העובר בקטע זה של רחוב יפו, מצומת בנק “ברקליס” לשער יפו שבחומה, לא יאמין שכאן היה לפנים אחד השוקקים והצבעוניים במרכזי־המסחר של ירושלים. לי עצמי זכורה תקופה זו קצת במעומעם, שכן את העיר חילקו הבריטים לאזורי־ביטחון מגודרים ומבוצרים כשלוש שנים לפני שפרצו הערבים למרכז המסחרי הסמוך – ביום השלישי לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית – העלוהו באש ופתחו בזה במערכה על ירושלים.

כלומר: כבר שנתיים־שלוש לפני פרוץ מלחמת העצמאות, שיסעו שלטונות המנדט הבריטי לגזרים את ירושלים זו המעורבת, רבת־הפנים, הפרידו אלה מאלה את היהודים והערבים, ואת עצמם כלאו מאחורי גדרות־תיל וקונוסי בטון (“שיני דרקון”). היה מעבר בצד גדרות־התיל והמחסומים שהקיפו את אזור (ZONE) ג’נרלי, הדואר המרכזי, מגרש הרוסים, העיריה ו“ברקליס” – אבל נעים זה לא היה. גם ב“משולש” הירושלמי היתה דריכות מתמדת. זכורה לי היטב שעת־ערבית בשבת קיץ אחת, אנחנו עולים ברגל מבית־הכרם לסרט ב“עדן”, פוסעים לתומנו ברחוב יפו עם אדוקי ירושלים המלווים את שבת־המלכה – ולפתע מתמלא האוויר צרורות “ויקרס”, מיקלע בינוני שקולו וקיצבו היו זכורים לי היטב מהחזית האיטלקית. לפתע פתחו הצנחנים הבריטיים (ה“כלניות”) בעמדת־הירי מתחת לאריה של “ג’נרלי” בירי אינפילדי מעל לראשי טיילי־השבת, ובתוך שניות התרוקן הרחוב. נפגעים לא היו, אבל נעים גם זה לא היה. הרבה לפני המלחמה, נזהרנו שלא להיקלע למצבים כאלה.

לא שמנענו רגלינו מחלקיה הערביים של העיר. כלל ועיקר לא. סיפור לעצמו היא הליכתנו ל“נעילה” ביום־כיפור תש“ז, לראות מה יקרה בהגיע המתפללים ל”לשנה הבאה בירושלים" ואיש אצ“ל, כמדי שנה ובניגוד מפורש לפקודת השלטונות, יתקע בשופר מתחת לעיני החיילים הבריטיים ולועי־כלי־נשקם. השופר תקע, החיילים והשוטרים קפצו לחלל הצר שלפני הכותל ו… גם אני נעצרתי ונכלאתי ב”קישלה“, אחרי חצות שוחררתי בהתערבות ראש הרובע היהודי, ו”תיק" עם צילום וטביעות־אצבעות נפתח לי למחרת…

סיפור שני: נסיעתנו ליריחו בראשית תש"ח, זוג יהודי בודד באוטובוס ערבי, בצירוף לא־מובן־היום של משובה, קלות־דעת וביטחון שאת כללי־האבירות יוסיפו שני הצדדים לקיים אפילו תפרוץ המלחמה, שבאותם ימים כבר היתה מאחרי כתלנו. עובדה: בשלום ירדנו ובשלום עלינו חזרה באוטובוס כזה, שוב לבדנו, לירושלים.

בקטע שוקק וצבעוני זה של רחוב יפו שוטטנו לא מעט, אנחנו הסטודנטים של שנת השלום היחידה (היא גם שנת ה“מרד” ה“מאבק” ו“תנועת המרי”) שבין שיחרורנו מהשירות בצבא הבריטי לכניסתנו למלחמת העצמאות. היה־היתה ירושלים כזאת, ואפילו בזיכרון איש חיצוני כמוני היא קבועה היטב, אם גם במעומעם.

*

פתאום: השניים בדצמבר 1947, שריפת המרכז המסחרי, ההתארגנות להגנת העיר, ראשית המערכה עליה. גם המבקר באיזור זה היום, יראה ממש בשפת מגרש־החניה הגדול, אותיות חקוקות באבן באותיות רומיות בחזית אחד הבניינים ההרוסים¹ – בית טאנוס. משם ועד לחומה נפתח כבר אז שטח־הפקר בין שני חצאי ירושלים, שני המחנות, שני העמים.

