אי שם במרחבי החלל והזמן משייטת לה ה’נוסטרומו‘, המכילה בתוכה שבעה אנשי צוות – חמישה גברים ושתי נשים – המצויים במצב של ספק־תרדמה ספק־הקפאה ונשלטת ומנווטת על ידי ‘אמא’, כינויו של המחשב הסופר־אינטליגנטי שלה. ה’נוסטרומו’, ספינת־חלל שגרתית המשמשת בעיקר למטרות מסחריות, נמצאת עתה בדרכה חזרה הביתה, כשלפתע מופרעת השלווה הקוסמית עם היתקלותה בכוכב חדש ובלתי נודע עד כה.

הצוות, המתעורר מן התרדמה האינטרגלקטית, יוצא לחקור את מסתרי הכוכב שנתגלה. על פני הכוכב הם מוצאים מבנה נטוש, עצום בגודלו, של רכב־חלל ובו שלד ענק של הטייס שהטיסו. מובן שזו רק הראשונה שבתגליות המוזרות בהן נתקלים אנשי הצוות ושבעקבותיה תבואנה תגליות רבות ומוזרות שבעתיים, כמו למשל גילויים של מאות זרעי ענק בתוך אחד המבנים שעל פני הכוכב. זרעים אלה, הנראים כשקי עור דמויי ביצה, מעוררים את סקרנותם של אנשי הצוות המתגברת פי כמה כשבתוך אחד משקי העור הללו נראית תנועה חשודה. אחד האסטרונאוטים קרב אל זרע הענק כדי לבחון אותו ו…

מכאן ואילך אימה־מקפיאת־דם ומסמרת שיער ומיסתורין אין־קץ שאמורים לשתק אותך, הצופה, או להבדיל – להקפיץ אותך מן הכיסא תוך כדי השמעת צווחה, לפי בחירתך או נטייתך הטבעית. זוהי למעשה מטרתם המוצהרת של כל אלה אשר חברו יחדיו והוציאו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת והשקעה של תשעה מיליון דולר, את שובר הקופות התורן של הקולנוע האמריקני – ‘הנוסע השמיני’ (במקור – Alien).

‘הנוסע השמיני’, שזכה כבר לכינוי ‘הצד האפל של מפגשים מן הסוג השלישי’ מתואר על ידי דן או’בנון – התסריטאי והוגה הרעיון שמאחורי הסרט – כ’מלתעות' של החלל החיצון". הרעיון ליצור סרט מעורר פלצות ומשרה אימה שכזה, נולד באופן טבעי לאחר כשלון קופתי שנחל סרט קודם פרי עטו (בו נטל חלק גם כתפאורן, שחקן, מפיק ועוד) – ‘כוכב אפל’. עלילתו של ‘כוכב אפל’ היתה בעיקרון זהה לזו של ‘הנוסע השמיני’, אלא ששם היתה הגישה קלילה יותר ונועדה להביא את האנשים להסתכלות משועשעת והומוריסטית על ה’מפלצת' בת הכוכב האחר. כאמור היה זה כשלונה המוחץ של גישה זו שהביא, בהכרח כמעט, ליצירת תסריט שנועד להשיג את ההיפך הגמור, וככל הנראה גם מצליח בכך. גם כאן, כמו בסרטים קודמים כגון ‘מפגשים מן הסוג השלישי’, הטילו עושי הסרט (חברת ‘פוקס המאה העשרים’) איסור חמור על פרסום תמונתה של המפלצת האימתנית וכדי למנוע כל ספק מזהיר או’בנון את הצופה הפוטנציאלי מפני שאננות יתר. לצופה, המנחם את עצמו בטיעונים מן הסוג של: “הרי אני כבר מורגל בסרטים ממין זה,” או “זה בסדר, כבר ראינו מפלצות שכאלה,” צפויה הפתעה. “לכשתוצג בפניו המפלצת”, מבטיח או’בנון, “יזנק מכסאו ויברח אל מחוץ לכתלי אולם הקולנוע.” ראו, הוזהרתם!

