר למשפט וכלכלה בתל־אביב) היה אחד הבולטים בתלמידי הפילוסופיה והסוציולוגיה, היום עורך־דין נודע – משה ורבה; יו“ר ההסתדרות הירושלמית, תלמיד מובהק של שירת ספרד ואיש הש”י, עיניו בוערות, לשונו חוצבת להבות, תמיד בחולצה רקומה – היום פרופסור ישראל לוין, מטובי חוקרי שירת ימי הביניים ושנים ארוכות ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

בלטו בפעילותם אנשי המחנה החלוצי־דתי, “יבנה”, ותאי “השומר הצעיר”, “תנועת העם” (מיסודו של ד"ר בנימין לובוצקי, לימים אליאב) ופורשי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), “הקומוניסטים העברים”, שעל ראשיה (חבורה זו היתה כולה צ’יפים, בלי אינדיאנים) נמנו שמואל אטינגר (בעתיד ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל), אליעזר פרמינגר (בעתיד מראשי מפ“ם, חבר כנסת, מנכ”ל משרד הפיתוח ואיש עסקים), יוסי אגסי (היום פרופסור בפילוסופיה), רות קלינוב (היום פרופסור בסוציולוגיה) ומרדכי נסיהו (היום ראש מחלקת המחקר של מפלגת העבודה). אסתפק בדגימה זו, אף שהיו עוד תאים – ורבים מפעיליהם היו ברוכי־כשרון.

לבית הסטודנטים היינו באים מטעמים פרוזאיים: לבקש הנחה בשכר־הלימוד, למצוא עבודה, לזכות במגורים זולים במעון. שנת תש"ח נפתחה בשביתת סטודנטים בענייני שכר־לימוד, ששוב איני זוכר במה הסתיימה. הישג אחד, שגם רעייתי ואני נהנינו ממנו, לא אוכל לשכוח: בגלל המתיחות ומיעוט נופשים, נהפכו כמה פנסיונים, ובעיקר בבית הכרם – בית איידליץ, פאקס, רייך ועוד – למעונות סטודנטים.

מלחמת העולם הסתיימה אמנם כבר ב־1945, אבל המתנדבים הארצישראליים לצבא הבריטי השתחררו ברובם באביב ובקיץ 1946. רק לאיטו הלך והתפזר העשן אשר כיסה את אירופה, ומתוך החורבות החלה קמה ההוויה החדשה. שנים עברו עד שמטוס־הנוסעים כיווץ את כדור הארץ, אבל כבר בשנתיים הקצרות ההן, בעוד המעפילים מיטלטלים בספינות ישנות ובלתי־כשירות לשיט, הסתגלו חברות הספנות לתנאי־השלום ואניות סוחר ונוסעים שבו להפליג מסוף העולם ועד סופו. כך גם הגיעו להר הצופים משוחררי הצבא האמריקני, שמכוח חוק השיקום (ה־G.I. BILL) יכלו לבחור בלימודים בירושלים. זו היתה חבורה תוססת ומעניינת. רבים מהם זכורים לי לטובה, אך כאן אזכיר רק את חיים בלאנק ז“ל, (שהתנדב גם למלחמת השחרור, התעוור ולמרות מגבלה זו היה לאחד מגדולי הבלשנים העבריים בדורנו); את האחים עזרא (חוקר הספרות) ודני (הסופר) ספייזנהנדלר; את שכנינו למעון הסטונדטים, ביל יאנוב (יחיאל ינאי, מאז חבר מעגן מיכאל ומחנך) ודב שוגר, תותחן באניית־קרב אמריקנית (תותחי 21 אינטשים) ורגם (3 אינטש) בחי”ש ירושלים, שחזר לאמריקה ואינני יודע עליו דבר; כרמי טשרני, הוא המשורר ט. כרמי, זן לעצמו, שהגיע אחרי תקופת־מה בצרפת, בה עבד במעון לילדים ניצולי שואה (ראה ספרו “אין פרחים שחורים”). בדרך מקרה עבר בתש"ח ממנו אלי אותו מקלע בינוני (37־BZ, הוא ה“בזה”; סימנו – ידית־אחיזה שבורה, מספרו – 3032).

הנה כך, בפרוס שנת הלימודים תש"ח (1947/8), כבר רחש כל זה תוך חיכוך־גומלין מעורר, תערובת של צמאון־דעת, שבשל תנאי־הזמן לא הצליחו העולים להר להרוותו עד אז, ונינוחות אקדמית קיצרת־ימים, תגלית מפליאה לדורנו המסוער:

האזנה להרצאות על אנגליה של המאה הי"ח ועל צמיחת העיר על נהרות אירופה הבייניימית ומתוך יערותיה.

קריאת שלושת נאומי קיקרו נגד קטילינה במקורם הרומי. עשיית ימים ארוכים בבית־הספרים הלאומי על־שם וולפסון.

במוצאי יום שלישי תזמורת “קול ירושלים” בימק"א. ויכוחים עד לב השמים בירכתי “עטרה” שבבן־יהודה.

ארוחת מרק־שעועית ולחם אחיד ב“מנזה” שבמרדכי בן הלל הכהן. צפייה פעמיים, שלוש וארבע, בסרט־השנה ב“רקס” – “גילדה” (ריטה הייוורת) עושה סטריפטיז בהסרת כסייה ושרה Put the blame on me, או בזה שב“ריג’ינט” הצמוד – “ילדי גן העדן”.

סתם ראש־על־ראש באיזשהו חדר במעונות הסטודנטים, בפנסיון איידליץ, פאקס, בית בנציון, על בקבוק מדיצינאל ומלפפונים כבושים, כדי לשיר, בקול, הכל, גם מה שהביאו חברינו הפרטיזנים לשעבר מיערות רוסיה, “לאָ’מיר זינגעֶן אלעֶ אין אֵיינעֶם, אוֹי אוֹי, אוי אוי אוי אוי, פאר’ן גרויסער חבר סטאלין, אוי אוי, אוי אוי אוי אוי”…

*

על הר הצופים התקיים בקיץ תש"ז כינוס עולמי ראשון לאחר המלחמה למדעי היהדות. ההתכנסות היתה מיסדר־נוכחות של פליטת־ישראל. יעקב לשצ’ינסקי, זקן הסוציולוגים של עם ישראל, נשא קינה על חזות הדמוגראפיה היהודית אחרי השואה. עיקרה קורע־הלב היה, אם אין זכרוני בוגד בי, לא רק המיליונים שנרצחו, בהם כמיליון ילדים, אלא בעיקר הדורות שמחמת השואה לא ייוולדו.

