יום חמישי. זה הבוקר שאני מצפה לו בקוצר־רוח. בעיקר בגלל היום שלפניו, שיאו של המסלול האחר, המקביל, שעליו נעים חיי – המסלול העיתונאי. בדרך־כלל אני מסיים ביום רביעי בערב את כתיבת הטור הקבוע שלי ל“מעריב” של שבת, ורק אז, מכוחה של איזו התנייה פנימית, אני מעתיק עצמי למסילה האחרת, אם אפשר לומר כך. ביום חמישי אני מתעורר מוקדם מהרגיל, כמו לקראת טיול או נסיעה גדולה, בכוננות מלאה להפתעות משמחות.
להפתעות שאכין לעצמי, עלי להוסיף. כשאשב לשולחני ואחזור לקצה־חוט־הסיפור, שהנחתי שוב לפני יום־יומיים, אראה מה עשה בינתיים הוא. כלומר, הבוקר, בשבוע מסוים זה, הגעתי ברקמת־סיפורי למקום שממנו והלאה (כך קורה באמת, או שבזה מתנחם מי שאלה הם חייו) רוקם לו הסיפור את עצמו גם בשעות שמחברו נתון כולו בעניינים אחרים, הסוערים חזק וכָלים מהר. עוד נראה. לפי־שעה, מתכרסם גם הבוקר הזה בכתיבת שורות אלה.
סיפורים יכולים לחכות. ואם אינם יכולים, ברירה יש להם?
לפני שנים רבות – אך־זה יצאנו את הקיבוץ, שני תינוקות, חובות עד מעל לאוזניים ודירת מרתף ברחוב ברנדס, ליד קולנוע “צפון” – חשתי לפתע פתאום מצוקה ספרותית דוחקת. מתי, לעזאזל, אכתוב אם צריך אני לעסוק באלף פרנסות, אשתי עובדת גם בבוקר גם בערב, מנהלת לבדה את משק הבית, את ביתנו מכים חלאים, שטפונות, מה לא?!
במצב־דברים זה הגיעה באחד הערבים לדירתנו אמי ע"ה, הוציאה את חלוקה הפרחוני מסלה והודיעה לי חגיגית:
“הערב אני מאכילה את הילדים, ואתה שב וכתוב קצת!”
אכן, כל ימי אני כותב קצת, בין לבין, וכל חיי חולם גם אני את חלום־הסופר: שאירש מיליונים, אשלח לאי בודד ושם, מנותק מהשאלה הערבית, מהבעיה היהודית, ממס־הכנסה, ממבקרי הספרות, ממסעות ה“אגו” של כל חתני פרס־הנובל הפוטנציאליים המצטופפים בקו ירושלים־חיפה־תל־אביב, שם – על לחם, יין והשראה – אכתוב, אכתוב, אכתוב…
קצת מאוחר מדי, בסתיו שעבר, העליתי בגורל שלושה חודשים כאלה, נינוחים, ממש אידיאליים – ב“תוכנית הסופרים הבינלאומית” של אוניברסיטת איובה שבמערב התיכון של ארצות הברית. התרכזו שם כשלושים וחמישה סופרים – מסין, יפן, הודו, ניגריה, דרום־אפריקה, ארגנטינה, מכסיקו, שוודיה, אירלנד, מאיפה־לא, אנשים מרתקים.
היה לי כל הזמן שבעולם, וחשתי עצמי שרוי באחת מאותן תקופות־צבירה, שעל מאגריהן מתפרנסת אחר־כך הנפש ימים רבים. הכל היה, רק לא הלחץ, רק לא שיגרת חיי שאינם חיים אם אינני בתנועה מתמדת, בכמה מסלולים, במהירויות שונות ובכל הכיוונים. ואם כי נפשי יצאה לכמה חודשי בידוד מלא, בתוך־תוכי חששתי מראש, שכך יקרה. מניסיון־חיי ידעתי: פעמיים שהיתי בחו“ל, כשנתיים בכל פעם, ובשתיהן צברתי נכסי־זיכרון כבדים, פעלתי, התרוצצתי, ראיתי – וחציי העיתונאי לא שבת גם אז. סיפורים לא. אף לא סיפור אחד הצלחתי להשלים באותן שנות חו”ל.
רק פה, בסיר־הלחץ, ב“גשטאלט” המסוים האחד הזה – זה קורה.