מרבית האנשים אשר תרמו להשלמת המוצר הינם אלמונים, לפחות לגבי הקהל הישראלי. במאי הסרט, למשל, רידלי סקוט, עסק בעבר בבימוי של סרטוני פרסומת וסרטי טלוויזיה, וזה לו סרט העלילה השני אותו הוא מביים. על השלבים שקדמו לתחילת ההסרטה ועל פגישתם של סקוט ואו’בנון, מספר האחרון: “כשפגשתי את רידלי לא חדלתי מלנדנד לו שילך לצפות בסרט ‘טבח בטקסס’, אחד הסרטים האכזריים ביותר שנעשו אי פעם, ואחד האימתניים שבהם. אמרתי לו ‘ראה, לא עשית מעודך סרט אימים. אתה חייב ללכת לראות מה טיבה של יצירה שכזו.’ בחוסר רצון הוא קיבל את הצעתי ובעודו יושב שם וצופה בסרט ישבתי אני וחשבתי: אוי לי, הוא הרי אירופאי ורגיש, הוא ישנא זאת ויבוז לי. כשיצא מן ההקרנה לא חדל מלהתפעל. הוא חשב שזה עצום ואמר לי ‘הנוסע השמיני’ צריך להיות כזה, אבל הרבה יותר טוב!' אחרי זה ידעתי שנוכל להיות חברים.”

גם שבעת השחקנים המופיעים בתור אנשי הצוות אינם עתירי ניסיון או עטורי תהילה. את טום סקריט, אשר משחק בתור מפקד החללית, קפטן דאלאס, ראינו בתפקיד משנה בסרט ‘מ.א.ש.’ ולאחרונה גם בסרט ‘נקודת מפנה’. ורוניקה קרטרייט, המגלמת את דמותה של למברט אשר על הניווט, נראתה על המסך הגדול בסרט הבלהות של היצ’קוק ‘הציפרים’, ולאחרונה בסרט המד"ב שבקרוב יוקרן סוף־סוף גם בארץ – ‘פלישת חוטפי הגופות’ ראה גליון מספר 2, לצידם של דונלד סתרלנד וליאונרד נימוי (‘מר ספוק’). יפת קוטו, המופיע הפעם בדמותו של מהנדס הספינה כהה העור – פרקר – אולי מוכר יותר לקהל הצופים בזכות משחקו בתור הפילדמארשל אידי אמין דאדא באחת הגירסאות הקולנועיות הרבות להן זכה מבצע אנטבה. אך כפי שצויין כבר לעיל, לא מנעה אלמוניותם היחסית של השחקנים והבימאי את הפיכת הסרט ללהיט. הסיבות לכך יכול שתהיינה רבות ושונות, אך אין ספק כי תרומה מכרעת להצלחתו של הסרט תרם הצד החזותי שבו, כלומר – התפאורה המהממת ובעיקר זו שעל פניו של כוכב המיסתורין. מר או’בנון עצמו מלבד היותו הוגה הרעיון לסרט (יחד עם רונלד שוסט, המפיק בפועל) והתסריטאי, היה גם היועץ לענייני פעלולים מיוחדים, תחום בו עסק בין השאר גם במסגרת סרטו של לוקאס ‘מלחמות כוכבים’. אלא שאת הטון בתחום זה הכתיב, ללא כל ספק, ה.ר. גייגר, אמן שווייצרי ידוע המשתייך לזרם של הריאליזם הפנטסטי. יצירותיו שאחת מהן הופיעה בשערו של גיליון מספר 4 של ‘פנטסיה 2000’ מתארות ברובן מיזוג מהמם בין הגוף החי (בדרך כלל של אדם) ובין מכשירים מכניים־דוממים, מין ‘טכנולוגיה אורגאנית’ שסממנים מיניים מצויים בה ביד נדיבה. התלהבותו של או’בנון מגייגר ומיצירותיו היתה מידית וזאת משום שלדברי או’בנון, “גייגר הינו אמן מזהיר שעבודתו היא מדהימה, מחרידה, ססגונית, מבחילה ונהדרת. הנה עמד בפני מישהו המסוגל ליצור סיוטים וביעותי לילה שמעבר לדמיונו של כל אחד אחר.” והרי אם כך הדבר אין ספק שאין איש מתאים ממנו לעיצוב המרכיבים האל־אנושיים שבסרט, החל בנופו של הכוכב המיסתורי וכלה בחלליתם של היצורים הזרים. התלהבותו זו של או’בנון דבקה גם בשותפו להגיית הרעיון ובבימאי כאחד, ואת תוצאותיה לא קשה לנחש. רק מעט ממעשה ידיו של גייגר מוצג בפני הקורא בעמודים אלה ואת השאר, בשלל צבעי הקשת, נוכל לראות ככל הנראה בחודשים אוקטובר־נובמבר הבאים עלינו לטובה.