א. לבטי הנוער 🔗
מיום שנשתחררה צרפת מהכיבוש הנאצי נוהגת הקונסיסטוריה המרכזית לאסוף מדי שנה בשנה את באי־כוחה בערי השדה, את הרבנים ואת נשיאי הקהילות, לימי עיון בשאלות העומדות על הפרק לפני יהדות צרפת.
מלבד דינים־וחשבונות מהמקומות ודין וחשבון מקיף מצד הקונסיסטוריה המרכזית, מוצאים להם מקום באספה זו דיונים על איזה נושא מרכזי, על סמך הרצאה של איזו אישיות מפורסמת בין יהודי צרפת. אחרי הקמת מדינת ישראל, עוררה התענינות מרובה הרצאתו של המשורר אדמונד פלג, על הנושא: “בעית זמננו”2, בה הביע המשורר ההוגה את דעתו על הצורך להבדיל בין לאומיות ובין דת יהודית ועל ההשפעה הרוחנית שיהדות צרפת מחכה לקבל ממדינת ישראל העצמאית. תביעה זו משתלבת באותן הנטיות הרוחניות שמצאו להן מהלכים ביהדות צרפת זה מכבר ושהחריפו לרגל המאורעות של השנים האחרונות.
אם אין לראות חידוש גדול בעמדתו של אדמונד פלג, יש עניין רב באותו הווידוי הגדול של יהדות צרפת שמצא לו הד בהרצאתו של רובאר זוממר. אדם זה, אחד משרידי האדוקים בין יהודי צרפת, מיוצאי אלזס, עמד וצווח ככרוכיה על ירידת היהדות בצרפת. יהדות זו נתרוקנה כל כך מתוכנה עד אשר איננה נותנת סיפוק לאלה מצעיריה שעוד לא כבתה בלבם הגחלת. וצעירים אלה, אם רוצים הם בכנות להמשיך חיים מלאים של יהודים, קמים הם ועולים לארץ. ככה עשה עוד לפני הקמת המדינה אחד ממנהיגי ה"צופים הישראליים" שיהדות צרפת יכלה לתלות בו תקוות רבות. אולם הוא התיאש מהמצב בצרפת והלך והתיישב בקיבוץ דתי בארץ. והוא עומד וקורא לחבריו הצעירים לבוא ולהגשים את יהדותם במקום היחידי, הנותן אפשרות לזה.
התסיסה הרוחנית של הנוער היהודי הצרפתי בזמן שבין שתי מלחמות־העולם ראויה היא שנעמוד עליה קצת. ומדברים אנו כאן בעיקר באותם היהודים שאינם נמנים עם המהגרים, אלא נחשבו לאזרחי־צרפת ותיקים, אף על פי שמקומות מגוריהם נצטרפו למדינת צרפת רק אחרי מלחמת עולם א'. יהודי־אלזס הכניסו רוח חיים ביהדות צרפת שנס ליחה לגמרי, למרות הזעזוע שהביא אתו “ענין דרייפוס” וגרם אצל חוגים ידועים לשידוד מערכות ולהטלת ספק בכמה מושכלות ראשונים שעליהם עמדה יהדות צרפת במאה התשע־עשרה. המהפכה במוחות שהכניס “זעזוע” זה לא היה בכוחה לשנות שינוי עיקרי את דרכי מחשבתם של יהודי צרפת שחזרו, כפי שראינו, לשאננותם ולאשליותיהם תיכף כשוך הסערה. יהודי אלזס בכמותם ובאיכותם, בחוזק המסורת היהודית שלהם, בקירבת המשפחה שהיתה להם עם כמה משפחות שנשארו בצרפת אחרי המלחמה בין צרפת ובין פרוסיה בשנת 1870, השפיעו הרבה על יהדות צרפת, אף על פי שלפי החוק קהילותיהם עומדות ברשות עצמן ואינן מצטרפות לקונסיסטוריה המרכזית. ואותו הדבר בנוער שלהם. הוא הוא שיצר וחידש את תנועות הנוער של יהדות צרפת. לפני יותר מעשרים וחמש שנה בא צעיר יהודי, מדריך בתנועת צופים פרוטסטנטים, אל המשורר אדמונד פלג והציע לו לקבל עליו את נשיאות הכבוד של תנועת צופים “ישראליים”3. ככה נוצרה תנועה זו שהקימה כבר דור שלם של נוער יהודי שנתחנך בשורותיה.
אולם דרכה הרוחנית של תנועת נוער זו לא היתה יוצאת מגדר של “בקשת־אלוהים” ערטילאית, שאדמונד פלג מייצג אותה ביהדות צרפת, אילו לא בא זרם של מהגרים צעירים מאשכנז לתת לה כיוון אחר ומלא תוכן. הזרם הזה התאקלם בצרפת דרך הצינור של יהודי אלזס שהיתה לו לשון משותפת אתם וגרם ליצירתן של שתי תנועות נוער. מלבד החותם של ציוניות דתית שהטביע בתנועת הצופים, חולל זרם המהגרים האלה תנועת־נוער מבית־מדרשו האדוק של ברויאר בפראנקפורט בשם “ישורון”. לצערנו הגדול נפלו הצעירים התוססים ומתסיסים, שעמדו בראש הכיוונים האלה, בימי המחתרת, בשעה שכל תנועות הנוער שיתפו פעולה במלחמה נגד הרדיפות על היהודים ובעזרה ובהצלה של הילדים הנרדפים.