בין כמה וכמה סיפורים השמורים בזיכרוני על סיפורַי, ששנים היו באינקובַציה ובקעו פתאום, ממקום כלשהו מתחת־לעור־התודעה, אזכיר את “של מי אתה ילד”, ששנים ניגררו אתי טיוטותיו ממקום למקום, לקחתיו ללונדון שלם כמעט כביכול, וכל שתי שנות עבודתי שם כנספח תרבות בשגרירות, לא נגעתי לא בו ולא במכונת־הכתיבה העברית שלי. רק בשובי הביתה, ישר ללב הסחרחרת הלא־נפסקת שקפצתי גם אני לתוכה עד מעל לאוזני, בין לבין, במין בוקר כזה, יום חמישי כזה, מצאתי עצמי כולי בזמן אחר, בקצב אחר, רוקם סיפור.
כך גם שבוע זה, שלקראת סופו אני כותב “יומן” (כן, קמתי, התרחצתי, התלבשתי, אבל לא, אללי, לא התפללתי). כבר כולי בפנים, וחבל לי על כל רגע. שוב מצאתי באיזה קלסר ישן חצי־רומן, שהשד יודע מי ומתי הביא את עלילתו עד כאן, ואני יודע שעכשיו שעתו להיכתב ולהדפס.
אבל מסביב קורה כל־כך הרבה, שמחות פרטיות גדולות ושברונות פרטיים גדולים כמותן, ובזה אחר־זה מתרגשים עוד ועוד עניינים, לא פרטיים כדי־כך, אבל ארוגים ושזורים בפרקים נכבדים מחייך – ואתה רץ, רץ, רץ, ומי חכם ויידע היכן באמת מתוח קו הגבול בין שעון־הימים ללוח־השנים, בין “לפרט קטן” (ומכאן שם טורי הקבוע, “הפרט הקטן”) לבין “לפרט גדול”, חשבון האלפים?!
ביום ראשון אני עומד בגשם הלא־נפסק עם הרבים המלווים לעולמו את ישראל גלילי. ראשית היכרותי האישית אתו רק משנות עבודתי כעורך־לילה ב“למרחב”, החל בקיץ 1956. (אגב, באותם ימים, כשיצאנו בחוסר־כל את הקיבוץ, רצה א. ב. יפה, עורך ה“דף לספרות” של “על המשמר”, להעסיקני כעוזרו, אבל מישהם שם למעלה הטילו וטו על העסקת “עוזב”.) בשלושים השנים שעברו מאז זכיתי להיפגש עם גלילי פעמים רבות לשיחות מרתקות ומאלפות, וכך ממש עד שהכריעה אותו מחלתו ובאו עליו ייסורי־איוב.
אנחנו עומדים בגשם הגובר, ומבעד למסכי־המים והמטריות הרבה פנים מוכרות, כל פרצוף – סיפור. רבים מהם עמדו בגשם בחצר גינוסר כשמת יגאל אלון, ועמדו בגשם בחצר גבעת־השלושה סמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשמת בני מרשק. הם – כלומר, אנחנו – רק דומים יותר ויותר לפרצופי הדור הקודם.
אני עומד כך בגשם ומהרהר בכל שיחותי עם ישראלי גלילי, אחד מקומץ האישים המרתקים והמורכבים ביותר שהיכרתי מעודי – בלי שום ספק, מבין המנהיגים הפוליטיים, אבל גם מבין המכונים “אנשי רוח”, מורי באוניברסיטה, הוגים וסופרים שפגשתי במשך השנים בארץ ובחו"ל – אדם ששינה אצלי את מושג האינטלקטואל, מילא אותו תוכן חיוני, הפרה והעשיר את רוחי בלי ששיעבד אותה לדעותיו ולאמונותיו (בעוקצנות נהג לומר: “אם אתם רוצים להבטיח, שחנוך לא יכתוב על נושא מסוים, בקשו אותו לכתוב!”).
אני נזכר במה שסיפר לי על ילדותו הענייה (האב נשאר תקוע ברוסיה עד תום מלחמת־העולם) בפתח־תקוה של הטורקים, של האיכרים־ה“בועזים”, על מגורים בבית־אריזה ורעב ממש. אגב כך, חוזר שוב לזכרוני ספרון שקראתי לאחרונה, אביב מוקדם מאת מוקי צור – על דמותו של צבי ש“ץ, הסופר שנרצח יחד עם יוסף חיים ברנר. חוזרות השורות הלא־נשכחות ממכתבו של ש”ץ, ברוסית, עוד לפני עלייתו, אל יוסף טרומפלדור:
מפה כותב לו גרישה, זה הרשום בפאספורט בשם גרגורי, יהודי על־פי ההכרה בלבד, ואדם על־פי השם בלבד – – ואולם מארץ־ישראל כתוב יכתוב לו שוכן־הרים, קומוניסט, צבי…
אני מהרהר ביצחק שדה, שגם אותו הביא לכאן מגעו עם טרופלדור, וכן בכל קשרי־הקשרים שבין האנשים העומדים פה בגשם, בכל קשת־הזיקות לארץ־ישראל, שעוצמתה אינה בהכרח פונקציה של שנות החיים כאן, אלא של הלוך־הנפש. בתוך הציבור אני עומד, ורק כך מצליח באמת להיות כולי לבדי, לא בתוך בועה, אלא מוקף באנשים מוכרים, קרובים, רחוקים, שנואים, אהובים, בין אותם פרדסים של ילדותי, מחותל בזכרונות המקום הזה, עולמי.
