את שירה טמיר היכרנו לראשונה באמצעות סיפורה ‘נדנדה’ גליון מס' 4, שבו תוארו יחסי הגומלין בין קופים לבני־אדם מנקודת מבט מיוחדת במינה. שירה היא נערה תל־אביבית שמלאו לה לאחרונה 19 שנה, משרתת בצה"ל, עוסקת בכתיבה מגיל צעיר ותחביבה העיקרי הוא קריאה. הפעם היא מתארת בפנינו את הכוחות הבלתי־צפויים הגלומים בטלפתיה – ואת מה שעלה בגורלם של ‘התאומים הנוראים’ כתוצאה מכוחות אלה…
* * *
היה זה בלתי אפשרי לחלוטין לשתף את התאומים הנוראים במשחק, אבל לך ותסביר את זה לדודה עמליה.
– אתם בעצמכם אשמים שהם חריגים – היתה נוהגת לומר – משום שאתם מנדים אותם. – לדודה עמליה היתה חיבה יתירה לפסיכולוגיה בגרוש. לא שקביעת עובדות היתה יכולה לשנות את המצב בשטח; התאומים היו באמת חריגים, אך תהא הסיבה אשר תהיה, היא לא היתה חברתית.
הם היו מהירים מדי, התאומים. בכל דבר: בתנועה, בגדילה, בהתפתחות, בטלפתיה. בעיקר בטלפתיה. כשכל התינוקות של המחזור שלהם עוד כשלו דרך הרגשות ההיוליים הבסיסיים ביותר, הם כבר הדהימו את כל המבוגרים שמסביבם בסימני התקשורת המורכבים והמהירים ביותר שחלפו ביניהם. אבל זה חלף מהר מאוד – זמן קצר לאחר מכן כבר אי אפשר היה בכלל לעקוב אחריהם. מהירות האיתות שלהם בינם לבין עצמם עלתה כבר אף על זק"מ 7, וכל מי שניסה לקולטם היה מועד לכישלון ולעווית קשה. את זה, לצערי, אני יודע מהניסיון.
לעתים הייתי מתעורר מסיוט לילי, שטוף זיעה קרה, ועוד מספיק לקלוט את הדי פסיעות מוחם (ואני כותב “מוחם” משום שאני משוכנע שהיתה להם תודעה משותפת) המתרחקים. אין לי צל של ספק שהם הניחו לי לקלוט את ההדים הללו בכוונה תחילה. התאומים הנוראים היו מסוגלים לכל פעילות מנטלית שתוכלו להעלות על דעתכם, ובכל מהירות שתוכלו להעלות על דעתכם ואף הרבה מעבר לזה. אילו העדיפו להסתלק במהירות, לא הייתי אפילו חושד שהיו שם.
המשחק היה מוצלח באותו יום. הצלחנו להשיג כמות של הלוצינאטור 5 טהור במיוחד, ונכנסנו למימד החמישי באופן חלק וללא תקלות. המשחק התנהל בדיוק לפי המתוכנן, והגיע לנקודה המותחת ביותר (אלא מה?) כשקלטתי מאמא קריאה מנטלית לחזור הביתה לארוחת ערב. הצבתי את המחזירור המנטלי, אבל החטאתי, כנראה, את הזווית הנכונה, והשדר לא ניתר אליה בחזרה. הקריאות המשיכו לבוא בתכיפות, גם כאשר ניסיתי – ללא הועיל – לכוונן את המחזירור. הפכתי אותן לשעון על פרק ידי – לא שאני מחייב סימבוליזם גס כל כך, אך בשעת חירום אין לדקדק דיקדוקי עניות אסתטיים – ותוך יחידת זמן קצרה היתה ידי מכוסה שעונים עד מעבר למרפק. הקריאות הוסיפו לבוא. בצער השלמתי עם כך שיהיה עלי לוותר על המשחק, וגלשתי במהירות מתוך המימד החמישי. כשחזרתי, ציפה לי הלם קשה.
כמובן מאליו, ציפיתי לראות את שאר בני החבורה מחליקים אף הם החוצה לאורך הקשרים המנטליים שחיברו את כולנו זה לזה. במקום זאת, הספקתי לראות את התאומים הנוראים נעלמים פנימה. בבת אחת הבנתי מה קרה, אך ההבנה לא ריככה את ההלם.
בחסות הקריאה המזוייפת – לא היה בליבי ספק כעת שהם היו מקור הקריאה – משכו אותי התאומים מתוך המשחק והחליקו פנימה במקומי. קל היה להם להופיע כדמות אחת – כבר ציינתי שהיתה להם תודעה משותפת. קל היה להם אף לקלוט את שדרינו בעת שתכננו את המשחק, וכך להשתלב בו מבלי לעורר חשד מיותר. והם הניחו לי לראות זאת, משום שידעו שהייתי חסר־אונים לעצור בעדם, ומשום שכל הבדיחה הגדולה היתה מחטיאה את מטרתה אלמלא היה מי שיעריך אותה. בחישוביהם נפלה טעות אחת בלבד – לא הייתי חסר־אונים. לא לגמרי. למחרת התכנסנו כרגיל, כל החבורה, ואני דיברתי אליהם והסברתי להם את אשר היה עלינו לעשות.
דיבור הוא אומנות נשכחת, אך אנו פיתחנו אותה מחדש, זמן רב לפני שהתחילו הצרות. ילדים רבים מפתחים מעין שפת דיבור סודית בשלב זה או אחר, אך לאחר שהם משתעשעים דיים, הם זונחים אותה והיא נשכחת מליבם. אנחנו לא פיתחנו את שפתנו לשם שעשוע, והיא לא נזנחה אלא טופחה עד לשכלול מתקבל בהחלט על הדעת, בהתחשב בזאת שאין זו אלא שפת סימנים מגושמת. אף הרחקנו לכת מעבר לזה – התאמנו בהעברה מיידית של המלים למרכזים המוטוריים, כשאנו פוסחים על שלבי הקליטה וההבנה, מחשש ציתות. התאמנו בעוד הרבה כשרים מיוחדים, שלא אזכיר כאן משום שאינם שייכים לעניין. הכנו את עצמנו כמעט לכל צורה אפשרית של מצב חירום, ולמעשה כמעט שמחנו למקרה הזה, שאפשר לנו לתרגל בתנאי שדה נוחים יחסית.
לא הסברתי להם מה קרה, משום שהסבר היה מתבזבז ממילא על המרכזים המוטוריים, שאינם ערוכים לקליטתו. במקום זאת, העברתי להם הוראות מדוייקות באילו פעולות ינקטו לאחר שאסמן להם באיתות מסוים. מעל לפני השטח, ברמת התודעה הטלפתית, המשכנו, כרגיל, לתכנן משחק. עשינו זאת למען התאומים הנוראים. ידענו שהם מצותתים לנו, והחלטנו להכין להם הפתעה.
הכל הלך חלק. התאומים הנוראים, ממש כפי שחשבתי, לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי לחזור על תעלולם. הם היו בטוחים, שאף אם סיפרתי לחבורה מה קרה, איש לא האמין לי.
כמובן שהפעם לא הטרידו אותי, אלא פתחו במתקפה על מישהו אחר מן החבורה. אבל אני פקחתי עין על כולם, ומיד כשראיתי שאלי סוטָה ממה שקבענו מראש – סטייה קלה ביותר, אבל הפעם הייתי דרוך לכל שינוי – אותתי להם בידי. דקה לאחר מכן אותתה אלי בידה – זה היה הסימן שהיא יוצאת. חיכינו מעט, כדי לוודא שהתאומים הנוראים כבר בפנים. ואז, במהירות רבה, ניתקנו מהם את הקשרים המנטליים והחלקנו החוצה. גורם ההפתעה היה לצידנו – הם לא התכוננו לכך שנפעל נגדם. זמן רב חיכינו במתיחות לאחר שחזרנו מהמימד החמישי – אבל הם לא יצאו. מן הסתם הם תקועים שם עד עכשיו. אין להם שום דרך לצאת, משום שהתודעה שלהם היא אחת, וכדי לנוע לתוך המימד החמישי והחוצה ממנו, יש צורך בקשרים המנטליים המורכבים של חבורה. אין סיכוי שאנחנו נחזור לנקודה ההיא במרחב! – והסיכויים שמישהו אחר יגיע בדיוק לשם וישחרר אותם בטעות הם אפסיים. לא, הם תקועים שם לנצח.
כעת מגיעה בוודאי השאלה שציפיתי לה כל הזמן: לשם מה נטלנו על עצמנו טרחה כה מרובה בגינם של התאומים הנוראים? ודאי, היינו יכולים לפנות לרשויות שיפעלו נגדם. חדירה למשחק הפרט היא עוון פלילי, כפי שודאי ידוע לכם. אבל – ראשית, לעולם לא היינו מצליחים להוכיח זאת. הזיוף היה מוצלח מדי. שנית, אפילו הצלחנו, לעולם לא היינו יכולים להפטר מהם סופית בכל דרך אחרת, ואנו היינו מוכרחים להפטר מהם לצמיתות. לא יכולנו להניח להם לכבוש את העולם. הרי זה ייעודנו שלנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.