כדאי לציין, דרך אגב, נטיה אל הקבלה ואל המסתורין שביהדות, שנולדה בחוגים מסוימים של הנוער היהודי בצרפת שהועמד פתאום לפני בעיות שלא היה רגיל בהן עד עתה. באותה המלחמה שניהל הנוער היהודי בנוגש נפגש עם הנוער הקתולי שגם הוא התמסר לה, בהיותו ספוג רוח המסתורין של הנצרות הקתולית. הרוח הזאת עשתה עליו רושם גדול והוא שנתחנך על אילו מסורות קלושות של יהדות בבית ההורים שלו, ביקש ביהדות איזה סעד רוחני, שישען עליו ויוכל לעמוד בפני הקסם המושך של המסתורין שבנצרות. ביקש ומצא אותו בקבלה. וגם מורה דרך מצוין אינה לו המקום באישיות הדגולה של יעקב גורדין המנוח. אדם זה שנתחנך ב"אקדמיה לידיעות המזרח" מיסודו של הבארון גינצבורג בפטרבורג, ושהיה אחר כך לאחד מחברי ה"אקדמיה לידיעות היהדות" בברלין והשתתף ב"אנציקלופדיה יודאיקה", עבר ממחקר הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים להתעמקות בקבלה, והגיע למדרגה אמיתית של מקובל. כי לא כחוקר ניגש גורדין אל הקבלה, אלא כמאמין, שאינו מפקפק באמיתותיה. ואמונה זו השתדל להשריש בקרב חוג מסוים של נוער יהודי, שהקשיב לדבריו בהתלהבות ושמצא בהם אותו הבסיס הרוחני החסר לו. הצעירים האלה, שאחדים מהם לא ידעו אפילו לקרוא עברית, הקדישו את כל מרצם הרוחני לעולמות החדשים במחשבה, שגילה לפניהם מורם ורבם. מותו של יעקב גורדין בשנת 1947 היה אבדה גדולה לנוער שהתרכז מסביב לו. נדמה לנו, שיעקב גורדין בעצמו לא הגיע עדיין למזיגה שלימה בין היסודות השכלתניים שעליהם נתחנך ובין אותה השיטה המסתורית שעליה השתדל לבסס את דיעותיו החדשות. לפיכך לא השאיר בכתב שום דבר מסויים. והחבורה של תלמידיו שנתיתמו חיה רק על אותם הדברים שהם בעצמם העלו בכתב, בשעה ששמעו את דבריו שיצאו מפיו, ואין אנו בטוחים שירדו תמיד לעומק דעתו.
נטיה זו, כמובן, ענין בה רק ליחידי סגולה. תנועת ה"צופים הישראליים" הכריזה, בכינוסים שונים שהתקיימו אחרי המלחמה, על חוק “חופש הבחירה” של חבריה. לא הטילה עליהם שום סיסמה ושום תכנית מפלגתית. קיבלה עליה מינימום של דתיות והקימה מוסד מחנך של מדריכים, העומד על טהרת המסורת, ביחוד, כשהוא מכוון לנוער היהודי בצפון־אפריקה, זה המקור הגדול להחיאת רוח היהדות בצרפת שגם רובאר זוממר בהרצאתו שהזכרנו רואה בו את המקום שממנו יעמדו רווח והצלה ליהדות צרפת.
הזכרנו בפרק על “דרכי השירה”4 ספרו הקטן של המשורר אדמונד פלג: “מדוע הנני יהודי?” ספר זה בא להשלים סידרה שהוציא אז מו"ל צרפתי אחד שצריכה היתה ליתן תשובה על שאלות מעין אלה: “מדוע הנני קתולי?”, “מדוע הנני פרוטסטנטי?” וכו'. אולם לא היתה זו שאלה בוערת לא אצל הקתולים ולא אצל הפרוטסטנטים, ואילו היהודים, ילידי־צרפת הותיקים, ראו בשאלה זו, שהעמיד אדמונד פלג ושביקש לתת לה פתרון משלו, דבר הנוגע בנפשם. המשורר קלע אל המטרה ונגע בנימין הכמוסות בלבם של יהודי צרפת שלא נתנו להם מנוח, אף אז, כשהשנים היו עוד כתיקונן. הם רחשו תודה רבה למשורר שזרה מזור על פצעם הנסתר ומצא להם מוצא של כבוד של יהדות, הממלאה שליחות משיחית נשגבה בקרב העמים.
כשהתחילה פרשת הרדיפות של היהודים בגרמניה היו משלים בתחילה את נפשם שדבר כזה אינו אפשרי אלא בארץ ה"בושים" (כינוי צרפתי לגרמנים) ולא בארץ של תרבות כמו צרפת. אולם בימי הכיבוש הוכרחו לבוא לידי מסקנה שיש “דבר מה רקוב” גם בארצות של “תרבות”, או בעמדתם הם בארצות אלה, והקרע שבלב הלך ונתרחב. המלחמה במחתרת, שינוי השמות ותעודות הזיהוי למען הצלת הנפש, הביאו לידי זה שרבים מהיהודים ששיתפו פעולה עם “לוחמי החירות”, לא כיהודים אלא כצרפתים “טהורים”, נשארו גם להבא ב"טהרותם" זו וכך התחילה עוד בימי המלחמה הסתייגות מצד אחד והתקרבות מצד שני אל היהדות. וכשנגמרה המלחמה הועמדה השאלה על ההשתייכות ליהדות באופן חריף עד מאוד. ומדי פעם בפעם מופיעים “חשבונות נפש”, של צעירים בעיקר, שאינם מתכחשים למקור מחצבתם ומבקשים דרך אליו. היהדות היא להם בעיה שאינה פוסקת ואינה נותנת להם מנוח.
מלומד יהודי צעיר נתן למאמרו את הכותרת: “האם אין היהודים סובלים מחוסר היסטוריות” (ו' שרוקה)? המאמר הזה בא בעקב ספרו של הוגה הדעות האקזיסטנציאליסטן הצרפתי הידוע ז’אן פול סארטר, שהשתלט על מוחותיהם של הצעירים בצרפת שלאחרי מלחמת־העולם ב', ושפרסם ספר מיוחד על ה"בעיה היהודית"5. הספר הזה של בלתי־יהודי גרם נחת רוח גדולה ליהודי צרפת. אחרי ציור נפלא של האנטי־שמי, מביע סארטר את דעתו שאין היהודי – יחודי, אלא מפני שהאחרים רואים אותו ככה. ואילו לא היו הנוצרים יוצרים בשביל היהודים “מצב של יהודים” לא היתה שאלת היהודים באה לעולם. לפיכך בא סארטר לידי מסקנה ש"בעית היהודים" היא בעית האנושות כולה, וביחוד של הצרפתים, שעליהם עצמם הוטלה החובה להשתחרר מהתסביך שלהם ולחסל ממילא את הבעיה. בין יתר הדברים מזכיר סארטר את דעתו של הגל “שאין עדה נושאת בקרבה היסטוריות אלא במידה שיש לה זכרון של היסטוריה משלה”. ומכיון שאין לעדת היהודים אלא זכרון של רדיפות, כלומר פסיביות ממושכת, איננה היסטורית אלא במידה גרועה מאוד. אין ההיסטוריה של צרפת, אומר סארטר, “עומדת לרשותם” של יהודי צרפת, יען כי אין ליהודי צרפת חלק במלכים שבנו אותה ולא בנושאי כליהם. יהודי צרפת לוקחים חלק ב"הווה", אולם אין נותנים להם לקחת חלק ב"עבר".