ושוב אני חוזר לשולחני, לזמן רחוק ואחר כל־כך, לפעימתו הלא־מרפה של הסיפור, שבינתיים התחיל להנביט עוד פרק. על שולחני נערמו ספרים מכל סוגי אהבותי, אבל עכשיו יחכו הם קצת. ובכל־זאת אני מסיים לקרוא בכתב־יד ספר משובב־נפש של חבר קרוב.1 ואחרי “כל מיני דברים” פרטיים, מאוחר בערב, אני מתרגם עוד דפים אחדים מתוך עץ המשי,2 סיפורו של ז’אנג שיאנליאנג, סופר סיני שהכרתי ונכבשתי לקיסמו באיובה, אדם שעשה עשרים ושלוש שנים במחנות הריכוּז של מאו ויורשיו והתנסות זו היא נשוא יצירתו הספרותית. זו חובת־כבוד, שאני ממלא בשמחה.
והסיפור שלי? יחכה עוד קצת.
ושוב יום רביעי, אלא שגם בו השתבש השבוע קצב־חיי הרגיל. יו"ר הכנסת, מר שלמה הלל, המחזיר לכהונה זו את כבודה האבוד, “דוחף” במרץ, בגופים ממשלתיים וציבוריים מרכזיים, פעולה חינוכית להעמקת הזיקה לדמוקרטיה בחברה הישראלית, ובמיוחד למאבק בגזענות שאינה עוד מוגבלת לשוליים האפלים של החברה, כי אם הולכת ונעשית “כשרה לסאלונים”. בשלוש אחר הצהריים תתקיים בבניין הכנסת ישיבת המועצה הציבורית לחינוך לדמוקרטיה, שהוא עומד בראשה.
רצה המקרה ובשעה זו ממש מתרחש ביזיון לאומי כפול:
בבנייני האומה מתכנסת תנועה גזענית יהודית, שבראשה עומד רב וחבר כנסת, ואילו ועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות חבר־כנסת קולאס, ממשיכה בגרירת־רגליים ואינה משלימה חוק מפורש, שיושיב את כהנא וחבר־אגרופניו במקומם, בבית־הסוהר.
אני נוסע לירושלים, משתתף כחצי־שעה בהפגנה, רק כדי להרגיע את עצמי, הולך לישיבת המועצה לחינוך לדמוקרטיה, חוזר לתל־אביב, ישר למערכת־העיתון, מקדיש לעניין זה את הטור שלי לגיליון יום ששי (והנאתי היחידה היא הכתיבה ישר למעבד־התמלילים, שאינני חדל להתפעל מביצועיו – כמו הפראים מחרוזי־הזכוכית!). חוזר הביתה בשעת־ערב מאוחרת, עייף, אבל מעוצבן, כלשון חברי הלל עומר. ויודע שאתעורר מוקדם מאוד.
מפני שהיום יום חמישי. אין עוד עייפות, רק כוננות ילדותית מלאה להרפתקה המשמחת, המזומנת לי – ביני לבין הנייר הלבן.
מה יודעים הגנרלים?!
להפעיל אוגדת־טנקים קשה?! לקחת כך־וכך נפשות, שאתה עצמך בראת בראשך, לזרוק אותם בזה אחר זה לשדה־המערכה, החל בעמוד הראשון ואילך, ולנהל את כל הפעולה הזאת כך, שכולם גם ייצאו חיים, איש ודיוקנו, אותן עיניים, אותה אישיות, אותה ביוגרפיה, אבל עם סיפור שלם – זה ניהול־מערכה ברמה של גנרלים!
ובכן, משסיימתי “יומן” זה, אני מתפנה לעשות כמצוות אמי ע"ה באותו ערב רחוק ברחוב ברנדס, יושב לכתוב קצת.
“יומן”, “הארץ”, 14.2.1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.