לשבע־מאות הסטודנטים, שנקבצו על הר הצופים, בשפת מדבר יהודה, לפתיחת שנת הלימודים תש“ח, היו קיץ וסתיו 1947 בגדר התנסות יחידה ולא חוזרת, לרבים מהם – ראשונה ואחרונה. וכייחודו וססגוניותו של כל אחד מימי פֶסק־השלום הקצר ההוא, כך כל סטודנט בחבורה המצומצמת ההיא – יוצאי היחידות העבריות בצבא הבריטי וחיילים אמריקנים משוחררים, רזֶרוִויסטים של הפלמ”ח וניצולי הגיטאות והיערות, נערות יפות, סטודנטים נצחיים ומלומדים מזהירים, ששמם החל רק אז ללכת לפניהם.

מעטים מכולם בשנה ההיא באוניברסיטה העברית היו הוותיקים – בהם תלמידים מובהקים, שקצתם כבר היו משמשים במחקר ובהוראה בצילם של גדולי הדור, מורינו יצחק (פריץ) בער וגרשם שלום, בנציון דינבורג (דינור) והרב שמחה אסף, יוסף קלוזנר ובנימין מייזלר (מַזר), ריכארד קבנר ואביגדור צ’ריקובר. מדריכינו במכינות ברומית ויונית היו אלכסנדר פוקס וחיים וירשובסקי, ועל אולם א' הגדול, שמרטין בובר השמיע בו מבוא בסוציולוגיה, צבאו תלמידים רבים עוד יותר כשגדליה אלון – “המעיין המתגבר” – נתן מכינה בתלמוד.

ולמטה בעיר, בעומקה של חצר זרועת אורנים בצד קולנוע “אוריון”, ניצב בית־אבנים עתיק־יומין, שבמדרגות חיצוניות עלינו לקומתו השנייה – משרדי הסתדרות הסטודנטים. גם שם, בשעות־הערב, עשוי היה תלמיד חדש למצוא עצמו יושב כמאזין סביל בחוג מצומצם, שקיימו בחדר קטן כמה מאותם תלמידים מובהקים, ששמם כבר הלך לפניהם – בהם הסוציולוג שמואל אייזנשטאדט, הפילוסוף נתן רוטנשטרייך וההיסטוריון יהושע פראוור.

וועד הסטודנטים עצמו. בראש דאגתו היו: עבודה, שלא היתה מצויה בעיר; דיור – עניין יקר ויקר־המציאות בימים ההם; פטורים והנחות בשכר־לימוד. ההתארגנות והבחירות לוועד היו כמובן מאליו פוליטיות, ונבחרי שמונה מאות הסטודנטים ייצגו את כל המפלגות שביישוב. בראש הסטודנטים עמדו שני אנשי “אחדות העבודה פועלי ציון”: נשיא ההתאחדות הארצית של הסטודנטים (שכללה גם את הטכניון בחיפה ואת בית־הספר למשפט וכלכלה בתל־אביב) היה אחד הבולטים בתלמידי הפילוסופיה והסוציולוגיה, היום עורך־דין נודע – משה ורבה; יו“ר ההסתדרות הירושלמית, תלמיד מובהק של שירת ספרד ואיש הש”י, עיניו בוערות, לשונו חוצבת להבות, תמיד בחולצה רקומה – היום פרופסור ישראל לוין, מטובי חוקרי שירת ימי הביניים ושנים ארוכות ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

בלטו בפעילותם אנשי המחנה החלוצי־דתי, “יבנה”, ותאי “השומר הצעיר”, “תנועת העם” (מיסודו של ד"ר בנימין לובוצקי, לימים אליאב) ופורשי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), “הקומוניסטים העברים”, שעל ראשיה (חבורה זו היתה כולה צ’יפים, בלי אינדיאנים) נמנו שמואל אטינגר (בעתיד ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל), אליעזר פרמינגר (בעתיד מראשי מפ“ם, חבר כנסת, מנכ”ל משרד הפיתוח ואיש עסקים), יוסי אגסי (היום פרופסור בפילוסופיה), רות קלינוב (היום פרופסור בסוציולוגיה) ומרדכי נסיהו (היום ראש מחלקת המחקר של מפלגת העבודה). אסתפק בדגימה זו, אף שהיו עוד תאים – ורבים מפעיליהם היו ברוכי־כשרון.

לבית הסטודנטים היינו באים מטעמים פרוזאיים: לבקש הנחה בשכר־הלימוד, למצוא עבודה, לזכות במגורים זולים במעון. שנת תש"ח נפתחה בשביתת סטודנטים בענייני שכר־לימוד, ששוב איני זוכר במה הסתיימה. הישג אחד, שגם רעייתי ואני נהנינו ממנו, לא אוכל לשכוח: בגלל המתיחות ומיעוט נופשים, נהפכו כמה פנסיונים, ובעיקר בבית הכרם – בית איידליץ, פאקס, רייך ועוד – למעונות סטודנטים.

מלחמת העולם הסתיימה אמנם כבר ב־1945, אבל המתנדבים הארצישראליים לצבא הבריטי השתחררו ברובם באביב ובקיץ 1946. רק לאיטו הלך והתפזר העשן אשר כיסה את אירופה, ומתוך החורבות החלה קמה ההוויה החדשה. שנים עברו עד שמטוס־הנוסעים כיווץ את כדור הארץ, אבל כבר בשנתיים הקצרות ההן, בעוד המעפילים מיטלטלים בספינות ישנות ובלתי־כשירות לשיט, הסתגלו חברות הספנות לתנאי־השלום ואניות סוחר ונוסעים שבו להפליג מסוף העולם ועד סופו. כך גם הגיעו להר הצופים משוחררי הצבא האמריקני, שמכוח חוק השיקום (ה־G.I. BILL) יכלו לבחור בלימודים בירושלים. זו היתה חבורה תוססת ומעניינת. רבים מהם זכורים לי לטובה, אך כאן אזכיר רק את חיים בלאנק ז“ל, (שהתנדב גם למלחמת השחרור, התעוור ולמרות מגבלה זו היה לאחד מגדולי הבלשנים העבריים בדורנו); את האחים עזרא (חוקר הספרות) ודני (הסופר) ספייזנהנדלר; את שכנינו למעון הסטונדטים, ביל יאנוב (יחיאל ינאי, מאז חבר מעגן מיכאל ומחנך) ודב שוגר, תותחן באניית־קרב אמריקנית (תותחי 21 אינטשים) ורגם (3 אינטש) בחי”ש ירושלים, שחזר לאמריקה ואינני יודע עליו דבר; כרמי טשרני, הוא המשורר ט. כרמי, זן לעצמו, שהגיע אחרי תקופת־מה בצרפת, בה עבד במעון לילדים ניצולי שואה (ראה ספרו “אין פרחים שחורים”). בדרך מקרה עבר בתש"ח ממנו אלי אותו מקלע בינוני (37־BZ, הוא ה“בזה”; סימנו – ידית־אחיזה שבורה, מספרו – 3032).

הנה כך, בפרוס שנת הלימודים תש"ח (1947/8), כבר רחש כל זה תוך חיכוך־גומלין מעורר, תערובת של צמאון־דעת, שבשל תנאי־הזמן לא הצליחו העולים להר להרוותו עד אז, ונינוחות אקדמית קיצרת־ימים, תגלית מפליאה לדורנו המסוער:

האזנה להרצאות על אנגליה של המאה הי"ח ועל צמיחת העיר על נהרות אירופה הבייניימית ומתוך יערותיה.

קריאת שלושת נאומי קיקרו נגד קטילינה במקורם הרומי. עשיית ימים ארוכים בבית־הספרים הלאומי על־שם וולפסון.

במוצאי יום שלישי תזמורת “קול ירושלים” בימק"א. ויכוחים עד לב השמים בירכתי “עטרה” שבבן־יהודה.

ארוחת מרק־שעועית ולחם אחיד ב“מנזה” שבמרדכי בן הלל הכהן. צפייה פעמיים, שלוש וארבע, בסרט־השנה ב“רקס” – “גילדה” (ריטה הייוורת) עושה סטריפטיז בהסרת כסייה ושרה Put the blame on me, או בזה שב“ריג’ינט” הצמוד – “ילדי גן העדן”.

סתם ראש־על־ראש באיזשהו חדר במעונות הסטודנטים, בפנסיון איידליץ, פאקס, בית בנציון, על בקבוק מדיצינאל ומלפפונים כבושים, כדי לשיר, בקול, הכל, גם מה שהביאו חברינו הפרטיזנים לשעבר מיערות רוסיה, “לאָ’מיר זינגעֶן אלעֶ אין אֵיינעֶם, אוֹי אוֹי, אוי אוי אוי אוי, פאר’ן גרויסער חבר סטאלין, אוי אוי, אוי אוי אוי אוי”…

*

על הר הצופים התקיים בקיץ תש"ז כינוס עולמי ראשון לאחר המלחמה למדעי היהדות. ההתכנסות היתה מיסדר־נוכחות של פליטת־ישראל. יעקב לשצ’ינסקי, זקן הסוציולוגים של עם ישראל, נשא קינה על חזות הדמוגראפיה היהודית אחרי השואה. עיקרה קורע־הלב היה, אם אין זכרוני בוגד בי, לא רק המיליונים שנרצחו, בהם כמיליון ילדים, אלא בעיקר הדורות שמחמת השואה לא ייוולדו.

קסם מיוחד הילך עלינו לשעה גם ד"ר אריה טרטקובר, שהחל ללמד “סוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל”, ולא מעטים מאתנו בחרו בזה כחוג־משנה (בהם רעייתי ואני, שאת דברי ימי ישראל למדנו כחוג ראשי – היא בית ראשון ושני, ואני ימי הביניים והזמנים החדשים).

היה פנקס־הלימודים והיו כל החובות הפורמליות, תרגילים, סמינרים, עבודות, אך לא פחות מזה הפרה חיכוך־הגומלין עם אנשים חדשים, ספרים, שירים, חלומות כמוסים, שפתאום העזנו להוציא לאור השמש, לגלות זה לזה. בתל־אביב ערך אברהם שלונסקי את “עתים”, שבועון ספרותי, פורמט של עיתון יומי, ברו ותוכו חדיש־חדש. בחנות־ספרים ברחוב יפו, מול תחנת “אגד” הישנה, אני רואה ספר מאת מחבר, שאת שמו, ס. יזהר, כבר שמעתי, אבל משלו ספק אם קראתי עד אז – “החורשה בגבעה”. אני נכנס, מעלעל, והריאות כמו מתמלאות אוויר וסחרחורת־של־תענוג מעלפת את הנפש. אני קונה. אני קורא.

מי היה מאמין: לאחר שנים של ניתוק, של אוהלי צבא ונדודים בדרכי־המלחמה מהארץ ומצרים עד איטליה והולנד, מתחילים בני העשרים פלוס ובני השלושים מינוס רק עכשיו, כאן, את עצם־החיים. חוטים שנותקו, נקרעו, נשרפו, שבים ומתחברים. מתחילה ריקמה חדשה. פוגשים אנשים מעולמות רחוקים ונקשרות ידידויות חדשות, אך גם מתלכדות מחדש חברויות שראשיתן בשחר־הנעורים, בתיכון, במושבה.

נחום שושני, למשל, בן כפר־סבא ובוגר גימנסיה “אחד העם” בפתח־תקוה, הוא כבר ותיק בירושלים. נחום הוא צופה מובהק, נלהב, תמים, אחראי, מחפש. הוא גבוה, חסון, והשמש מתאכזרת אל עורו הג’ינג’י, מבקעת את שפתיו, שולקת את אפו, חורכת את ריסיו. רק עיניו האפורות צלולות להפליא, אישוניהן פעורים לסודות העולם. בסתיו, כבר בתש“ח, סיים נחום את קורס הממ”ים האחרון בג’וערה, בהרי אפרים, וכעת הוא בסגל־המפקדים המצומצם של ההגנה בירושלים.

נחום הוא חבר קרוב, אהוב מאוד, וחדר־המשפחה שלנו, תחילה בבית צוּבְּחי מוּסָה ברוממה ועכשיו במעון הסטודנטים בבית־הכרם, הוא לו מעין בית, שהוא רצוי בכל עת ואליו הוא בא לגהץ חולצה, לתפור כפתור, לאכול משהו, להפקיד את אוצרו, “הספריה הפילוסופית” בהוצאת מגנס, לעשות את האהוב עליו באמת – להתווכח, להאזין למה שכתב חבר, לקרוא מה שכתב הוא.

באותו קורס ממי“ם הוסמכו עוד שניים, שפגשנו באמצעותו, נועם גרוסמן ו”רבי“ – בנימין אלחנן (רבינוביציוס). כשם שנחום היה גבוה, תמיר, ג’ינג’י, כך היה “רבי” כבד, שעיר, מרכיב משקפי־קרן. אני זוכר את כניסתו הראשונה לחדרנו, כמוהו כנחום במכנסי “שיבר”, רגליו חשופות ושעירות מקפלי־מכנסיו עד גליל־הגרביים מעל לנעליו המסומרות, כמוהו כנחום מהיר־דיבור, כספיתי, אצבעותיו ועיניו בכל ספר שבחדר. שמו הלך לפניו, שכן בראשית מאי יצא עם עוד שניים־שלושה חברים למסע במדבר יהודה, בדרך למצדה, אבד ורק בניסי־ניסים יצא בשלום. עכשיו, שחזר בלי פגע, מקנטרים אותו חבריו – אבל אל חזות־פניו החמה והפקחית מתנפצים כל הקינטורים. נחום ורבי מדריכי חג”ם, שם כיסוי לפעילות הגדנ"ע בתיכוניים, שניהם צמאי־דעת ומחוננים. נחום לומד פילוסופיה, פיסיקה, מתימטיקה, מחפש את אמיתות־היסוד על האדם והיקום. רבי למד שנה בטכניון בחיפה, ואשתקד עבר לירושלים, לומד היסטוריה וכלכלה.

ונועם גרוסמן, שעודני רואה לנגד עיני את חזותו המעודנת, גבוה, דק, כמעט יפה מדי, נועם, שברגע האחרון התגייס לבריגדה היהודית, אבל את כניסתנו לחזית החמיץ, בעצם לא הספיק לשרת בה. כעבור שנים רבות ייוודע לי, שאת קורס הממ“ים עשו שלושתם באוהל אחד, שלושה מתוך שמונה. כל השמונה, לפי סדר המיטות באוהל, נפלו בתש”ח. נועם לומד ספרות, מבקש להתמסר לה כאביו המשורר ראובן גרוסמן (שבעתיד ישנה שמו לאבינועם, יערוך את “גוילי־אש”). עם נועם אעשה כמה מימי דצמבר 1947, מיד עם גיוסנו, במושב הזקנים שבמבואות המערביים של העיר, מול ליפתא העלית.

אנחנו כבר בתש"ח, אך רק באוקטובר־נובמבר 47'.

על ההר ובעיר ובבית־הכרם פוגשים את מיטב הנוער. דרך נחום אנחנו מכירים גם את מי שבקרוב ניתקל בהם בנסיבות שונות מעיקרן – ישראל פונט; פיפי (אפרים) הכבד, ששפמו מצניע שפה שסועה ואופנועו רועם לפניו; ריצ’י (מנחם ריצ’מן), שיהיה מפקד אחת הפלוגות הלוחמות; “מוסא” סלומון, שיפקד על אחרת. מוסא צנום, יבש, מאחת ממושבות הדרום, אולי רחובות. כבר סתיו, והמפקדים ניכרים באופנת המחתרת, מכנסי קורדרוי גס, באטל־דרס רפוי עם ריצ’רצ’ים, נעלי זאמש גבוהות, סוליות קרפ. גם מוסא גוץ, אבל כולו דרוך כלפי מעלה, רק עור ושרירים ועצמות על תיל קופצני, ולכן הוא נראה פחות נמוך מריצ’י, שגפיו הקצרים מלאי קימורים, משקפיים עבים על עיניים זריזות, לא שום דבר שיבשר את קרב רמת רחל, שבתוך ששה חודשים ייפול בו עם רבים מאנשיו. גם מוסא ייפול במלחמה.

בעצם הימים ההם מגיע לירושלים גם יצחק פוחס, בן למייסדי עין גנים, שאחרי סמינר לוינסקי ושירות כנוטר, נכנע לתשוקותיו הכמוסות ובא ללמוד מוסיקה ולכתוב בסתר שירים, איציק יפה־התואר, מחברינו בגימנסיה “אחד העם”, עיניו חבויות מאחרי ריסים ארוכים, איציק המחלל, שנהרג בשיירה לגוש עציון. בשובי היום ל“גוילי אש”, לספר הל“ה ולמקורות נוספים, אני מבין מה צעירים היינו בפרוס תש”ח – עשרים, עשרים ואחת, הקשישים בני עשרים ושלוש.

נועם נולד באמריקה, אבל בהיגויו איני זוכר אפילו שמץ של אמריקניות. לא כן יוסקה קַבַּקֶר, שנולד בוואנקובר, במערב קנדה, והרי“ש דבקה ללשונו וסירבה להמעך בחיכו. גם יופיו הבולט של יוסקה היה שונה מזה של נועם, שפם צפוף, באריטון רך וערב, והבנות הלכו שבי אחר שירתו. ליבו היה במקרא, ואף השאיר אחריו מחקר אחד על שיר השירים ושני על “ירמיהו ונביאי השקר”, אבל בזכרוני הוא מחבורת מדריכי החג”ם, בוגר קורס הממ"ים האחרון וקורס חבלה.

וברוך אָמוֹן (רובינשטיין), בנו של אחד מראשוני “הבימה”, בחור מגודל, אפילו מעט מגושם, שרק אחרי זמן, ב“גוילי־אש”, גילינו שבמסתרים חטא גם הוא בכתיבת שירים. ונתן פרלמן, משדרי “קול ירושלים” ותחנת “קול המגן העברי” המחתרתית. וברוך פת, אותו בחור גוץ, רך־שפם, שופע הומור יהודי חם, שהיה מחוגגי כ"ט בנובמבר בחדרנו המשפחתי שבמעון הסטודנטים.

כך גם דוד טַ“ש, מוצק, מנומש, בן כפר מל”ל, שבא ללמוד משפטים וסוציולוגיה, אבל גם אהבתו הנסתרת שלו היתה בת־השיר. כך עודד בנימין, משוחרר הרא“ף, גם הוא משוכני המעון בבית איידליץ, שבכוח הצטרף למחלקת ההר, הל”ה, ועם כל אנשיה נפל בדרך לגוש עציון. כך עוד ועוד.

בסופו של אותו קיץ 47' אני רואה בני עשרים, אנשים חיים, אפופי אשליית־שווא של נינוחות סטודנטיאלית. לא שבני העשרים סגרו עצמם מפני הקרב ובא, ועיניהם טחו מראותו.

אינני יודע מתי והיכן נולדה האמירה, שרווחה אז – “לעזאזל החיים, העיקר הבריאות.” נחום חברנו, הנתון בפעילות מתמדת ועד מהרה יקבל עליו פלוגה ואחריות למרחב מוצא־ארזה, מול הקאסטל וצובא מכאן וקולוניה מכאן, ובתוך כך ממלא מחברות שחורות בחרוזים לבנים, נקרע בין ניטשה לבין הדרשה על ההר, בין רוּסוֹ לדֶקַרט, בין “הספריה הפילוסופית” לפיצוח גרעינים שחורים, שכיסיו מלאים בהם תמיד, ברגעי מצוקה מחייכים כל הג’ינג’ים בפניו הנורדיות, אולי הסלוויות של נחום, והוא מצהיר:

“לעזאזל החיים – העיקר הבריאות!”