מחבר המאמר מסכים לעיקרים האלה ומוסיף עליהם דעתו הוא, של חוקר בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה. אפילו אצל היחיד אנו מכירים את הצורך באחיזה בהיסטוריה הפרטית שלו. וכדי שלא יווצר אצלו הרגש של חוסר שיווי משקל נחוץ לו איזה סכום של אנרגיה פסיכית המתבססת על הפעולה, על זכרונות של פעולות שהצליחו. ואם אין לו משלו הוא “מזדהה” עם העדה, או עם אותם ה"גבורים" שהעדה מתקשרת אתם בעבר, אפילו אם אינם אלא יצירי הדמיון. אצל היהודים נוצר אותו הרגש של חוסר שיווי משקל, ומכאן גם ה"ניברוזים" שלהם, מפני שאין להם זכרון של “פעולות שהצליחו” ושל פעולה בכלל. אותו הקשר הרוחני שיש להם עם העבר הרחוק של בר־כוכבא ושל החשמונאים איננו מספיק, כמו שאינו יכול להספיק אותו הקשר הרוחני של המסורת, שאיחד את היהודים בימי גלותם. רוחניות ערטילאית איננה אלא “פעולה רפה” אם איננה עומדת על הקרקע של החומריות ושל המעשה. עובדה היא שתהום של אלפיים שנה מפרידה בין זמן ה"פעולות" בהיסטוריה העברית ובין זמננו אנו. תהום של המשך סביל, של היסטוריה סבילה, שאיננה יכולה להוליד אותו רגש של היסטוריות הממלא בחייו של האדם תפקיד גדול, הנותן לו אחיזה בחיים, אפילו כשאין הוא מרגיש אותם. ואפשר דווקא בשעה שאין לו שום הרגשה מיוחדת, יען כי אין לו שום מיחוש של חסרון.
יפה היא בעיניו של המחבר דרכם של הציונים הרוצים להקים גשר על פי התהום הרובצת בין העבר ובין ההווה ולחדש תנאים של “פעילות” היסטורית. אולם המתבוללים? לא נעשו שותפים “פעילים” ליצירת ההיסטוריה הצרפתית אלא מימי המהפכה הצרפתית, וגם מהפכה זו נעשתה בלעדיהם. וכל “פעילותם” עד עתה איננה אלא “פעילות” של יחידים. בכל לבם רוצים הם, להזדהות עם ההיסטוריה שקדמה למהפכה. לפעמים יש להם הרגש של מזיגה עם היסטוריה זו ועם ה"היסטוריות" הנובעת ממנה. אולם באות עובדות כמו אלה של מסעי הצלב וטופחות על פניהם. ואין לפניהם אלא דרך אחת, והיא של השתתפות “פעילה” ביצירת ה"חברה החדשה", ומתוך כך גם בהתהוות ההיסטוריה החדשה.
המסקנה הזאת נאמרה על ידי המחבר מן השפה ולחוץ. מסתפק הוא בהעמדת השאלה, המטרידה כמה צעירים יהודים בצרפת, שאינם מרוצים מהשיגרה המקובלת והמבקשים לספקותיהם פתרונות משלהם.
מוצאים אנו אפילו כאלה הבאים והדורשים מיהדות צרפת שתבוא ותכניס לארץ־ישראל דבר מה משלה, מתרבות צרפת שלמדה, ושיוכל להעשיר את הערכים הרוחניים של מדינת ישראל. מאמר על דבר זה נתפרסם בירחונם של יהודי אלזס ונכתב על ידי מלומד יהודי צעיר, אדוק ואחד מהמנהיגים של אגודת “ישורון”, שהשתקע בארץ ובוחן אותה מנקודת ראות רוחנית־דתית. אין הוא רוצה לוותר על המסורת היהודית של ילידי־צרפת ודורש כי יהדות צרפת תוסיף נופך משלה לערכים הרוחניים שצריכים להווצר במדינת ישראל, אם היא רוצה למלא את תפקידה. מאמר זה הביא לידי תגובה של צעיר אחר שנולד גם הוא באלזס, אולם בביתו של יהודי מהגר. אין הצעיר הזה מוצא ביהדות צרפת ההולכת ומתנוונת ערכים היכולים להעשיר את היהדות בכלל וזו של ישראל בפרט. על מאמר זה המתקיף את יהדות צרפת באה תשובה בדו־ירחון של הקונסיסטוריה בשם: “יהדות צרפת לא מתה עדיין”. המעניין בדבר היא ההכרזה עצמה שיהדות צרפת לא מתה. יש עוד, כנראה, יהודים בצרפת הרואים עצמים כנעלבים אם באים ומוציאים לעז על יהדותם. כל זמן שהבשר מרגיש באיזמל ראיה היא שהוא חי עדיין.
חילופי דעות אלה בין צעירים, שאין העתונאות מקצועם, מראים לנו על התסיסה במוחות בחוגים מסוימים בנוער הצרפתי היהודי ועל השאלות המנקרות בהם. אולם אין להעלים עין מזה שהדברים האלה אמורים רק בחלק מצומצם של הנוער היהודי, בשעה שרוב מנינו ובנינו הולך ומתבולל ונטמע בין הגוים בכוונה ובלי שום כוונה, איננו מתענין בשאלות אלו. הוא אדיש לגביהן, ואם הוא מראה איזו פעילות, הרי זה בעיקר במפלגות השמאל שפתרו כבר את בעית היהדות בשלילה גמורה.
מערכת הירחון היהודי־הצרפתי “לה מונד ז’ואיף” – העולם היהודי – סידרה פעם וויכוח פומבי על השאלה: “לאן הולך הנוער היהודי?”. הוויכוח הזה התקיים בנשיאותו של אדמונד פלג והשתתפו בו באי־כוח של תנועות הנוער, מחנכים ידועים וגם סופרת אחת, מבין החוגים הפוסחים על שתי הסעיפים. הוויכוח הזה, ככל וויכוח ממין זה, לא הביא לשום תוצאות גדולות, וגם לא נשמע בו קולם של כל זרמי הנוער למיניהם. וכמובן נעדרו בו אלה האדישים, המהווים את הרוב, ושבשבילם, כדי לעורר את תשומת לבם לדברים העומדים ברומו של העולם היהודי, נעשה כל הדבר. מענין היה לשמוע ווידויו הגדול של ראש ה"צופים הישראליים" והניתוח החודר של הלבטים שמתלבט בהם הנוער המתבולל, שעשתה הגברת־הסופרת שהזכרנו.