קסם מיוחד הילך עלינו לשעה גם ד"ר אריה טרטקובר, שהחל ללמד “סוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל”, ולא מעטים מאתנו בחרו בזה כחוג־משנה (בהם רעייתי ואני, שאת דברי ימי ישראל למדנו כחוג ראשי – היא בית ראשון ושני, ואני ימי הביניים והזמנים החדשים).

היה פנקס־הלימודים והיו כל החובות הפורמליות, תרגילים, סמינרים, עבודות, אך לא פחות מזה הפרה חיכוך־הגומלין עם אנשים חדשים, ספרים, שירים, חלומות כמוסים, שפתאום העזנו להוציא לאור השמש, לגלות זה לזה. בתל־אביב ערך אברהם שלונסקי את “עתים”, שבועון ספרותי, פורמט של עיתון יומי, ברו ותוכו חדיש־חדש. בחנות־ספרים ברחוב יפו, מול תחנת “אגד” הישנה, אני רואה ספר מאת מחבר, שאת שמו, ס. יזהר, כבר שמעתי, אבל משלו ספק אם קראתי עד אז – “החורשה בגבעה”. אני נכנס, מעלעל, והריאות כמו מתמלאות אוויר וסחרחורת־של־תענוג מעלפת את הנפש. אני קונה. אני קורא.

מי היה מאמין: לאחר שנים של ניתוק, של אוהלי צבא ונדודים בדרכי־המלחמה מהארץ ומצרים עד איטליה והולנד, מתחילים בני העשרים פלוס ובני השלושים מינוס רק עכשיו, כאן, את עצם־החיים. חוטים שנותקו, נקרעו, נשרפו, שבים ומתחברים. מתחילה ריקמה חדשה. פוגשים אנשים מעולמות רחוקים ונקשרות ידידויות חדשות, אך גם מתלכדות מחדש חברויות שראשיתן בשחר־הנעורים, בתיכון, במושבה.

נחום שושני, למשל, בן כפר־סבא ובוגר גימנסיה “אחד העם” בפתח־תקוה, הוא כבר ותיק בירושלים. נחום הוא צופה מובהק, נלהב, תמים, אחראי, מחפש. הוא גבוה, חסון, והשמש מתאכזרת אל עורו הג’ינג’י, מבקעת את שפתיו, שולקת את אפו, חורכת את ריסיו. רק עיניו האפורות צלולות להפליא, אישוניהן פעורים לסודות העולם. בסתיו, כבר בתש“ח, סיים נחום את קורס הממ”ים האחרון בג’וערה, בהרי אפרים, וכעת הוא בסגל־המפקדים המצומצם של ההגנה בירושלים.

נחום הוא חבר קרוב, אהוב מאוד, וחדר־המשפחה שלנו, תחילה בבית צוּבְּחי מוּסָה ברוממה ועכשיו במעון הסטודנטים בבית־הכרם, הוא לו מעין בית, שהוא רצוי בכל עת ואליו הוא בא לגהץ חולצה, לתפור כפתור, לאכול משהו, להפקיד את אוצרו, “הספריה הפילוסופית” בהוצאת מגנס, לעשות את האהוב עליו באמת – להתווכח, להאזין למה שכתב חבר, לקרוא מה שכתב הוא.

באותו קורס ממי“ם הוסמכו עוד שניים, שפגשנו באמצעותו, נועם גרוסמן ו”רבי“ – בנימין אלחנן (רבינוביציוס). כשם שנחום היה גבוה, תמיר, ג’ינג’י, כך היה “רבי” כבד, שעיר, מרכיב משקפי־קרן. אני זוכר את כניסתו הראשונה לחדרנו, כמוהו כנחום במכנסי “שיבר”, רגליו חשופות ושעירות מקפלי־מכנסיו עד גליל־הגרביים מעל לנעליו המסומרות, כמוהו כנחום מהיר־דיבור, כספיתי, אצבעותיו ועיניו בכל ספר שבחדר. שמו הלך לפניו, שכן בראשית מאי יצא עם עוד שניים־שלושה חברים למסע במדבר יהודה, בדרך למצדה, אבד ורק בניסי־ניסים יצא בשלום. עכשיו, שחזר בלי פגע, מקנטרים אותו חבריו – אבל אל חזות־פניו החמה והפקחית מתנפצים כל הקינטורים. נחום ורבי מדריכי חג”ם, שם כיסוי לפעילות הגדנ"ע בתיכוניים, שניהם צמאי־דעת ומחוננים. נחום לומד פילוסופיה, פיסיקה, מתימטיקה, מחפש את אמיתות־היסוד על האדם והיקום. רבי למד שנה בטכניון בחיפה, ואשתקד עבר לירושלים, לומד היסטוריה וכלכלה.

ונועם גרוסמן, שעודני רואה לנגד עיני את חזותו המעודנת, גבוה, דק, כמעט יפה מדי, נועם, שברגע האחרון התגייס לבריגדה היהודית, אבל את כניסתנו לחזית החמיץ, בעצם לא הספיק לשרת בה. כעבור שנים רבות ייוודע לי, שאת קורס הממ“ים עשו שלושתם באוהל אחד, שלושה מתוך שמונה. כל השמונה, לפי סדר המיטות באוהל, נפלו בתש”ח. נועם לומד ספרות, מבקש להתמסר לה כאביו המשורר ראובן גרוסמן (שבעתיד ישנה שמו לאבינועם, יערוך את “גוילי־אש”). עם נועם אעשה כמה מימי דצמבר 1947, מיד עם גיוסנו, במושב הזקנים שבמבואות המערביים של העיר, מול ליפתא העלית.

אנחנו כבר בתש"ח, אך רק באוקטובר־נובמבר 47'.

על ההר ובעיר ובבית־הכרם פוגשים את מיטב הנוער. דרך נחום אנחנו מכירים גם את מי שבקרוב ניתקל בהם בנסיבות שונות מעיקרן – ישראל פונט; פיפי (אפרים) הכבד, ששפמו מצניע שפה שסועה ואופנועו רועם לפניו; ריצ’י (מנחם ריצ’מן), שיהיה מפקד אחת הפלוגות הלוחמות; “מוסא” סלומון, שיפקד על אחרת. מוסא צנום, יבש, מאחת ממושבות הדרום, אולי רחובות. כבר סתיו, והמפקדים ניכרים באופנת המחתרת, מכנסי קורדרוי גס, באטל־דרס רפוי עם ריצ’רצ’ים, נעלי זאמש גבוהות, סוליות קרפ. גם מוסא גוץ, אבל כולו דרוך כלפי מעלה, רק עור ושרירים ועצמות על תיל קופצני, ולכן הוא נראה פחות נמוך מריצ’י, שגפיו הקצרים מלאי קימורים, משקפיים עבים על עיניים זריזות, לא שום דבר שיבשר את קרב רמת רחל, שבתוך ששה חודשים ייפול בו עם רבים מאנשיו. גם מוסא ייפול במלחמה.

