ברשותכם, אייחד את הדיבור על עניין אחד, שאיני יודע אם הוא “נושא ספרותי”, אם הוא “מבעיות הרוח”. לי, מכל מקום, נדמה שהוא כעצם החיים במקום הזה, בזמן הזה, לחשיבות. כוונתי לאותה סוגייה, שלא מצאתי לה ניסוח קולע יותר מן המטבע העברי “עצמנו ובשרנו”.

לא אבוא להלאותכם במדרשי־מלים, ולו רק מן הטעם הפשוט, שידיעותי אינן מכשירות אותי לצלילה למעמקי השפה העברית. אך גם אל פני השטח, כמו מאליה, מגיעה לאוזנינו המיית המתח הדיאלקטי הגבוה שבצירוף זה. הן התיבות “עצם” ו“בשר”, ברוב שימושיהן, מבטאות כל¹ מה שהוא גופני, גשמי, נמוך, חולף־ועובר, הכלי הסגור המחַייץ כל אדם מזולתו.

והנה, דווקא מתוך ההכרה, ש“העצם והבשר” הם כל־כולם נחלת היחיד, ובתוכם כלוא כל אחד מאתנו בנפרד מן האחרים – דווקא הכרה זו היא שבראה צירופים המפליגים מתוך היחיד ומבקשים להבקיע מה שאי אפשר להבקיעו. אין קרבה אנושית עמוקה מזו המצוירת בדימויים לא־ערטילאיים, לא־רוחניים כ“והיו לבשר אחד” ו“עצם מעצמי ובשר מבשרי”. בבקשו לבטא את הזיקה העמוקה והמחייבת ביותר לזולת, אמר האיש העברי: “אחינו בשרנו הוא”.

את המיית המתח הגבוה הזה אנו חשים ביתר־שאת, באומרנו: “עצמנו – (אתנחתא) – ובשרנו”. כשם שקודם שמענו את איחוד המנוגדים, שומעים אנחנו עכשיו את התרחקות המאוחדים. התרחקות זו של “עצמנו” מ“בשרנו” קבועה היטב בשיגרת־הלשון, וכשאומרים “בשרנו” יודע שומע העברית, שהכוונה היא דווקא לאחר, ל“שארים”, ללא־עצמו. כל־כך, שצריך היה להזהיר: “ומבשרך לא תתעלם”.

אילו הרשיתי לי לעשות כמעשי הדרשנים, הייתי מזקיק לכאן מה שאמרו בפרקי אבות: “וכשאני לעצמי – מה אני?”, וכן מה שנאמר ביחזקאל “העצמות האלה – כל בית ישראל המה”. יכול הייתי להאחז גם במה שכתב המשורר, שאת הפרס הנושא את שמו זכיתי לקבל הערב: “הבן יקיר לי אברהם, עור וגידים ועצמות, הללויה.”

אבל אני מבקש להמנע מהפלגות ולהשאר בתחום העניין האחד הזה. מעבר לצורכי הגוף, לקיום הפיסי שבלעדיו אין חיים לא ליחיד ולא לציבור, מלאים חיינו בשאלות “מאין באת, ולאן אתה הולך”. מיום שנברא האדם, נמשך מסעו זה החוצה, אל העולם, ופנימה, לתוך עצמו. בצד אותן שאלות, מוצעות תשובות: “ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים, חקב”ה." ואולם, גם בדורות שבהם מצא לו האדם משען בכוחות עליונים ומעוז ומחסה באמונה, שלכל הדברים יש סיבות ולכל הנמצאים תכלית, גם אז כירסמו שאלות אלה בלב וניקרו במוח. התורות השלמות ביותר לא הניחו את הדעת אלא לפרקי־זמן מוגבלים, והדברים ידועים.

הדורות האחרונים נידונים לחיות בתוך שאלות מתרבות עד אין־סוף, כנגד תשובות מתמעטות עד לאפס. השאלות, כך לימדונו, מניעות את גלגלי ההיסטוריה, אבל חיים שאין בהם כל תשובה מותירים חלל ריק, שהוא היפוכו של כל יש. הריק הוא מחוץ להיסטוריה.

ב“דורות אחרונים”, הכוונה צריכה להיות למעגל הגדול, לתמורה בעולם כולו, או למצער בעולם המערבי, אבל כאן אני מצטמצם מדעת במעגל הקטן שלנו. אנחנו נעים במסלולו של העולם המערבי, והאינרציה שלנו מושכת לתוכו, אבל הכוח הרצוני הגדול שלנו, הגורל, איזו התפוצצות קוסמית, אולי כולם כאחד – קבעו לנו חוקיות־חיים שונה, והסיבוב שלנו הוא בכיוון אחר. היום אחר. הלילה אחר. השנה אחרת. הממש אחר – והחלום אחר.

הזעזועים שפקדו את העולם בדורות האחרונים, הביאו את ההוויה היהודית ההיסטורית אל “קץ הימים” במובן הכפול. לא אטחן מים ולא אחזור על מה שכולנו יודעים. גם לא אדרש לשאלה אם “ההוויה היא שקבעה את ההכרה” בקיום היהודי הממושך. נסכים רק לכך: במקום שלא נותרה הוויה יהודית לא נתקיימה “יהדות”, והוויה יהודית לא נתקיימה בלי “יהודיות”. זוהי עובדה היסטורית עיקשת, אף שהתגלגלה ממדינה למדינה, מתקופה לתקופה, פשטה צורה ולבשה צורה.

דרך־כלל נדחק לו ההווה היהודי לתוך סדק צר בין העבר הזכור לבין העתיד המיוחל, בין “זכרונות” לבין “שופרות”. כך היה עד לדורות האחרונים, וזה בניגוד לחייהם של הרבה עמים אחרים, בניגוד לאמונות אחרות, אלה שנתקיימו ואלה שעברו ובטלו מהעולם. מן הבחינה הקובעת הזאת – שלא ההווה מפרנס את החיים אלא העבר והעתיד – אין אח ומשל לחייהם של אבותינו,“עצמנו ובשרנו”. אבותינו – לא על דרך הפיוט והמיתולוגיה, כי אם בפועל ממש, דור אחד, שניים, עד עשרה ועשרים דורות לאחור, כל מי שקדמו לדור הזה בארץ.

איני צריך לומר, שעל הדור הזה אני מדבר, על אנחנו שנולדנו ונתחנכנו ובגרנו כאן בארץ־ישראל. אבל משום־מה נכנס לראשנו, שפה, לפני כך־וכך שנים, נברא העולם, ואנחנו יוצאים ראשונים לשוח בגן־העדן. לא “משום־מה”. היו כמובן סיבות טובות לדבר, אבל שאלותינו אנו התמהמהו, איחרו לבוא, אך משבאו – גאו סביבנו כמי־המבול. ספק אם היה דור יהודי אחד, שהשאלות שהוא שואל והצריכות להישאל על־ידו רבות ותמהוניות כל־כך. גם על עצמנו – גם על בשרנו.

מהבחינה הביולוגית הפשוטה – אילו חיברנו לנו ספרי־יוחסין – אין כלל ספק בני מי אנחנו, בני אבא, סבא, אביו של סבא וכן הלאה. אבל הביולוגיה היא רק פרט אחד – ולא הנכבד ביותר – בתולדותיו של האדם. אנחנו שואלים: מי אנחנו?

יש דברים שלפני שנים לא רבות היו אמת ידועה לכל הדיוט, היום יש בהשמעתם חשש של חילול השם, אך אי־אפשר שלא לחזור עליהם:

אנחנו נולדנו מתוך המרד בהוויה היהודית. ולא סתם מרד ב“אנומליה”, לא סתם החלטה לכבוש לנו כיברת־ארץ ולהפוך עליה את “הפירמידה המקצועית”, כי אם מרד בכל מה שנקבע ונתגבש בתחומי “היהדות ההיסטורית”. להיות “ככל הגויים” לא רק כטריטוריה ודגל, כי אם בכל: מרד בשלטון התורה; מרד במסורת; מרד בסגנון־החיים, בלשון, בערכים. מטבע הדברים, היה מרד זה אכול סתירות פנימיות: אלה שמרדו בגולה, הלכו לארץ־ישראל בשם ההיסטוריה, אך לשם כך צריך היה לעשות מעשה נגד ההיסטוריה, להתייחס לחייהם של עשרות דורות כאל פקק־תנועה, או תאונת־דרכים. ההיסטוריוסופיה החדשה גרסה מעתה, שההיסטוריה שלנו נפתחת משעה שהתחלנו אנחנו את תולדותינו, בימי אברהם אבינו, והיא נפסקת משעה שהתחילו אחרים לשלוט בה. “לעם היהודי אין היסטוריה.”

המרד היה של האבות – של אלה שבאו מ“שם”, כשה“שם” שפע עדיין חיות, וצריך היה להילחם בו בכל כלי־הנשק, למרוד בכל תג ותג שבהווייתו. המרד נעשה על בשרנו, אנחנו ילדי בית־הספר, ונדמה היה אז שהצלחתו מהירה ושלימה. כמה נפלא הדבר, שה“צבר” הוא כל־כך גויי, שאין בו שום דבר יהודי. אפשר כמעט לומר, שהצבר עוצב בנגטיב של היהודי המזרח־אירופי, ואולי כפוזיטיב של הגוי משם.

וזה גם היה, לכאורה, בסדר גמור, לפי צורכי המקום והשעה. ואף שהיתה זו מהפיכה גמורה – היא לא היתה קשה כל־כך. “עצמנו” – זה אנחנו, תמיד ורק אנחנו. “בשרנו” – אותם לא היכרנו, לא את סבא, לא את סבתא, לא את הדודים ולא את הדודות. מה שידענו, ידענו מתוך יל"ג וסמולנסקין, מנדלי וברדיצ’בסקי, ביאליק וברנר, ואת כל זה ראינו בעיני המורים, תנועות־הנוער, הפובליציסטים, שניהלו מלחמה שקל היה לנו מאוד להזדהות אתה.

בין אבא לבין בר־כוכבא – רק רדיפות, גירושים, בזיונות וכשלונות, ששום צבר המכבד את עצמו לא היה מוכן לשאתם. זה היה בסדר גמור. צמחנו לתוך הוויה פעילה, בשר־ודמית, גברית מאוד, בעלי תודעה חילונית. דיברנו עברית בהברה ספרדית, שנאנו יידיש, התחלנו לשחק כדורגל, עשינו לנו מקלות קפא"פ מענפי הלימון – ונלחמנו בכל העולם. הגביע היה שלנו.

אחר־כך היתה השואה.

אחר־כך קמה המדינה, והיינו טרודים ובהולים ועייפים.

אחר־כך עברו שנים.

ואז נמצאנו שוב נוכח שאלות, ששוב לא היו להן תשובות מפני שההיסטוריה סיאבה אותן: מי עצמנו? מי בשרנו?

קודם־לכן צרנו לנו, בחלומנו, עוגה, פסטורלה, לחוף הים התיכון, ארץ כנען, גמל־גמלי, יהושע בן־נון. התייצבנו לימין צדקיהו נגד ירמיהו, מתחנו לנו גשר תלוי מן המאה השנייה לפני הספירה ישר אל המאה העשרים ואחת לספירה.

ואילו המאה העשרים? והשבע־עשרה? והאחת־עשרה?

אנסה לפרש במקצת את הדבר שאני בא לומר:

הרציפות היהודית נשברה ונחרבה – ומדינת ישראל אינה המשך לתחום־המושב, ודאי שלא. אבל אין כל אפשרות להמשיך עצמנו במישרים מתוך עולם המקרא. היתה זו תמימות הרת־פורענויות להאמין שכך יתרחב לנו ההווה שלנו בין נביאים ראשונים של שבטי ישראל לבין נביאים אחרונים של העולם המערבי.

ובכן: האם נאמר, שפה, היום, מן הלוח החלק, אנחנו מתחילים? זאת האוטוביוגרפיה שלנו, כל־כולה?

צריך הייתי לדבר בענייני ספרות, אך זו, לצורותיה, אסכולותיה וז’אנריה, אינה אלא בבואה של האוטוביוגרפיות. היום, כך נדמה לי, נדחפים אנו חזרה לבחינתה הבוגרת, האכזרית והשלמה של האוטוביוגרפיה שלנו – לא זו ה“מיתית”, כי אם האמיתית, המורכבת מאוד, שכולה “ראשית” וכולה “אחרית”, כולה קרקע בתולה וכולה חרשו בה חורשים.

היתה השואה. קמה המדינה. חלפו שנים. וככל שאנו ממשיכים לנסוע החוצה ופנימה – כן חוזרת בנו התחושה, שאין ההווה אלא סדק בין “זכרונות” לבין “שופרות”. בלי זיכרון – אין אוטוביוגרפיה, אין ספרות, אין “עצמנו”. המיתוס הצברי, בכל קיסמו הרב, אינו הולם עוד את דיוקננו. הריהו בחינת תצלום דהוי בתעודת זהות של איש אחר. אותה זהות “ישראלית” – הריהי תצלום חדש, לא בפוקוס, לא במלוא האור הגנוז והדרוש. לאיטו שב אלינו הזיכרון, והוא הלוחש לנו, שצילומים אלה עושים לנו עוול: איפה גומות־החן בלחיינו? איפה הקמטים במצחנו? איפה היהודי שבנו?

הרבה שאלות, שלפני ימים רבים דימינו שגורשו מפיתחנו, ניצבות דומם, כמו מאז ומתמיד, על סיפו: מי אנחנו, מה חיינו, מניין באנו ולאן אנחנו הולכים? עצמי – מי? ובשרי – מה?

דווקא בנקוף השנים, ובמדינת ישראל, גם נוכח העולם הסובב אותנו, ואל מול יהודים אחרים, ואל מול אירופה וגרמניה בטבורה, לא נוכל לחיות בלי השאלות, לא יינתן לנו לחיות בלעדיהן: האם היהדות היא כפי שחשו סופרים עבריים לפני שני דורות: “היהדות היא סיבת הגלות, ולפיכך כרוכה הגאולה בשלילת היהדות; שינוי ערכים קודם לגאולה”?! האם את האוטוביוגרפיה שלנו יכולים אנו לראות היום באור הזה? ובכלל, כאן הפכנו את היהדות מגורל לבחירה, או שמא שבים אנחנו – במבנה אחר – לחיות בתוך הגורל היהודי? ואילו יכולנו למלט עצמנו מן הגורל היהודי, האם זה רצוננו? באמת?!

שאלות אלה אינן עניין לסימפוזיונים ולדיאלוגים ביניבשתיים. הלוא נפל דבר בישראל – ואני חש, שהננו חלק ממה שקרה שם. האם החיים החדשים האלה כאן פירושם מטמורפוזה? “יד ושם” זה שבירושלים, האם הוא מונומנט של אבן שחורה לאיזו שואה רחוקה, או שבאמת השכול, והכאב, והגורל, כל אלה הם “עצמנו ובשרנו”?

אנחנו אנוסים להתייצב מחדש מול עצמנו – איש־איש לבדו וכולנו יחד – ולשאול. אלא אם כן הסכמנו בינינו, שהכל הוא סתם־כך, שמש, וים, ומכאוביו המתוקים של איש־המערב, וליטרטורה. אבל אם כך הדבר, מה לנו פה ומי לנו פה בכלל?

התכוונתי לדבר על עניין אחד המעסיק סופר ישראלי היום, כאן, עכשיו, ועל־כורחי דיברתי על מה שבלעדיו אין כלום, כלומר, אנחנו כמו שהננו, עם הזיכרון, עם הגורל כולו, שהוא “עצמנו ובשרנו”.

דברים עם הענקת פרם שלונסקי לפצעי בגרות

“על המשמר”, 18.6.1965