בלב כואב ובעצבון רב התוודה ראש ה"צופים הישראליים" על האכזבה הגדולה שהוא מרגיש בקרבו אחרי עשרים וחמש שנות עבודה בקרב הנוער היהודי בצרפת. אף־על־פי שעלה בידו להקים ולארגן את תנועת הנוער הגדולה ביותר במספרה היחסי, אין הוא רואה המשך למעשי ידיו. לא עלה בידו לרכז מסביב לו ומסביב לתנועה את הרוב של הנוער היהודי, למרות כל ההנחות האידיאולוגיות שנעשו, כדי שלא להטיל על הילדים ועל ההורים את “מוראה” של היהדות. גם יהדות קצוצה “חפשית” הפחידה אותם. וגם אלה שנכנסו אל התנועה הלכו ונתרחקו ממנה ומהיהדות ובעיותיה במשך הזמן. המענין ביותר היה ניסוח הלקח שלמד הנוער היהודי, הער והתוסס עדיין, בימי המלחמה, כפי שניתן על ידי ראש “הצופים הישראליים”, בערב ההוא. הנוער היהודי שעבד במחתרת, ובתוכו ה"צופים", סידר לצרכי העבודה כמה “הכשרות” על הקרקע ועסק בעבודה האדמה… “למדנו אז, אמר נציגם המובהק, שכדי לשתול דובדבניה וליהנות ממנה, צריך להיות מושרש בקרקע”. ויש להוסיף שאת המסקנה הזאת הגשימו הצעירים הללו בחיים. עכשיו נמצא ראש ה"צופים" ואתו חבר מדריכים של התנועה בקיבוץ דתי אחד בארץ, כדי לזיין אותם לקראת המלחמה שעליהם להלחם על קיום היהדות בשעה שישובו לעבודתם בצרפת בתוך הנוער היהודי.
תמונה חיה של המתרחש בקרב הנוער המתבולל העבירה בנשף ההוא הסופרת הנ"ל. הרוב, לפי דבריה, נמנה עכשיו עם אלה שקראה בשם “מתבוללים פזיזים”, הרוצים להתמזג עם החברה הנכרית בהקדם האפשרי. אולם שוכחים הם ש"צרפת היא ארץ העשויה שכבות על גבי שכבות, סגורה ומסוגרת וחשדנית עד הקצה. מצוינת היא מאותו הרגע שסיגלה אתכם אליה. אולם אוהבת היא לדעת מי הם האנשים הבאים במגע ומשא אתה, מאין יצאו, מאין באו ומי היו הוריהם". החשדנות הזאת גורמת צרות ולבטים לנוער ה"פזיז" הזה. הקשיים האלה מביאים כמה מהם, לא רבים, לידי תשובה. לפנים היה המצב אחר לגמרי. הרוב היה נמנה עם בעלי ה"דו־פרצופין". מצד אחד היה להם פרצוף של צרפתים “טהורים”, הגון ומקובל על הבריות. מצד שני – פרצוף של יהודים שלא התביישו בו. התקיימה איזו מזיגה פנימית בין שני הפרצופים האלה ואין רשות אחת נוגעת בחברתה. לא היה מקום לשום ספקות, לשום “קרע שבלב”. עכשיו נשתנו הזמנים, אי־אפשר לפסוח עוד על שתי הסעיפים.
הקווים הכוללים האלה מצטרפים לחשבון גדול של דמות מקפת של המשיכה אל היהדות והדחיה ממנה השוררות בחוגים שונים של הנוער היהודי בצרפת. לפעמים מתעוררת בקרבו תשוקה רבה לבקשת דרכים חדשות והוא הולך ובונה במה לעצמו. עד לזה הנוער היהודי באלזס שהקים בשטרסבורג מרכז לנוער משלו ובו הוא מסדר אפילו מנין לתפילה לפי דרכו, יען כי בחלה נפשו בשיגרה הקפואה של בית התפילה של הקהילה (הקונסיסטוריה), קריאת תגר זו של הדור הצעיר כלפי הקפאון של הדור הישן שנס כבר ליחו, היתה יכולה, לולא היתה יחידה במינה, ליתן לנו תקווה שיהדות צרפת תמצא לה פתרון לשאלה העומדת לפניה, אולם אין אנו רוצים להשלות את נפשנו בהזיות, ולדון מן הפרט על הכלל כולו.
ב….והמבוגרים 🔗
מסופק אני אם יש עוד ספר אחד בכל ספרות צרפת שגרם קורת־רוח והנאה גדולה כל כך, ליהודי צרפת, כמו שגרם בשעתו ספרו של מוריס באַראס על “המשפחות הרוחניות בצרפת”, שיצא בימי מלחמת עולם א'. מוריס באַראס זה, אחד מן הסופרים המהוללים בצרפת, ממניחי היסוד של הלאומנות החדשה הצרפתית, שנמנה עם המתנגדים החריפים ביותר לדרייפוס, בא פתאום לידי מסקנה, על סמך מה שראו עיניו בפרוץ מלחמת עולם א', שמשפחת צרפת הגדולה עשוייה משפחות משפחות רוחניות שונות שנתלכדו לחטיבה אחת, כדי להגן על נפשן. ושלפיכך יש להן, לכל אחת אחת מהן זכות קיום מיוחדת. בין “המשפחות הרוחניות” הללו מונה באראס גם את יהדות צרפת ומייחד לה מקום.
מה יכלו יהודי צרפת לדרוש עוד? הם, שהעמידו את כל יהדותם על רוחניות מופשטת, לא רצו להיות עוד "עם לבדד יִשכון אלא להסתפק במעמד של משפחה רוחנית, המצטרפת בדרך כלל אל אותה המשפחה הגדולה ששמה האומה הצרפתית. כאן, בספר זה, קיבלו את ההסכמה הדרושה להם מפי אדם מוסמך ובעל משקל בחיים הרוחניים והמדיניים של צרפת. מבוקשם נתמלא למעלה מתקוותיהם ונתקבל אצלם הרושם שדרכם בחיים קיבלה אישור רשמי לעולמים.
לא היתה להם, איפוא, ליהודי צרפת שום הכנה מוסרית לקראת הצרות שעמדו לבוא עליהם, עם הכיבוש הגרמני. נבוכים ונדהמים על ידי גל הרדיפות שעבר תיכף אחרי הקמת המשטר של וישי, התאוששו והשתדלו לבוא במחאות אל ראשי הממשלה אז, וחזרו על ההוכחות שאינם “לא גזע ולא אומה, אלא קהלה דתית בלבד”, כדברי הרב הראשי של צרפת, במכתבו הידוע אל המרשל פטן מאוקטובר שנת 1940. אי־אפשר להגיד שעמדתם זו של יהודי צרפת נתערערה במה שהוא על ידי המאורעות, למרות העובדה שגם הקונסיסטוריה והרבנות הוכרחה לצאת מד' אמותיה של הדתיות גרידה ולשתף פעולה ביזמות פוליטיות ולמרות העובדה שהקמת מדינת ישראל גרמה לשינויים רבים בהרגשות ובגישות כלפי שאלות עם ישראל.