הרבה קודם, בראשית 1947, נקראו משוחררי הצבא הבריטי וחברי חי“ש לשעבר לאולם מרתפי בבית־ספר “למל”, אם איני טועה. מעתה, נאמר לנו, אנחנו מחלקת סטודנטים בחי”ש ירושלים, וכיוון שכולנו מלומדי מלחמה, לא יבלבלו לנו את המוח באימוני נשק ובא“ש. נמסר לנו מי מפקדינו הישירים, ומי אנשי־הקשר. האם ידענו כבר אז, שב”יום פקודה" יזעיק אותנו שמואליק מַטוֹת, מ“פ במנגנון ה”הגנה" בירושלים? האם נקבע כבר, שבועז שַׁכֶבִיץ, קצין אמיתי בצבא הוד מלכותו, יהיה המ"מ שלנו, מחלקת יוצאי הצבא הבריטי?

מי יכול לזכור?

ירושלים של שתי השנים בין פרוץ המאבק בבריטים למלחמת השחרור, היתה עיר שסועה. הבריטים קרעו אותה ל“זונות ביטחון” (Security Zones), “זונה A”, “זונה B”, כפי שאמרנו גם בעברית, גידרות תיל, מחסומי דרכים, שיני־דרקון, עמדות־ירי. כך מבניין ג’נרלי ומגרש הרוסים בואכה שער יפו.

כך מלון המלך דוד וימק"א וסביבותיהם. כך מבניין המוסדות הלאומיים לעבר טלבייה, קטמון, המושבה הגרמנית ומחנה אלנבי. שכונות הדרום – תלפיות ומקור חיים – נמצאו מבודדות בלב אזור ערבי עוין, ומעבר להן בית־צפפא. כך ארנונה, כך קיבוץ רמת רחל, שבכתפו שכן הכפר צוּר בַּאחֶר ובגבו מַאר אֶליָאס ובֵית גַ’אלה ומבואות בית לחם. כך האוניברסיטה, הר הצופים, שיום־יום עלינו אליו במספר 9 מקולנוע תל־אור דרך הפיתולים רוחשי־השינאה של שייח ג’ראח, שלא לדבר על עטרות ונוה יעקב המנותקים. כך הכניסה ממערב, מתל־אביב. את הבאים קידמו ליפתָא העלית והתחתית ומעבר להן מושב־הזקנים מכאן ובית־המשוגעים מכאן, והלאה משם רוֹמֵמה ושייח' בַּאדֶר המעורבות. את ירושלים, שהעלייה אליה בשנות מלחמת־העולם היתה כמו ביקור במרכז קוסמופוליטי בָּשׂוּם וקסום, הפכו הבריטים בשנת 1945 לעיר־לא־עיר.

אפילו טיול־שבת מבית הכרם הקרה בחורף 47‘, נהפך לא רחוק מצומת יפו המלך ג’ורג’, לאימה: ממרומי בניין ג’נראלי, מבין רגלי האריה, פתח פתאום “ויקֶרס” באש אינפילַדית לאורך יפו, עד מחנה יהודה, וכל עוד נפשנו בנו נמלטנו אל הסרט ב“עדן”, שגם במוצאי אותה שבת, אם איני טועה, לא ויתרנו עליו. חרדה לא היתה. כנגד זה, ידוע־ידענו מהי אותה עננה, כמין פיסת־יד קטנה, הנקשרת באופק. חשבנו שידענו.

*

בליל ה־29 בנובמבר – כבר אחרי פתיחת שנת הלימודים, אחרי חנוכה ונשף הסטודנטים הלא־נשכח, האחרון, על ההר, באולמי בית רוזנבלום – צהלה ושמחה כל ירושלים הקרועה והשסועה.

שמחו גם מעונות הסטודנטים בבית־הכרם. אפילו מהמרחק הזה עודני רואה את מוצאי השבת ההיא, את פני הנדחקים ראש על ראש, זה לילה שני, לחדר־המשפחה שלנו בבית איידליץ, סובאים עוד מדיצינאל, נושכים עוד מלפפונים חמוצים ועוד מקלונים מלוחים, כולנו עוברים את הגדר לפנסיון פַּאקְס, להאזין ברדיו המתוחכם של אחד הסטודנטים האמריקנים לשידור ישיר של ההצבעה בעצרת או“ם בלייק סאכסס, מונים כל קול “בעד” ו”נגד" עד לזהו־זה, מדינה יהודית, אמנם לא עם ירושלים, ומי יודע עם מה כן, אבל אותו רגע משכר יותר מהמדיצינאל הממלא אותנו ונמשיך לשתותו, שוב בחדר ומאוחר יותר על חשבון בית־הקפה “הר אביב”, ועד עלות השחר ימלאו חוצות בית־הכרם מיצהלות־שיכורים, שכמותן לא ידעו לפני ה־29 בנובמבר, וודאי לא אחריו.

מלבד חברינו הנזכרים למעלה, נחום וחבריו, זכורים לי מאותו הלילה דיירי מעון הסטודנטים שלנו, בית איידליץ.

אני רואה את ברוך ליפשיץ, ששכל בפולין את אשתו וילדיו והתגלגל לקולחוז באסיה הסובייטית, וכן את אלזה, שמשפחתה גלתה מצ’רנוביץ לסיביר והיא הגיעה איכשהו לבינינו. בשיכון זה נקשרו השניים, הקימו משפחה, הולידו בן, ברוך הקלסיקן עלה במעלות האקדמיה ונעשה פרופסור, אך בגזירת גורלם האכזר נפטרו שניהם, בזה אחר זה, לפני שנים.

אני רואה את איסר (איז’ו) נתנזון, גם הוא ממשוחררי הצבא הבריטי, מבוגר יותר, מכונס, מנהל־בית מטבעו, תמיד בנעלי־בית, מתקן את קצרי־חשמל הרבים, מנקז את מי־הגשמים שנאגמו לפני חדר־המדרגות ובתוכו, אך על הרוב ספון בחדרו. רק אחרי נפילת העיר העתיקה, נודע לנו ששתקן לא־נראה זה היה ממפקדי אצ"ל ברובע היהודי. אחרי המלחמה היינו שוב שכניו של איסר, איש שקט, חרוץ, בעל בית ממש במושבה הגרמנית, שחי בו עם אשתו הצעירה מלכה, בת הרובע היהודי. גם הוא נפטר מזמן, וגם הוא, פשוט, בידי שמים.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים, אזכיר עוד אחדים מחברינו לשמחת הכ"ט בנובמבר:

פנחס אביבי (בעתיד פרופסור לפיסיקה, כל ימיו אוהב ספרות נפלא, משוגע לדוסטוייבסקי);

דב לוין (היום פרופסור, מחוקרי השואה המובהקים, בן קובנה, פרטיזן, שעוד אשוב ואזכירו).

שלומקה פרלמוטר (ילד פולני שהתגלגל לבין הפרטיזנים ביערות, אומץ על־ידי ראשי הוועד היהודי האנטיפשיסטי, בהם איליה ארנבורג, וזמן לא רב לפני פגישתנו בבית איידליץ הוציאו מארק יארבְּלוּם ממוסקבה, חדרו הוא המטבח־לשעבר של הפנסיון, חדרנו חצי חדר־האוכל, בינינו האשנב למלצרים¹: פרוע־בלורית, משולח־דמיון, כורע תחת משא זכרונותיו ובדידותו, מהפנט בסיפוריו, בעתיד מורה ומנהל).

ובחצי השני של חדר־האוכל לשעבר, מעבר למחיצת־עץ, אברהם עוזיאלי (עוזי), סרז’נט ב־B Company, שבימי היותנו בחזית האיטלקית סוּפחתי גם אני אליה, ובעתיד סמג"ד “בית חורון”, שעם כל שרידי גדודנו הירושלמי המקורי, “מכמש”, עשיתי בו גם אני את שארית המלחמה, הוא וחברו הטוב אלכס הכהן, שיתפרסם כעבור שנים בממון הרב שיצבור, ככתוב בעיתונים, פה ושם בעולם.

וטרם הזכרתי את חברינו הכפר־סבאים, שמואל איידלסברג (עדן) וברוך סולומיינסקי (שראל), אז מדריכי חג“ם וככולנו קרועים בין אלף אהבות ותשוקות. שמואליק יעשה שנים אחדות בצבא הקבע וארוכות יותר במשרד המסחר והתעשייה, אבל על אהבותיו הכמוסות – היינריך היינה ונתן אלתרמן – אין עדים טובים מאתנו. כך ברוך, שיהיה גם מג”ד, אם איני טועה, ינהל את הוצאת “מגנס” האוניברסיטאית, אבל אהבתו כל השנים תהיה הספרות, וגם על מה שיכתוב הוא בעתיד על שני ספרי הראשונים, כל זה בעתיד, הוא זכור לטוב.

*

אבל למחרת ה־29 בנובמבר אין העתיד נראה לעין, ודאי לא העתיד הקרוב. ב־30 עודנו סובלים מ“האנג אובר”, משוטטים בחוצות, שותים, מתהוללים, נזכרים סוף־סוף שצריך לחזור ללימודים. כך, כנראה, גם באחד בדצמבר, אם כי יום זה אינו קיים בזכרוני. ה־2 בדצמבר, לעומתו, חקוק בו היטב. כמדי־בוקר, נוסעים רעייתי ואני במספר 12 מבית־הכרם העירה, ובמספר 9 מקולנוע “תל־אור” להר הצופים. אני נכנס לאולם ו', לשיעור של פרופסור דינבורג.

בצאתנו מהשיעור, אני רואה את שמואל מטות עומד במסדרון ועוצר כל מי שנמנה עם מחלקות החי"ש, שקמו בחורף בבית־ספר “למל”, גם אותי. המרכז המסחרי בוער, הוא אומר. רד מיד העירה ועלה לחדר של קוּבּלנוֹב במועצת פועלי ירושלים. את מחברותי אני משאיר בידי יהודית, היושבת באותה שעה מעבר למעבר המקורה, באולם־הקריאה של בית־הספרים הלאומי, בניין וולפסון. אני משאיר אצלה את רשימותי, מבטיחה נאמנה, שברגע שנסיים מה שרוצים מאתנו שם, אני חוזר. להר עלינו יחד בתחנת “תל־אור”, מעבר מזה למסעדה הקואופרטיבית, והחדר שאליו אני נשלח עכשיו הוא באותו בניין, מעברה האחר של המסעדה.

בלי להיכנס לפרטי כשלוננו המביש ביום ההוא, על אנקדוטה אחת איני יכול לפסוח: קבוצה מתוכנו אורגנה למעין כיתה, שניים־שלושה מאתנו צויידו באקדחים, עוד אחד־או־שניים ברימונים, ויתרנו שימש “רזרבה קרבית”, כלומר בלי כל נשק. בדרכי־עקיפין, בין ה“זונות”, הגענו לבניין דוד, עברנו על־פני טחנת־הרוח, ובפינת מיתחם צבאי בין “קינג דייוויד” לימין משה (שם התמקם כעבור שנים בצריפי ה“ניסן” הקמרוניים ביתן האמנים), בצל זית עתיק יומין, נעצרנו בפקודה. בגיא העמוק, בואכה בית טאנוס, שער יפו והחומה, בער המרכז המסחרי. אל הגדר קרב סרז’נט בריטי ושאל למעשינו.

“אנחנו סטודנטים,” אמרנו, “ובאנו בכוונה להגן על בעלי־החנויות מהפורעים והבוזזים.”

מידע זה מילא את הסרז’נט השתאות ושאט־נפש גם יחד:

“On King George Street you see the bloody Hagana, but when it comes to fighting – they are sending students!”

בו־בערב, אם אינני טועה, נשלחנו לבתי זִיבְּנבֶּרגן, כדי להגן על מאה שערים ובנותיה. כך, מכל מקום, גוייסתי למלחמת העצמאות.

כך, לערך, גוייסו מחלקות הסטודנטים, שנשאו בחלק נכבד מנטל הקרב על ירושלים והיישובים המבודדים סביבה – גוש עציון בדרום, עטרות ונווה־יעקב בצפון, ישובי הפרוזדור עד מוצא ועד הרטוב במערב. מי שנמנו עם הרזרווה של הפלמ“ח נקראו ליחידותיהם, האחרים היו לעמוד־השידרה של שני גדודי החי”ש בירושלים – “מכמש” ו“מוריה” – שבסוף פברואר מנו 1,271 לוחמים, בנים ובנות.²

לא על כל המבצעים הרבים שהשתתפו בהם הסטודנטים אני בא לספר, ולא את כל הנופלים אמנה כאן. כל כוונתי להחזיר לזיכרון כמה מבני־דורי, להדליק נר לנשמת אחדים מאותם נערים מחוננים וטהורים, אשר רק מהמרחק הזה מתגלה מה אבד לכולנו כשנעקרו מארץ־החיים בטרם הבשיל פריים.

*

בתחילה היה הכל מאולתר, ואף שידענו, כי באיזשהו בניין (בית הקרן הקיימת, מול בית המעלות) יש לגדוד, “מכמש”, איזשהו מג“ד, שלום דרומי, מבחינתנו היה המ”מ המפקד העליון ורק אי־שם מעליו, המ“פ. בקבוצות קטנות, חוליות, כיתות, נשלחנו לאזורי־התפר שבין השכונות העבריות לערביות. מבתי זיבנברגן נשלחנו, כמה “וטראנים” בני עשרים פלוס, להגן על מושב הזקנים בליפתא. שמואל שמעוני (לימים מנהל תיכון חדש) ואני נבחרנו בשל “מומחיותנו” ב”ברן“, אחד המקלעים היחידים בעיר. המ”כ היה דב בן־דרור, מאוחר יותר ממגיני גוש עציון ולימים מבכירי האוצר. אזכיר עוד את נועם גרוסמן ואתו צעיר רך, סמוק לחיים, יוצא הולאנד, קותי (שם משפחתו אינו זכור לי עוד). שניהם נפלו כעבור כמה שבועות בשועפת.

מהר מאוד נהפכו החוליות והכיתות למחלקות ולפלוגות. בפלוגה של ריצ’י היו שלוש מחלקות, בהן אחת של תלמידי מדעי הרוח ואחת של תלמידי מדעי הטבע שנשלחו לגוש עציון, ומפקדיהן היו מנחם אבירם (“מן”) ויהויכין קנולר (“ג’וחה”). לאחר זמן היה יהויכין מ"פ בגדודנו. בגמר לימודיו, עבד ככימאי, אם איני טועה, במפעל האשלג בים המלח. ערב ששת הימים נהרג בעלות הג’יפ שנסע בו על מוקש.

אנחנו הווטראנים התרכזנו במחלקה השלישית, בפיקודו של בועז שכביץ (לימים חוקר הספרות והלשון העברית). הוצבנו ב“היוזם”, מלון־פנסיון בעיבורה של תלפיות, שיזמה קבוצת חיילים משוחררים. שלוחה יפהפיה זו אבדה מזמן מתחת ל“דיפלומט”, “גני יהודה” וכל הבנייה האדירה בין תלפיות לארמון הנציב. אבל בחורף ההוא היה “היוזם” סוף העולם – מדבר יהודה במזרח; צור־באחר בדרום; ארנונה, שאף בה ישב כוח קטן מהגדוד, בינינו לרמת רחל.

בלי־משים התגלגלנו חזרה מסטודנטים לחיילים, אמנם בלי מדים (להוציא מה שנשאר לנו מהצבא הבריטי, באטל־דרס ומעיל חורף שצבעתי לשחור אזרחי), עם נשק מוצנע, בחצי מחתרת. כינוי הצופן של הפלוגה היה “פלט”, והכתובת למכתבים היתה “קפה פינתי”, מול קולנוע “תל־אור”. מכתבים, צרורות, אפילו משלוחי־נשק, הכל היה ממוען: “קפה 'פינתי’ – אצל אֶמי”.

רק לאחר זמן גילינו, כי אמי, היום ד"ר עמנואל ריקליס, הוא קצין השלישות שלנו. אמי עצמו נפצע, עבר לתפקיד אחר, אך הכתובת הפלוגתית לא שונתה עד לשיירת נבי דניאל, בסוף מרס, כשהוחלפו אנשי הפלוגה. אני מודה לאמי על שריענן עכשיו את זכרוני.

אבל כאן כבר הקדמתי את המאוחר.

ב־11 בדצמבר 1947, במארב על שיירת אספקה לגוש עציון, נפלו עשרה לוחמים, בהם המ"כ, יצחק פוחס חברנו. כמה שיירות שנשלחו אחריה, לא הותקפו.

ב־12 בינואר שוגרו חמש משאיות טעונות אספקה והרבה חומרי־מלחמה – תחמושת, רימונים, בקבוקי מולוטוב, מה לא. את השיירה ליוו חמישה־עשר לוחמים, שישה ממחלקת הסטודנטים ב“היוזם” ותשעה נוטרים. המפקד היה ממחלקתנו, מנחם מרגליות, שש שנים בצבא הבריטי, בהן שירות ב“קומנדו”. בשיירה נסע גם – בדודג' חדש, מודל 47', אם איני טועה – המפקד הנכנס של הגוש, עוזי נרקיס. פעמיים הותקפנו במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, הן בצאתנו אחר־הצהריים הן בשובנו באשמורת האחרונה. היה זה נסיוני הקשה הראשון בתש“ח (משהו מזה נכנס לסיפורי “יום ולילה”, נדפס לראשונה ב“אורלוגין”, 1951). לכפר עציון הגענו בלי אבידות ועם שקי ה”שֵׁדית", הרימונים ובקבוקי המולוטוב, שעליהם ישבנו זקופים כנרות, מכוונים “סטנים” קיצרי טווח לעבר מקלעים שירו בנו מגבעות רחוקות ממזרח לכביש.

בשובנו באשמורת האחרונה מכפר עציון חיכו לנו במבואות בית־לחם חמישה מחסומים ומארב־מקלעים, ובין הפרות והתרנגולות שהועמסו בגוש על המשאיות שלנו, ניסינו גם להשיב אש וגם לפרוץ את המחסומים ולהגיע איכשהו עד משטרת בית־לחם, שלעזרתה קיווינו.

הדודג' החדשה ושתי המשאיות נשארו על המחסומים. חבר קיבוץ רבדים ושניים מן הנוטרים המלווים, נהרגו. דן עצמון, איש מחלקתנו, נפצע קשה בבטנו מצרור מקלע. רק בזכות תרמיל חובשים, שבועז כפה עלי בפקודה, הפעלתי גם בתש“ח את הכשרתי כחובש קרבי בחי”ל. רק אחרי חודשים ארוכים בבית־חולים החלים דן מפצעיו, סיים את לימודיו והיה לד"ר עצמון, שלזכותו נזקף זן משובח של חיטה, המניב יבולי שיא של גרעינים. כל סיפור השיירה ההיא³ קשה ואכזר, אך כאן אזכיר רק עוד זאת: עצמות שני הנוטרים שהושארו מאחור, נמצאו רק אחרי מלחמת ששת הימים, ואז הובאו לקבר ישראל.

לאחר שיירה זו שוב לא ניתן היה להסיע על הכביש רכב בלתי משוריין. יומיים אחר־כך פתחו מאות מאנשיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ורבים מכפריי הר חברון במתקפה כבדה על גוש עציון. אמנם, ההתקפה נהדפה, אבל לגוש היה עכשיו צורך דחוף בתגבורת ובתחמושת.

כך גמלה ההחלטה לשגר ברגל תגבורת לגוש, מהלך שלושים קילומטר בדרך הררית קשה, בליבו של שטח עוין. מחצית מחלקת הל“ה היתה מן ה”רזרוויסטים" של הפלמ“ח ומחציתה ממחלקות החי”ש בבית־הכרם וארנונה. כמעט כל הל“ה נמנו עם ציבור מצומצם זה שמסופר בו כאן, תלמידי האוניברסיטה. מחלקת ההר, הל”ה, היתה לאגדה עוד בעצם ימי המלחמה, ושירו של חיים גורי, “הנה מוטלות גופותינו”, שנכתב במקום שליחותו באירופה ונדפס סמוך לארוע, הרטיט את לב חבריהם בירושלים, שהיטב ידעו כי המלחמה הכבדה כולה לפניהם. בלי להפלות חס ושלום בין דם לדם, מבקש אני לספוד על עוצמה רוחנית זו שאבדה לכולנו בנפול הל"ה, מהזוהרים בפרחי הדור. הנה עיקרו של מכתב, ששיגר נועם גרוסמן למשפחתו למחרת נפילתם:

עודני נמצא תחת הרושם הכבד של האסון שאירע אתמול בהרי חברון. את כולם עד אחד היכרתי. עם כולם הייתי יחד בהרבה הזדמנויות, ועם כמה מהם השתתפתי בהפחתת מספר ערבים ובתיהם מן העולם. וכשאתה קורא בעיתון שוב ושוב את רשימת השמות המלאה, הלב מזדעזע ואין אתה יכול להאמין. אני מסתובב כל היום כמטורף, כשהם כולם עומדים לנגד עיני. דני מס (בנו של ראובן מס המו"ל), בחור צנוע, חרוץ, אמיץ, תמיד חיוך על פניו. הוא היה אתי יחד בכפר עציון שבוע לפני ההתקפה ועבדנו יחד להגנת המקום. אולי הודות לו החזיק האיזור מעמד. היה יושב אתי בערבים, שותה קפה, היינו משוחחים עד שעה מאוחרת. בתקופת המאבק ביצע מבצעים נועזים, שלוא היה לנו צבא סדיר, היה מקבל מדאליות על אומץ בעבורם. מאחדים מהם יצא בנס. היה מרושל תמיד בתלבושתו, לא מגולח, אבל איש־העבודה, איש־השדה. שש שנים שירת בפלמ“ח. השנה צריך היה להשתחרר ועם פרוץ המאורעות נקרא שוב ככל בחור. הוא היה המפקד בה”א הידיעה ב’ארגון'. בחור־חמד.

ברוך פת. תלמיד האוניברסיטה. בחור נמוך, בעל שפם גדול, תמיד עליז. שחקן בקבוצת כדורגל של האוניברסיטה – זה היה ה’הובי' שלו. הביא לי פעם חבילה ששלחתם אלי, לכפר עציון. לפני שיצא אמר שהוא מרגיש שלא יחזרו מדרכם. איזו אינטואיציה!

אליהו הרשקוביץ. בחור בריא, פיקח. יום לפני צאתו אמר (מתוך צחוק) שאם לא יחזור, מונחת צוואתו בשולחן הכתיבה. דוד טש – סטודנט גם כן. הוא היה בביתי מספר פעמים. אהבנו להתלוצץ יחדיו. בעל הומור לגלגני. גם הוא בחור חמד. יעקב כהן, עודד בנימין (תלמיד הגימנסיה) – שניהם סטודנטים. האחרון גר לידי בבית־הכרם. ועוד כל הרשימה הארוכה הזאת – ממיטב הבחורים – – – אתה אומר לעצמך, זוהי מלחמה. ומלחמה, אני אומר, אינה חברת־ביטוח. וקרבנות מן ההכרח שיפלו. אבל אין הדבר כן כשאתה מכיר את האנשים אחד־אחד, כשישבת אתם יחד, טפחת להם על השכם, שתית עם כמה מהם ביום הקמת המדינה. שוב אכנס למסעדה הקואופרטיבית, מקום שהייתי פוגשם, אבל אף לא אחד מהם יברכני עוד לשלום – –

כעבור ששה שבועות יצא נועם בראש כוח של אנשי פלוגתו, רובו מפקדי מחלקות וכיתות, להציב מארב לתחבורה הערבית מצפון לעטרות. הכוח נתגלה, כותר ובקרב נפלו נועם וחמישה־עשר מאנשיו, בהם קותי ועוד חבר, שב־29 בנובמבר שתה אתנו, בחדרנו, נתן פרלמן.

בין ההחלטה בעצרת האו“ם לבין ההכרזה על הקמת המדינה, עברו יותר מחמישה חודשים. אל שרידי מחלקות הסטודנטים צורפו מחלקות חי”ש שהועלו מהשפלה, ולעומתם נשלחו חניכים – בהם מן הווטראנים ב“היוזם” – לקורס הקצינים הראשון של צה“ל ב”דוֹרָה", ליד נתניה.

בזכרוני שמורים שמות כמה מבוגרי הקורס, ששבו לירושלים:

מאיר חפץ, מהגדוד שלי בבריגדה, מהמעולים בחברינו, מ“פ ב”בית חורון", נפל בקרב סביב ארמון הנציב, ערב ההפוגה השנייה;

דוד שוהם, מפקד המסייעת וסמג“ד “בית חורון”, בעתיד מ”נערי אשכול" באוצר, מאוחר יותר בנקאי בכיר;

יהודה ארבל, היה למ“פ בגדודנו, שירת שנים במשטרה, עמד בראש השב”כ בשטחים. סיפור־חייו המרתק והעצוב הסתיים לפני כמה שנים;

מנחם מרגליות הנזכר למעלה, בעתיד גם הוא מבכירי האוצר;

אהרן קמחי, נכנס לתש"ח עם “מדליה צבאית” בריטית על הצטיינותו בחזית איטליה, יימנה גם עם “נערי אשכול” והבנקאים. החליף את “רבי” כקצין קשר במחוז ירושלים.

אריה אורי, פגשתיו באיטליה, בבית־החלמה צבאי קרוב לחזית, מפקד אמיץ־לב בגדודנו, שנים רבות חבר מעגן מיכאל, איש־ספר שזכה לראות בעודו בחיים בפירסום ספר־שיריו המיוחד, “לזלמן מזמור”.

מפקדים חדשים אלה שבו באחת השיירות, שפרצו לשעה את מצור ירושלים. אז כבר חדל למעשה “מכמש” להתקיים. אנשיו ומפקדיו היו נצורים בגוש עציון ובעטרות ונווה יעקב, פזורים בכל המרחב, נופלים בשחיקה המתמדת.

היה גם מפקד פלוגת מוצא־ארזה, חברנו נחום שושני. ערב מבצע נחשון (גם כינויו היה נחשון, אך בלי קשר למבצע), יצא נחום בראש כיתה לסיור לעבר צובא. משנתקלו בכוח ערבי גדול, נשאר הוא עם מקלע לחפות על נסיגת אנשיו, ולא נמצא עוד. שמו חקוק עם שמות כל הלוחמים שמקום קבורתם לא נודע, ורק בלב אוהביו עודנו יפה, זוהר, אמיץ־לב ותמים, בן עשרים ושתיים לנצח. סיפור בתוך סיפור על נחום: כמה חודשים אחרי שאבד, בעודנו חופרים בסלע, בצד חומת המנזר הצרפתי, עמדות “בזה” לקראת הקרב האומלל על ארמון הנציב וכביש יריחו, סיפר לי לפי תומו אחד מאנשינו מחלקת המק“ב, בחור מבויש בשם לוינסון, כי גם הוא היה בסיור כיתתי זה שנחום החליף בו את המ”כ המפוחד כ“מופת אישי”. אכן, סיפר לוינסון, הכיתה נסוגה והמפקד נשאר לחפות עליה. בזעם ריטרואקטיבי על מות נחום, הוריתי בליל הקרב ללוינסון לשמש לנו “חיפוי אחורי” אי־שם ליד הכביש לצפון־תלפיות. בהרחקתו מהקוו, אמרתי באיוולתי, אעניש אותו על הפקרת נחום. פה ושם ירו הערבים כמה צרורות, אבל ליל ה־17 באוגוסט ההוא שמור בזכרוני כלילה חמים ודי שקט. והנה בא אלי בריצה צ’יקי סגני ומודיע לי, שלוינסון נהרג.

איך, ריבונו של עולם?!

כדור בודד פילח את קסדתו דווקא מאחור, ליד הכביש. קול לא השמיע.

וחודש אחד לפני כן, ב־18 ביולי, נפלו בשלושה קרבות שונים: “רבי” (בנימין אלחנן), שבהפוגה הראשונה ירד לפקד על מחלקה בכוח־הנחיתה שהתארגן אז, נפל בקרב הכושל בבית עפא. יוסקה קבקר, בקרב על בית טול. ברוך אמון, עם קבוצת לוחמים גדולה, בחירבת אבו־לחם.

אנשים כה מעטים, חללים כה רבים. גדוד “מכמש” פורק הרבה לפני־כן (זוכר ד"ר ריקליס, הוא “אמי”), בטכס שנערך בדיר יאסין החרבה בחול המועד פסח. שרידיו צורפו ל“מוריה”.

לא כולם. מדינת ישראל עמדה לקום. סדרי־גיוס של מדינה החלו להחליף, ולא בלי קשיים, את ההתנדבות. היה צורך בסגל לקליטת המגויסים החדשים ואנשי הגח“ל, שלארץ עמדו להגיע בצאת הבריטים ולירושלים בהיפתח הכביש. מ”פלט" ומגדוד “מוריה” הורכב קורס מפקדי־כיתות במחנה שנלר. המ“מים הנזכרים למעלה, יוצאי קורס זה וחבורת מ”כים בני שמונה־עשרה שהגיעו מהקריות, היו לשלד הפיקודי של גדוד 62, “בית חורון”, בראשותו של מאיר זורע (“זרו”), ששירת כקצין בחי“ל וזכה ב”צלב צבאי" בריטי על הצטיינותו בחזית.

באותו יום שישי לא נשכח, כשהוכרז במוזיאון בשדרות רוטשילד על הקמת מדינת ישראל, נע גדודנו החדש בין הפגזה להפגזה לקרית ענבים, מעלה החמישה, אבו גוש, נווה אילן והמשלטים על הכביש, בואכה שער הגיא. מי ששיחק מזלו, כמוני, הצליח לשמוע ברדת היום – כמוני, בין נסיעות משנלר לקרית ענבים וחזרה – בבית הכרם ותוך הליכה חזרה לשנלר, בעד החלונות הפתוחים של שכונת “המקשר”, את שברי מגילת העצמאות משודרים ב“תלם שמיר בועז”, תחנת־השידור המחתרתית של ה“הגנה”, מאותה שעה קולה של ישראל הריבונית.

*

מלחמתה של המדינה הנולדת בצבאות הפולשים החלה, ועתידה היתה להימשך כל השנה. רק באביב תש“ט, משנחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, התחילו הסטודנטים להשתחרר ולשוב – למגויסי מלחמת העולם היתה זו שיבה שנייה ולכמה מאתנו שלישית – לספסל הלימודים. רבים מנופלי הר הצופים לא זכו אפילו לראות את ד' באייר תש”ח.

המלחמה רק החלה. עד הסוף לא ידעה ירושלים קרבות קלים. הכאוב בהם, והזכור היטב ל“בית חורון”, היה הניסיון הכושל השני לפרוץ דרך שער ציון ולהגיע לרובע היהודי ואל הכותל. וכך גם עתיד הכל להתאבן. תשע־עשרה שנים­.

קצת מאותם סטודנטים, שנקראו ב־2 בדצמבר 1947 מתוך אולמות האוניברסיטה למלחמת תש“ח, שבו להר הצופים כבר אחרי הסכמי שביתת־הנשק, שעל־פיהם הותרה שהיית כך וכך שוטרים בשטח המפורז, שכלל את האוניברסיטה ואת בית־החולים “הדסה”. עודני זוכר את המדים הכחולים של משטרת ישראל שקיבלנו במפקדת המחוז, היום מגרש־חנייה לבאי תיאטרון ירושלים. ששה שבועות עשיתי בהר המפורז, המנותק והריק מכל אותם חיים צעירים ששקק בימי־לימודי הקצרים בו בין המלחמות, כל שנת הלימודים תש”ז וסימסטר מרוסק אחד בתש“ח. שוטטתי בין אולמות הרפאים של בית־רוזנבלום, מאולם־ההתעמלות למגרש הכדורגל הצופה אל החומה, מאמפיתיאטרון נפתח מדבר יהודה, ואני עומד שם, מתאמץ לשווא לשמוע את קולות חברי, שתצלומי המשותף אתם בתש”ז שמור אצלי עד היום. הם, כבר אז, לא היו בין החיים.

ובקיץ 1967 עלינו שוב להר הצופים, ואנחנו בני ארבעים פלוס, כפליים מגילם של חברינו המתים, אלה שאתם ירדנו בבוקר ה־2 בדצמבר 1947 למלחמה. עוד שנה, עוד שנה – וכבר שלושים שנה, ורק בזיכרון החיים מתחברים ההר והאנשים של ראשית תש"ח.

*

ולא הזכרתי אלא ברמז את המכי“ם בני השמונה־עשרה שעלו מהקריות וכמה מהם נפלו בקרב ה”ראדאר" עוד בטרם למדנו את שמותיהם. ולהבדיל בין החיים לבין המתים, לא הזכרתי אחד מהם, סמל המרגמות אליעזר סיני, בעתיד מטובי התפאורנים בתיאטרון הישראלי.

גם לא את יהודה תגר (הוא יודקה תג’ר, הוא פישקה בפלמ"ח), מפקדי במחלקת המק“ב ומאוחר יותר מ”פ המסייעת. זמן־מה אחרי המלחמה נעלם לנו מפקדנו החייכן והנינוח, כמו נגוז. רק כעבור עשור, בשובו, התגלה לי היכן היה כל השנים – הוא יצא “בשליחות עלומה” לבגדד, נתפש, נדון למוות, עשה עשר שנים בכלא העירקי ורק בדרך נס שוחרר וחזר. שבע שנים מאוחר יותר הצטלבו גורלותינו שנית, והפעם בנסיבות נעימות יותר, בשגרירות ישראל בלונדון.

ומה רבים השמות שלא הזכרתי, אם כי בזיכרון חיים גם ההולכים מאתנו, שורה ארוכה, ארוכה, גם המתהלכים אתנו בארץ החיים עד עצם היום הזה.

לא אחת, בפקוד אחת העוויתות המחזוריות את ביקורת הסיפרות, ואחוזת איזו בהלה היא נחפזת לקטלג את היצירות שנכתבו בשלושים – עשרים, חמש, שלוש השנים האחרונות, ששת השבועות האחרונים, ולסווגן באורח מדעי דורית, נושאית, זירמית ואסכולאית, מתעורר פתאום, כראשי־אצבעותיה של רגל קטועה, זיכרה החי של אותה הוויה רכה ואכזרית, נלבטת ומתאגרפת, שואפת־צל ונטולת־מסתור, ימי תש“ז־תש”ח על הר הצופים, בירושלים וסביבה, זכר אותם סטודנטים מעטים, שיחד הצטרפו לציבור ייחודי וססגוני יותר משאפשר להעלות על הדעת.

מאז תש"ח הלא־רחומה, הקטלנית, ובמהלך שלושים השנים האלה, נסוגו מקומם וזמנם וזיו־עלומיהם ויפי־נפשם אל האין־מקום והאין־זמן, ורק את הכאב הזה, כאב־מה־שלא־סופַר, הותירו אחריהם בלב חבריהם החיים.

והן חרף כל מה שנאמר ונכתב מאז על המעטים ההם – כמה לא

סופַר, דבר לא סופַר.

ערב יום העצמאות תשל"ח, 10.5.1978

העובר בקטע זה של רחוב יפו, מצומת בנק “ברקליס” לשער יפו שבחומה, לא יאמין שכאן היה לפנים אחד השוקקים והצבעוניים במרכזי־המסחר של ירושלים. לי עצמי זכורה תקופה זו קצת במעומעם, שכן את העיר חילקו הבריטים לאזורי־ביטחון מגודרים ומבוצרים כשלוש שנים לפני שפרצו הערבים למרכז המסחרי הסמוך – ביום השלישי לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית – העלוהו באש ופתחו בזה במערכה על ירושלים.

כלומר: כבר שנתיים־שלוש לפני פרוץ מלחמת העצמאות, שיסעו שלטונות המנדט הבריטי לגזרים את ירושלים זו המעורבת, רבת־הפנים, הפרידו אלה מאלה את היהודים והערבים, ואת עצמם כלאו מאחורי גדרות־תיל וקונוסי בטון (“שיני דרקון”). היה מעבר בצד גדרות־התיל והמחסומים שהקיפו את אזור (ZONE) ג’נרלי, הדואר המרכזי, מגרש הרוסים, העיריה ו“ברקליס” – אבל נעים זה לא היה. גם ב“משולש” הירושלמי היתה דריכות מתמדת. זכורה לי היטב שעת־ערבית בשבת קיץ אחת, אנחנו עולים ברגל מבית־הכרם לסרט ב“עדן”, פוסעים לתומנו ברחוב יפו עם אדוקי ירושלים המלווים את שבת־המלכה – ולפתע מתמלא האוויר צרורות “ויקרס”, מיקלע בינוני שקולו וקיצבו היו זכורים לי היטב מהחזית האיטלקית. לפתע פתחו הצנחנים הבריטיים (ה“כלניות”) בעמדת־הירי מתחת לאריה של “ג’נרלי” בירי אינפילדי מעל לראשי טיילי־השבת, ובתוך שניות התרוקן הרחוב. נפגעים לא היו, אבל נעים גם זה לא היה. הרבה לפני המלחמה, נזהרנו שלא להיקלע למצבים כאלה.

לא שמנענו רגלינו מחלקיה הערביים של העיר. כלל ועיקר לא. סיפור לעצמו היא הליכתנו ל“נעילה” ביום־כיפור תש“ז, לראות מה יקרה בהגיע המתפללים ל”לשנה הבאה בירושלים" ואיש אצ“ל, כמדי שנה ובניגוד מפורש לפקודת השלטונות, יתקע בשופר מתחת לעיני החיילים הבריטיים ולועי־כלי־נשקם. השופר תקע, החיילים והשוטרים קפצו לחלל הצר שלפני הכותל ו… גם אני נעצרתי ונכלאתי ב”קישלה“, אחרי חצות שוחררתי בהתערבות ראש הרובע היהודי, ו”תיק" עם צילום וטביעות־אצבעות נפתח לי למחרת…

סיפור שני: נסיעתנו ליריחו בראשית תש"ח, זוג יהודי בודד באוטובוס ערבי, בצירוף לא־מובן־היום של משובה, קלות־דעת וביטחון שאת כללי־האבירות יוסיפו שני הצדדים לקיים אפילו תפרוץ המלחמה, שבאותם ימים כבר היתה מאחרי כתלנו. עובדה: בשלום ירדנו ובשלום עלינו חזרה באוטובוס כזה, שוב לבדנו, לירושלים.

בקטע שוקק וצבעוני זה של רחוב יפו שוטטנו לא מעט, אנחנו הסטודנטים של שנת השלום היחידה (היא גם שנת ה“מרד” ה“מאבק” ו“תנועת המרי”) שבין שיחרורנו מהשירות בצבא הבריטי לכניסתנו למלחמת העצמאות. היה־היתה ירושלים כזאת, ואפילו בזיכרון איש חיצוני כמוני היא קבועה היטב, אם גם במעומעם.

*

פתאום: השניים בדצמבר 1947, שריפת המרכז המסחרי, ההתארגנות להגנת העיר, ראשית המערכה עליה. גם המבקר באיזור זה היום, יראה ממש בשפת מגרש־החניה הגדול, אותיות חקוקות באבן באותיות רומיות בחזית אחד הבניינים ההרוסים¹ – בית טאנוס. משם ועד לחומה נפתח כבר אז שטח־הפקר בין שני חצאי ירושלים, שני המחנות, שני העמים.

פרק שני זה שבין סוף מלחמת תש“ח לששת הימים, זכור לאנשים רבים יותר. זכורות גם הסמטאות, שבתיהן הנטושים והחרבים־למחצה נהפכו ל”סלאמס" חדשים בירושלים העברית, החצויה, זחלו וחדרו לשטח־ההפקר ממש. אחד הבולטים ועתירי־היוחסין שבבנייני־הפקר אלה, היה מלון “פאסט” (בנוהו גרמנים בשלהי המאה שעברה), שנעלם בינתיים אף הוא והיה כלא היה.

בסיפורי אין “פאסט”, כמוהו כ“בית טאנוס”, אלא מוצב קדמי בשפת שטח ההפקר. חיילי הלגיון הירדני מעל לחומה, ואנחנו מבוצרים בכמה מחדרי המלון הנטוש, ההרוס־למחצה. בין הלגיונרים לבינינו מפריד רק קטע זה של רחוב יפו, שעד לפני שנה־שנתיים היה שוקק־אדם. קירות האבן הירושלמית עמדו בהרעשות הכבדות, לא כן רעפיהם האדומים של גגות החנויות, הצמודות בגבן אל החומה, כמו מתוכה צמחו. את ההריסות, קונצרטינות־התייל, קונוסי הבטון, מחסות הלבנים וריקועי־הפחים, סגולה מפני צלפים, את ההתפוררות הנמשכת, שנים על שנים – זוכרים ודאי רבים.

למזלם של לוחמי ירושלים, שאפילו מדים לא ניתנו להם, היה חורף תש“ח מן הפחות גשומים והפחות קרים שידעה העיר. לא כן חורף תש”ט, שהיה משופע בגשמים, ואולי בוגד בי זכרוני, אנחנו כבר חיילי מילואים והימים ימי חורף תש“י. לא, זה היה בתש”ט, שכן הירדנים שעל החומה ירו עדיין בכל מה שזז, ואנחנו הקפדנו היטב על כללי התנועה בהסתר. בינינו היה הרחוב, הנהרס והולך לעינינו, כל תנועה חשודה למרגלות החומה גוררת מטחי־יריות ושלשול רימונים.

*

אלא שתנועה בשטח־ההפקר היתה במידה ידועה חלק מתפקידנו. היה עלינו להבטיח, שבחסות החשכה לא יתגנב האוייב לחנויות ההרוסות ולא יתבצר בהן למטרות צבאיות, או לשם “קביעת עובדות מדיניות”. התנועה בשטח־ההפקר היתה גם חלק מאישיותנו. בכל פה אכלה בנו הסקרנות: האם צמודות החנויות לחומה ממש? האם ניתן להסתנן לתוכן בעד פתחים אחוריים, וכיצד? ובכלל, מה העניינים שם בפנים?

עודני זוכר את המטר הכבד בלילה, שחדרנו בו לראשונה לשטח־ההפקר, חוצים בזהירות את הכביש הזרוע שברי־רעפים ושאר מיני פסולת, ממש מריח את השק הגס שחבשתי לראשי ואשר הלך ונספג מים. אך האם לא הספיקו הבעלים לנעול את חנותם? ההיה התריס הגלי מורד, ופרץ אותו מישהו שקדם לנו? האם פגזים ריסקו את הכניסה? דווקא פרטים אלה (לא קשה למצוא לכך הסבר פסיכולוגי) נמחו מזכרוני.²

בזכרוני, אנחנו אפופים חשכה גמורה. בפנס־כיס, שהאהלנו עליו בשק, שלא יבקע אורו דרך החורים שבגג ולא ימשוך אלינו את הלגיונרים שעל החומה, אנחנו מגששים דרכנו לתוך החנות. זה זכור לי היטב – והן ריח חנות־ספרים עזובה שונה כל־כך מאותו ריח אחר, שאף אותו אוצר זכרוני עד היום, ריחה של ספריית ספיר בקומת הקרקע של בניין ועד־המושבה, שכל ילדותי החלפתי בה ספר ליום. הספרים בספריית ספיר היו כמעט כולם משומשים, כרוכים מחדש, מסופגים בטביעות כל הקוראים שקדמו לי. שונה מעיקרו ריחם העז והכלוא של ספרים אלה, מדפים על גבי מדפים, קירות ספרים, שפנס־הכיס חושף והולך. הריח היה ריח חללה האפל של החנות העזובה למרגלות החומה, ריחם הדחוס והמגרה של ספרים חדשים שהעבישו.

המטר העז המשיך להכות על רעפי־הגג, לקלוח בעד החורים הפעורים, ונעלינו בוססו בשלוליות. מהר מאוד סיגלו עצמן עינינו לאורו הקלוש של הפנס וכבר הכילו את מלוא־מידותיה של החנות, אומדות אוצר גדול זה של ספרים, ההולכים ונשחתים בשטח־הפקר. בכמה מקומות ממש ראינו את המים קולחים מן התקרה המחוררת, אבל ריח הרטיבות והעובש מילא את החנות כולה. במוקדם או במאוחר צפוי לכל אלפי הספרים גורל אחד – כלייה.

האם הקדימו אותנו אחרים, והם שהפכו מדפים עמוסי ספרים? ואולי נעקרו מדפים ונשמטו ספרים מהֵדף ההתפוצצויות? מי יודע? על הרצפה התגוללו הרבה כרכים נפוחים ממים, מתמוססים, מתפוררים. ובכל־זאת, רובם ניצב עדיין על המדפים – מאות רבות, לא, אלפים, חדשים, יקרים.

העיקר היה לא בזה. שנה, שנתיים (יותר?), עברו מאז ניטשה החנות בשטח־ההפקר, אולי כבר בראשית חורף 1948. פחות משלוש שנים לפני כן הסתיימה מלחמת העולם, ורק אז התחדשו הייצור, הסחר, התובלה הימית, נחלצים משש שנים של הגבלות חמורות, שנים שבהן היה מרוכז כמעט הכל במלחמה. רבים מהספרים, שראינו אותו לילה בשטח־ההפקר – יודע אני היום – נדפסו בשוב דור שלם של אמריקנים ובריטים צעירים מהמלחמה, מתפרץ אל האוניברסיטאות, בהול להציל משהו משנותיו האבודות, בולע ספרים כאחוז בולמוס, מחפש את היגיון הזמן המטורף שזה אך הגיע לקיצו, אולי יותר מכך את הגיונו של העתיד, שבימים ההם היה כולו תקוות והבטחות, לא שום ממשות ברורה. ספרים אלה, שרובם נדפס בניו־יורק ובלונדון בשנים 1945–1947, מצאו דרכם גם לחנות זו שלמרגלות החומה.

כך היתה גם עמידתנו בלילה ההוא – סטודנטים בני־הזמן, רובנו יוצאי שתי מלחמות, מסוחררים, צמאי־דעת, דעתנו משתבשת למראה אוצר מתמקמק זה שבשטח־ההפקר, רק הושט ידך וקח.

וכך החלה אותה גניבה ספרותית גדולה.

למזלנו, אפשר לומר, לא פסקו הגשמים כל אותו שבוע. למחרת עשינו את כל הסידורים מראש – הישגנו שקים יבשים, הכינונו פנסי־רוח, ומדי לילה, משהתכסתה הארץ חושך ונפתחו ארובות השמים, היינו יוצאים ממלון “פאסט” בפתח אחורי, מסתנננים בין קונצרטינות התיל בפירצה שהיכרנו רק אנחנו, חוצים בשפיפה עמוקה את רחוב־ההפקר, כאחוזי־בולמוס ממלאים את שקינו במיטב הספרות העולמית, בפירותיה המופלאים של רוח־האדם.

הספרים בחנות זו היו כולם באנגלית (ושמא רק בזכרוני זה כך), מכל טוב המו“לים האמריקניים והבריטיים, מה”אודיסיאה" והטרגדיות והקומדיות היווניות ואריסטו, עד ניטשה, שופנהאור, צ’כוב וליליאן הלמן, מ“קאנדיד” עד לרומנים של וירג’יניה וולף ותומאס וולף בהוצאת Modern Library ו־Random House; מבחר מסחרר מבין 977 הספרים ברשימת Everyman’s, ואזכיר רק את “עלייתה ונפילתה של הקיסרות הרומית” של גיבון ואת “מסעה של הביגל” של צ’ארלס דארווין. ואיך אשכח את “הציביליזאציה של הריניסאנס באיטליה” מאת יעקב בורקהארדט בהוצאת Phaidon ואת כתבי ג’ורג' ברנארד שאו בהוצאה נדירה, Bernhard Tauchnitz, Leipzig, 1923. וכרכי ההיסטוריה הבריטית של ג. מ. טרווליאן בהוצאת Longmans, Green. וספריית ספרי־היסוד בפסיכולוגיה בהוצאת Kegan Paul, בכללם “טיפוסים פסיכולוגיים” של יונג. והוצאות Viking ואוקספורד וקיימברידג ומה־לא.

ובאמת, מה לא משך את ליבנו בימים הפרועים ההם? שקים מלאי פסיכואנליזה והיסטוריה וביוגראפיה וספרי־מסע, אך בראש וראשונה, ספרות־העולם (איזה מבחר משכר של רומנים, קצתם ספוגי־מים ועבשים, רובם חדשים ורעננים!) משכנו באותו שבוע גשום של תש"ט (או תש“י, או תש”ח) מהחנות העזובה, כורעים תחת משאם גנבנו את שטח־ההפקר.

מה מביא אותי להודות דווקא עכשיו, אחרי יותר משלושים שנה, באותה גניבה ספרותית גדולה? הגירוי המידי היה התרגום העברי (מעשה־ידי אהרן אמיר) של “הבט הביתה מלאך”, ספרו הראשון של תומס וולף שראה עכשיו אור אצלנו. למיטב ידיעתי, זה תרגום עברי ראשון מיצירתו, להוציא קטע מן המסה “סיפורו של רומן”, שאשוב אליו למטה.

היום איני יודע איך ועל סמך־מה בחרתי בספרים שקניתי בלילות ההם במשיכה, ואם כבר היכרתי את שמות כל אותם סופרים – מנין?

ובכל־זאת, בצד ספרים שכבר הזכרתי, היו גם תרגום אנגלי של כרכי בחיפוש אחר הזמן האבוד מאת מארסל פרוסט; מבחר מיצירת ג’יימס ג’ויס; נובלות של יוזף קונרד; מבחר מחזות של אוסקר וויילד, או’ניל, קליפורד אודטס; האוטוביוגרפיה של בנימין פרנקלין, בלזק של סטפאן צווייג…

גם אינני משיג היום איך הצלחנו לקרוא משהו מכל אלה, ובזמן מועט כל־כך, אגב עבודה (צריך היה גם להשתכר); שירות־מילואים (שנקראתי לו לראשונה לא הרבה אחרי שיחרורי באפריל 1949, ולא שוחררתי ממנו סופית אלא כעבור שלושים שנה); לימודים (אינסוף ספרים בהיסטוריה עברית וכללית ובסוציולוגיה של עם ישראל); גם כתיבה (עם הקריאה המסוחררת בספרי־ההפקר נכנס לתוכי אז גם דיבוק זה).

עובדה.

בקריאתי הייתי מאוד פוליגמי – מתאהב מהר, הרבה, ובדבר־והיפוכו בעת ובעונה אחת. לבי יצא אחר מחזותיו של צ’כוב בתרגום האנגלי (של קונסטנס גרנט). גיליתי לראשונה את וירג’יניה וולף, ואם כי קראתי גם את אל המגדלור וחדרו של יעקב, התאהבתי עד שיכרון במרת דלאוויי, שחשבתיו למעשה־האמנות המעודן והמושלם ביותר. אהבתי את “דאבלינרס” של ג’ויס, אבל קטעים מ“פינגאן’ס ווייק”, שהיו באותו מבחר, המאיסוהו עלי לשנים. אנסתי עצמי לקרוא את פרוסט, אבל עודני בחזקת מי שקרא דפים רבים, אבל לא סיים אפילו אחד מכרכי בחיפוש אחד הזמן האבוד.

כל אלה לחוד – ותומס וולף לחוד. שבתי וקראתי עכשיו, ובנשימה אחת, את המסה האישית הנפלאה של וולף “סיפורו של רומן”, ועם הקריאה שב וניעור בי אותו צעיר, שעשה אז את צעדו המהוסס הראשון לתוך הספרות, אולי גם משהו מאותם רגשות שאולי הציפוהו אז. ארבעת הרומנים אדירי־ההיקף של תומאס וולף אינם אלא רומן ענק, שעניינו איש צעיר הכותב רומן ענק. יצירתו של וולף אוטוביוגראפית במובהק ובמוצהר, ומהיותה כתובה בידי איש צעיר (וולף מת בן שלושים ושמונה, ואת שני ספריו האחרונים התקין והוציא לאור עורכו וידידו אחרי מותו), נכנסה ישר ללבו של איש צעיר, זה שאפילו לידו הכותבת אינו מעז לגלות את חלום הסופר.

קל למצוא מאה הבדלים ואחד בין “שורש היצירה” של תומאס וולף לבין שורשו של צעיר ארצישראלי בשלהי שנות הארבעים, וקשה לגלות קו אחד של דמיון. ובכל־זאת, השפעת אותה פגישה, כולה פרי הגניבה הספרותית הגדולה, היתה עמוקה. בין הספרים שנשארו אצלי (במרוצת השנים החלפנו בתים, ארונות ואהבות ספרותיות, ובכל עקירה נשרו עוד ועוד ספרים) – שרד The Portable Thomas Woolf, Edited by Maxwell Geismar, The Viking Press 1946, שראה אור כשמונה שנים לאחר מותו של וולף, שאפילו את שמו לא שמעתי עד אז.³

רק סקרנות שלוחת־רסן, שמשכה אותי לתוך שטח־ההפקר ורעב שאינו־יודע־שבעה, היקרו לי כל אותם סופרים – שהבלתי־צפוי והמשפיע בכולם על קרתן צעיר ומחפש כמוני, היה קרתן צעיר ומחפש, בנו של סתת מאשוויל, צפון קארוליינה, תומאס וולף (ובמסעותינו באמריקה פקדתי פעמיים את בית וולף באשוויל ההררית).

כששבתי היום לסיפורו של רומן, מצאתי בו מחדש שורות יקרות־ערך, ועודני חש כלפיהן קירבה ריגשית. תוקפן של כמה מהבחנותיו יפה לגבינו הישראלים עד היום. על ההבדל בין מה שכותבים אמריקנים מתוך עולמם־הם לבין שאיפתם להיות מעודנים מהמעודנים שבסופרי אירופה (בתשובה למכתבו של סקוט פיצג’ראלד, המבקר את וולף על היוליותו, על חוסר הריסון שבכתיבתו, על שאינו לומד מפלובר, כתב: “אל תפלַבר לי שום פלוברים, אל תבַאבר לי שום בובאריים, אל תזַלא לי שום זולַאים.”) המסה ראויה גם היום לתרגום ולקריאה, אולי יותר מהרומנים. הנה שורות אחדות בתרגום מהיר:

על ספרי מדברים תכופות כעל רומן אוטוביוגראפי. בהקדמה לספר מחיתי נמרצות נגד מונח זה וטיעוני היו, שכל יצירה רצינית הינה בהכרח אוטוביוגראפית וכי ספק אם מעולם נכתבה יצירה אוטוביוגראפית יותר מ’מסעות גוליבר'…

מסעו זה של תומס וולף דרך נבכי האוטוביוגרפיה ובמרחבי ארצו לעבר העיצוב הספרותי, הוא אותו משהו שמשך אותי בימים שעשיתי צעד מהוסס ראשון לתוך כתיבתי. כל־כך הרעיש אותי, שבמחווה אישית וכמוסה מאוד, שלגיבור הרומן הראשון שכתבתי אני, “החשבון והנפש”, נתתי את שם־המשפחה וולף, שאמנם הוא אמריקני־דרומי־גרמני (או אנגלי) מאוד, אבל בהחלט גם מאוד ארצישראלי־מזרח־אירופי (או ייקי) מאוד. חוק ההתיישנות, המתיר להודות בגניבה הספרותית הגדולה ההיא, מאפשר לי כבר להודות גם בזה.

11.7.1980

אינני יודע בזכות מה נמצאתי ראוי להשמיע דברים במעמד מכובד זה, אבל לי זהו רגע בעל משמעות אישית עמוקה. התחושה שממלאת אותי היא, שהיום נשלם מעגל שנפתח פה, על הר הצופים, בקיץ 1946.

באוטובוס מספר תשע עלה לכאן ביום ההוא חייל משוחרר משלוש שנות שרות בגדוד השלישי של החי“ל (“הבריגדה”), בחור בן עשרים, שתעודת בגרות אין לו ומאחריו חמש שנות אוניברסיטה של החיים, לוטש־יהלומים, רתך, רובאי. במה שיקרה על ההר תלוי היה כל עתידו: יעמוד בהצלחה מלאה בבחינות הכניסה ויתקבל כתלמיד מן המניין, יהיה דינו כאילו התנדב לצבא הבריטי הישר מספסל הלימודים, יקבל פטור משכר־לימוד ולמחייתו יוענקו לו חמש לירות בחודש. מכוח תמיכתה האיתנה של חברתו הסטודנטית וחוצפתו הוא, ניגש לבחינות, עמד בהן והתקבל כתלמיד מן המניין בפקולטה למדעי הרוח. החייל ההוא הייתי אני. את שנת הלימודים תש”ז ואת ראשית תש"ח עברתי פה, על הר זה. לא רק למדתי היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, אלא עלה בחלקי להיות שותף ועד לשעה היסטורית, שאבותי ואבות אבותי לא ידעו כמותה מי יודע מאימתי.

מכאן תחושתי המיוחדת במעמד זה ב“אַלמא מַאטר” שלי, הענקת תעודות מוסמכים לצעירים שחייהם עוצבו לא בטרם עצמאות, גם לא בישראל של הקו הירוק, אלא במדינה שמלחמת ששת הימים שינתה את גבולותיה ופניה, והיום היא קרבה שוב לפרשת־דרכים גורלית בקורותיה ובדברי ימי ישראל. מה שלדורי הוא ביוגרפיה, לדורכם הוא היסטוריה. אפילו בכביש המהיר תל־אביב ירושלים אני חש לא אחת כמהלך על כבלי מתח גבוה, פלאי והרה־סכנות זה, שבין 1948 ל־1988. מנין, אם כן, אותה תחושה לא־מרפה, שהקפיצה הגדולה בחיינו כאן בארבעים שנים אלה עולה מצד אחד על הדמיון הפרוע ביותר, ומצד אחר כאילו עודנו באמצע הריחוף על פני תהומות, בחינת הרשות נתונה, והכל עדיין צפוי?

באירופה של קיץ 1945 פגשנו את שרידי יהדות אירופה בצאתם ממחנות־ההשמדה, מהיערות, משנים של מנוסה ממבקשי־חייהם, צפינו בחורבן יהודי ואנושי כה מוחלט, שהיה עלינו בעצם להתייאש מעצם הסיכוי, שיישוב של שש מאות אלף יהודים יקים אי־פעם מדינה משלו, אולי להתייאש מעתיד יהודי כלשהו.

פה, על הר זה, נערך בקיץ 1947 כינוס עולמי ראשון אחרי השואה למדעי היהדות. זקן הסוציולוגים והדמוגרפים של עם ישראל, יעקב לשצ’ינסקי, דיבר על משמעות ההשמדה לדורות – מיליוני ילדים יהודיים שלא ייוולדו עוד משום שמעיינות הפוריות של יהדות מזרח אירופה נסתמו לעד. הימשכות רבים מאתנו אז ללימוד היסטוריה וסוציולוגיה של עם ישראל ביטאה יותר מכל תהייה קיומית.

לכאורה, לא קשה לשרטט בכמה קווים את המציאות של ראשית 1948 ולהקבילה לזו של ישראל 1988 ולעומד להכרעה בעתיד שלכם. בלי משים עברתי מ“אני” ל“אנחנו”, וכבר אני מציב “אתם” מול “אנחנו”.

אכן, מה שאביא בפתח דברי כזיכרון אישי מאוד אינו זכרוני שלי בלבד, אבל רק בדיעבד. מהצבא שוחררנו שנה אחרי גמר המלחמה, בקיץ 1946, ורק אז החלו נוהרים להר זה מאות צעירים, ולא כל־כך צעירים, משוחררי הצבא הבריטי והנוטרות, רזרוויסטים של הפלמ“ח ושאר יחידות ה”הגנה", פרטיזנים לשעבר, ניצולי מחנות ריכוז, גם חבורה גדולה של אמריקאים יוצאי צבא, שבאו ללמוד פה, כולם אחוזים בתאווה הכפולה, התאווה לדעת והתאווה לחיים.

לרעבוננו לדעת לא היה גבול, ולמזלנו הוענקה לנו שנה אחת של מורים דגולים ושל בית־הספרים הלאומי. מגדולי־הדור אזכיר רק את בנציון דינור ויצחק בער בהיסטוריה של עם ישראל, את ריכרד קבנר ואביגדור צ’ריקובר בהיסטוריה כללית, את אריה טרטקובר ורוברטו בקי בסוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל, את השעות עם מרטין בובר במבוא לסוציולוגיה ועם גדליהו אלון בשיעורי התלמוד. חיים שלמים אני ניזון ממעט הדעת שהספקתי לגנוב כל שעה וכל רגע בשנת השלום הקצרה ההיא, בין מלחמה למלחמה.

גם במהלכה לא נפסק המאבק בבריטים, ובאופק הלכו ונצברו ענני המלחמה עם הערבים, שדחו כל פשרה, כל חלוקה של הארץ המשותפת. היינו צעירים, שופעי סקרנות ואופטימיות אין־קץ. רעייתי ואני התגוררנו ברוממה, בביתו של צובחי מוסא, הוא עם משפחתו וצאנו בקומה הראשונה, ואנחנו כדיירי־משנה של דייריו היהודיים בקומה השנייה. מגורים דחוקים אלה הסתדרו היטב עם דבקותנו התמימה בדו־לאומיות נוסח “השומר הצעיר”. מי שיער שימי־החסד על ההר וברוממה הולכים וכלים, ובתוך שנה לא יהיו עוד בין החיים רבים מחברינו החדשים באוניברסיטה. ב־29 בנובמבר 1947 חגגנו את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית וכעבור יומיים, מהר זה, נקראנו – בעיקר החיילים המשוחררים חברי מחלקות הסטודנטים של ה“ההגנה” – למלחמת העצמאות.

*

הנושא שלי היום הוא ישראל של פרשת־הדרכים, שדורכם עומד לפניה, וכל דברי מכוונים אל השעה הזאת. גם מה שנשמע כעדות חיה בעלמא, מין Oral History זוטא, מכוון למתוח את כבלי המתח הקיומי הגבוה שבין שני צמתי סיפורנו האחד. אל ראשית זו אני חוזר רק משום שמהמרחק הזה, ו“מעל פיסגת הר הצופים”, מתגלה בפרופורציות נכונות מה שהתהפך כאן ובעולם היהודי מימי תש"ח ועד היום. ככל שיתוספו שנים לזמן ההיסטורי, תלך ותגדל הפליאה על הצלחת שש מאות אלף עולים חדשים באי יישובי רופף, ארץ־ישראל 1945, למחרת השואה, להיענות לאתגר הכפול, החלטת החלוקה מכאן והמלחמה בצבאות ערב מכאן, ובתוך שלוש שנים להקים מדינה, שהחזיקה מעמד ארבעים שנה והיתה לבית ליותר משלושה וחצי מיליון יהודים, ששני מיליון ומאתים אלף מתוכם הם היום ילידי הארץ.

אני מדגיש נתון מרכזי זה להבלטת עיקרו של מה שהתהפך בארבעים שנה אלה: מכל שלושה יהודים בישראל של היום, שניים נולדו בה. שבע מאות אלף מהם הם בנים לאבות צברים, יותר מכל היישוב כולו בקום המדינה. ובקרב המחצית הצעירה, התהפוכה מוחלטת. בשנת 1986 מנו בני 0–30 כ־000,1,922, שהם חמישים וארבעה אחוזים מיהודי ישראל. תשעה מכל עשרה צעירים (1,700,000) הם היום ילידי הארץ. באחת: מדינת היהודים 1988 רובה צעירים, רובה ילידי הארץ. זו הממשית והעמוקה במהפכות¹ שהתחוללה בעם היהודי בדורנו. בה מתבטא גם ההבדל הדרמטי בין תשמ“ח לבין תש”ח.

*

בניגוד למיתוסים שקריים שהיו מסד לתורות שלמות, במציאות הממשית של תש“ז־תש”ח פשוט לא היה יישוב ותיק, מושרש, הומוגני, מנוכר לגולה, בעל זהות לאומית נבדלת, “עברית”, ובלשון הפולמוס, “כנענית”. הכנענים ודור הפלמ"ח אינם אלא מבנים דמיוניים, אם כמשרתיהם של חלומות ואם ככלים בידי העומדים על שיברם. החברה הארצישראלית הממשית של אותם ימים הירואיים היתה ברובה המכריע עולים חדשים, ובמיעוטה המצומצם צברים בני עולים חדשים. כמה מספרים מחכימים:

מכל היישוב הישן ושאריות העלייה הראשונה והשנייה שרדו ב־1918, בפרוס המנדט הבריטי, חמישים וששה אלף נפש. כעבור שלושים שנה, בסוף דצמבר 1947 מנה היישוב שש מאות ושלושים אלף. ערב מלחמת העצמאות, לא היה אפילו אחד מכל עשרה יהודים שלושים שנה ויותר בארץ, וטרם אמרנו מלה על מספר הצברים בני כל הגילים!

מספר עגום זה מעלים אף הוא את היקף הכישלון הציוני בחמישים השנה שבין “הסופות בנגב” לעלייתו של היטלר. המיליונים נהרו מאז 1881 מרוסיה לאמריקה. לארץ־ישראל עלו אלפים. בשנת היובל לביל"ו הגיעה יהדות אמריקה לחמישה מיליונים, והיישוב למאה שבעים וחמישה אלף בלבד.

לא זה ענייני כאן, אלא דמות היישוב של שנת תש“ח. בשמונה שנים בלבד, משנת 1932 עד פרוץ מלחמת העולם עלו מאתים וחמישים אלף, וערב מלחמת תש”ח היה ויתקם בארץ תשע עד חמש־עשרה שנה. עוד מאה ועשרים אלף עלו בין 1939 ליום הקמת המדינה, ובמלחמת תש"ח היו בארץ בין שבע שנים לתמול־שלשום.

זה הפרופיל האמיתי של דור תש“ח, לא יישוב הומוגני, ותיק, מושרש, אלא ארץ של עולים חדשים, רובם המכריע כמעט בלי עבר על האדמה הזאת. כך בכלל, כך באליטות של תש”ח.

שבתי בימים אלה לספר הל“ה, שנפלו בדרכם מהר־טוב לגוש עציון הנצור, תמצית המיתוס של דור תש”ח, בהם מטובי התלמידים פה, על הר זה, בוטנאים, מתמטיקאים², מספרים ומשוררים, אולי מצביאים לעתיד בצה"ל. בדיקה דומה גילתה לי, לתדהמתי, כי חמישה־עשר מתוך שלושים וחמישה הנופלים לא נולדו בארץ. גם מפקדם האגדי, דני מס בן העשרים וארבע, עלה מברלין, ונפל בשנתו הארבע־עשרה בארץ. אני מדגיש זאת כדי לומר: הארץ היתה כולה עבר ועתיד, כמעט לא הווה. העבר והעתיד גם יחד הרכיבו את הזהות הפנימית, וחיבורם הפיק אנרגיות גדולות.

פה, על הר זה, ממש בימי חנוכת האוניברסיטה העברית, בשנת 1925, התחברה קבוצה רעיונית קטנה ויוקרתית, בלשון־ההווה, “ברית שלום”, שבמרכזה עמד יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה. התעצמות הסכסוך עם הערבים והעלייה המצומצמת הוליכו את אנשי “ברית שלום” לעבר מה שנראה אז כפתרון אפשרי יחיד, הסתלקות מהשאיפה למדינה יהודית והסכמה על מדינה דו־לאומית, שיחיו בה יהודים “רבים”, אבל לרוב לא ייהפכו.

דוד בן גוריון מתעד ב“זכרונות”, כרכים א' ו־ב' את ריבו עם “ברית שלום”, מציב כנגדה את מטרת הציונות על־פי תפישתו בשנות העשרים וראשית השלושים: מדינה, שארבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים יחיו בה משתי גדות הירדן. כחיזוק לאמונתו, שתנאי לציונות היא נשימה היסטורית ארוכה, הביא קטע ממכתב ששלח ב־1882 זאב (ולאדימיר) דובנוב הביל"ויי לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב:

המטרה הסופית היא להשתלט במשך הזמן על ארץ־ישראל ולהחזיר לעם ישראל את עצמאותו המדינית, שנשללה ממנו מזה אלפיים שנה… אין דבר אם יום נהדר זה יבוא בעוד חמישים או יותר שנים. מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה. הסכימו, ידידי, שזה רעיון נעלה ונהדר.

בצטטו את דברי דובנוב האח חמישים שנה אחרי כתיבתם, שיגר ב. ג. מסר: אין מקום לייאוש, ואין “רבים” במדינה דו־לאומית תחליף לרוב בכל ארץ־ישראל. בשיחות עם מנהיגים ערביים הבטיח, בתמורה לתמיכתם, את עזרת העם היהודי במימוש שאיפותיהם הלאומיות מחוץ לארץ־ישראל. בזכרונות הוא מספר על שיחתו עם מוּסא עלָמי ב־1934:

היצגתי לו את השאלה הגדולה: היש איזו אפשרות שהיא לבוא לידי הבנה עם הערבים בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, וארץ־ישראל כוללת גם עבר הירדן?

בן־גוריון נואש מכל הסכם־מרצון עם הערבים, אבל הבין שהתעקשות על ארץ־ישראל השלמה פירושה החמצת השעה להקמת מדינה יהודית גם בחלקה. הנוער, גם פה על הר זה, נטה לפתרונות אחרים – בשמאל ל“דו לאומיות” של “השומר הצעיר”, או ל“פיקוח בינלאומי” נוסח אחדות העבודה; אצ“ל ולח”י ל“רק כך”, כיבוש הארץ בכוח הרובה. אלה ואלה היו שותפים לעוורון היסטורי. אחרי השואה שוב לא תפשו דברי דובנוב איש ביל"ו: “מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה”.

בצומת זה ניווט ב. ג. את ההכרעה הגורלית, מדינה יהודית לאלתר בחלק מן הארץ. בראשית דצמבר 1947, כשנקראנו מהר זה למרכז המסחרי הבוער, כבר החל הכל מתגלגל, ורק ממרחק של ארבעים שנה אנחנו מבינים, שנפתחה אז היסטוריה יהודית חדשה.

*

את ארבעים השנים האלה חוצה מלחמת ששת הימים.

פה, על הר זה, לפני עשרים ואחת שנה, ביום שאוחדה בו ירושלים מחדש, נשא הרמטכ“ל יצחק רבין נאום בלתי־נשכח. בתש”ח פיקד על חטיבת “הראל”, והוא לא שכח את תשע־עשרה שנות ירושלים החצוייה והר הצופים המנותק, את קרבנות תש“ח וכשלונותיה האיומים. אבל נאומו התמקד לא בחשבונות־דמים, אלא ב”יתרונו הרוחני והמוסרי של צה“ל”. על הלוחמים ראה לנכון לומר, ש“המחיר הנורא ששילם האויב, אף הוא נגע עמוק בליבם של רבים מהם”.

את “הרגשות המעורבים” של הלוחמים ניסה אז להסביר בכך, ש“העם היהודי מעולם לא הורגל ולא חונך לחוש את שמחת הכובש והמנצח”. שוב ושוב מושם בנאומו הדגש על ה“הכרה העמוקה במוסריותה של מלחמתם” ביתרונם המובהק של מפקדי צה"ל, הצבא ש

מהעם בא ואל העם חוזר – עם המתעלה בשעת דחק ויכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן.

מאז חצינו את פרשת־המים ההיא, עברו עוד עשרים ואחת שנה.

תודעת רובכם עוצבה אחרי כל הדברים האלה. מה שאצל בני דורי אינו מובן מאליו, נראה עד היום כהליכה במרומי הטרפציה המעופפת, לילידי המדינה, ודאי למי שבגרו אחרי ששת הימים, הוא מחויב המציאות, מובן מאליו. יותר מזה, לא עוד תנועה מתמדת לעבר איזשהו עתיד, מדינת היהודים החזונית. הכל הווה, כאן ועכשיו, מהים עד הירדן. השטחים הם עובדה טבעית. ומאות אלפי ערבים חסרי זכויות הם עובדה טבעית. כמוהם כפריחה הכלכלית. כמוהם כאלפי הטנקים ומאות מטוסי־המלחמה החדישים ביותר, ואלפי קני הארטילריה, והיקבעות איזה ביטחון שכך היה מעולם וכך גם יהיה עד עולם.

והקשה מכל: שזה דרך העולם. כל דאלים גבר, ולנו דרושים באמת רק קיר ברזל ונשימה ארוכה, מפני שאין מוסר ואין צדק, ואין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר. “זה מה יש,” כמו שאומרים היום. עם לעם זאב, ואדם לאדם כלב, וזה כל העולם.

ולא שכל זה שגוי לחלוטין. מי שעמד אין־אונים, בקורס המכי“ם במחנה שנלר באותו יום נורא בתש”ח, מול שריוניות בריטיות, שמנעו בעדנו להבקיע לעבר שייח ג’ראח, ובזה הפקירו עשרות רופאים, אחיות, מרצים ותלמידים, נוסעי השיירה להר הצופים, ואיפשרו לערבים לרוצחם לעין השמש, לא יזלזל לעולם ביכולת להגן על החיים.

אין לברוח מהאמת: גם היום לא נתקיים פה, אם לא נדע להגן על חיינו. מאז התנפצו חלומותינו התמימים על “דו־לאומיות”, שתהיה מושתתת על איזון נאור של אינטרסים ומוסר, זכותנו המלאה לדחות כל הסדר, שיסכן את בטחונה של ישראל ריבונית.

מה אם כן ממלא את הלב תחושה, שמשהו בחיינו התעוות לבלי־הכר? אדם כמוני חרד מהפיכת האמצעים שמטרתם להבטיח את קיומנו – לטעם הקיום. “זה מה יש” אינו אנחה על דמותו העגומה של ההווה, אלא קבלת ההווה כ“יש הנצחי”. הוא כל הצפוי, אולי – כל הרצוי.

זה המהפך שעברנו מאז עמד רמטכ“ל צה”ל על הר זה ואמר דברים, שלא נלאינו מהתבשם מהם. הגדולה בנאומו של יצחק רבין היתה דבקותו בערכי־היסוד, המקנים לכל רגע בהווה של אומה רוחנית כשלנו את מלוא עוצמת הזיכרון ההיסטורי וההשתוקקות המוסרית.

ב־67' עמדה ישראל בצומת שונה לחלוטין מנקודת־ההתחלה של תש"ח. לראשונה בתולדותיה הקצרות הקנה לה הניצחון מעמד של חבר שווה־ערך בין “העמים הזאבים”, בלשונו של ברנר. פעם ראשונה התאפשר לה לנהל מדיניות חוץ: הקלפים שבידיה, השטחים, היקנו לנו סוף־סוף עמדה של כוח, שהוכח קבל־עולם.

הכל נראה אפשרי וקרוב.

הזכרתי את דברי ב. ג. נגד ה“דו לאומיות” של “ברית שלום” ואת אמונתו במדינה גדולה עם ארבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים. הרואים בשטחים את תמצית הציונות הגדולה, רשאים לכאורה לקפוץ על דבריו כמוצאי שלל רב: “הן זה בדיוק המצב שנוצר אחרי ששת הימים!”

כלל לא. גם בעת השיחות הנזכרות למעלה, כתב ב. ג.:

מיום בואי לארץ בשנת 1906 ועד היום עמדתי על דעתי, שהארץ שייכת לערבים היושבים בתוכה ולכל יהודי התפוצה הרוצים לעלות ולהתיישב בארץ־ישראל.

ובמקום אחר בזכרונות כתב:

אין לנו כל כוונה, כל רצון וכל צורך לשלוט באחרים. הרעיון המדיני שלנו הוא, שאחרים לא ישלטו בנו.

יותר מזה: דבקות בן גוריון בחלוקה גם כשמנהיגי השמאל והימין צידדו בהמשך הלחימה ובכיבושה של כל ארץ־ישראל המערבית (וראו דבריהם בעת הדיון בכנסת על הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949), ביטאה את הסתלקותו מהאמונה, שמדינת ישראל תוכל להכיל בתוכה מיליוני ערבים בלי שיאבד טעם היותה. הוא היה עקיב בהתנגדותו לסיפוח רצועת עזה וקרא להחזרת השטחים תמורת שלום אמת. דברי הרמטכ"ל על הר זה לפני עשרים ואחת שנה, היו כמין הד שהתגלגל מישראל שמלפני ששת הימים.

*

דור תש“ח, מעט צברים והמון יהודים נרדפים וחולמים, מסתלקים בזה אחר זה מעל הבמה. אתם, דור גדול, חזק ומשכיל של ילידי הארץ, יורשים עוצמה, שלפני ארבעים שנה לא האמין באפשרותה גם בעל הדמיון הפרוע ביותר. הכל – דירות, מכוניות, כבישים, מחשבים, ספרות, מוסדות חינוך, טנקים, מטוסים – עולה על כל דמיון. מעבר מזה לארבעים השנה שבע מאות הסטודנטים של תש”ח, הנלחמים בגבם אל הקיר על עצם החיים, ומעבר מזה שישים ושבעה אלף סטודנטים באוניברסיטאות ישראל. מספר תלמידי התואר השני בירושלים לבדה מגיע לארבעה אלפים.

זו עוצמת הארץ, בקצה האחר של ארבעים השנה. אבל אם זה סיפור של עוצמות בלבד, ולא של ערכים, שלשמירה עליהם נצברו העוצמות כל השנים האלה, עלולות ליהפך מחר גם הן לאבק פורח.

פה אני נעצר.

באתי כמי שבפרוס ארבעים השנים האלה למד פה, על ההר הזה, כמוכם היום, בסופן. אכן, ימכור אדם את כותנתו האחרונה, ואל יהיה חלש. אבל זיכרו גם זאת: מתהומות חולשתנו, כשלוש שנים אחרי תבוסת המכונה הנאצית האדירה, עשינו צעד מכריע ראשון לעבר המקום שאנחנו עומדים בו היום. ארבעים השנים הבאות הן שלכם.

ההזמנה לדבר פה באזניכם היא לי כאילו זכיתי סוף־סוף בתעודת ה־מ.א., שאז התעקשתי שלא להיות זכאי לה. הרבה יותר מכך יוצאת נפשי לדעת מה ישמיע במעמד דומה, בשנת 2028, בן־דורכם.

בדמיוני סוערות האפשרויות. זה עתה נשלמו ארבעים שנות המסע הארוך מהגלות לעצמאות חזקה ובוטחת, אבל היום, פחות מבעבר, מדברים אצלנו על חברת־מופת. פני ישראל העתידית, זה אתגר דורכם. עשרים שנה היתה הארץ חצויה, והעם מלוכד סביב המטרות הלאומיות העיקריות. היום אוחדה כביכול הארץ, אבל מעולם לא היה קיטוב כזה – בין הרוב היהודי למיעוט הלא־יהודי; בין דתיים לחילוניים; בין מי ששלמות הארץ היא להם בחינת ייהרג ולא יעבור לבין המאמינים ששלמות העם קודמת. אותן גחלים הלוחשות, שיצחק בן אהרן הזהיר מפניהן לפני מלחמת יום הכיפורים, היו עכשיו לאש שחורה, ואין לראות אנה אנו פונים מהצומת הזה.

הייזכר נאום־ההר של רמטכ"ל ששת הימים כחתימתו של זמן, שבינו למה שאומר ועושה זה שישה חודשים שר הבטחון רבין, אין צל של דמיון? ואולי דווקא היום יש לשוב לנאומו זה כדי לראות כמה רחקנו מהעולם הערכי שביטא, ולסמן את הצומת שדורכם עומד בו.

ההכרעה אינה רחוקה, והיא תהיה בין חזרה למדינת־חוק יהודית נאורה, צודקת, פתוחה לעולם, ברוח חזונם של מייסדיה, לבין הפלגה אל מחוץ לציונות, למדינת־הלכה שאוכלוסייתה דו־לאומית וחווייתה לאומנית־סתגרנית, ומאבק ישראלי־פלשתיני מתמשך למניעת התפוקקותה מבפנים הופך את האלימות לאורח־חייה.

היעמוד גם בעתיד פה, על הר זה, רמטכ“ל שלא ימצא הסבר ליתרונם הגדול של מפקדי צה”ל אלא “במונחים של הכרה עמוקה במוסריות של מלחמתם”, ואת עוצמתו ימשיך לייחס ל“רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן”?

דורנו הולך ונסוג לערפילי העבר. צאו אתם מחפירות ההווה, וכיבשו את העתיד. כל המלאכה עודה לפני דורכם, שהוא באמת, לטוב ולרע, דור שלם ראשון של בני הארץ, והיא – עיצובה המוסרי והאנושי של מדינת היהודים והפיכתה לארץ הבחירה.

פה הצומת, זה הזמן.

בטקס הענקת תארי מ.א. באוניברסיטה העברית

14.6.1988

לפני שבעים ושש שנים, הרבה לפני שנחנך, הרעישה שאלת דרכו העתידה של הטכניון, “ליבות רבים מבני עמנו בכל ארצות הגולה, ובייחוד בארץ־ישראל”. הוויכוח נסב אז לא על התכנים המדעיים־מקצועיים של חומר־הלימוד, אלא על החלטת הקורטוריון, שברוב המדעים תהיה לשון ההוראה גרמנית, והעברית תצטמצם “בגבול הצר של לימודי היהדות”. בשל מחלוקת זו התפטרו שלושה מחברי הקורטריון, בהם סופר עברי מאודיסה, אחד העם, שניהל אז בלונדון את עסקי־התה של ויסוצקי, אחד התורמים העיקריים לבניין הטכניון. את התפטרותו מ“מוסד כזה, שהשתתפתי בבנינו בחיבה יתרה והשקעתי בעבודתו חלק חשוב מזמני וכוחי במשך שש שנים” נימק אחד העם ב“מכתב גלוי”, שרק במעמד חגיגי כזה בשנה השישים ושש לטכניון והארבעים ושלוש לעצמאות ישראל, מתגלית כל אמיתו ההיסטורית.

“ההחלטות ההן,” כתב ב־13 בדצמבר 1913 אחד העם, שנקבע בתודעתנו כשכַלתן צונן וזהיר, “מתנגדות בהחלט לעצם היסוד של כל עבודתנו התרבותית בארץ־ישראל ועלולות להיות לאבן־נגף על דרך התפתחותה של העבודה הזאת.” ועוד:

אחר עשרים שנה של עבודה קשה ומלחמה תמידית עם מעצורים ומכשולים פנימיים וחיצוניים הגענו סוף סוף לראות את לשוננו שלטת בבתי הספר בארץ־ישראל והולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החינוך והתרבות שם. – – ויהודים חדשים, שאין כמותם בגולה, יהודים בלשונם, בהשכלתם, בשאיפותיהם ובכל הלך־רוחם, הולכים ונוצרים שם בבתי־הספר העברים, ומשנה לשנה ירבה מספרם ויחזק ליבם לשאת ביד רמה דגל התרבות העברית – –.

האמנם נראתה כך המציאות הריאלית של היישוב העברי ערב מלחמת העולם הראשונה? ההיה אז יסוד ממשי לקבוע, “שהניצחון כאילו הולך וקרב כבר,” כדברי אחד־העם? לא כך חשבו רבים וטובים. שנה אחת לפני־כן כתב ד“ר שמעון ברנפלד ב”הצפירה":

לעשות את השפה העברית שפה מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם… כלי זכוכית שנשבר, שוב אין לו תקנה.

חיזוק לספקנותו מצא בן־הזמן במספרים היבשים. “ריב הלשונות” התנהל במציאות ארצישראלית דלה, שהישגיה הממשיים – אחרי כל מאמצי “חובבי ציון” והתנועה הציונית, אחרי כל מה שהשקיע הברון רוטשילד ועשתה פיק“א, ואחרי העלייה הראשונה והשנייה – היו רחוקים מ”מדינת היהודים" ו“המרכז הרוחני” כרחוק מזרח ממערב. היהודים נסעו לאמריקה, לא לארץ־ישראל. מתוך 2,367,000 יהודים שעזבו את אירופה, ובעיקר את רוסיה, בשנים 1882–1914, עלו לארץ רק כשלושה אחוזים. ערב העלייה הראשונה חיו בה כעשרים אלף יהודים. כעבור יותר משלושים שנה, ביולי 1914, עלה מספרם – עם היישוב הישן בירושלים, צפת, טבריה, חברון ועוד – ל־85,000, ועד סוף מלחמת העולם הצטמק גם מספר נוגה זה ל־56,000. במספרים היבשים לא מצא בעל שכל צונן כל אחיזה לקביעה, ש“הניצחון כאילו הולך וקרב כבר”.

בחרתי לפתוח באחד העם ו“ריב הלשונות” לא משום שעל הטכניון נסב הפולמוס. אנחנו עומדים ביוני 1990, לא בדצמבר 1913. פתיחת הטכניון התאחרה אמנם עד ל־1925, אבל אתם, 324 מגיסטרים חדשים, מצטרפים לשלושים האלף שכבר הכשיר הטכניון בשישים וחמש שנותיו – ובעברית. לעינינו נסגר מעגל היסטורי שנפתח לפני מאה שנים. משעה זו ראוי לתהות על כמה עיקרים, שאיבחן אחד העם והתקפים עד היום, להרהר מחדש במלים כ“מציאות”, “מספרים יבשים”, “עובדות מוצקות”, גם לבחון דימויי אישים כאחד העם שצוייר כאיש “שלטון השכל”, ספקן, שכלתן, מינימאליסט, חסר תעוזה מדינית. האמנם?! האמנם?!

*

מהו מעגל מאה השנים? איש לא יעז היום להינבא במה תסתיים המהפכה־בלי־יריות המזעזעת את העולם, שדמותו וגבולותיו עוצבו בשתי מלחמות ושורת מהפכות בין 1914 ל־1945 ואשר נדמה היה, שכך גם יעמדו, מאובנים לעד מכוח “מאזן האימה” הגרעיני. הכל תוהים איך ייראה “עולם אמיץ חדש” זה המתארגן לעינינו, אבל 1990 כבר נכנסה להיסטוריה כאחת מפרשות הדרכים הגדולות של האנושות.

לפני מאה שנה, בסמיכות מפליאה, קמו שלוש תנועות, נפתח המעגל ההיסטורי הנסגר לעינינו באורח מדהים כל־כך:

האחת, התנועה הציונית, שמה לה למטרה בקונגרס בזל, שהתקיים באוגוסט 1897, להפוך חוברת אוטופיסטית של תיאודור (זאב בנימין) הרצל – “מדינת היהודים” – למציאות.

השנייה, ה“בונד”, נוסד בווילנא בספטמבר 1897 מתוך אמונה, שאת ייחודם של ההמונים דוברי היידיש במזרח אירופה (“הבית הישן”) ובארצות ההגירה בצפון אמריקה ודרומה (“הבית החדש”) תקיים לדורות אוטונומיה תרבותית, אם כי כבר אז הגדיר פלכאנוב את ה“בונד” בעקיצה המפורסמת: “הבונדיסטים הם ציונים החולים במחלת ים”.

השלישית, הלניניזם וגלגולו הסטאליני צמחו מתוך המפלגה הסוציאל דמוקרטית הרוסית, שנוסדה באביב 1898 במינסק, במחתרת. לפני פילוגה בוועידת לונדון ל“מנשביקים” ו“בולשביקים” ואחריו, בלטו בין ראשיה יהודים, שראו בטמיעה את פתרון השאלה היהודית.

לקונגרס באזל קדמו כל ההתחלות. בן גוריון ראה את ההתחלה ב־1870, במקווה ישראל. עלי חביבה 1878, שנת ייסוד פתח־תקווה. הציונות החלוצית התרפקה על קומץ הסטודנטים שהכריז בתרמ“ב – “בית יעקב לכו ונלכה,” ביל”ו. ראשית העלייה מתימן היתה אף היא בתרמ“ב, ונתנו בה סימן, “אעלה בתמ”ר”. רבים מקדימים את הציונות לעלייה – מתחילים באהבת ציון של מאפו, בסופרי אודיסה, בכפל־פניה של התחייה, הספרות ועבודה המעשית של “חובבי ציון”. למרכזה של הוויה זו פרץ לפני יותר ממאה שנים אחד העם ב“לא זה הדרך”, שנוסחו המקורי, הבלתי־מצונזר, נפתח במלים:

אחר הרבה הרבה שנות עבדות ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמיים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש אשר כמוהו לא היה בישראל מימי כורש וזרובבל: רעיון תחיית האומה וגאולתה בדרך הטבע.

מאז נהפך קולו לסמכותי בציבור המשכילים העבריים וחובבי ציון, אז מיעוט מבוטל בעם היהודי. את דימויו כאיש־מעשה צונן טיפח כבר ברשמי ביקורו הראשון באביב 1891, “אמת מארץ־ישראל”:

רוצה אני להיות לא “כינור לשירי ציון”.. כינורות כאלה יש לנו כבר די והותר, המיַשנים אותנו בזמירות יפות.

הקורא בעיון את מאמריו הראשונים, מבין אחרת את עומק “ראיית המציאות” של אחד העם. דמיונו לא ידע גבולות, אלא שהיה נטוע כולו בתרבות ישראל. את תמצית ראייתו היטיב לנסח פרופ' ח. י. רות:

בשביל איש כזה – – – אין יהדות בלי יהודים, ואין יהודים בלי יהדות – – אך שוב, אין היהדות אלא רוחו של עם ישראל כפי שהתבטאה בכל הצורות החברתיות והתרבותיות על מיניהן השונים, וביניהם לא רק דת אלא גם ספרות ולשון.

מה פלא שבהישגי היישוב של סוף 1913, שכבר היתה לו הסתדרות מורים וגימנסיה הרצליה וכתבי־עת וסופרים כברנר ועגנון וראשית הקבוצה, ראה אחד העם “ניצחון קרוב”? הן כבר ב־1893 התפעל מבית־ספר אחד ביפו, ש־121 ילדים למדו בו עברית בעברית. במאמרו “הכמות והאיכות”, הביא בתרגום עברי את מכתבו הצרפתי של מנהל בית־הספר:

בשלוש המחלקות הראשונות העברית היא גם השפה המדוברת… בשעה שכותב אני דברים אלה כבר הגענו כמעט לתכלית חפצנו. ילדינו מבינים כבר כל מה שמבארים להם בלשון עברית, ועונג גדול הוא עד מאוד לראות שני ילדים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, יושבים ומספרים זה עם זה בלשון אבותינו.

ועל כך מעיר אחד־העם עצמו:

עתה, זאת הפעם הראשונה, שומעים אנו קולו של אחד ממורי הכי"ח, והקול קול יעקב, והקול עולה מן הארץ!.. הן משפט קדום הוא שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שורה אלא על מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופא… אבל מה יהיה אם אחר איזו שנים יתייצבו לפני אחינו ההם, כהכחשה חיה, מאות בחורי ישראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונימוסיהם וכל יתר ‘הסימנים’ של הקולטורא החדשה? טופס עברי כזה לא נברא עדיין, ובני המערב אינם מאמינים באפשרותו, אבל לכשייברא?..

כך ב־1893, כשהיישוב כולו מנה פחות מחמישים אלף נפש, העלייה נעצרה כליל והמצב תואר כ“יום קטנות”. מה פלא, שכעבור עשרים שנה התמלא תחושה, שכבר “הגענו סוף סוף לראות את לשוננו – – הולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החינוך והתרבות שם”?

*

ואכן, באמצע שנות העשרים, כשנפתחו האוניברסיטה העברית והטכניון, כבר משלה העברית בכל מערכת החינוך, בעיתונות, בספרות ובתיאטרון. קפיצה גדולה זו התאפשרה אך ורק בזכות המשוגעים הקדושים, המורים, הגננות, הסופרים ושאר נאמני השפה העברית. בגני־הילדים, בבתי־הספר, בספריות הציבוריות התחולל הבלתי־אפשרי, התחייה העברית, הממלאת עד היום עמים אחרים השתאות וקנאה.

בני־גילי נולדו בין פתיחת הטכניון (1925) לבין פטירת אחד העם (1927). נולדנו באורח הטבעי ביותר לתוך העברית, שמינקותנו היתה שפת יומנו ושפת לילנו. היא היתה הרחוב. גן־הילדים. הספר הראשון. בה קראנו את ספרות העולם. בה צפינו בסרטים. כל שפה אחרת קנינו בשבירת שיניים. ופלא זה התרחש ביישוב, שבשנת מות אחד העם מנה מאה וחמישים אלף (אחוז אחד!) מכלל ששה־עשר מיליון יהודי העולם אז, בכללם חמישה מיליון יהודי ארצות הברית, רובם מהגרים או בני מהגרים.

ובכל־זאת, המציאות המתדפקת בפתח, לטוב ולרע, היתה קרובה יותר מכל נבואות החורבן והגאולה גם יחד. לא אחזור על הידוע לכל – איך עלו מאות אלפי פליטי אירופה בשנות השלושים, ערב המלחמה, במהלכה ואחריה, ומה התרחש מאז נוסדה ישראל. נתחיל ישר מרגע זה, אמצע יוני 1990.

ימים אלה הם מהקשים – מוסרית, לא צבאית – בקורותינו. אבל אתכם, מהנדסים, אדריכלים, מנהלים, תעשיינים, מדענים ורופאים של האלף העומד כבר מאחרי כתלנו, אני מבקש שתראו את מעגל מאה השנים, את העושר הרב שאתם יורשים יחד עם החמצותיהם ההיסטוריות של קודמיכם. כרמז אצטט מתוך “אמת מארץ־ישראל”, 1891:

– – הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים – – ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול – –. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדספוֹטיסמוּס, כאשר יקרה תמיד ל“עבד כי ימלוך”, והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות – – ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת…

*

מדוע בחרתי להרחיק עד אחד העם?

דווקא נוכח הפילוג הפנימי שהעמיק בימים אלה, ולא רק בשאלות הסכסוך הקיומי בינינו ובין הפלשתינים, אלא בין הציונות כתנועה של תחייה מוסריות ורוחנית לבין צירוף של אנוכיות לאומנית עיוורת וסתגרנות גיטואית א־ציונית, אל נשכח את הטווחים הארוכים, את מאה השנים המגיעות לסופן.

אני חוזר למספריו היבשים של השנתון הסטטיסטי¹. בשנת 1988, ערב “יציאת רוסיה 90'”, חיו בישראל 3,636,000 יהודים. נזכור את היישוב הדל שמצא אחד העם ב־1893 וב־1913, כמו גם כשנולדו פה בני דורי, אלפים ספורים. השנתון הסטטיסטי מגלה, ששליש מהעם שלאחר השואה חי היום בישראל. מה מוזר הדבר – כל השנים מהגרים לאמריקה, יורדים לאמריקה, חולמים אמריקה, והיום אין יהדות ארה"ב, כחמישה וחצי מיליון, עולה בהרבה על זו שמלפני ששים שנה.

הישראלים הם גם ציבור חיוני וצעיר. 2.2 מיליון מתוכם הם בני שלושים וארבע ומטה, ואם שישים ושלושה מכל מאה יהודים ישראליים נולדו בארץ, בקרב גילאי שלושים וארבע ומטה שעורם מגיע לשמונים ושמונה למאה. רק עוד נתון אחד: שבע מאות שישים ושלושה אלף הם צברים בני צברים, והם רבים יותר מכל היישוב כולו במאי 1948.

עיקר־העיקרים הוא בריקמה העברית העשירה, שכאן אין צורך להרחיב עליה את הדיבור. מספר התלמידים והמורים במוסדות להשכלה גבוהה לבדם עולה על כל היישוב העברי כולו ביום שהתפטר אחד־העם מהקורטוריון של הטכניון לעתיד. ידוע לכל היקף תפוצתם של עיתונים, כמה ספרים זוכים להמכר בריבבות עותקים, מה רב כוח־המשיכה של התיאטרון המקורי. אפשר להאריך בזה עוד ועוד, ולא להגזים.

ומכאן ליציאת רוסיה ולסיכוי האדיר לקליטת שבט יהודי זה בארץ. באורח דרמטי – ונקווה שבלי ספיחים טרגיים – נסגר בימים אלה מעגל מאה השנים. אודיסה היתה נמל היציאה של הביל"ויים בעלייה הראשונה, של אנשי “השומר” בשנייה ושל האונייה “רוסלאן” בשלישית, אודיסה של חיבת ציון והספרות העברית ושל יצחק בבל, המספר הגדול ברוסית. בימים אלה עוזבים שוב מאות יהודים את אודיסה מדי שבוע, ועולים מספרים שהעיר מתרוקנת מיהודיה.

לפני מאה שנים היו הציונים בטלים בשישים. מיליונים היגרו, ומיליונים נשארו ברוסיה, אם מאונס, אם באמונה שיקיימו תרבות יהודית ייחודית, אם כדי להיטמע. אחרי שבעים שנות שיתוק, מתפרצת הלאומנות הרוסית לתוך החלל שפערה נפילת הקומוניזם ואתה גם שנאת היהודים, שפינסקר הגדירה ב“אבטואמנסיפציה” (בתרגום אחד העם):

כעַם היהודים, זה הנודד הנצחי, כך שינאת היהודים נראית כאילו אין למוות שליטה בה.

כמו אחרי “הסופות בנגב”, בורחים יהודים במאות אלפיהם. לקריאה “בית יעקב לכו ונלכה” נענו אז רק יחידים. הרבבות נסעו לאמריקה. היום מוצאים הם פה מקלט פתוח, גם אם לא תמיד הוא בטוח. בחמשת החודשים הראשונים של שנת 1990 כבר הגיעו מרוסיה יותר עולים מבכל שנות העלייה הראשונה והשנייה גם יחד. באודיסה היתה ההתחלה, ויהודיה, מספרים, הם אחרוני הסוגרים את מעגל מאה השנים.

את פניהם מקבלת מציאות עתירת הישגים ורוויית כשלונות, סכנות ומחדלים, אבל מרגש באמת המפגש בינם לבין הישראלים של המעגל הנפתח – אתם, 2.2 מיליון ילידיה, מספר העולה על הפרוע בחלומותיו של האיש העברי ההוא מאודיסה, אחד העם.

מעגל נסגר. מעגל נפתח. זה עיקרה של אמת מארץ־ישראל, 1990.

בחלוקת תעודות מ.א. בטכניון בחיפה

12.6.1990

איך אמצה על רגל אחת את כל המתפרץ להיאמר במעמד חד־פעמי כל־כך, עיטור ספרי הי“ג בפרס ביאליק? מחמת ההכרח לקצר, אחטא לכל האנשים הרבים שחיזקוני ואימצוני כל השנים, ויותר מכולם ליהודית, חברת־חיי, ואת דברי אייחד לשני אנשים שאינם כאן הערב, אמי ואבי ע”ה. וגם על אבי ועל אמי לא אספר אלא סיפור מצומצם על ערב אחד, לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי בן שמונה חסר חודש. לפני ימים אחדים עלעלתי בעיתונים ישנים, ועכשיו אני יכול לקבוע בוודאות:

זה היה במוצאי ד' באב תרצ"ד.

אז ישב כבר אבי כתשע שנים בארץ־ישראל, אבל רק זמן לא רב קרוב לאותו יום התייצב על שתי רגליו, סוף־סוף לא מלמד דרדקי, כי אם בעל מלאכה מכובדת: טייח! עובד, כמנהג הימים ההם, בקבלנות, על־פי המטר, ולראשונה מאז עלייתם מתחילה אמי גם לראות קצת כסף טוב. לפי מטר־הטיח – השכר.

והנה אותו ערב של אב, שזיכרון בן השמונה ישמרו בכל חריפותו: מריבת־קיץ נרגזת, מרה, ספוגת דמעות, משפט אחד שאמא חוזרת עליו שוב ושוב, מוכת תדהמה, בלתי־מסוגלת להבין את התנהגותו המופקרת של אבי:

“בשביל לוויה?! בשביל לוויה זורקים יום־עבודה?!”

אבי, שכל ימיו, עד נשימתו האחרונה, היה עבד נרצע לכ"ב האותיות הקדושות, חוזר ומסביר לאמי את מניעיו, אבל שאלותיה הלא־מרפות של אמי הולכות וממלאות אותו עברה וזעם וחרון־אף:

“ביאליק מת, ואני – לפחות זה – אני לא אלך ללוויה?!”

“אבל הילד חי! והילד צריך לאכול! איך זורקים יום־עבודה?! ובשביל מה, בשביל לווייה?!” – שומע אני עד היום את אמי זכרונה

לברכה, “תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ”.

“איך יכולתי שלא ללכת?! ביאליק איננו!” – שומע אני עד היום את סערת־רוחו, של אבי, “עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה – – – אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת־כּוֹכָבִים רְחוֹקָה.”

*

רמזתי, שלפני ימים אחדים הלכתי לבדוק כמה פרטים בנוגע לממשותו של אותו ארוע, ששימר זכרונו של הילד. באתי אל הבית הזה, “בית אריאלה” ונכנסתי לאוצר העיתונות. אגב עלעול בכרך “הארץ”, כדי לגלות באיזה יום הגיע ארונו של ביאליק ואיך מדווח העיתון על ההלוויה, מצאתי את הזמן ההוא כולו, זה שרק מתוכו מסתברת התמונה שנשארה טבועה בחריפות כזאת בזיכרון בן השמונה־חסר־החודש.

ב“הארץ” נדפסה ידיעה ראשונה על מות ביאליק ככותרת ראשית במסגרת שחורה לרוחב כל שמונת טורי הגיליון של כ“ב בתמוז תרצ”ד. וזה לשון הכותרת:

בחצות הלילה, עם חתימת הגליון, הגיעה הבשורה המרה מווינה על פטירתו של חיים נחמן ביאליק לאחר הניתוח שנעשה לו לפני זמן קצר

ומאותו יום, שבועיים רצופים, עד היום שלאחר הלוויה, חוזרת בכל אחד מגליונות “הארץ” (ובעיתונים אחרים, ניתן לשער) כותרת ראשית אחת – ביאליק. הימים הם ימי התבצרותו של היטלר בשלטון, ואין יום בלי עוד מעשה־נבלה, בלי עוד איום על העם היהודי ועל שלום האנושות. אלה הם ימי דולפוס באוסטריה. בירושלים נדון ערעורו של סטאבסקי על הרשעתו ברצח חיים ארלוזורוב. הכל נדחה מפני ביאליק. היה מעניין לפרט את כל שהתפרסם בעיתונים, אך כאן אסתפק בכמה כותרות ראשיות בלבד.

ביום כ"ו בתמוז, כותרת ראשית:

“היום הלוויית ביאליק בווינה – הערב יוצא הארון לטרייסט”

ולמחרתו: “הלוויית ביאליק בווינה אתמול”

ולמחרתו: “ארונו של ביאליק בטרייסט”

ולמחרתו: “ארון ביאליק הפליג לארץ־ישראל”

שלא לדבר על ד' באב, בוקר הלוויה. העמוד הראשון של “הארץ”, שכותרתו הראשית היא, “לבוא ארונו של ח.נ. ביאליק”, אין בו כל ידיעות, רק שלושה מאמרי הספד: “איכה דלונו פתאום” מאת העורך הראשי, מ. גליקסון; “ביאליק שלי” מאת יצחק גרינבוים; “המשורר והמשורר הלאומי” מאת ש. גורליק.

וכך שבעה עמודים מלאים מתוך עשרת עמודיו של העיתון. אין חדשות. אין כלום. רק ביאליק.

כלומר, התחוור לי רק עכשיו, שאביו של אותו ילד ירד מפיגום־הטיח לא רק משום שהיה משורש מלמדים, עבד לכ"ב האותיות הקדושות, כי אם משום שבמשך שבועיים היתה זו הכותרת הראשית של הזמן, של ההוויה הישראלית כולה. לעזאזל הכל. ביאליק איננו.

*

נושא חביב מאין כמותו על עורכי־משאלים ומכנסי־כינוסים:

“למה אתה – אני – כותב?”

מה יודעים אנו על הכוחות הנסתרים המניעים אותנו? ובכל־זאת, בכל פעם שהציגו לי – והצגתי לעצמי – שאלה מעין זו, חזרה תמונה: אותו ערב בחודש אב, אותה מריבת־קיץ בין אבא לאמא. הילד בן השמונה־חסר־חודש היה גם לא בעל־גוף, גם מרבה לחלום, גם מבקש להיות כאחד מאנשי־השם אשר מעולם. ובכן: איזה מלך, איזה גנרל, איזה אדמירל היה זוכה לכך, שאבי הנערץ יקריב לכבוד הלוויה שלו, ובלא כל היסוס, את היקר אז למשפחתנו מכל יקר – יום־עבודה?!

ביום ההוא, אני חושב, נולדה בי התשוקה לעבודת גיבורים – להיות לסופר עברי.

עוד מלים אחדות באותו עניין, אבל מזווית אחרת. את החלטת חבר השופטים לזכות את “באמצע הרומן” בפרס ביאליק אני מבקש לראות ברוח דבריו של ביאליק עצמו במאמרו “הספר העברי”:

לא רק חוצפה וכפיית טובה מאין כמותן, אלא גם בורות גדולה היא לחשוב, שכל מה שנוצר בספרות על־ידי האומה ואדירי־רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו. אלא מה יש לו ערך? זה שנכתב על־ידי פלוני־אלמוני משנה פלונית ואילך – –

בענווה ובתחושה עמוקה, כדברי ביאליק, “שאם אין קרקע אין צמח, ואם אין בספרות מסורת ושלשלת־הקבלה, אין גידול והתפתחות ואין התחדשות,” מודה אני על שספרי נמצא ראוי לפרס.

אעשה שקר בנפשי אם לא אוסיף גם במעמד זה, שראוי לכל אחד מאתנו לשוות לנגדו את שאלותיו של ביאליק ב“צעירות או ילדות? מילואים ל’הספר העברי'” – שהתפלמס בו עם דוד פרישמן – בעניין עידוד יוצרים, מחברי רומנים, שאלות המוסיפות להישאל ואשר תקוותי היא, שלעולם לא תמצא להן תשובה אחת ויחידה מפי איזשהו בעל תשובות אחד ויחיד:

ואיפה הבטחון שהרומנים עתידים להיבראות על־ידי קיצבת הפרסים? וכשייבראו, איפה הביטחון שיהיה בכוחם ‘לכבות את השריפה תיכף ומיד’ ולא יהיו פסולים לאכילת־כלב? ומתי יינתן הפרס: לפני בריאת הרומן, או לאחריה? אם לפניה – הרי אפשר שתניחו את ה’פרס' על קרן הצבי, ואם לאחריה – הדבר אמנם נכון ויפה מצד עצמו, אבל שוב אין בזה תחבולה “לעשיית ספרים” – – –

במעמד זה, יודע אני היטב, היה אבי ע"ה רואה איך נשלם מעגל מסתורי מאוד, שנפתח באותו יום אב רחוק, כשירד מהפיגום כדי ללוות את ביאליק לבית־עולמו. וגם אמי זכרונה לברכה היתה מקבלת את הפרס שעוטר בו בנה כפיצוי הוגן לא רק על עשרות שנים קשות ובלתי־מבוארות בארץ חמדת אבות. כשכתב ביאליק את מאמרו הנודע “שירתנו הצעירה”, היה אבי כבן שמונה. מה נפלא לחתום דברי־תודה אלה, כעבור שמונים שנה, בכמה פסוקים מתוכו:

ועתה הנה דור צעיר הולך ושירו החדש עמו. ו“ישראל סבא” נשען עוד הפעם על מקלו, מטה אזנו הכבדה ומקשיב מרחוק בלב דופק ורועד – הקול קול ילדיו ותפארת בחוריו. – – – והוא אינו מתיירא מהם. הוא לא יבדוק בציציותיהם ולא יעמוד לחפש “כזית” של לאומיות בנשמתם, הם הרי הלאומיות, חתיכה חיה של לאומיות, “עצם מן הגאולה”.

דברים עם הענקת פרס ביאליק לבאמצע הרומן

23.5.1985

להיטותם של כמה חוקרים ומבקרים במקומותינו לסווג כל שני וחמישי את הספרות העברית הנכתבת בישראל לדורות, זרמים ואסכולות, שיעשעה אותי גם בשנות השבעים והשישים. בהקשר אחר אמר הפוטורולוג הרמן כהן (דודנו של פנחס ספיר): סתם איכר נוטע אילן (ואני מציע תיקון: חרוב) ומחכה עד שייתן פירות. לא כן איכר יהודי. הוא עוקר את החרוב כל שני וחמישי, לראות אם כבר העמיקו שורשיו.

אין חרוב־אינסטֶנט, נֵס־חרוב. לא כל חצי־שעה נולדים דורות ספרותיים חדשים, מודרניסטים מנצחים שומרי־חומות, אליגוריסטים את הריאליסטים, פוסט־ריאליסטים את הסוריאליסטים. להיטות כזאת טובה לצור בה את פי־הצלוחית, קישקוש¹ בגרוש לתועמלנים ויחצ"נים, לא לביקורת. סבלנות איכרים, עמא פזיזא!

רק תופעה אחת, מרגשת ומשמחת, אולי ייחדה את שנות השמונים. פעם ראשונה בתולדותיה הקצרות לערך של הספרות העברית החדשה, כותבים היום בישראל ארבעה דורות, ורובם הגדל של קוראיהם נולדו בעברית. בימים אלה מלאו שמונים וחמש למשורר ש. שלום, שמעיין־יצירתו עודו נובע. בקצה האחר, בני העשרים והשלושים, שביכורי־יצירתם ראו אור בשנות השמונים וזכו לביקורות נלהבות ולעשרות־אלפי קוראים ואוהבים. ובין אלה עשרות מספרים פוריים, נקראים, נחשבים יותר ונחשבים פחות, שאת כולם מתעקשים לדחוק לתוך שלוש־ארבע מיטות־סדום דוריות ואחרות.

ודבר שני, שבשנות השמונים הוא ודאות: ספרות עברית היא ספרות ישראלית, ואין שחר לדיבורים על התקיימותה כמהות נבדלת ואוטונומית, מחוץ לטריטוריה הזאת. ואשר לשאר: שובו למשל החרוב. הניחו לשורשים.

חכו קצת. שבעים שנה, למשל.

מאזנים, פברואר־מרס 1990

ברשותכם, אייחד את הדיבור על עניין אחד, שאיני יודע אם הוא “נושא ספרותי”, אם הוא “מבעיות הרוח”. לי, מכל מקום, נדמה שהוא כעצם החיים במקום הזה, בזמן הזה, לחשיבות. כוונתי לאותה סוגייה, שלא מצאתי לה ניסוח קולע יותר מן המטבע העברי “עצמנו ובשרנו”.

לא אבוא להלאותכם במדרשי־מלים, ולו רק מן הטעם הפשוט, שידיעותי אינן מכשירות אותי לצלילה למעמקי השפה העברית. אך גם אל פני השטח, כמו מאליה, מגיעה לאוזנינו המיית המתח הדיאלקטי הגבוה שבצירוף זה. הן התיבות “עצם” ו“בשר”, ברוב שימושיהן, מבטאות כל¹ מה שהוא גופני, גשמי, נמוך, חולף־ועובר, הכלי הסגור המחַייץ כל אדם מזולתו.

והנה, דווקא מתוך ההכרה, ש“העצם והבשר” הם כל־כולם נחלת היחיד, ובתוכם כלוא כל אחד מאתנו בנפרד מן האחרים – דווקא הכרה זו היא שבראה צירופים המפליגים מתוך היחיד ומבקשים להבקיע מה שאי אפשר להבקיעו. אין קרבה אנושית עמוקה מזו המצוירת בדימויים לא־ערטילאיים, לא־רוחניים כ“והיו לבשר אחד” ו“עצם מעצמי ובשר מבשרי”. בבקשו לבטא את הזיקה העמוקה והמחייבת ביותר לזולת, אמר האיש העברי: “אחינו בשרנו הוא”.

את המיית המתח הגבוה הזה אנו חשים ביתר־שאת, באומרנו: “עצמנו – (אתנחתא) – ובשרנו”. כשם שקודם שמענו את איחוד המנוגדים, שומעים אנחנו עכשיו את התרחקות המאוחדים. התרחקות זו של “עצמנו” מ“בשרנו” קבועה היטב בשיגרת־הלשון, וכשאומרים “בשרנו” יודע שומע העברית, שהכוונה היא דווקא לאחר, ל“שארים”, ללא־עצמו. כל־כך, שצריך היה להזהיר: “ומבשרך לא תתעלם”.

אילו הרשיתי לי לעשות כמעשי הדרשנים, הייתי מזקיק לכאן מה שאמרו בפרקי אבות: “וכשאני לעצמי – מה אני?”, וכן מה שנאמר ביחזקאל “העצמות האלה – כל בית ישראל המה”. יכול הייתי להאחז גם במה שכתב המשורר, שאת הפרס הנושא את שמו זכיתי לקבל הערב: “הבן יקיר לי אברהם, עור וגידים ועצמות, הללויה.”

אבל אני מבקש להמנע מהפלגות ולהשאר בתחום העניין האחד הזה. מעבר לצורכי הגוף, לקיום הפיסי שבלעדיו אין חיים לא ליחיד ולא לציבור, מלאים חיינו בשאלות “מאין באת, ולאן אתה הולך”. מיום שנברא האדם, נמשך מסעו זה החוצה, אל העולם, ופנימה, לתוך עצמו. בצד אותן שאלות, מוצעות תשובות: “ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים, חקב”ה." ואולם, גם בדורות שבהם מצא לו האדם משען בכוחות עליונים ומעוז ומחסה באמונה, שלכל הדברים יש סיבות ולכל הנמצאים תכלית, גם אז כירסמו שאלות אלה בלב וניקרו במוח. התורות השלמות ביותר לא הניחו את הדעת אלא לפרקי־זמן מוגבלים, והדברים ידועים.

הדורות האחרונים נידונים לחיות בתוך שאלות מתרבות עד אין־סוף, כנגד תשובות מתמעטות עד לאפס. השאלות, כך לימדונו, מניעות את גלגלי ההיסטוריה, אבל חיים שאין בהם כל תשובה מותירים חלל ריק, שהוא היפוכו של כל יש. הריק הוא מחוץ להיסטוריה.

ב“דורות אחרונים”, הכוונה צריכה להיות למעגל הגדול, לתמורה בעולם כולו, או למצער בעולם המערבי, אבל כאן אני מצטמצם מדעת במעגל הקטן שלנו. אנחנו נעים במסלולו של העולם המערבי, והאינרציה שלנו מושכת לתוכו, אבל הכוח הרצוני הגדול שלנו, הגורל, איזו התפוצצות קוסמית, אולי כולם כאחד – קבעו לנו חוקיות־חיים שונה, והסיבוב שלנו הוא בכיוון אחר. היום אחר. הלילה אחר. השנה אחרת. הממש אחר – והחלום אחר.

הזעזועים שפקדו את העולם בדורות האחרונים, הביאו את ההוויה היהודית ההיסטורית אל “קץ הימים” במובן הכפול. לא אטחן מים ולא אחזור על מה שכולנו יודעים. גם לא אדרש לשאלה אם “ההוויה היא שקבעה את ההכרה” בקיום היהודי הממושך. נסכים רק לכך: במקום שלא נותרה הוויה יהודית לא נתקיימה “יהדות”, והוויה יהודית לא נתקיימה בלי “יהודיות”. זוהי עובדה היסטורית עיקשת, אף שהתגלגלה ממדינה למדינה, מתקופה לתקופה, פשטה צורה ולבשה צורה.

דרך־כלל נדחק לו ההווה היהודי לתוך סדק צר בין העבר הזכור לבין העתיד המיוחל, בין “זכרונות” לבין “שופרות”. כך היה עד לדורות האחרונים, וזה בניגוד לחייהם של הרבה עמים אחרים, בניגוד לאמונות אחרות, אלה שנתקיימו ואלה שעברו ובטלו מהעולם. מן הבחינה הקובעת הזאת – שלא ההווה מפרנס את החיים אלא העבר והעתיד – אין אח ומשל לחייהם של אבותינו,“עצמנו ובשרנו”. אבותינו – לא על דרך הפיוט והמיתולוגיה, כי אם בפועל ממש, דור אחד, שניים, עד עשרה ועשרים דורות לאחור, כל מי שקדמו לדור הזה בארץ.

איני צריך לומר, שעל הדור הזה אני מדבר, על אנחנו שנולדנו ונתחנכנו ובגרנו כאן בארץ־ישראל. אבל משום־מה נכנס לראשנו, שפה, לפני כך־וכך שנים, נברא העולם, ואנחנו יוצאים ראשונים לשוח בגן־העדן. לא “משום־מה”. היו כמובן סיבות טובות לדבר, אבל שאלותינו אנו התמהמהו, איחרו לבוא, אך משבאו – גאו סביבנו כמי־המבול. ספק אם היה דור יהודי אחד, שהשאלות שהוא שואל והצריכות להישאל על־ידו רבות ותמהוניות כל־כך. גם על עצמנו – גם על בשרנו.

מהבחינה הביולוגית הפשוטה – אילו חיברנו לנו ספרי־יוחסין – אין כלל ספק בני מי אנחנו, בני אבא, סבא, אביו של סבא וכן הלאה. אבל הביולוגיה היא רק פרט אחד – ולא הנכבד ביותר – בתולדותיו של האדם. אנחנו שואלים: מי אנחנו?

יש דברים שלפני שנים לא רבות היו אמת ידועה לכל הדיוט, היום יש בהשמעתם חשש של חילול השם, אך אי־אפשר שלא לחזור עליהם:

אנחנו נולדנו מתוך המרד בהוויה היהודית. ולא סתם מרד ב“אנומליה”, לא סתם החלטה לכבוש לנו כיברת־ארץ ולהפוך עליה את “הפירמידה המקצועית”, כי אם מרד בכל מה שנקבע ונתגבש בתחומי “היהדות ההיסטורית”. להיות “ככל הגויים” לא רק כטריטוריה ודגל, כי אם בכל: מרד בשלטון התורה; מרד במסורת; מרד בסגנון־החיים, בלשון, בערכים. מטבע הדברים, היה מרד זה אכול סתירות פנימיות: אלה שמרדו בגולה, הלכו לארץ־ישראל בשם ההיסטוריה, אך לשם כך צריך היה לעשות מעשה נגד ההיסטוריה, להתייחס לחייהם של עשרות דורות כאל פקק־תנועה, או תאונת־דרכים. ההיסטוריוסופיה החדשה גרסה מעתה, שההיסטוריה שלנו נפתחת משעה שהתחלנו אנחנו את תולדותינו, בימי אברהם אבינו, והיא נפסקת משעה שהתחילו אחרים לשלוט בה. “לעם היהודי אין היסטוריה.”

המרד היה של האבות – של אלה שבאו מ“שם”, כשה“שם” שפע עדיין חיות, וצריך היה להילחם בו בכל כלי־הנשק, למרוד בכל תג ותג שבהווייתו. המרד נעשה על בשרנו, אנחנו ילדי בית־הספר, ונדמה היה אז שהצלחתו מהירה ושלימה. כמה נפלא הדבר, שה“צבר” הוא כל־כך גויי, שאין בו שום דבר יהודי. אפשר כמעט לומר, שהצבר עוצב בנגטיב של היהודי המזרח־אירופי, ואולי כפוזיטיב של הגוי משם.

וזה גם היה, לכאורה, בסדר גמור, לפי צורכי המקום והשעה. ואף שהיתה זו מהפיכה גמורה – היא לא היתה קשה כל־כך. “עצמנו” – זה אנחנו, תמיד ורק אנחנו. “בשרנו” – אותם לא היכרנו, לא את סבא, לא את סבתא, לא את הדודים ולא את הדודות. מה שידענו, ידענו מתוך יל"ג וסמולנסקין, מנדלי וברדיצ’בסקי, ביאליק וברנר, ואת כל זה ראינו בעיני המורים, תנועות־הנוער, הפובליציסטים, שניהלו מלחמה שקל היה לנו מאוד להזדהות אתה.

בין אבא לבין בר־כוכבא – רק רדיפות, גירושים, בזיונות וכשלונות, ששום צבר המכבד את עצמו לא היה מוכן לשאתם. זה היה בסדר גמור. צמחנו לתוך הוויה פעילה, בשר־ודמית, גברית מאוד, בעלי תודעה חילונית. דיברנו עברית בהברה ספרדית, שנאנו יידיש, התחלנו לשחק כדורגל, עשינו לנו מקלות קפא"פ מענפי הלימון – ונלחמנו בכל העולם. הגביע היה שלנו.

אחר־כך היתה השואה.

אחר־כך קמה המדינה, והיינו טרודים ובהולים ועייפים.

אחר־כך עברו שנים.

ואז נמצאנו שוב נוכח שאלות, ששוב לא היו להן תשובות מפני שההיסטוריה סיאבה אותן: מי עצמנו? מי בשרנו?

קודם־לכן צרנו לנו, בחלומנו, עוגה, פסטורלה, לחוף הים התיכון, ארץ כנען, גמל־גמלי, יהושע בן־נון. התייצבנו לימין צדקיהו נגד ירמיהו, מתחנו לנו גשר תלוי מן המאה השנייה לפני הספירה ישר אל המאה העשרים ואחת לספירה.

ואילו המאה העשרים? והשבע־עשרה? והאחת־עשרה?

אנסה לפרש במקצת את הדבר שאני בא לומר:

הרציפות היהודית נשברה ונחרבה – ומדינת ישראל אינה המשך לתחום־המושב, ודאי שלא. אבל אין כל אפשרות להמשיך עצמנו במישרים מתוך עולם המקרא. היתה זו תמימות הרת־פורענויות להאמין שכך יתרחב לנו ההווה שלנו בין נביאים ראשונים של שבטי ישראל לבין נביאים אחרונים של העולם המערבי.

ובכן: האם נאמר, שפה, היום, מן הלוח החלק, אנחנו מתחילים? זאת האוטוביוגרפיה שלנו, כל־כולה?

צריך הייתי לדבר בענייני ספרות, אך זו, לצורותיה, אסכולותיה וז’אנריה, אינה אלא בבואה של האוטוביוגרפיות. היום, כך נדמה לי, נדחפים אנו חזרה לבחינתה הבוגרת, האכזרית והשלמה של האוטוביוגרפיה שלנו – לא זו ה“מיתית”, כי אם האמיתית, המורכבת מאוד, שכולה “ראשית” וכולה “אחרית”, כולה קרקע בתולה וכולה חרשו בה חורשים.

היתה השואה. קמה המדינה. חלפו שנים. וככל שאנו ממשיכים לנסוע החוצה ופנימה – כן חוזרת בנו התחושה, שאין ההווה אלא סדק בין “זכרונות” לבין “שופרות”. בלי זיכרון – אין אוטוביוגרפיה, אין ספרות, אין “עצמנו”. המיתוס הצברי, בכל קיסמו הרב, אינו הולם עוד את דיוקננו. הריהו בחינת תצלום דהוי בתעודת זהות של איש אחר. אותה זהות “ישראלית” – הריהי תצלום חדש, לא בפוקוס, לא במלוא האור הגנוז והדרוש. לאיטו שב אלינו הזיכרון, והוא הלוחש לנו, שצילומים אלה עושים לנו עוול: איפה גומות־החן בלחיינו? איפה הקמטים במצחנו? איפה היהודי שבנו?

הרבה שאלות, שלפני ימים רבים דימינו שגורשו מפיתחנו, ניצבות דומם, כמו מאז ומתמיד, על סיפו: מי אנחנו, מה חיינו, מניין באנו ולאן אנחנו הולכים? עצמי – מי? ובשרי – מה?

דווקא בנקוף השנים, ובמדינת ישראל, גם נוכח העולם הסובב אותנו, ואל מול יהודים אחרים, ואל מול אירופה וגרמניה בטבורה, לא נוכל לחיות בלי השאלות, לא יינתן לנו לחיות בלעדיהן: האם היהדות היא כפי שחשו סופרים עבריים לפני שני דורות: “היהדות היא סיבת הגלות, ולפיכך כרוכה הגאולה בשלילת היהדות; שינוי ערכים קודם לגאולה”?! האם את האוטוביוגרפיה שלנו יכולים אנו לראות היום באור הזה? ובכלל, כאן הפכנו את היהדות מגורל לבחירה, או שמא שבים אנחנו – במבנה אחר – לחיות בתוך הגורל היהודי? ואילו יכולנו למלט עצמנו מן הגורל היהודי, האם זה רצוננו? באמת?!

שאלות אלה אינן עניין לסימפוזיונים ולדיאלוגים ביניבשתיים. הלוא נפל דבר בישראל – ואני חש, שהננו חלק ממה שקרה שם. האם החיים החדשים האלה כאן פירושם מטמורפוזה? “יד ושם” זה שבירושלים, האם הוא מונומנט של אבן שחורה לאיזו שואה רחוקה, או שבאמת השכול, והכאב, והגורל, כל אלה הם “עצמנו ובשרנו”?

אנחנו אנוסים להתייצב מחדש מול עצמנו – איש־איש לבדו וכולנו יחד – ולשאול. אלא אם כן הסכמנו בינינו, שהכל הוא סתם־כך, שמש, וים, ומכאוביו המתוקים של איש־המערב, וליטרטורה. אבל אם כך הדבר, מה לנו פה ומי לנו פה בכלל?

התכוונתי לדבר על עניין אחד המעסיק סופר ישראלי היום, כאן, עכשיו, ועל־כורחי דיברתי על מה שבלעדיו אין כלום, כלומר, אנחנו כמו שהננו, עם הזיכרון, עם הגורל כולו, שהוא “עצמנו ובשרנו”.

דברים עם הענקת פרם שלונסקי לפצעי בגרות

“על המשמר”, 18.6.1965

יום חמישי. זה הבוקר שאני מצפה לו בקוצר־רוח. בעיקר בגלל היום שלפניו, שיאו של המסלול האחר, המקביל, שעליו נעים חיי – המסלול העיתונאי. בדרך־כלל אני מסיים ביום רביעי בערב את כתיבת הטור הקבוע שלי ל“מעריב” של שבת, ורק אז, מכוחה של איזו התנייה פנימית, אני מעתיק עצמי למסילה האחרת, אם אפשר לומר כך. ביום חמישי אני מתעורר מוקדם מהרגיל, כמו לקראת טיול או נסיעה גדולה, בכוננות מלאה להפתעות משמחות.

להפתעות שאכין לעצמי, עלי להוסיף. כשאשב לשולחני ואחזור לקצה־חוט־הסיפור, שהנחתי שוב לפני יום־יומיים, אראה מה עשה בינתיים הוא. כלומר, הבוקר, בשבוע מסוים זה, הגעתי ברקמת־סיפורי למקום שממנו והלאה (כך קורה באמת, או שבזה מתנחם מי שאלה הם חייו) רוקם לו הסיפור את עצמו גם בשעות שמחברו נתון כולו בעניינים אחרים, הסוערים חזק וכָלים מהר. עוד נראה. לפי־שעה, מתכרסם גם הבוקר הזה בכתיבת שורות אלה.

סיפורים יכולים לחכות. ואם אינם יכולים, ברירה יש להם?

לפני שנים רבות – אך־זה יצאנו את הקיבוץ, שני תינוקות, חובות עד מעל לאוזניים ודירת מרתף ברחוב ברנדס, ליד קולנוע “צפון” – חשתי לפתע פתאום מצוקה ספרותית דוחקת. מתי, לעזאזל, אכתוב אם צריך אני לעסוק באלף פרנסות, אשתי עובדת גם בבוקר גם בערב, מנהלת לבדה את משק הבית, את ביתנו מכים חלאים, שטפונות, מה לא?!

במצב־דברים זה הגיעה באחד הערבים לדירתנו אמי ע"ה, הוציאה את חלוקה הפרחוני מסלה והודיעה לי חגיגית:

“הערב אני מאכילה את הילדים, ואתה שב וכתוב קצת!”

אכן, כל ימי אני כותב קצת, בין לבין, וכל חיי חולם גם אני את חלום־הסופר: שאירש מיליונים, אשלח לאי בודד ושם, מנותק מהשאלה הערבית, מהבעיה היהודית, ממס־הכנסה, ממבקרי הספרות, ממסעות ה“אגו” של כל חתני פרס־הנובל הפוטנציאליים המצטופפים בקו ירושלים־חיפה־תל־אביב, שם – על לחם, יין והשראה – אכתוב, אכתוב, אכתוב…

קצת מאוחר מדי, בסתיו שעבר, העליתי בגורל שלושה חודשים כאלה, נינוחים, ממש אידיאליים – ב“תוכנית הסופרים הבינלאומית” של אוניברסיטת איובה שבמערב התיכון של ארצות הברית. התרכזו שם כשלושים וחמישה סופרים – מסין, יפן, הודו, ניגריה, דרום־אפריקה, ארגנטינה, מכסיקו, שוודיה, אירלנד, מאיפה־לא, אנשים מרתקים.

היה לי כל הזמן שבעולם, וחשתי עצמי שרוי באחת מאותן תקופות־צבירה, שעל מאגריהן מתפרנסת אחר־כך הנפש ימים רבים. הכל היה, רק לא הלחץ, רק לא שיגרת חיי שאינם חיים אם אינני בתנועה מתמדת, בכמה מסלולים, במהירויות שונות ובכל הכיוונים. ואם כי נפשי יצאה לכמה חודשי בידוד מלא, בתוך־תוכי חששתי מראש, שכך יקרה. מניסיון־חיי ידעתי: פעמיים שהיתי בחו“ל, כשנתיים בכל פעם, ובשתיהן צברתי נכסי־זיכרון כבדים, פעלתי, התרוצצתי, ראיתי – וחציי העיתונאי לא שבת גם אז. סיפורים לא. אף לא סיפור אחד הצלחתי להשלים באותן שנות חו”ל.

רק פה, בסיר־הלחץ, ב“גשטאלט” המסוים האחד הזה – זה קורה.

בין כמה וכמה סיפורים השמורים בזיכרוני על סיפורַי, ששנים היו באינקובַציה ובקעו פתאום, ממקום כלשהו מתחת־לעור־התודעה, אזכיר את “של מי אתה ילד”, ששנים ניגררו אתי טיוטותיו ממקום למקום, לקחתיו ללונדון שלם כמעט כביכול, וכל שתי שנות עבודתי שם כנספח תרבות בשגרירות, לא נגעתי לא בו ולא במכונת־הכתיבה העברית שלי. רק בשובי הביתה, ישר ללב הסחרחרת הלא־נפסקת שקפצתי גם אני לתוכה עד מעל לאוזני, בין לבין, במין בוקר כזה, יום חמישי כזה, מצאתי עצמי כולי בזמן אחר, בקצב אחר, רוקם סיפור.

כך גם שבוע זה, שלקראת סופו אני כותב “יומן” (כן, קמתי, התרחצתי, התלבשתי, אבל לא, אללי, לא התפללתי). כבר כולי בפנים, וחבל לי על כל רגע. שוב מצאתי באיזה קלסר ישן חצי־רומן, שהשד יודע מי ומתי הביא את עלילתו עד כאן, ואני יודע שעכשיו שעתו להיכתב ולהדפס.

אבל מסביב קורה כל־כך הרבה, שמחות פרטיות גדולות ושברונות פרטיים גדולים כמותן, ובזה אחר־זה מתרגשים עוד ועוד עניינים, לא פרטיים כדי־כך, אבל ארוגים ושזורים בפרקים נכבדים מחייך – ואתה רץ, רץ, רץ, ומי חכם ויידע היכן באמת מתוח קו הגבול בין שעון־הימים ללוח־השנים, בין “לפרט קטן” (ומכאן שם טורי הקבוע, “הפרט הקטן”) לבין “לפרט גדול”, חשבון האלפים?!

ביום ראשון אני עומד בגשם הלא־נפסק עם הרבים המלווים לעולמו את ישראל גלילי. ראשית היכרותי האישית אתו רק משנות עבודתי כעורך־לילה ב“למרחב”, החל בקיץ 1956. (אגב, באותם ימים, כשיצאנו בחוסר־כל את הקיבוץ, רצה א. ב. יפה, עורך ה“דף לספרות” של “על המשמר”, להעסיקני כעוזרו, אבל מישהם שם למעלה הטילו וטו על העסקת “עוזב”.) בשלושים השנים שעברו מאז זכיתי להיפגש עם גלילי פעמים רבות לשיחות מרתקות ומאלפות, וכך ממש עד שהכריעה אותו מחלתו ובאו עליו ייסורי־איוב.

אנחנו עומדים בגשם הגובר, ומבעד למסכי־המים והמטריות הרבה פנים מוכרות, כל פרצוף – סיפור. רבים מהם עמדו בגשם בחצר גינוסר כשמת יגאל אלון, ועמדו בגשם בחצר גבעת־השלושה סמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשמת בני מרשק. הם – כלומר, אנחנו – רק דומים יותר ויותר לפרצופי הדור הקודם.

אני עומד כך בגשם ומהרהר בכל שיחותי עם ישראלי גלילי, אחד מקומץ האישים המרתקים והמורכבים ביותר שהיכרתי מעודי – בלי שום ספק, מבין המנהיגים הפוליטיים, אבל גם מבין המכונים “אנשי רוח”, מורי באוניברסיטה, הוגים וסופרים שפגשתי במשך השנים בארץ ובחו"ל – אדם ששינה אצלי את מושג האינטלקטואל, מילא אותו תוכן חיוני, הפרה והעשיר את רוחי בלי ששיעבד אותה לדעותיו ולאמונותיו (בעוקצנות נהג לומר: “אם אתם רוצים להבטיח, שחנוך לא יכתוב על נושא מסוים, בקשו אותו לכתוב!”).

אני נזכר במה שסיפר לי על ילדותו הענייה (האב נשאר תקוע ברוסיה עד תום מלחמת־העולם) בפתח־תקוה של הטורקים, של האיכרים־ה“בועזים”, על מגורים בבית־אריזה ורעב ממש. אגב כך, חוזר שוב לזכרוני ספרון שקראתי לאחרונה, אביב מוקדם מאת מוקי צור – על דמותו של צבי ש“ץ, הסופר שנרצח יחד עם יוסף חיים ברנר. חוזרות השורות הלא־נשכחות ממכתבו של ש”ץ, ברוסית, עוד לפני עלייתו, אל יוסף טרומפלדור:

מפה כותב לו גרישה, זה הרשום בפאספורט בשם גרגורי, יהודי על־פי ההכרה בלבד, ואדם על־פי השם בלבד – – ואולם מארץ־ישראל כתוב יכתוב לו שוכן־הרים, קומוניסט, צבי…

אני מהרהר ביצחק שדה, שגם אותו הביא לכאן מגעו עם טרופלדור, וכן בכל קשרי־הקשרים שבין האנשים העומדים פה בגשם, בכל קשת־הזיקות לארץ־ישראל, שעוצמתה אינה בהכרח פונקציה של שנות החיים כאן, אלא של הלוך־הנפש. בתוך הציבור אני עומד, ורק כך מצליח באמת להיות כולי לבדי, לא בתוך בועה, אלא מוקף באנשים מוכרים, קרובים, רחוקים, שנואים, אהובים, בין אותם פרדסים של ילדותי, מחותל בזכרונות המקום הזה, עולמי.

ושוב אני חוזר לשולחני, לזמן רחוק ואחר כל־כך, לפעימתו הלא־מרפה של הסיפור, שבינתיים התחיל להנביט עוד פרק. על שולחני נערמו ספרים מכל סוגי אהבותי, אבל עכשיו יחכו הם קצת. ובכל־זאת אני מסיים לקרוא בכתב־יד ספר משובב־נפש של חבר קרוב.¹ ואחרי “כל מיני דברים” פרטיים, מאוחר בערב, אני מתרגם עוד דפים אחדים מתוך עץ המשי,² סיפורו של ז’אנג שיאנליאנג, סופר סיני שהכרתי ונכבשתי לקיסמו באיובה, אדם שעשה עשרים ושלוש שנים במחנות הריכוּז של מאו ויורשיו והתנסות זו היא נשוא יצירתו הספרותית. זו חובת־כבוד, שאני ממלא בשמחה.

והסיפור שלי? יחכה עוד קצת.

ושוב יום רביעי, אלא שגם בו השתבש השבוע קצב־חיי הרגיל. יו"ר הכנסת, מר שלמה הלל, המחזיר לכהונה זו את כבודה האבוד, “דוחף” במרץ, בגופים ממשלתיים וציבוריים מרכזיים, פעולה חינוכית להעמקת הזיקה לדמוקרטיה בחברה הישראלית, ובמיוחד למאבק בגזענות שאינה עוד מוגבלת לשוליים האפלים של החברה, כי אם הולכת ונעשית “כשרה לסאלונים”. בשלוש אחר הצהריים תתקיים בבניין הכנסת ישיבת המועצה הציבורית לחינוך לדמוקרטיה, שהוא עומד בראשה.

רצה המקרה ובשעה זו ממש מתרחש ביזיון לאומי כפול:

בבנייני האומה מתכנסת תנועה גזענית יהודית, שבראשה עומד רב וחבר כנסת, ואילו ועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות חבר־כנסת קולאס, ממשיכה בגרירת־רגליים ואינה משלימה חוק מפורש, שיושיב את כהנא וחבר־אגרופניו במקומם, בבית־הסוהר.

אני נוסע לירושלים, משתתף כחצי־שעה בהפגנה, רק כדי להרגיע את עצמי, הולך לישיבת המועצה לחינוך לדמוקרטיה, חוזר לתל־אביב, ישר למערכת־העיתון, מקדיש לעניין זה את הטור שלי לגיליון יום ששי (והנאתי היחידה היא הכתיבה ישר למעבד־התמלילים, שאינני חדל להתפעל מביצועיו – כמו הפראים מחרוזי־הזכוכית!). חוזר הביתה בשעת־ערב מאוחרת, עייף, אבל מעוצבן, כלשון חברי הלל עומר. ויודע שאתעורר מוקדם מאוד.

מפני שהיום יום חמישי. אין עוד עייפות, רק כוננות ילדותית מלאה להרפתקה המשמחת, המזומנת לי – ביני לבין הנייר הלבן.

מה יודעים הגנרלים?!

להפעיל אוגדת־טנקים קשה?! לקחת כך־וכך נפשות, שאתה עצמך בראת בראשך, לזרוק אותם בזה אחר זה לשדה־המערכה, החל בעמוד הראשון ואילך, ולנהל את כל הפעולה הזאת כך, שכולם גם ייצאו חיים, איש ודיוקנו, אותן עיניים, אותה אישיות, אותה ביוגרפיה, אבל עם סיפור שלם – זה ניהול־מערכה ברמה של גנרלים!

ובכן, משסיימתי “יומן” זה, אני מתפנה לעשות כמצוות אמי ע"ה באותו ערב רחוק ברחוב ברנדס, יושב לכתוב קצת.

“יומן”, “הארץ”, 14.2.1986