בעצם הימים ההם מגיע לירושלים גם יצחק פוחס, בן למייסדי עין גנים, שאחרי סמינר לוינסקי ושירות כנוטר, נכנע לתשוקותיו הכמוסות ובא ללמוד מוסיקה ולכתוב בסתר שירים, איציק יפה־התואר, מחברינו בגימנסיה “אחד העם”, עיניו חבויות מאחרי ריסים ארוכים, איציק המחלל, שנהרג בשיירה לגוש עציון. בשובי היום ל“גוילי אש”, לספר הל“ה ולמקורות נוספים, אני מבין מה צעירים היינו בפרוס תש”ח – עשרים, עשרים ואחת, הקשישים בני עשרים ושלוש.

נועם נולד באמריקה, אבל בהיגויו איני זוכר אפילו שמץ של אמריקניות. לא כן יוסקה קַבַּקֶר, שנולד בוואנקובר, במערב קנדה, והרי“ש דבקה ללשונו וסירבה להמעך בחיכו. גם יופיו הבולט של יוסקה היה שונה מזה של נועם, שפם צפוף, באריטון רך וערב, והבנות הלכו שבי אחר שירתו. ליבו היה במקרא, ואף השאיר אחריו מחקר אחד על שיר השירים ושני על “ירמיהו ונביאי השקר”, אבל בזכרוני הוא מחבורת מדריכי החג”ם, בוגר קורס הממ"ים האחרון וקורס חבלה.

וברוך אָמוֹן (רובינשטיין), בנו של אחד מראשוני “הבימה”, בחור מגודל, אפילו מעט מגושם, שרק אחרי זמן, ב“גוילי־אש”, גילינו שבמסתרים חטא גם הוא בכתיבת שירים. ונתן פרלמן, משדרי “קול ירושלים” ותחנת “קול המגן העברי” המחתרתית. וברוך פת, אותו בחור גוץ, רך־שפם, שופע הומור יהודי חם, שהיה מחוגגי כ"ט בנובמבר בחדרנו המשפחתי שבמעון הסטודנטים.

כך גם דוד טַ“ש, מוצק, מנומש, בן כפר מל”ל, שבא ללמוד משפטים וסוציולוגיה, אבל גם אהבתו הנסתרת שלו היתה בת־השיר. כך עודד בנימין, משוחרר הרא“ף, גם הוא משוכני המעון בבית איידליץ, שבכוח הצטרף למחלקת ההר, הל”ה, ועם כל אנשיה נפל בדרך לגוש עציון. כך עוד ועוד.

בסופו של אותו קיץ 47' אני רואה בני עשרים, אנשים חיים, אפופי אשליית־שווא של נינוחות סטודנטיאלית. לא שבני העשרים סגרו עצמם מפני הקרב ובא, ועיניהם טחו מראותו.

אינני יודע מתי והיכן נולדה האמירה, שרווחה אז – “לעזאזל החיים, העיקר הבריאות.” נחום חברנו, הנתון בפעילות מתמדת ועד מהרה יקבל עליו פלוגה ואחריות למרחב מוצא־ארזה, מול הקאסטל וצובא מכאן וקולוניה מכאן, ובתוך כך ממלא מחברות שחורות בחרוזים לבנים, נקרע בין ניטשה לבין הדרשה על ההר, בין רוּסוֹ לדֶקַרט, בין “הספריה הפילוסופית” לפיצוח גרעינים שחורים, שכיסיו מלאים בהם תמיד, ברגעי מצוקה מחייכים כל הג’ינג’ים בפניו הנורדיות, אולי הסלוויות של נחום, והוא מצהיר:

“לעזאזל החיים – העיקר הבריאות!”

הרבה קודם, בראשית 1947, נקראו משוחררי הצבא הבריטי וחברי חי“ש לשעבר לאולם מרתפי בבית־ספר “למל”, אם איני טועה. מעתה, נאמר לנו, אנחנו מחלקת סטודנטים בחי”ש ירושלים, וכיוון שכולנו מלומדי מלחמה, לא יבלבלו לנו את המוח באימוני נשק ובא“ש. נמסר לנו מי מפקדינו הישירים, ומי אנשי־הקשר. האם ידענו כבר אז, שב”יום פקודה" יזעיק אותנו שמואליק מַטוֹת, מ“פ במנגנון ה”הגנה" בירושלים? האם נקבע כבר, שבועז שַׁכֶבִיץ, קצין אמיתי בצבא הוד מלכותו, יהיה המ"מ שלנו, מחלקת יוצאי הצבא הבריטי?

מי יכול לזכור?

ירושלים של שתי השנים בין פרוץ המאבק בבריטים למלחמת השחרור, היתה עיר שסועה. הבריטים קרעו אותה ל“זונות ביטחון” (Security Zones), “זונה A”, “זונה B”, כפי שאמרנו גם בעברית, גידרות תיל, מחסומי דרכים, שיני־דרקון, עמדות־ירי. כך מבניין ג’נרלי ומגרש הרוסים בואכה שער יפו.

כך מלון המלך דוד וימק"א וסביבותיהם. כך מבניין המוסדות הלאומיים לעבר טלבייה, קטמון, המושבה הגרמנית ומחנה אלנבי. שכונות הדרום – תלפיות ומקור חיים – נמצאו מבודדות בלב אזור ערבי עוין, ומעבר להן בית־צפפא. כך ארנונה, כך קיבוץ רמת רחל, שבכתפו שכן הכפר צוּר בַּאחֶר ובגבו מַאר אֶליָאס ובֵית גַ’אלה ומבואות בית לחם. כך האוניברסיטה, הר הצופים, שיום־יום עלינו אליו במספר 9 מקולנוע תל־אור דרך הפיתולים רוחשי־השינאה של שייח ג’ראח, שלא לדבר על עטרות ונוה יעקב המנותקים. כך הכניסה ממערב, מתל־אביב. את הבאים קידמו ליפתָא העלית והתחתית ומעבר להן מושב־הזקנים מכאן ובית־המשוגעים מכאן, והלאה משם רוֹמֵמה ושייח' בַּאדֶר המעורבות. את ירושלים, שהעלייה אליה בשנות מלחמת־העולם היתה כמו ביקור במרכז קוסמופוליטי בָּשׂוּם וקסום, הפכו הבריטים בשנת 1945 לעיר־לא־עיר.