הביטוי שיהדות צרפת מבקשת לנפשה איננו יוצא מתחומי הרוחניות המופשטת אפילו בשעה שאין היא מתעלמת מן הבעיות הכלליות העומדות לפני העם היהודי, אפילו בשעה שהיא מגלה ענין בגורלה של מדינת ישראל. אין אנו רוצים לדבר כאן על העתונים הרבים וההוצאות השונות שצצו ופרחו ונבלו אחרי השחרור בצרפת הן ביידיש והן בצרפתית. היה זמן והוצאות אלה הגיעו למספר רב של שבעים כתבי עת שונים. אולם רובם באו לעולם כבטאוניהן של מפלגות שונות, או כהוצאות שהזמן גרמן. העתונות ביידיש שבצרפת היא בעיקר עתונות מפלגתית, ציונית, בונדאית וקומוניסטית, ולא תמיד אפשר לראות בה דרך לביטויו של המאבק היהודי בצרפת דוקא. כל קוראיה של עתונות זו הם מהגרים שמקרוב באו לצרפת, לא הכו בה שרשים ולא הכניסו שום מאמץ רוחני חדש ולא יצרו שום מוסדות של תרבות ראויים לשמם. אפילו הירחון היידישאי, “קיום”, העומד על רמה גבוהה של בטאון ספרותי ופובליציסטי, עוסק בעיקר בבעיות יהודיות שאינן מיוחדות לצרפת ואיננו נושא עליו שום חותם מקומי, כאילו אין הוא מוצא ביהדות הצרפתית שום בקעה להתגדר בה.
מצב אחר אנו רואים אצל יהודי צרפת הותיקים שאין לפניהם אלא עולמם בלבד. ובעולם הזה הנם מתלבטים ומבקשים תיקון לנשמתם. מלבד בטאוני הקונסיסטוריה המרכזית ואלה שבאלזס, התחיל להופיע אחרי השחרור רבעון המוקדש ל"מחשבה העברית". אולם חותם מסוים טבוע ברוחו ובנטיתו. עורכיו הם ראשי העדה הריפורמית הקטנה, בת ארבע מאות חבר, המתקיימת בצרפת. וחלקו מוקדש לבעיות ה"ידידות היהודית־הנוצרית", שגם החוגים האורטודוקסים כאן לוקחים חלק בה.
כידוע, לא התקיימה מעולם בצרפת תנועה ריפורמית גדולה בין יהודי צרפת ושום אידיאולוגיה מסוימת לא נוצרה כאן. זה אך חמישים שנה שנוסד בית הכנסת הריפורמי היחידי ומספר המתיחסים אליו היה קטן עד מאוד. שני טעמים לדבר לפי ראות עינינו. קודם כל אין שום חובה מוטלת על אזרחי צרפת להצטרף לאיזו כנסיה שהיא. ורבים מהצרפתים ה"טהורים" עומדים מחוץ לכל כנסיה, בלי שיצהירו על זה במיוחד. ושנית, ההתבוללות בצרפת הרחיקה לכת והגיעה עד כדי כך שלא איכפת היה ליהודי צרפת באיזה אופן מתנהל הפולחן בבית הכנסת, אם בין כך ובין כך אינם לוקחים חלק בו. גם הקונסיסטוריה הרשמית בצרפת לא מנתה לפני מלחמת עולם ב' יותר משבעת אלפים חברים רשומים, בכל צרפת כולה, כפי שהזכרנו למעלה.
אולם צריך להודות, שאחרי המלחמה האחרונה, ולאור התסיסות שנולדו בקרב היהודים לרגל הרדיפות שעברו עליהם, הראתה התנועה הריפורמית ערנות יוצאת מהכלל ולא לחינם היתה היא שיצרה בטאון יהודי חדש ראוי לשמו. גם בנידון זה מתאמתת המימרה הידועה: “ווי ס’קריסטלט זיך, אַזוי אידלט זיך” – כנוצרים כן היהודים. אחת התוצאות הרוחניות הגדולות שהביאה אתה המלחמה האחרונה בצרפת היתה ההתפשטות מצד אחד של האידילוגיות החומרניות המרכסיסטיות, ומצד שני התחזקותה של תנועת הקתוליות המתקדמת. והמפלגה הקומוניסטית מצד אחד, ומצד שני זו של “התנועה הריפובליקנית העממית” (כלומר של הקתוליות המתקדמת) התחרו בהשפעתן על הנוער הצרפתי. ה"קתוליות המתקדמת" הזאת ביקשה לה דרכים חדשות לא רק בבעיות החברתיות אלא גם בבעיות הרוחניות והפילוסופיות ויצרה את השיטה ה"פרסונאליסטית" מכאן ואת ה"אכזיסטנציאליות הקתולית" מכאן.
מובן שהאידיאולוגיה המרכסיסטית לא היה לה מה להגיד ליהדות, אף על פי שמשכה אליה חוגים ידועים של האינטליגנציה היהודית, ולא היה בה משום עידוד לקיומה. ומלבד הסיסמה השלילית של מלחמה באנטישמיות לא היה בה שום תוכן חיובי יהודי. להפך, אותם החוגים היהודים, שלא נתפסו לאידיאולוגיה החומרנית, ששמרו אמונים לאידיאליזם הצרפתי ושנתחנכו על ברכי ה"רוחניות" הצרפתית, הספוגה תוכן דתי בגלוי או בסמוי, אפילו בשעה שהיא מתנגדת ל"קלריקליות", הרגישו בקרבם צורך נפשי ליתן לבוש יהודי לכמיהה ה"רוחנית" שלהם. ומזה יצאה ה"השקפה על המחשבה היהודית".