פרק שני זה שבין סוף מלחמת תש“ח לששת הימים, זכור לאנשים רבים יותר. זכורות גם הסמטאות, שבתיהן הנטושים והחרבים־למחצה נהפכו ל”סלאמס" חדשים בירושלים העברית, החצויה, זחלו וחדרו לשטח־ההפקר ממש. אחד הבולטים ועתירי־היוחסין שבבנייני־הפקר אלה, היה מלון “פאסט” (בנוהו גרמנים בשלהי המאה שעברה), שנעלם בינתיים אף הוא והיה כלא היה.

בסיפורי אין “פאסט”, כמוהו כ“בית טאנוס”, אלא מוצב קדמי בשפת שטח ההפקר. חיילי הלגיון הירדני מעל לחומה, ואנחנו מבוצרים בכמה מחדרי המלון הנטוש, ההרוס־למחצה. בין הלגיונרים לבינינו מפריד רק קטע זה של רחוב יפו, שעד לפני שנה־שנתיים היה שוקק־אדם. קירות האבן הירושלמית עמדו בהרעשות הכבדות, לא כן רעפיהם האדומים של גגות החנויות, הצמודות בגבן אל החומה, כמו מתוכה צמחו. את ההריסות, קונצרטינות־התייל, קונוסי הבטון, מחסות הלבנים וריקועי־הפחים, סגולה מפני צלפים, את ההתפוררות הנמשכת, שנים על שנים – זוכרים ודאי רבים.

למזלם של לוחמי ירושלים, שאפילו מדים לא ניתנו להם, היה חורף תש“ח מן הפחות גשומים והפחות קרים שידעה העיר. לא כן חורף תש”ט, שהיה משופע בגשמים, ואולי בוגד בי זכרוני, אנחנו כבר חיילי מילואים והימים ימי חורף תש“י. לא, זה היה בתש”ט, שכן הירדנים שעל החומה ירו עדיין בכל מה שזז, ואנחנו הקפדנו היטב על כללי התנועה בהסתר. בינינו היה הרחוב, הנהרס והולך לעינינו, כל תנועה חשודה למרגלות החומה גוררת מטחי־יריות ושלשול רימונים.

*

אלא שתנועה בשטח־ההפקר היתה במידה ידועה חלק מתפקידנו. היה עלינו להבטיח, שבחסות החשכה לא יתגנב האוייב לחנויות ההרוסות ולא יתבצר בהן למטרות צבאיות, או לשם “קביעת עובדות מדיניות”. התנועה בשטח־ההפקר היתה גם חלק מאישיותנו. בכל פה אכלה בנו הסקרנות: האם צמודות החנויות לחומה ממש? האם ניתן להסתנן לתוכן בעד פתחים אחוריים, וכיצד? ובכלל, מה העניינים שם בפנים?

עודני זוכר את המטר הכבד בלילה, שחדרנו בו לראשונה לשטח־ההפקר, חוצים בזהירות את הכביש הזרוע שברי־רעפים ושאר מיני פסולת, ממש מריח את השק הגס שחבשתי לראשי ואשר הלך ונספג מים. אך האם לא הספיקו הבעלים לנעול את חנותם? ההיה התריס הגלי מורד, ופרץ אותו מישהו שקדם לנו? האם פגזים ריסקו את הכניסה? דווקא פרטים אלה (לא קשה למצוא לכך הסבר פסיכולוגי) נמחו מזכרוני.²

בזכרוני, אנחנו אפופים חשכה גמורה. בפנס־כיס, שהאהלנו עליו בשק, שלא יבקע אורו דרך החורים שבגג ולא ימשוך אלינו את הלגיונרים שעל החומה, אנחנו מגששים דרכנו לתוך החנות. זה זכור לי היטב – והן ריח חנות־ספרים עזובה שונה כל־כך מאותו ריח אחר, שאף אותו אוצר זכרוני עד היום, ריחה של ספריית ספיר בקומת הקרקע של בניין ועד־המושבה, שכל ילדותי החלפתי בה ספר ליום. הספרים בספריית ספיר היו כמעט כולם משומשים, כרוכים מחדש, מסופגים בטביעות כל הקוראים שקדמו לי. שונה מעיקרו ריחם העז והכלוא של ספרים אלה, מדפים על גבי מדפים, קירות ספרים, שפנס־הכיס חושף והולך. הריח היה ריח חללה האפל של החנות העזובה למרגלות החומה, ריחם הדחוס והמגרה של ספרים חדשים שהעבישו.

המטר העז המשיך להכות על רעפי־הגג, לקלוח בעד החורים הפעורים, ונעלינו בוססו בשלוליות. מהר מאוד סיגלו עצמן עינינו לאורו הקלוש של הפנס וכבר הכילו את מלוא־מידותיה של החנות, אומדות אוצר גדול זה של ספרים, ההולכים ונשחתים בשטח־הפקר. בכמה מקומות ממש ראינו את המים קולחים מן התקרה המחוררת, אבל ריח הרטיבות והעובש מילא את החנות כולה. במוקדם או במאוחר צפוי לכל אלפי הספרים גורל אחד – כלייה.

האם הקדימו אותנו אחרים, והם שהפכו מדפים עמוסי ספרים? ואולי נעקרו מדפים ונשמטו ספרים מהֵדף ההתפוצצויות? מי יודע? על הרצפה התגוללו הרבה כרכים נפוחים ממים, מתמוססים, מתפוררים. ובכל־זאת, רובם ניצב עדיין על המדפים – מאות רבות, לא, אלפים, חדשים, יקרים.

העיקר היה לא בזה. שנה, שנתיים (יותר?), עברו מאז ניטשה החנות בשטח־ההפקר, אולי כבר בראשית חורף 1948. פחות משלוש שנים לפני כן הסתיימה מלחמת העולם, ורק אז התחדשו הייצור, הסחר, התובלה הימית, נחלצים משש שנים של הגבלות חמורות, שנים שבהן היה מרוכז כמעט הכל במלחמה. רבים מהספרים, שראינו אותו לילה בשטח־ההפקר – יודע אני היום – נדפסו בשוב דור שלם של אמריקנים ובריטים צעירים מהמלחמה, מתפרץ אל האוניברסיטאות, בהול להציל משהו משנותיו האבודות, בולע ספרים כאחוז בולמוס, מחפש את היגיון הזמן המטורף שזה אך הגיע לקיצו, אולי יותר מכך את הגיונו של העתיד, שבימים ההם היה כולו תקוות והבטחות, לא שום ממשות ברורה. ספרים אלה, שרובם נדפס בניו־יורק ובלונדון בשנים 1945–1947, מצאו דרכם גם לחנות זו שלמרגלות החומה.

כך היתה גם עמידתנו בלילה ההוא – סטודנטים בני־הזמן, רובנו יוצאי שתי מלחמות, מסוחררים, צמאי־דעת, דעתנו משתבשת למראה אוצר מתמקמק זה שבשטח־ההפקר, רק הושט ידך וקח.

וכך החלה אותה גניבה ספרותית גדולה.

למזלנו, אפשר לומר, לא פסקו הגשמים כל אותו שבוע. למחרת עשינו את כל הסידורים מראש – הישגנו שקים יבשים, הכינונו פנסי־רוח, ומדי לילה, משהתכסתה הארץ חושך ונפתחו ארובות השמים, היינו יוצאים ממלון “פאסט” בפתח אחורי, מסתנננים בין קונצרטינות התיל בפירצה שהיכרנו רק אנחנו, חוצים בשפיפה עמוקה את רחוב־ההפקר, כאחוזי־בולמוס ממלאים את שקינו במיטב הספרות העולמית, בפירותיה המופלאים של רוח־האדם.

הספרים בחנות זו היו כולם באנגלית (ושמא רק בזכרוני זה כך), מכל טוב המו“לים האמריקניים והבריטיים, מה”אודיסיאה" והטרגדיות והקומדיות היווניות ואריסטו, עד ניטשה, שופנהאור, צ’כוב וליליאן הלמן, מ“קאנדיד” עד לרומנים של וירג’יניה וולף ותומאס וולף בהוצאת Modern Library ו־Random House; מבחר מסחרר מבין 977 הספרים ברשימת Everyman’s, ואזכיר רק את “עלייתה ונפילתה של הקיסרות הרומית” של גיבון ואת “מסעה של הביגל” של צ’ארלס דארווין. ואיך אשכח את “הציביליזאציה של הריניסאנס באיטליה” מאת יעקב בורקהארדט בהוצאת Phaidon ואת כתבי ג’ורג' ברנארד שאו בהוצאה נדירה, Bernhard Tauchnitz, Leipzig, 1923. וכרכי ההיסטוריה הבריטית של ג. מ. טרווליאן בהוצאת Longmans, Green. וספריית ספרי־היסוד בפסיכולוגיה בהוצאת Kegan Paul, בכללם “טיפוסים פסיכולוגיים” של יונג. והוצאות Viking ואוקספורד וקיימברידג ומה־לא.

ובאמת, מה לא משך את ליבנו בימים הפרועים ההם? שקים מלאי פסיכואנליזה והיסטוריה וביוגראפיה וספרי־מסע, אך בראש וראשונה, ספרות־העולם (איזה מבחר משכר של רומנים, קצתם ספוגי־מים ועבשים, רובם חדשים ורעננים!) משכנו באותו שבוע גשום של תש"ט (או תש“י, או תש”ח) מהחנות העזובה, כורעים תחת משאם גנבנו את שטח־ההפקר.

מה מביא אותי להודות דווקא עכשיו, אחרי יותר משלושים שנה, באותה גניבה ספרותית גדולה? הגירוי המידי היה התרגום העברי (מעשה־ידי אהרן אמיר) של “הבט הביתה מלאך”, ספרו הראשון של תומס וולף שראה עכשיו אור אצלנו. למיטב ידיעתי, זה תרגום עברי ראשון מיצירתו, להוציא קטע מן המסה “סיפורו של רומן”, שאשוב אליו למטה.

היום איני יודע איך ועל סמך־מה בחרתי בספרים שקניתי בלילות ההם במשיכה, ואם כבר היכרתי את שמות כל אותם סופרים – מנין?

ובכל־זאת, בצד ספרים שכבר הזכרתי, היו גם תרגום אנגלי של כרכי בחיפוש אחר הזמן האבוד מאת מארסל פרוסט; מבחר מיצירת ג’יימס ג’ויס; נובלות של יוזף קונרד; מבחר מחזות של אוסקר וויילד, או’ניל, קליפורד אודטס; האוטוביוגרפיה של בנימין פרנקלין, בלזק של סטפאן צווייג…

גם אינני משיג היום איך הצלחנו לקרוא משהו מכל אלה, ובזמן מועט כל־כך, אגב עבודה (צריך היה גם להשתכר); שירות־מילואים (שנקראתי לו לראשונה לא הרבה אחרי שיחרורי באפריל 1949, ולא שוחררתי ממנו סופית אלא כעבור שלושים שנה); לימודים (אינסוף ספרים בהיסטוריה עברית וכללית ובסוציולוגיה של עם ישראל); גם כתיבה (עם הקריאה המסוחררת בספרי־ההפקר נכנס לתוכי אז גם דיבוק זה).

עובדה.

בקריאתי הייתי מאוד פוליגמי – מתאהב מהר, הרבה, ובדבר־והיפוכו בעת ובעונה אחת. לבי יצא אחר מחזותיו של צ’כוב בתרגום האנגלי (של קונסטנס גרנט). גיליתי לראשונה את וירג’יניה וולף, ואם כי קראתי גם את אל המגדלור וחדרו של יעקב, התאהבתי עד שיכרון במרת דלאוויי, שחשבתיו למעשה־האמנות המעודן והמושלם ביותר. אהבתי את “דאבלינרס” של ג’ויס, אבל קטעים מ“פינגאן’ס ווייק”, שהיו באותו מבחר, המאיסוהו עלי לשנים. אנסתי עצמי לקרוא את פרוסט, אבל עודני בחזקת מי שקרא דפים רבים, אבל לא סיים אפילו אחד מכרכי בחיפוש אחד הזמן האבוד.

כל אלה לחוד – ותומס וולף לחוד. שבתי וקראתי עכשיו, ובנשימה אחת, את המסה האישית הנפלאה של וולף “סיפורו של רומן”, ועם הקריאה שב וניעור בי אותו צעיר, שעשה אז את צעדו המהוסס הראשון לתוך הספרות, אולי גם משהו מאותם רגשות שאולי הציפוהו אז. ארבעת הרומנים אדירי־ההיקף של תומאס וולף אינם אלא רומן ענק, שעניינו איש צעיר הכותב רומן ענק. יצירתו של וולף אוטוביוגראפית במובהק ובמוצהר, ומהיותה כתובה בידי איש צעיר (וולף מת בן שלושים ושמונה, ואת שני ספריו האחרונים התקין והוציא לאור עורכו וידידו אחרי מותו), נכנסה ישר ללבו של איש צעיר, זה שאפילו לידו הכותבת אינו מעז לגלות את חלום הסופר.

קל למצוא מאה הבדלים ואחד בין “שורש היצירה” של תומאס וולף לבין שורשו של צעיר ארצישראלי בשלהי שנות הארבעים, וקשה לגלות קו אחד של דמיון. ובכל־זאת, השפעת אותה פגישה, כולה פרי הגניבה הספרותית הגדולה, היתה עמוקה. בין הספרים שנשארו אצלי (במרוצת השנים החלפנו בתים, ארונות ואהבות ספרותיות, ובכל עקירה נשרו עוד ועוד ספרים) – שרד The Portable Thomas Woolf, Edited by Maxwell Geismar, The Viking Press 1946, שראה אור כשמונה שנים לאחר מותו של וולף, שאפילו את שמו לא שמעתי עד אז.³

רק סקרנות שלוחת־רסן, שמשכה אותי לתוך שטח־ההפקר ורעב שאינו־יודע־שבעה, היקרו לי כל אותם סופרים – שהבלתי־צפוי והמשפיע בכולם על קרתן צעיר ומחפש כמוני, היה קרתן צעיר ומחפש, בנו של סתת מאשוויל, צפון קארוליינה, תומאס וולף (ובמסעותינו באמריקה פקדתי פעמיים את בית וולף באשוויל ההררית).

כששבתי היום לסיפורו של רומן, מצאתי בו מחדש שורות יקרות־ערך, ועודני חש כלפיהן קירבה ריגשית. תוקפן של כמה מהבחנותיו יפה לגבינו הישראלים עד היום. על ההבדל בין מה שכותבים אמריקנים מתוך עולמם־הם לבין שאיפתם להיות מעודנים מהמעודנים שבסופרי אירופה (בתשובה למכתבו של סקוט פיצג’ראלד, המבקר את וולף על היוליותו, על חוסר הריסון שבכתיבתו, על שאינו לומד מפלובר, כתב: “אל תפלַבר לי שום פלוברים, אל תבַאבר לי שום בובאריים, אל תזַלא לי שום זולַאים.”) המסה ראויה גם היום לתרגום ולקריאה, אולי יותר מהרומנים. הנה שורות אחדות בתרגום מהיר:

על ספרי מדברים תכופות כעל רומן אוטוביוגראפי. בהקדמה לספר מחיתי נמרצות נגד מונח זה וטיעוני היו, שכל יצירה רצינית הינה בהכרח אוטוביוגראפית וכי ספק אם מעולם נכתבה יצירה אוטוביוגראפית יותר מ’מסעות גוליבר'…

מסעו זה של תומס וולף דרך נבכי האוטוביוגרפיה ובמרחבי ארצו לעבר העיצוב הספרותי, הוא אותו משהו שמשך אותי בימים שעשיתי צעד מהוסס ראשון לתוך כתיבתי. כל־כך הרעיש אותי, שבמחווה אישית וכמוסה מאוד, שלגיבור הרומן הראשון שכתבתי אני, “החשבון והנפש”, נתתי את שם־המשפחה וולף, שאמנם הוא אמריקני־דרומי־גרמני (או אנגלי) מאוד, אבל בהחלט גם מאוד ארצישראלי־מזרח־אירופי (או ייקי) מאוד. חוק ההתיישנות, המתיר להודות בגניבה הספרותית הגדולה ההיא, מאפשר לי כבר להודות גם בזה.

11.7.1980