אפילו טיול־שבת מבית הכרם הקרה בחורף 47‘, נהפך לא רחוק מצומת יפו המלך ג’ורג’, לאימה: ממרומי בניין ג’נראלי, מבין רגלי האריה, פתח פתאום “ויקֶרס” באש אינפילַדית לאורך יפו, עד מחנה יהודה, וכל עוד נפשנו בנו נמלטנו אל הסרט ב“עדן”, שגם במוצאי אותה שבת, אם איני טועה, לא ויתרנו עליו. חרדה לא היתה. כנגד זה, ידוע־ידענו מהי אותה עננה, כמין פיסת־יד קטנה, הנקשרת באופק. חשבנו שידענו.

*

בליל ה־29 בנובמבר – כבר אחרי פתיחת שנת הלימודים, אחרי חנוכה ונשף הסטודנטים הלא־נשכח, האחרון, על ההר, באולמי בית רוזנבלום – צהלה ושמחה כל ירושלים הקרועה והשסועה.

שמחו גם מעונות הסטודנטים בבית־הכרם. אפילו מהמרחק הזה עודני רואה את מוצאי השבת ההיא, את פני הנדחקים ראש על ראש, זה לילה שני, לחדר־המשפחה שלנו בבית איידליץ, סובאים עוד מדיצינאל, נושכים עוד מלפפונים חמוצים ועוד מקלונים מלוחים, כולנו עוברים את הגדר לפנסיון פַּאקְס, להאזין ברדיו המתוחכם של אחד הסטודנטים האמריקנים לשידור ישיר של ההצבעה בעצרת או“ם בלייק סאכסס, מונים כל קול “בעד” ו”נגד" עד לזהו־זה, מדינה יהודית, אמנם לא עם ירושלים, ומי יודע עם מה כן, אבל אותו רגע משכר יותר מהמדיצינאל הממלא אותנו ונמשיך לשתותו, שוב בחדר ומאוחר יותר על חשבון בית־הקפה “הר אביב”, ועד עלות השחר ימלאו חוצות בית־הכרם מיצהלות־שיכורים, שכמותן לא ידעו לפני ה־29 בנובמבר, וודאי לא אחריו.

מלבד חברינו הנזכרים למעלה, נחום וחבריו, זכורים לי מאותו הלילה דיירי מעון הסטודנטים שלנו, בית איידליץ.

אני רואה את ברוך ליפשיץ, ששכל בפולין את אשתו וילדיו והתגלגל לקולחוז באסיה הסובייטית, וכן את אלזה, שמשפחתה גלתה מצ’רנוביץ לסיביר והיא הגיעה איכשהו לבינינו. בשיכון זה נקשרו השניים, הקימו משפחה, הולידו בן, ברוך הקלסיקן עלה במעלות האקדמיה ונעשה פרופסור, אך בגזירת גורלם האכזר נפטרו שניהם, בזה אחר זה, לפני שנים.

אני רואה את איסר (איז’ו) נתנזון, גם הוא ממשוחררי הצבא הבריטי, מבוגר יותר, מכונס, מנהל־בית מטבעו, תמיד בנעלי־בית, מתקן את קצרי־חשמל הרבים, מנקז את מי־הגשמים שנאגמו לפני חדר־המדרגות ובתוכו, אך על הרוב ספון בחדרו. רק אחרי נפילת העיר העתיקה, נודע לנו ששתקן לא־נראה זה היה ממפקדי אצ"ל ברובע היהודי. אחרי המלחמה היינו שוב שכניו של איסר, איש שקט, חרוץ, בעל בית ממש במושבה הגרמנית, שחי בו עם אשתו הצעירה מלכה, בת הרובע היהודי. גם הוא נפטר מזמן, וגם הוא, פשוט, בידי שמים.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים, אזכיר עוד אחדים מחברינו לשמחת הכ"ט בנובמבר:

פנחס אביבי (בעתיד פרופסור לפיסיקה, כל ימיו אוהב ספרות נפלא, משוגע לדוסטוייבסקי);

דב לוין (היום פרופסור, מחוקרי השואה המובהקים, בן קובנה, פרטיזן, שעוד אשוב ואזכירו).

שלומקה פרלמוטר (ילד פולני שהתגלגל לבין הפרטיזנים ביערות, אומץ על־ידי ראשי הוועד היהודי האנטיפשיסטי, בהם איליה ארנבורג, וזמן לא רב לפני פגישתנו בבית איידליץ הוציאו מארק יארבְּלוּם ממוסקבה, חדרו הוא המטבח־לשעבר של הפנסיון, חדרנו חצי חדר־האוכל, בינינו האשנב למלצרים¹: פרוע־בלורית, משולח־דמיון, כורע תחת משא זכרונותיו ובדידותו, מהפנט בסיפוריו, בעתיד מורה ומנהל).

ובחצי השני של חדר־האוכל לשעבר, מעבר למחיצת־עץ, אברהם עוזיאלי (עוזי), סרז’נט ב־B Company, שבימי היותנו בחזית האיטלקית סוּפחתי גם אני אליה, ובעתיד סמג"ד “בית חורון”, שעם כל שרידי גדודנו הירושלמי המקורי, “מכמש”, עשיתי בו גם אני את שארית המלחמה, הוא וחברו הטוב אלכס הכהן, שיתפרסם כעבור שנים בממון הרב שיצבור, ככתוב בעיתונים, פה ושם בעולם.

וטרם הזכרתי את חברינו הכפר־סבאים, שמואל איידלסברג (עדן) וברוך סולומיינסקי (שראל), אז מדריכי חג“ם וככולנו קרועים בין אלף אהבות ותשוקות. שמואליק יעשה שנים אחדות בצבא הקבע וארוכות יותר במשרד המסחר והתעשייה, אבל על אהבותיו הכמוסות – היינריך היינה ונתן אלתרמן – אין עדים טובים מאתנו. כך ברוך, שיהיה גם מג”ד, אם איני טועה, ינהל את הוצאת “מגנס” האוניברסיטאית, אבל אהבתו כל השנים תהיה הספרות, וגם על מה שיכתוב הוא בעתיד על שני ספרי הראשונים, כל זה בעתיד, הוא זכור לטוב.

*

אבל למחרת ה־29 בנובמבר אין העתיד נראה לעין, ודאי לא העתיד הקרוב. ב־30 עודנו סובלים מ“האנג אובר”, משוטטים בחוצות, שותים, מתהוללים, נזכרים סוף־סוף שצריך לחזור ללימודים. כך, כנראה, גם באחד בדצמבר, אם כי יום זה אינו קיים בזכרוני. ה־2 בדצמבר, לעומתו, חקוק בו היטב. כמדי־בוקר, נוסעים רעייתי ואני במספר 12 מבית־הכרם העירה, ובמספר 9 מקולנוע “תל־אור” להר הצופים. אני נכנס לאולם ו', לשיעור של פרופסור דינבורג.

בצאתנו מהשיעור, אני רואה את שמואל מטות עומד במסדרון ועוצר כל מי שנמנה עם מחלקות החי"ש, שקמו בחורף בבית־ספר “למל”, גם אותי. המרכז המסחרי בוער, הוא אומר. רד מיד העירה ועלה לחדר של קוּבּלנוֹב במועצת פועלי ירושלים. את מחברותי אני משאיר בידי יהודית, היושבת באותה שעה מעבר למעבר המקורה, באולם־הקריאה של בית־הספרים הלאומי, בניין וולפסון. אני משאיר אצלה את רשימותי, מבטיחה נאמנה, שברגע שנסיים מה שרוצים מאתנו שם, אני חוזר. להר עלינו יחד בתחנת “תל־אור”, מעבר מזה למסעדה הקואופרטיבית, והחדר שאליו אני נשלח עכשיו הוא באותו בניין, מעברה האחר של המסעדה.

בלי להיכנס לפרטי כשלוננו המביש ביום ההוא, על אנקדוטה אחת איני יכול לפסוח: קבוצה מתוכנו אורגנה למעין כיתה, שניים־שלושה מאתנו צויידו באקדחים, עוד אחד־או־שניים ברימונים, ויתרנו שימש “רזרבה קרבית”, כלומר בלי כל נשק. בדרכי־עקיפין, בין ה“זונות”, הגענו לבניין דוד, עברנו על־פני טחנת־הרוח, ובפינת מיתחם צבאי בין “קינג דייוויד” לימין משה (שם התמקם כעבור שנים בצריפי ה“ניסן” הקמרוניים ביתן האמנים), בצל זית עתיק יומין, נעצרנו בפקודה. בגיא העמוק, בואכה בית טאנוס, שער יפו והחומה, בער המרכז המסחרי. אל הגדר קרב סרז’נט בריטי ושאל למעשינו.

“אנחנו סטודנטים,” אמרנו, “ובאנו בכוונה להגן על בעלי־החנויות מהפורעים והבוזזים.”

מידע זה מילא את הסרז’נט השתאות ושאט־נפש גם יחד:

“On King George Street you see the bloody Hagana, but when it comes to fighting – they are sending students!”

בו־בערב, אם אינני טועה, נשלחנו לבתי זִיבְּנבֶּרגן, כדי להגן על מאה שערים ובנותיה. כך, מכל מקום, גוייסתי למלחמת העצמאות.

כך, לערך, גוייסו מחלקות הסטודנטים, שנשאו בחלק נכבד מנטל הקרב על ירושלים והיישובים המבודדים סביבה – גוש עציון בדרום, עטרות ונווה־יעקב בצפון, ישובי הפרוזדור עד מוצא ועד הרטוב במערב. מי שנמנו עם הרזרווה של הפלמ“ח נקראו ליחידותיהם, האחרים היו לעמוד־השידרה של שני גדודי החי”ש בירושלים – “מכמש” ו“מוריה” – שבסוף פברואר מנו 1,271 לוחמים, בנים ובנות.²

לא על כל המבצעים הרבים שהשתתפו בהם הסטודנטים אני בא לספר, ולא את כל הנופלים אמנה כאן. כל כוונתי להחזיר לזיכרון כמה מבני־דורי, להדליק נר לנשמת אחדים מאותם נערים מחוננים וטהורים, אשר רק מהמרחק הזה מתגלה מה אבד לכולנו כשנעקרו מארץ־החיים בטרם הבשיל פריים.

*

בתחילה היה הכל מאולתר, ואף שידענו, כי באיזשהו בניין (בית הקרן הקיימת, מול בית המעלות) יש לגדוד, “מכמש”, איזשהו מג“ד, שלום דרומי, מבחינתנו היה המ”מ המפקד העליון ורק אי־שם מעליו, המ“פ. בקבוצות קטנות, חוליות, כיתות, נשלחנו לאזורי־התפר שבין השכונות העבריות לערביות. מבתי זיבנברגן נשלחנו, כמה “וטראנים” בני עשרים פלוס, להגן על מושב הזקנים בליפתא. שמואל שמעוני (לימים מנהל תיכון חדש) ואני נבחרנו בשל “מומחיותנו” ב”ברן“, אחד המקלעים היחידים בעיר. המ”כ היה דב בן־דרור, מאוחר יותר ממגיני גוש עציון ולימים מבכירי האוצר. אזכיר עוד את נועם גרוסמן ואתו צעיר רך, סמוק לחיים, יוצא הולאנד, קותי (שם משפחתו אינו זכור לי עוד). שניהם נפלו כעבור כמה שבועות בשועפת.

מהר מאוד נהפכו החוליות והכיתות למחלקות ולפלוגות. בפלוגה של ריצ’י היו שלוש מחלקות, בהן אחת של תלמידי מדעי הרוח ואחת של תלמידי מדעי הטבע שנשלחו לגוש עציון, ומפקדיהן היו מנחם אבירם (“מן”) ויהויכין קנולר (“ג’וחה”). לאחר זמן היה יהויכין מ"פ בגדודנו. בגמר לימודיו, עבד ככימאי, אם איני טועה, במפעל האשלג בים המלח. ערב ששת הימים נהרג בעלות הג’יפ שנסע בו על מוקש.

אנחנו הווטראנים התרכזנו במחלקה השלישית, בפיקודו של בועז שכביץ (לימים חוקר הספרות והלשון העברית). הוצבנו ב“היוזם”, מלון־פנסיון בעיבורה של תלפיות, שיזמה קבוצת חיילים משוחררים. שלוחה יפהפיה זו אבדה מזמן מתחת ל“דיפלומט”, “גני יהודה” וכל הבנייה האדירה בין תלפיות לארמון הנציב. אבל בחורף ההוא היה “היוזם” סוף העולם – מדבר יהודה במזרח; צור־באחר בדרום; ארנונה, שאף בה ישב כוח קטן מהגדוד, בינינו לרמת רחל.

בלי־משים התגלגלנו חזרה מסטודנטים לחיילים, אמנם בלי מדים (להוציא מה שנשאר לנו מהצבא הבריטי, באטל־דרס ומעיל חורף שצבעתי לשחור אזרחי), עם נשק מוצנע, בחצי מחתרת. כינוי הצופן של הפלוגה היה “פלט”, והכתובת למכתבים היתה “קפה פינתי”, מול קולנוע “תל־אור”. מכתבים, צרורות, אפילו משלוחי־נשק, הכל היה ממוען: “קפה 'פינתי’ – אצל אֶמי”.

רק לאחר זמן גילינו, כי אמי, היום ד"ר עמנואל ריקליס, הוא קצין השלישות שלנו. אמי עצמו נפצע, עבר לתפקיד אחר, אך הכתובת הפלוגתית לא שונתה עד לשיירת נבי דניאל, בסוף מרס, כשהוחלפו אנשי הפלוגה. אני מודה לאמי על שריענן עכשיו את זכרוני.

אבל כאן כבר הקדמתי את המאוחר.

ב־11 בדצמבר 1947, במארב על שיירת אספקה לגוש עציון, נפלו עשרה לוחמים, בהם המ"כ, יצחק פוחס חברנו. כמה שיירות שנשלחו אחריה, לא הותקפו.

ב־12 בינואר שוגרו חמש משאיות טעונות אספקה והרבה חומרי־מלחמה – תחמושת, רימונים, בקבוקי מולוטוב, מה לא. את השיירה ליוו חמישה־עשר לוחמים, שישה ממחלקת הסטודנטים ב“היוזם” ותשעה נוטרים. המפקד היה ממחלקתנו, מנחם מרגליות, שש שנים בצבא הבריטי, בהן שירות ב“קומנדו”. בשיירה נסע גם – בדודג' חדש, מודל 47', אם איני טועה – המפקד הנכנס של הגוש, עוזי נרקיס. פעמיים הותקפנו במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, הן בצאתנו אחר־הצהריים הן בשובנו באשמורת האחרונה. היה זה נסיוני הקשה הראשון בתש“ח (משהו מזה נכנס לסיפורי “יום ולילה”, נדפס לראשונה ב“אורלוגין”, 1951). לכפר עציון הגענו בלי אבידות ועם שקי ה”שֵׁדית", הרימונים ובקבוקי המולוטוב, שעליהם ישבנו זקופים כנרות, מכוונים “סטנים” קיצרי טווח לעבר מקלעים שירו בנו מגבעות רחוקות ממזרח לכביש.

בשובנו באשמורת האחרונה מכפר עציון חיכו לנו במבואות בית־לחם חמישה מחסומים ומארב־מקלעים, ובין הפרות והתרנגולות שהועמסו בגוש על המשאיות שלנו, ניסינו גם להשיב אש וגם לפרוץ את המחסומים ולהגיע איכשהו עד משטרת בית־לחם, שלעזרתה קיווינו.

הדודג' החדשה ושתי המשאיות נשארו על המחסומים. חבר קיבוץ רבדים ושניים מן הנוטרים המלווים, נהרגו. דן עצמון, איש מחלקתנו, נפצע קשה בבטנו מצרור מקלע. רק בזכות תרמיל חובשים, שבועז כפה עלי בפקודה, הפעלתי גם בתש“ח את הכשרתי כחובש קרבי בחי”ל. רק אחרי חודשים ארוכים בבית־חולים החלים דן מפצעיו, סיים את לימודיו והיה לד"ר עצמון, שלזכותו נזקף זן משובח של חיטה, המניב יבולי שיא של גרעינים. כל סיפור השיירה ההיא³ קשה ואכזר, אך כאן אזכיר רק עוד זאת: עצמות שני הנוטרים שהושארו מאחור, נמצאו רק אחרי מלחמת ששת הימים, ואז הובאו לקבר ישראל.

לאחר שיירה זו שוב לא ניתן היה להסיע על הכביש רכב בלתי משוריין. יומיים אחר־כך פתחו מאות מאנשיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ורבים מכפריי הר חברון במתקפה כבדה על גוש עציון. אמנם, ההתקפה נהדפה, אבל לגוש היה עכשיו צורך דחוף בתגבורת ובתחמושת.

כך גמלה ההחלטה לשגר ברגל תגבורת לגוש, מהלך שלושים קילומטר בדרך הררית קשה, בליבו של שטח עוין. מחצית מחלקת הל“ה היתה מן ה”רזרוויסטים" של הפלמ“ח ומחציתה ממחלקות החי”ש בבית־הכרם וארנונה. כמעט כל הל“ה נמנו עם ציבור מצומצם זה שמסופר בו כאן, תלמידי האוניברסיטה. מחלקת ההר, הל”ה, היתה לאגדה עוד בעצם ימי המלחמה, ושירו של חיים גורי, “הנה מוטלות גופותינו”, שנכתב במקום שליחותו באירופה ונדפס סמוך לארוע, הרטיט את לב חבריהם בירושלים, שהיטב ידעו כי המלחמה הכבדה כולה לפניהם. בלי להפלות חס ושלום בין דם לדם, מבקש אני לספוד על עוצמה רוחנית זו שאבדה לכולנו בנפול הל"ה, מהזוהרים בפרחי הדור. הנה עיקרו של מכתב, ששיגר נועם גרוסמן למשפחתו למחרת נפילתם:

עודני נמצא תחת הרושם הכבד של האסון שאירע אתמול בהרי חברון. את כולם עד אחד היכרתי. עם כולם הייתי יחד בהרבה הזדמנויות, ועם כמה מהם השתתפתי בהפחתת מספר ערבים ובתיהם מן העולם. וכשאתה קורא בעיתון שוב ושוב את רשימת השמות המלאה, הלב מזדעזע ואין אתה יכול להאמין. אני מסתובב כל היום כמטורף, כשהם כולם עומדים לנגד עיני. דני מס (בנו של ראובן מס המו"ל), בחור צנוע, חרוץ, אמיץ, תמיד חיוך על פניו. הוא היה אתי יחד בכפר עציון שבוע לפני ההתקפה ועבדנו יחד להגנת המקום. אולי הודות לו החזיק האיזור מעמד. היה יושב אתי בערבים, שותה קפה, היינו משוחחים עד שעה מאוחרת. בתקופת המאבק ביצע מבצעים נועזים, שלוא היה לנו צבא סדיר, היה מקבל מדאליות על אומץ בעבורם. מאחדים מהם יצא בנס. היה מרושל תמיד בתלבושתו, לא מגולח, אבל איש־העבודה, איש־השדה. שש שנים שירת בפלמ“ח. השנה צריך היה להשתחרר ועם פרוץ המאורעות נקרא שוב ככל בחור. הוא היה המפקד בה”א הידיעה ב’ארגון'. בחור־חמד.

ברוך פת. תלמיד האוניברסיטה. בחור נמוך, בעל שפם גדול, תמיד עליז. שחקן בקבוצת כדורגל של האוניברסיטה – זה היה ה’הובי' שלו. הביא לי פעם חבילה ששלחתם אלי, לכפר עציון. לפני שיצא אמר שהוא מרגיש שלא יחזרו מדרכם. איזו אינטואיציה!

אליהו הרשקוביץ. בחור בריא, פיקח. יום לפני צאתו אמר (מתוך צחוק) שאם לא יחזור, מונחת צוואתו בשולחן הכתיבה. דוד טש – סטודנט גם כן. הוא היה בביתי מספר פעמים. אהבנו להתלוצץ יחדיו. בעל הומור לגלגני. גם הוא בחור חמד. יעקב כהן, עודד בנימין (תלמיד הגימנסיה) – שניהם סטודנטים. האחרון גר לידי בבית־הכרם. ועוד כל הרשימה הארוכה הזאת – ממיטב הבחורים – – – אתה אומר לעצמך, זוהי מלחמה. ומלחמה, אני אומר, אינה חברת־ביטוח. וקרבנות מן ההכרח שיפלו. אבל אין הדבר כן כשאתה מכיר את האנשים אחד־אחד, כשישבת אתם יחד, טפחת להם על השכם, שתית עם כמה מהם ביום הקמת המדינה. שוב אכנס למסעדה הקואופרטיבית, מקום שהייתי פוגשם, אבל אף לא אחד מהם יברכני עוד לשלום – –

כעבור ששה שבועות יצא נועם בראש כוח של אנשי פלוגתו, רובו מפקדי מחלקות וכיתות, להציב מארב לתחבורה הערבית מצפון לעטרות. הכוח נתגלה, כותר ובקרב נפלו נועם וחמישה־עשר מאנשיו, בהם קותי ועוד חבר, שב־29 בנובמבר שתה אתנו, בחדרנו, נתן פרלמן.

בין ההחלטה בעצרת האו“ם לבין ההכרזה על הקמת המדינה, עברו יותר מחמישה חודשים. אל שרידי מחלקות הסטודנטים צורפו מחלקות חי”ש שהועלו מהשפלה, ולעומתם נשלחו חניכים – בהם מן הווטראנים ב“היוזם” – לקורס הקצינים הראשון של צה“ל ב”דוֹרָה", ליד נתניה.

בזכרוני שמורים שמות כמה מבוגרי הקורס, ששבו לירושלים:

מאיר חפץ, מהגדוד שלי בבריגדה, מהמעולים בחברינו, מ“פ ב”בית חורון", נפל בקרב סביב ארמון הנציב, ערב ההפוגה השנייה;

דוד שוהם, מפקד המסייעת וסמג“ד “בית חורון”, בעתיד מ”נערי אשכול" באוצר, מאוחר יותר בנקאי בכיר;

יהודה ארבל, היה למ“פ בגדודנו, שירת שנים במשטרה, עמד בראש השב”כ בשטחים. סיפור־חייו המרתק והעצוב הסתיים לפני כמה שנים;

מנחם מרגליות הנזכר למעלה, בעתיד גם הוא מבכירי האוצר;

אהרן קמחי, נכנס לתש"ח עם “מדליה צבאית” בריטית על הצטיינותו בחזית איטליה, יימנה גם עם “נערי אשכול” והבנקאים. החליף את “רבי” כקצין קשר במחוז ירושלים.

אריה אורי, פגשתיו באיטליה, בבית־החלמה צבאי קרוב לחזית, מפקד אמיץ־לב בגדודנו, שנים רבות חבר מעגן מיכאל, איש־ספר שזכה לראות בעודו בחיים בפירסום ספר־שיריו המיוחד, “לזלמן מזמור”.

מפקדים חדשים אלה שבו באחת השיירות, שפרצו לשעה את מצור ירושלים. אז כבר חדל למעשה “מכמש” להתקיים. אנשיו ומפקדיו היו נצורים בגוש עציון ובעטרות ונווה יעקב, פזורים בכל המרחב, נופלים בשחיקה המתמדת.

היה גם מפקד פלוגת מוצא־ארזה, חברנו נחום שושני. ערב מבצע נחשון (גם כינויו היה נחשון, אך בלי קשר למבצע), יצא נחום בראש כיתה לסיור לעבר צובא. משנתקלו בכוח ערבי גדול, נשאר הוא עם מקלע לחפות על נסיגת אנשיו, ולא נמצא עוד. שמו חקוק עם שמות כל הלוחמים שמקום קבורתם לא נודע, ורק בלב אוהביו עודנו יפה, זוהר, אמיץ־לב ותמים, בן עשרים ושתיים לנצח. סיפור בתוך סיפור על נחום: כמה חודשים אחרי שאבד, בעודנו חופרים בסלע, בצד חומת המנזר הצרפתי, עמדות “בזה” לקראת הקרב האומלל על ארמון הנציב וכביש יריחו, סיפר לי לפי תומו אחד מאנשינו מחלקת המק“ב, בחור מבויש בשם לוינסון, כי גם הוא היה בסיור כיתתי זה שנחום החליף בו את המ”כ המפוחד כ“מופת אישי”. אכן, סיפר לוינסון, הכיתה נסוגה והמפקד נשאר לחפות עליה. בזעם ריטרואקטיבי על מות נחום, הוריתי בליל הקרב ללוינסון לשמש לנו “חיפוי אחורי” אי־שם ליד הכביש לצפון־תלפיות. בהרחקתו מהקוו, אמרתי באיוולתי, אעניש אותו על הפקרת נחום. פה ושם ירו הערבים כמה צרורות, אבל ליל ה־17 באוגוסט ההוא שמור בזכרוני כלילה חמים ודי שקט. והנה בא אלי בריצה צ’יקי סגני ומודיע לי, שלוינסון נהרג.

איך, ריבונו של עולם?!

כדור בודד פילח את קסדתו דווקא מאחור, ליד הכביש. קול לא השמיע.

וחודש אחד לפני כן, ב־18 ביולי, נפלו בשלושה קרבות שונים: “רבי” (בנימין אלחנן), שבהפוגה הראשונה ירד לפקד על מחלקה בכוח־הנחיתה שהתארגן אז, נפל בקרב הכושל בבית עפא. יוסקה קבקר, בקרב על בית טול. ברוך אמון, עם קבוצת לוחמים גדולה, בחירבת אבו־לחם.

אנשים כה מעטים, חללים כה רבים. גדוד “מכמש” פורק הרבה לפני־כן (זוכר ד"ר ריקליס, הוא “אמי”), בטכס שנערך בדיר יאסין החרבה בחול המועד פסח. שרידיו צורפו ל“מוריה”.

לא כולם. מדינת ישראל עמדה לקום. סדרי־גיוס של מדינה החלו להחליף, ולא בלי קשיים, את ההתנדבות. היה צורך בסגל לקליטת המגויסים החדשים ואנשי הגח“ל, שלארץ עמדו להגיע בצאת הבריטים ולירושלים בהיפתח הכביש. מ”פלט" ומגדוד “מוריה” הורכב קורס מפקדי־כיתות במחנה שנלר. המ“מים הנזכרים למעלה, יוצאי קורס זה וחבורת מ”כים בני שמונה־עשרה שהגיעו מהקריות, היו לשלד הפיקודי של גדוד 62, “בית חורון”, בראשותו של מאיר זורע (“זרו”), ששירת כקצין בחי“ל וזכה ב”צלב צבאי" בריטי על הצטיינותו בחזית.

באותו יום שישי לא נשכח, כשהוכרז במוזיאון בשדרות רוטשילד על הקמת מדינת ישראל, נע גדודנו החדש בין הפגזה להפגזה לקרית ענבים, מעלה החמישה, אבו גוש, נווה אילן והמשלטים על הכביש, בואכה שער הגיא. מי ששיחק מזלו, כמוני, הצליח לשמוע ברדת היום – כמוני, בין נסיעות משנלר לקרית ענבים וחזרה – בבית הכרם ותוך הליכה חזרה לשנלר, בעד החלונות הפתוחים של שכונת “המקשר”, את שברי מגילת העצמאות משודרים ב“תלם שמיר בועז”, תחנת־השידור המחתרתית של ה“הגנה”, מאותה שעה קולה של ישראל הריבונית.

*

מלחמתה של המדינה הנולדת בצבאות הפולשים החלה, ועתידה היתה להימשך כל השנה. רק באביב תש“ט, משנחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, התחילו הסטודנטים להשתחרר ולשוב – למגויסי מלחמת העולם היתה זו שיבה שנייה ולכמה מאתנו שלישית – לספסל הלימודים. רבים מנופלי הר הצופים לא זכו אפילו לראות את ד' באייר תש”ח.

המלחמה רק החלה. עד הסוף לא ידעה ירושלים קרבות קלים. הכאוב בהם, והזכור היטב ל“בית חורון”, היה הניסיון הכושל השני לפרוץ דרך שער ציון ולהגיע לרובע היהודי ואל הכותל. וכך גם עתיד הכל להתאבן. תשע־עשרה שנים­.

קצת מאותם סטודנטים, שנקראו ב־2 בדצמבר 1947 מתוך אולמות האוניברסיטה למלחמת תש“ח, שבו להר הצופים כבר אחרי הסכמי שביתת־הנשק, שעל־פיהם הותרה שהיית כך וכך שוטרים בשטח המפורז, שכלל את האוניברסיטה ואת בית־החולים “הדסה”. עודני זוכר את המדים הכחולים של משטרת ישראל שקיבלנו במפקדת המחוז, היום מגרש־חנייה לבאי תיאטרון ירושלים. ששה שבועות עשיתי בהר המפורז, המנותק והריק מכל אותם חיים צעירים ששקק בימי־לימודי הקצרים בו בין המלחמות, כל שנת הלימודים תש”ז וסימסטר מרוסק אחד בתש“ח. שוטטתי בין אולמות הרפאים של בית־רוזנבלום, מאולם־ההתעמלות למגרש הכדורגל הצופה אל החומה, מאמפיתיאטרון נפתח מדבר יהודה, ואני עומד שם, מתאמץ לשווא לשמוע את קולות חברי, שתצלומי המשותף אתם בתש”ז שמור אצלי עד היום. הם, כבר אז, לא היו בין החיים.

ובקיץ 1967 עלינו שוב להר הצופים, ואנחנו בני ארבעים פלוס, כפליים מגילם של חברינו המתים, אלה שאתם ירדנו בבוקר ה־2 בדצמבר 1947 למלחמה. עוד שנה, עוד שנה – וכבר שלושים שנה, ורק בזיכרון החיים מתחברים ההר והאנשים של ראשית תש"ח.

*

ולא הזכרתי אלא ברמז את המכי“ם בני השמונה־עשרה שעלו מהקריות וכמה מהם נפלו בקרב ה”ראדאר" עוד בטרם למדנו את שמותיהם. ולהבדיל בין החיים לבין המתים, לא הזכרתי אחד מהם, סמל המרגמות אליעזר סיני, בעתיד מטובי התפאורנים בתיאטרון הישראלי.

גם לא את יהודה תגר (הוא יודקה תג’ר, הוא פישקה בפלמ"ח), מפקדי במחלקת המק“ב ומאוחר יותר מ”פ המסייעת. זמן־מה אחרי המלחמה נעלם לנו מפקדנו החייכן והנינוח, כמו נגוז. רק כעבור עשור, בשובו, התגלה לי היכן היה כל השנים – הוא יצא “בשליחות עלומה” לבגדד, נתפש, נדון למוות, עשה עשר שנים בכלא העירקי ורק בדרך נס שוחרר וחזר. שבע שנים מאוחר יותר הצטלבו גורלותינו שנית, והפעם בנסיבות נעימות יותר, בשגרירות ישראל בלונדון.

ומה רבים השמות שלא הזכרתי, אם כי בזיכרון חיים גם ההולכים מאתנו, שורה ארוכה, ארוכה, גם המתהלכים אתנו בארץ החיים עד עצם היום הזה.

לא אחת, בפקוד אחת העוויתות המחזוריות את ביקורת הסיפרות, ואחוזת איזו בהלה היא נחפזת לקטלג את היצירות שנכתבו בשלושים – עשרים, חמש, שלוש השנים האחרונות, ששת השבועות האחרונים, ולסווגן באורח מדעי דורית, נושאית, זירמית ואסכולאית, מתעורר פתאום, כראשי־אצבעותיה של רגל קטועה, זיכרה החי של אותה הוויה רכה ואכזרית, נלבטת ומתאגרפת, שואפת־צל ונטולת־מסתור, ימי תש“ז־תש”ח על הר הצופים, בירושלים וסביבה, זכר אותם סטודנטים מעטים, שיחד הצטרפו לציבור ייחודי וססגוני יותר משאפשר להעלות על הדעת.

מאז תש"ח הלא־רחומה, הקטלנית, ובמהלך שלושים השנים האלה, נסוגו מקומם וזמנם וזיו־עלומיהם ויפי־נפשם אל האין־מקום והאין־זמן, ורק את הכאב הזה, כאב־מה־שלא־סופַר, הותירו אחריהם בלב חבריהם החיים.

והן חרף כל מה שנאמר ונכתב מאז על המעטים ההם – כמה לא

סופַר, דבר לא סופַר.

ערב יום העצמאות תשל"ח, 10.5.1978