במבוא לקובץ הראשון אנו קוראים: “מצאנו שהמחשבה היהודית, בחיוניותה היוצאת מן הכלל, עמדה על נפשה בוויכוחים המפורסמים של ימי הבינים ונגד הרדיפות הנוראות של כל הזמנים ושל כל העריצים. המחשבה הזאת חיתה וחיה עודנה. וזהו סודה… העמקנו בבעיות זמננו וגלינו: המחשבה היהודית הזאת שהביאה לעולם אוצרות של נדיבות, של אנושיות, של מדע ושל אהבה, המחשבה הזאת באמצע המאה העשרים הזאת, בלתי ידועה היא עדיין ליהודים וגם ללא־יהודים… מטרתנו איננה להוכיח את אמיתותה של המחשבה היהודית, אלא להראות על הכיוונים השונים שנבעו מ”מקור מים חיים" של נביאי ישראל וחכמיו. אחרי הכל, המחשבה היהודית הזאת, שיצרה את הדת, את התרבות ואת הציביליזציה של העם הקם לתחיה, זכאית היא שתהא ידועה לרבים ולא רק ליחידי סגולה. מלאה היא סיכויים גדולים והיא עדיין פעילה בעולם המודרני, כמו שהיתה פעילה במשך ארבעים מאות השנים המבדילות בינינו לבין אברהם אבינו, זה הוגה־הדעות היהודי הראשון, “אב המון גוים”…
ובמקום אחר נאמר: “ומזה גם כן נולד כתב העת שלנו. אם תצליח היזמה הנועזה שלנו, נגרום להבנה רחבה יותר של הערכים הרוחניים היפים ביותר, שמקורם בתנ”ך, ולהבנה הדדית גדולה יותר בין יהודים ובין נוצרים, בין יהודים ובין ערבים. הננו משוכנעים שהידידות, כמו האהבה, מבוססת על הכרה הדדית, מעל לכל משפטים קדומים או פסק דין פזיז. אנחנו מוסיפים למימרתו של סוקרטס: “הכר את עצמך” את המימרה: “הכר את שכנך כמו שאתה מכיר את עצמך”. הפילוסופיה הזאת שואפת לקרב את בני־האדם ואת העמים, מחוץ לדיעותיהם העצמיות ומחוץ לכנסיותיהם, בשטח האוניברסלי של המחשבה ובתחום הנעלה של האחווה של כל בני האדם, שלבם מתייחד עם האלהים".
ככה משתלבת בשאיפה זו לביטוי חדש הכמיהה אל ה"מאור ביהדות" עם הרצון ליצירת יחסי ידידות בין הנוצרים ובין היהודים בתחום של “בקשת אלוהים”. ובחוברת הראשונה ניתנת רשות הדיבור לנוצרי אחד מ"חסידי אומות העולם" וליהודי הנס יואכים שפם המוצג על ידי הגר־תושב הידוע, אמיי פאליאר6.
בקובץ השלישי של ה"השקפה על המחשבה היהודית" מצאה לה המערכת לנכון שלא להסתפק בהקדמה גרידה ויצאה בהצהרה רשמית וחגיגית המכילה כמה פרקים: “הגדרת המחשבה היהודית”, “האם באים אנו ממזרח או ממערב”?, “עמדתנו בקרב העולם היהודי”, “עמדתנו כלפי העולם הנוצרי”, “עמדתנו כלפי העולם החילוני”, “עמדתנו כלפי מדינת ישראל”, “פעולתנו”.
הנה כמה ציטאטות המגדירות את עמדתו של החוג העומד מאחורי הקבצים האלה:
“יהודי־המערב, אנו מכריזים על הסולידריות שלנו עם כל היהודים. יחד עם זה אין אנו יכולים להעלים עין מזה שתרבותנו וחינוכנו מזדהים עם אלה של אזרחי הארץ, שאנו משתייכים אליה…”
חושבים אנו שיעלה בידינו לנסח מושג מחודש של היהדות, מושג שנולד בפאריס, שיכול יהיה, בלי להוציא מן הכלל את המאמצים הדומים לזה והנעשים בלונדון, ניו־יורק או בירושלים, להביא תשובות בעלות תוכן אוניברסלי כפול לבעיות הרוחניות וגם החברתיות של זמננו…"
“הננו מסתייגים מכל הנחה מכריעה, המיוסדת על פניות פוליטיות: המערב איננו בעינינו הזדהות עם אחת השיטות העומדות זו מול זו בימינו, אלא דרישה לערכים אנושיים שיוכלו להשלים ביניהם”.
והנה בסוף דברים אחדים על היחס והקשר עם מדינת ישראל. אין שאלת הנאמנות הכפולה מטרידה את מוחותיהם של יהודי צרפת, יען כי אחדותה התרבותית של צרפת הגיעה כבר לשלימותה ואין שום סכנה בדבר. ביחוד, אם מגדירים את היחס בין יהודי התפוצות ובין ישראל בעיקר בשטח הקשר הרוחני. לפיכך יכולים העורכים של הקובץ להגיד:
"כמו שהיהודים הנם קשורים לארצות תפוצותיהם ככה הנם קשורים גם לירושלים, עיר דוד, באותו האופן שהקתולים הנם קשורים לרומא והמושלמים למיכה. אין זה אלא האהבה שעם ישראל רוחש למקדשו המחודש.
"קשר רוחני וקבוע המאחד את היהודים בתפוצות עם הארץ בה שוכן המקדש ועם האנשים העמלים לתחיתו. (ההדגשה שלי. – י. פ.). קשר המבטא את אהדתנו העמוקה למנהיגי המדינה הצעירה. זה שנתיים שאנו עוקבים אחרי מאמציהם ומעריצים אותם, מבלי שקשר רוחני זה יכיל בתוכו השתייכות פוליטית. כי, לאמיתו של דבר, הממשלות חולפות, והרוח נשארת במקומה. יעודו של ישראל איננו יכול להשתנות לפי החילופים המדיניים העוברים על כל לאום ולאום.
"מה שנשאר קיים זהו גם כן נאמנותנו לבית הרוחני שקם לתחיה בישראל; זוהי גם כן תודתנו לבית הלאומי המקבץ לתוכו את כל הקרבנות של הערווה המדינית, שכל העולם כולו היה עד לה.
"מה שנשאר קיים זוהי לבסוף התקווה שלנו לעזור לישראל בפתרון כל הבעיות שתחייתו העמידה לפנינו. לתרום תרומה חמרית ולצרף את מאמצינו ואת יכלתנו לכל מה שהמדינה דורשת לקיומה. וגם לתרום תרומה רוחנית ולהעניק למדינה החדשה מאוצרות התרבות והמעשה שאספנו בארצות הציביליזציה הישנה.
“יהודי התפוצות יוכלו ככה לכוון ל”ארץ הבחירה" את כל הזרמים הרוחניים השולטים בארצותיהם. הם יוכלו להעניק לה מנסיונותיהם ומכשלונותיהם".
הדרך היא, באופן כזה, ברורה ופשוטה: אין היהדות עומדת אלא על אותם “הזרמים הרוחניים השולטים” בארצות התפוצות ושיהדות זו ספגה לתוכה, מדעת ושלא מדעת. אין יהדות זו רואה בקשר רוחני, אפילו בעזרה חמרית, לישראל, שום בגידה כלפי ארץ המולדת. שואפת היא לקבל השראה רוחנית מ"המקדש המחודש" ונכונה היא להעמיד יחס של גומלין בהביאה לישראל מנסיונה הרוחני בתפוצות.
לגבי דרך זו של “דת פתוחה לכל העברים”, כפי שהגדיר אותה אחד מעורכי הקובץ, נראית הדרך שבחרה לה העדה ה"אורטודוקסית", מסביב לקונסיסטוריה הרשמית, ברורה פחות ונפתלת יותר. אף על פי שעדה זו מדקדקת לשמור על המסורת ואינה נוטה הימנה, ואף על פי שהיא מתגנדרת ב"אורטודוקסיה", הנה, לאמיתו של דבר, גם היא “פתוחה לכל העברים”, במובן אחר של המלה, ונלחמת קשה על ייחודה. לא יכלה עדה זו לראות את ה"מחשבה היהודית" מצטמצמת בגישתה של העדה הריפורמית ויצאה בבטאון משלה, “מחברות למחשבה ולחיים יהודיים”. ושם ניתן לבטאון הזה על דרך הרמז והדרוש: “השקד הפורח”, ללמדך, “כי שוקד אני על דברי לעשותו”. יש דחיפות לחזק את יסודות יהדות צרפת המתמוטטים, כדי שלא יהפך השקד ל"מקל נוגשים" וכו'.
אין הבטאון הזה בא להתוות דרכים חדשות בחיי היהודים בצרפת. “אין הסיסמה שלנו: “תנו לנו דבר חדש אפילו אם איננו נמצא בעולם”. ככה נאמר במאמר הפתיחה של הקובץ החמישי, לסוף השנה הראשונה של קיומו. והעורכים ממשיכים ואומרים: “במקום לרוץ אחרי דברים שלא נאמרו עדיין, נשתדל להציל מתהום הנשיה מחקרים חודרים ובסיסיים שפורסמו בכתבי־עת שחלפו ואינם”. מרומז כאן בעיקר על כתבי־העת “התעוררות ואמונה” ו”העולם הישראלי" שהזכרנו לעיל.
אולם אי־אפשר להסתלק מן המציאות וצריך להתחשב בה. לפיכך מבריזים העורכים, בפתיחתם לקובץ הראשון, על הדברים האלה: “המחברות למחשבה ולחיים היהודיים שיזמנו להוציא לאור בסימן “השקד הפורח” לא יביאו מאמרים שונים בלי קשר ביניהם. כל חוברת תהיה מוקדשת לשאלה מסוימת, שתבחן מנקודות ראות שונות, תכוון למסקנות המשתלבות זו בזו ושיש בהן ממש, ועד כמה שאפשר, הניתנות לביצוע… הננו חושבים שאחרי הגזירות שעברו עלינו, ולאור המאורעות שהננו עדים להם – רדיפות היטלר, תקומת מדינת ישראל, התנגשות האידיאולוגיות, – חובה מוטלת עלינו לבחון, ואם יש צורך, לבדוק את העמדות המסורתיות של יהדות צרפת. רוצים אנו להקדיש את עצמנו ולהזמין את הקהל הנאור למפעל זה של בירור וחיזוק לאור ההיסטוריה והמסורת, שיבוצע באמונה שלמה, בזיו הביקורת, בראש קר ובלב חמים”.
זוהי התכנית שעמדה לפני העורכים ובראש הקובץ החמישי הם באים ומדגישים:
“אין רצוננו להצטיין, אלא ללמד. דואגים אנו יותר ליציב מאשר למה שהוא אקטואלי. רוצים אנו להביא ארוכה, לפי מידת כוחותינו, לבורות ולבלבול הדעות, שיהדות צרפת סובלת מהם. אין אנו דבריהם של מפלגה שהיא או של כיוון מסוים שהוא. אין אנו עושים תעמולה בשביל ארגון שהוא. כוונתנו היא רק להפיץ אור על האמיתות ועל הערכים של היהדות, כמו שהיא, או בהשוואה עם דתות ואידיאולוגיות אחרות”.
הקובץ הכפול של ה"שקד הפורח", מספר 7–8, מוקדש לבעית היחס בין ישראל לתפוצות. מכיון שהמערכת של הבטאון הזה קשורה אל חוגים שנמנו תמיד עם המתנגדים לציונות, לפיכך כל המאמרים מתיחסים אליה כמעט בשלילה גמורה. הגישה היא בעיקר דתית, כי הקובץ בא לתת ביטוי לאורטודוקסיות היהודית, כביכול.
שני מאמרים בקובץ הזה ראויים בכל זאת לתשומת־לב. שניהם כתובים בידי צעירים: האחד הוא רב צעיר והשני מורה בבית־ספר יהודי יומי. שניהם משתדלים להסתכל בדבר מנקודת־ראות פילוסופית, בכובד ראש ובעיון.
הראשון הוא ממעריצי הגלות הגלויים, הוא מדבר על “הגלות – מלכות השמים”. השני מייחד את דיבורו על “ציון – בשר, ציון – רוח”. והוא עדיין מבקש את הדרך הנכונה ביותר כדי להגשים את “תעודת” ישראל.
הרב קובע:
“עד עכשיו היינו עם אחד, ועל אחדותנו זו אנו חייבים בעיקר לגלותנו, לזה שאין בינינו קשרים פוליטיים או כלכליים, יען כי אם הקשרים האלה מאחדים. הם גם מפרידים. לא היווינו קיבוץ הנוצר על ידי חוזה או על ידי כפייה, אלא על ידי קיומנו המשותף כגולים ועל ידי יעודנו המשותף להיות עדים. עדי אלוהים ועדי העולם. אין רצוני לאמור שהננו יהודים מפני שהבריות רואות אותנו כאלה ויוצרות לנו חיי־יהודים. הסולידריות השלילית הזאת אינה אלא האספקט השטחי ביותר של הבעיה. לאמיתו של דבר הננו לפרקים קרובים חברים ליזמה יותר מחברים סתם, ואין זה בא, אלא מפני שלכל אדם קשה יותר לחיות לפי הוויתו עצמו מלהיות חייב על קיומו לראיית הזולת”7.
אם כן אין אנו חייבים על יחודנו ועצמאותנו אלא לגלות. ולא על זה בלבד:
“הגולה היא האוירה האמיתית של הווייתנו ושל בקשת האלוהים שלנו. היא תשאר תמיד בקרב עם ישראל. ועוד יותר מזה הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו הוא בגלות אתנו. אין המדינה יכולה להמציא לנו אלא את הטפל. לעיקר עלינו לדאוג בעצמנו, כשהננו נמצאים בגלות בקרב החברה, כשאנו מסירים את המסווה ועומדים בודדים ועירומים לפני אלוהים, ואין אנו שמים לב אלא לגאולתנו. שכחנו, שאם היהדות היא תקווה לגאולת הכלל, היא גם כן ובעיקר הבטחה לגאולת היחיד, ביטוי ליחס של הפרט אל האלהות. ואם צדה הלאומי הוא המושך אותנו ביותר, הרי שאי־אפשר לזכות לגאולה ביחידות, שהחיים בציבור הכרחיים הם לאישורו של האני ושאין ישותנו האמיתית מקבלת את צורתה אלא בקרב העדה. בקרב העדה ולא בקרב המדינה. כאנשים ולא כאזרחים. במידה שאנו קשורים לאומתנו, ישות גשמית זו, באותה מידה הננו אדישים כלפי המדינה, מושג יורידי ומכונה נטולת נשמה”.
והוא הולך ומוסיף:
“הציונות בצורתה עתה סכנה היא לאחדותנו ולהמשכנו הרוחני. אמת, יכולה היא להיות הצלחה גדולה בשבילנו, אם תתן לנו את היכולת להגשים את החסר לנו ביותר – כלומר, התגלמות היהדות, מגע רוחני עם המציאות, התיצבות מול ההווה, שבלעדיו אין קיום אמיתי. אולם בצורתה ההרצליאנית, הפוליטית הטהורה, אין הציונות אלא אמצעי כדי להפטר מהישות היהודית, לשלול את הגלות לגמרי ולהרחיקה מהכרתנו. אין להסכים להפסקה כזו בעברנו. עברנו הוא גוש אחד ומורשת אבותינו איננה ניתנת להפרדה. אין הציונות מפנה בתולדותינו ואף לא תחנה. אין היא יכולה אלא לשמש הזדמנות שזימנה לנו ההשגחה כדי לחזק אותנו ואת בטחוננו, בזה שהיא נותנת את היכולת לאחדים מאתנו להשתרש במקור הקדום שלנו”.
והוא מסיים בתהלות ותשבחות לגלות:
“הגלות, זו האחווה של הבודדים, נושא לקללות של רבים, המוכרחת לחיות תמיד בסכנה, נשארת מקור האור. היא עומדת בחזית הקדמית של היהדות. אם הגולים נשארים נאמנים לחיי העמל שלהם, הם מביעים את האוטנטיות הנשגבה שלהם: פטורים מכל דבר התלוי בתנאי, בני־חורין כלפי השיעבודים החברתיים, מתעלים לרמת הייחוד הטהור, יהודים לפי נטייתם העמוקה וקרובים לישראל, ביחוד, בשעה שהם עומדים בודדים לפני אלוהים”.
בשעה שהרב הצעיר רואה ביהודי, וביהודי בגלות, בעיקר, את היחיד, את הפרט, את האדם שלבדד ישכון, ואת יחסו אל היהדות ואל האלוהות, דש עדיין המורה בתורת התעודה שבישראל, שאין היא, כמובן, קנין היחיד אלא קנין הכלל. טעם קיומו של עם ישראל שלוש צורות לו: של המציאות ההיסטורית, של המציאות של תקופתנו ושל הבשורה הנבואית. אסור לבטל אף אחת מהן.
“הציונים, כמו מתנגדיהם, חטאו בביטולים כאלה: אחדים מהם בזה שלא ראו בציון אלא את המדינה הגשמית, אחרים בזה שהעלו את ציון למעלה והפרידו אותה לגמרי מארץ ישראל. שתי הגישות האלה נושאות את החותם של השפעות זרות, שעם ישראל ספג אותן, בלי להרגיש בהן, בימי גלותו. אין זה אלא צורה אחרת של המאבק בין המטריאליסטים ובין האידיאליסטים, ואם משתמשים בוויכוח במונחים אלה, נותנים בזה ליסוד הפסיכולוגי הפרטי את הבכורה בבחירה שיש לעשות… לבחור רק בציון הגשמית, או רק בציון הרוחנית, זאת אומרת לסרב לפתור את השאלה… חובה היא עכשיו, יותר מבכל תקופה אחרת, להתאמץ ולבוא לידי יצירה רוחנית הנובעת מהמקורות הנבואיים של ישראל. שאם לא כן מאיימת סכנה שהיהודים יתקוממו נגד ארץ־ישראל בלי שום סיכויים של שלום אפשרי”…
“…עד עתה הצליחה הציונות להקים ארץ של חופש ולשים קץ ל”תקופת הייסורים" של עם ישראל. אולם היא מבוססת על מושג הבא בירושה מהזמן בו היה ה"לאום" מיתוס קדוש, מובטח על ידי המשפט הבין־לאומי. עכשיו בטל המיתוס הזה. אם מדינת ישראל צריכה למלא תפקיד מסוים, אין זה יכול להיות בדברים התלויים בתנאי: בענינים הבין־לאומיים, בעמדה לצדה של אחד מהגושים המתנגדים זה לזה, לא יהיה משקלה גדול יותר מזה שהיה לה בתקופת ירמיהו, במאבק בין מצרים ובין בבל. או שמדינת ישראל תעשה מאמץ של יצירה רוחנית, או שגורלה יהיה מוטל בספק".
רואים אנו מזה שתקומת המדינה הכניסה תסיסה גדולה בין יהודי צרפת. יש מהם, המקבלים את העובדה בשמחה וכהוויתה והמוכנים לקבל עליהם חובה של תמיכה רוחנית וגשמית. ויש הרוצים עוד לחכות טרם יקבלו את ההחלטה הסופית. מעמידים הם תנאים לקבלת התחייבויות כלפי המדינה. רוצים הם להיות בטוחים, שהמדינה תמציא להם אותם היסודות הרוחניים הדרושים להם, כדי לבסס את יהדותם המתמוטטת. הראשונים מבינים אפילו את ערכה של המדינה בשביל קיבוץ הגלויות, לכל הפחות אותן הגלויות שאינן יכולות להמשיך בקיומן. האחרים אינם שמים לב לזה. הם מבקשים עדיין דרכים ואמתלות, כדי למצוא הצדקה לגלות ולהתמדתה. אין המושג “קיבוץ גלויות” שווה בעיניהם כלום, אפילו אם הוא דרישת השעה, שאיננה ניתנת לדחייה, אולם, בין כך ובין כך, אלה המבקשים דרכים ליהדות וביהדות אינם יכולים להסתלק מעובדה חדשה זאת, מוכרחים להתחשב בה ולהעלותה בחשבונותיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות