הירחון היהודי, בצרפתית, שיצא מטעם הועד היהודי האמריקאי פנה באנקיטה אל הסופרים, אל הוגי־הדיעות ואל העוסקים בצרכי ציבור היהודיים וביקש מהם להביע את דעתם על שלוש מערכות של שאלות: על מצב המוסדות של הקהילה, על היחס בין השכבות השונות ביהדות צרפת, ועל התוכן “הרוחני” של היהדות.
נתקבלו כשלושים תשובות. העורכים נמנעו מלמיין אותן, כי אי־אפשר היה לעשות זאת בדיוק, אף על פי שכל שאלה חולקה לכמה ראשי פרקים. השאלות, כמו התשובות, התכוונו למצוא תרופה נגד ירידת היהדות בצרפת. קל היה לראות מראש שאין למצוא תשובה משביעה רצון לשאלה מטרידה זו. אין נחת במוסדות היהודיים הקיימים, מפני שהם משקפים את המצב ה"רוחני" של היהדות, ואין להכניס בהם שינויים יסודיים לטובה, כל עוד לא תשתנה ה"רוח" עצמה. השאלה על היחס בין השכבות השונות היא אולי החמורה פחות. קודם כל הקשרים ביניהן הולכים ומתחזקים, כי כולן מגיעות במרוץ הזמן, ועל ידי הפחתת קצב ההגירה לצרפת, לאיזה מכנה כללי של טמיעה.
בכל התשובות הנ"ל אין למצוא אף אחת שתגלה חדשות או שתראה מוצא מהמבוי הסתום. המענינות ביותר באו אולי ממהגרים או בני מהגרים, והן הן המכילות לפעמים דברים היוצאים מן הלב, גם אם ניסוחן פילוסופי. רוב התשובות מראות רק על המבוכה השוררת במחנה, על חוסר היכולת לעשות דבר מה יסודי שיהפוך את הקערה על פיה וישנה את הכיוון מירידה לעליה. כמובן, צדקו אלה שהראו על חוסר אוכלוסיה יהודית צפופה בצרפת כעל הסיבה העקרית להתנוונות היהדות שבה. אולם הנחה זו איננה מניחה את דעתם של אלה שאינם רוצים להשלים עם מצב זה, והמבקשים בכל מאודם לשפר אותו.
ליאון מייס, נשיא הכבוד של הקונסיסטוריה המרכזית, מצד אחד, וישראל אפרויקין, נשיא הכבוד של הפדרציה של החברות היהודיות, מצד שני, באים שניהם, בנוסחאות שונות, לאותה מסקנה: צריך לשנות את האופי של ה"עבודה הסוציאלית", לעשות אותה מתוכנת יותר ופילאנטרופית “פטרנליסטית” פחות. אצל האחרון, הבא ממזרח אירופה ומבית מדרשו של דובנוב, המסקנה מקבלת צורה של דרישה להקמת קהילה דימוקראטית במקום שלטון ה"נוטבלים" המקובל עד עכשיו. ישראל אפרויקין כבר הביא ונימק דרישה זו בשני ספרים שפרסם בסוף המלחמה ואחריה. ואין קהילה זו יכולה להסתפק, לפי דעתו, ב"עבודה סוציאלית" בלבד. עליה להכניס לתפקידה גם עבודת החינוך והתרבות. אין אנו בטוחים שהרקע של החיים היהודיים בצרפת יכול לשמש קרקע פורה לשגשוג קהילה מעין אלה שהתקיימו במזרח אירופה. עומדים עכשיו לחדש בנידון זה נסיונות שלא הצליחו קודם. הנסיונות האלה נעשים בין היהודים המהגרים. הכוונה היא להפעיל את החיים היהודיים בכלל, ובראשונה אצל אלה שנתחנכו על החיים בקהילות ועל נוהג יהודי בחייהם. אם יצליח הנסיון, אז תעמוד השאלה של תיאום עם פעולת הקונסיסטוריה, אם כי זו האחרונה אינה מטפלת בדברים היוצאים מחוץ לגדר הפולחן.
קלעה אל המטרה גם הערתו של מזכיר הכבוד של הפדרציה של החברות היהודיות בנוגע לחינוך היהודי. הצדק אתו שאין לתלות תקוות גדולות בהתפתחותה הנורמאלית של היהדות הצרפתית טרם תקום רשת של חינוך יהודי ראוי לשמו. השאלה היא איך לבצע רעיון קוסם זה. עד עכשיו לא הראו היהודים המהגרים שום כשרון יצירה בשטח זה. המעט שנעשה הוקם על ידי יהודי אלזס בעיקר. אין כל ספק שכאן הוא מקום התורפה של יהדות צרפת. אין לך דבר העומד בפני הרצון. אולם אין כל רצון אצל יהודי צרפת לתת חינוך יהודי לילדיהם. רק בחוגי האדוקים אפשר עוד למצוא שיירי רצון כזה, לפיכך עלה בידם להקים מוסדות חינוך אחרים. וזה הכל. לפני שנים אחדות העיר אחד מהעסקנים היהודיים, שקל לו יותר לקבל כסף אצל יהודי צרפת כדי לחסל כל חינוך יהודי מאשר למצוא כסף כדי להקים מוסדות חינוך יהודי. הדאגה לזה איננה יורדת מסדר היום של כל העוסקים בדבר, אם כי היאוש תוקפם לפעמים. לפיכך בא סגן הנשיא של חברת כל ישראל חברים ואינו רואה תפקיד אחר ליהודי צרפת מתרומות למגבית המאוחדת, שבינתים חדלה להיות מאוחדת".
דורשים להכניס שינויים במוסדות, או להקים מוסדות חדשים, כדי לשנות את מצב “רוחה” של יהדות צרפת. אולם, כאמור, כל עוד לא תשתנה רוחה אי־אפשר לתת צורה אחרת למוסדות. הננו נמצאים במעגל קסמים. והרוח עצמה מאין תמצא? ומה טיבה בכלל? השאלה השלישית שהועמדה צריכה היתה למצוא את התשובה לזה. התשובה הכוללת והחודרת לעמקו של הדבר לא באה. במקומה באו תשובות שונות, בודדות, שאין להוציא מהן שום מסקנה. יש מהן המתעלמות מעצם העניין והמטילות על יהדות צרפת שליחות שהיא למעלה מכוחותיה. הנה בא, למשל, הסוציאליסט היהודי זשורוש אלטמן, עורך עתון יומי צרפתי, ודורש כי יהדות צרפת תעזור להקים אירופה מאוחדת בפדרציה, כשלב לאיחוד העולם כולו, מכיון שכולנו נמצאים “על רפסודה אחת”, העומדת לטבוע, אם לא נמצא כוח לחתור אל החוף הנכסף. והנה פתאום לפנינו הסופר הצרפתי המפורסם אנדריי מורואַ, שנתרחק לגמרי מהיהדות ושהשתדל לשכוח ולהשכיח את מוצאו היהודי, – הופעתו על דפי ירחון יהודי היתה אפתעה – והוא בא ומכריז: “צריך שיהדות זו, אם היא רוצה לחיות, תהיה דת חיה וגם פילוסופיה חיה, וזאת אומרת – אמונה חיה”. אדם זה השקוע ראשו ורובו באמנות, דורש כאן מחזון לבו.
כמיהה אל “דת חיה” אפשר למצוא לא רק אצל אלה המחשיבים באמת את החוויה הדתית, כבסיס לחייהם הרוחניים, כגון אצל רובו אַרון, אחד מעמודי התווך של האגודה הריפורמית ועורך ה"השקפה על המחשבה היהודית", אלא גם אצל אלה שאינם חיים חיי־דת, כגון הסופר ארמאן לונל, המתגנדר במוצאו מקרפנטראַס, ורואה בזה את הבסיס העיקרי ליהדותו, הואיל ובחבל זה גרו יהודים מאז ומקדם, עוד מראשית ימי הבינים, לפיכך, אומר הוא, אני יהודי צרפתי, כמו שהבריטונים הנם צרפתים מפני שנולדו בבריטניה (הצרפתית). אגב, עקבות יהדות פרובינציה הולכים ונעלמים לעינינו ממש, ואַרמאַן לונל זה הוא משוררה האחרון.
על יד הזיות וחלומות על עולם שכולו טוב, על יד הקולות הקוראים לשוב ולהצטמצם בד' אמות של הדת והמנהג היהודי, על יד הדרישה, המבוססת על מספרים, להרבות רבנים בישראל יען כי בצרפת יש רק רב אחד ל־5,000 יהודים, בעוד שיש כומר אחד לשש מאות צרפתים בלתי־יהודים, – הננו מוצאים תשובות, חדורות פסימיות, הגוזרות כלייה על יהדות צרפת. הפסימי פחות, הפילוסוף לוינס, קובע שהתקווה ל"חיים חדשים" שרחפה לפני עיני יהודי צרפת אחרי השחרור לא התקיימה. “הננו הולכים ומתבוללים מחדש. יש כנראה כוחות בארצות החפשיות הגדולות שהנם מסוכנים לקהילות היהודיות… אין היהדות אלא קנין המשפחה, קנין אינטימי, שלא מדעתה היא מקבלת צורת חלום פרטי ואישי… לפני האמנסיפציה הרגישה עוד היהדות, עם היותה כלואה בעולמה שלה, את מקומה בהיסטוריה. אחרי זה הלכה ואבדה במשפחות… אין תנאים טבעיים להמשך קיומה של היהדות (כאלה שיש לכנסיה למרות ההפרדה מן הממשלה)… לא יספיקו לזה לא הריפורמה האדמיניסטראטיבית של הקהילות, ולא האינטואיציה של כמה סופרים המתבוננים בתגובותיהם הפרטיות למאורעות כדי למצוא את “המציאות היהודית” בעולם. רק מדינת ישראל ממלאה עכשיו את התפקיד להביא קץ ליהדות שבסוד ולהעלות אותה לדרגה של ישות אוביקטיבית… ישראל מהווה, עכשיו לכל הפחות, את הצורה שקיבלה עליה היהדות של המחתרת כדי לצאת לרוחב ההיסטוריה”.
על ה"יהדות האינטימית" מדבר גם הסופר ארנולד מאנדל. הוא רואה יכולת של המשך רק בשני קיבוצים יהודיים: בזה שבאמריקה ובזה שבישראל. התפוצות האחרות עומדות בסימן החיסול:
"היהדות תהיה בשבילנו להבא, עד כמה שהיא תמשוך אותנו, “ענין אינטימי”, מין אהבה מסותרת. נצטרך לחיות אותה באופן אינדיבידואלי, בשולי החברה. מצבנו יהיה דומה, במידה מסוימת, למצבם של המחזיקים בבודיזם, החיים בלונדון, בפאריס ובערים אחרות שבאירופה. האנשים האלה אין להם פרטנסיה להוות “משפחה רוחנית” בודיסטית של אנגליה או של צרפת. האנשים האלה, המחזיקים בחכמה ובמדע שבחרו להם לפי החלטת תבונתם, אובדים בין ההמון שאינו מכיר אותם. אין הם שואלים את עצמם “במה הנני בודיסט ועד איזו מדריגה? האם באמת אני מרגיש את עצמי כבודיסט ועד איזו מדריגה? מה יש בי מן המשותף עם בודיסט מפולין?”
“אין שאלות־שוא מעין אלה מוצאות להן מקום אלא ביהדות האורגנית הנמצאת במצב של ירידה. אפשר שנכניס על ידי זה קצת טהרה, החסרה לנו, ביהדות המחתרת שלנו. היהדות תיעשה, אולי, ככה בשביל מחזיקיה המעטים והאמיתיים תורה, כלומר מדע והכרה, כמו שהיתה מיום התגלותה ובכל תקופות העליה שלה, עד שלא הפכה צל מטריד בעזרתם של הכומר גריגואַר ושאר הקברנים המתנדבים שלה, שמעלים קטורת להם. בכל אופן, בשבילנו, שארית הפליטה היהודית באירופה, הגלות האמיתית מתחילה מחר”.
יחד עם זה הנה לפנינו יהודי המאמין ביכולת הצפונה ביהדות צרפת. “אנו מאמינים, אומר אנדריי שוראקי, שלפי הנטיות הטבעיות של התרבות הצרפתית, תוכל לצאת מצרפת הבשורה שיהודי כל העולם מחכים לה במאה העשרים הזאת, המלאה צרה ומצוקה, כדי שלא תתעורר אצלם התשוקה, שאין לעמוד נגדה, להסתלק מכל מציאות יהודית… פאריס יכולה לייחד לה מקום בין ירושלים ובין ניו־יורק בחיים ובמחשבה החדשים של היהדות המתעוררת לתחיה… חושבים אנו שהתרבות והמחשבה הצרפתית יכולות לשמש מסגרת נהדרה למחשבה היהודית כדי שתעורר הד עמוק בעולם הטובע ביאושו… החכמים היהודים, ספוגי התרבות המערבית והצרפתית, משימה מוטלת עליהם במרכזם של שני צירי היהדות העולמית”.
אין אנו יודעים על מה נשען הבטחון הזה ומאין יבואו ה"חכמים" האלה שעליהם למלא תפקיד נשגב ולהביא בשורה חדשה ומעודדת ליהדות ולאנושות הסובלות. עסוקים אנו ב"הצלת היהדות הצרפתית" והנה בא איש ורוצה להציל על ידה לא רק את היהדות העולמית אלא גם את האנושות. מבינים אנו יותר את הגברת ז’אקלין מאניל כשהיא דורשת “מזון לצמאוננו לאי־רציונאלי, מין מיסטיקה”. כבר ראינו בפרקים הקודמים אותו צמאון למיסטיקה הנפוץ בין יהודי צרפת. הפעם אנו שומעים זאת במפורש:
"בודאי, צריך להציל את היהדות. על ידי איזו אמנסיפציה שניה, שכבר התחילה, אגב. צריך להוסיף להוציאה מהרוטינה שלה ולהחזירה לחיים, להוציאה לאויר הטהור, לרוחות המנוגדות של האידיאות, לסכנות ולמאבקים של העולם הגדול, ולעורר עוד פעם את הנבואה.
אולם יש צורך בעוד דבר אחד. יש צורך במשקה לצמאוננו לאי־רציונאלי, במין מיסטיקה, כדי לתמוך ב"הכרה היהודית" הזאת. אצל היהודים הגרועים, כמוני, היו אלה הייסורים, דם אחינו, צרת החפים מפשע, שהרעידו במחשכים של אי־הבטחון את הנשמה היהודית שנרדמה למחצה… לאנשים, המרגישים עצמם יהודים מפני שהעולם רועד, מפני שהרגו אדם חף מפשע, מפני שהאמהות שכולות הן, לאלה שגילו את “המציאות היהודית” תחת סבל המתים, באותו קשר של אחווה ומיסטיקה השותת דם, לאלה שנעצרו על סף כל מיני נסיונות, לרוחותינו התועות, ללבותינו המרוחקים מאלוהים, – לכל אלה יש צורך במיסטיקה יהודית אמיתית. יש צורך במיסטיקה, אם יש כזו, הנובעת מכל טהרתו הנוראה של המונותיאיזם, שנסמך במשך אלפי שנים באמונה המעורפלת של ישראל בצדק עליון, כששמש קרבן לאי־צדק של האנשים, היוצאת מכל חומר הדת, החסרה מראות, היכולה להתקיים אפילו בלי מאמינים, רק בפלא של המשכה, המחזיר בכל פעם ופעם אומה עלובה אל אלוהים, שנעשה מוסר והפך זמן"…
פתחנו באפיסת החזון וסיימנו בכמיהה לחזון. נעוץ סופו בתחילתו. ציוני הדרך הוליכו אותנו לכל מקום שהנשמה היהודית מפרפרת עדיין בצרפת, לכל מקום שהיא מתלבטת וסובלת ייסורי גסיסה או חבלי לידה. חזון הציונות קוסם אי־שם בצדי דרכים. לא עמדנו עליו כלל, כי לא פגשנו אותו בדרך המלך, המצטמצמת ומתכווצת למשעול צר של “חווייה אינטימית”, ל"זבח משפחה" הנעשה ב"מחתרת" כדי שלא תשלוט בו עין הרע.
אין כל ספק שמדינת ישראל פורצת גדרים, “מציצה בין החרכים” ומאירה בין הסדקים שנתהוו בשאננות של דורות. פה ושם מתקבצות נשמות ערטילאיות כדי להתחמם לאורה. פה ושם מבקשים דרכים כדי ליהנות מזיווה בלי שהדבר ישנה כלום במנהגים המקובלים. “העולם רועד” ונמצא במבוכה, ואין זה מיוחד לעם ישראל. אי־שקט וחוסר־בטחון אינם עוד תכונות שרק לישראל חלק בהן. יהודי צרפת מוסיפים לזה, כפי שאמר כבר פאגי, משלהם, ממה שבא להם ממורשת הדורות, יהדותם נתרוקנה מתוכנה ואין להם על מה שיסמוכו. דורשים הם באובות וידעונים, רודפים אחרי החזון שימלא תקווה את לבותיהם הריקים, מבקשים מסתורין ביהדות שיביאו תיקון לנשמתם. האם ימצאו אותם? בזה תלוי גורלם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות