כבן עשרים נכנס דובנוב להיכל הספרות היהודית (בשפה הרוסית), ויותר מששים שנה נמשכה עבודתו הספרותית, המדעית, החברתית והפובליציסטית. מובן מאליו שבמשך הזמן הזה לא יכול היה אדם כמוהו, שעיניו בראשו, לקפוא על שמריו, לשמור אמונים לדעה אחת ולהשאר בכבלי מהלך מחשבות, שמוכרח היה להשתנות במרוצת הזמן ובחליפותיו. אגב, דובנוב לא היה כלוא מעולם רק בד' אמות של הלכה ומדע בלבד. כל עבודתו ההיסטורית והספרותית היתה קשורה בחיים החברתיים שהשתתף בהם בכל נפשו ובכל מאודו. השקפת־עולם שלו הלכה ונתגבשה לאט לאט בעקב ההשפעות השונות שקיבל ממורי־הדרך שבחר לו ובעקב מאורעות החיים שלקח חלק בהם.

תמורות יסודיות בגישתו אל היהדות חלו בעיקר בעשרים השנה הראשונות לעבודתו בשטחים שונים של הספרות ובמדע ההיסטורי – משנת 1880 עד שנת 1900 בערך. מאז והלאה באו רק שינויים קטנים בעיקרי משנתו, ותקופת התבגרות זו של מחשבתו היא המענינת ביותר.

דובנוב נולד בשנת 1860 במסטיסלאבל, עיירה קטנה של רוסיה הלבנה, שהיתה רחוקה בששים פרסה מתחנת מסילת־הברזל. החינוך שקיבל היה אותו הנהוג בתקופה ההיא בעיירות היהודיות. למד בחדר עד שהגיע לגמרא ואז התחיל מבקר בבית־המדרש בו נתן שיעורים בתלמוד סבא שלו, בן־ציון דובנוב. כאן בין בחורי הישיבה הקטנה הזאת הציץ בספרות ההשכלה ונפגע. כאן התחיל לכתוב מאמרים נלהבים על הצורך להכניס את אור ההשכלה ולהלחם בחושך בו שרויים המוני עם ישראל. שמו נודע תיכף לתהלה כמליץ נפלא. והרוחות שהיו מנשבות אז בעולם היהודי הביאו את הוריו להכניסו לבית־הספר הממשלתי שנפתח בעיירה ההיא. אולם לא היה מזל לדובנוב בלימודים מודרנים ובביקורים של בית־ספר. אותו של מסטיסלאבל לא נתקיים זמן רב ונסגר טרם גמר אותו דובנוב. הניסיונות להכנס לסמינריון למורים שבוילנא ולגימנזיה שבסמולנסק לא הצליחו גם הם. ככה נשאר דובנוב כל ימי חייו אוטודידאקט, בלי שום תעודות רשמיות ובלי הכנה מדעית מסודרת, ויש להתפלא על הכשרונות הסגוליים שלו שנתנו לו היכולת לבצע מפעל מדעי חשוב ורב־ההיקף בלי הכנה שיטתית קודמת. הוא לומד מעצמו שפות לועזיות: רוסית, וצרפתית וכו' ומתוודע על ידיהן אל הספרות העולמית ואל הדיעות המהלכות בעולם המחשבה האנושית.

כדי להרחיב את ידיעותיו ולצקת מים על ידי תלמידי חכמים נוסע דובנוב לפטרסבורג ומפרסם שם את אחד המאמרים הראשונים שלו בירחון “רוסקי יווריי” על “מומנטים אחדים בהתפתחות המחשבה היהודית”. במאמר הזה הוא קורא תגר על המסורת היהודית ומתקיף אותה. כה יוצר הוא קשר בל ינתק עם העתונות היהודית־הרוסית של זמנו ונעשה לאחד המצדדים הנלהבים ביותר של הריפורמות שיש להכניס לתוך חיי המסורת היהודית. כל מהלך רעיונותיו מושפע מהאנגלי בוקל, שהשתלט אז על מחשבתה של האינטליגנציה הרוסית, ומהשיטה הפוזיביסטית של קונט. דובנוב האמין באמונה שלמה באמיתתו של החוק שגילה קונט על שלוש דרגות התפתחותה של הרוח האנושית: התיאולוגיה, המטפיזית, והפוזיטיבית. אין לו לדובנוב שום קושי לבטל את הדרגה התיאולוגית. ה"משכיל" שבו התייחס אליה בשלילה עקרונית. להשתחרר מהדרגה המטפיסית עזרו לו הנטיות המטריאליסטיות מבית־מדרשם של ביוכנר ומולשוט שהיו להן מהלכים ברוסיה. ומאמריו המרעישים של פיסריב משעבדים אותו לגמרי לתורתו של קונט ולמדע החדש שנוצר על ידי זה האחרון, לסוציולוגיה. גם הפוזיטיביסטן האנגלי, מיל, משפיע על דובנוב במאמרו “על החופש” ועל חשיבות חירותו של היחיד.

דובנוב נעשה ללוחם סוער להשתחררותו של היחיד מכבלי המסורת. הוא שואף וקורא לתיקונים במסורת היהודית. לפי דבריו עצמו, היה אז מלא פתוס של שלילת המסורת היהודית והטיף לכך במאמרים, מלאי אש־קרבות, שפרסם ב"ווסכוד", כתב־העת היהודי־הרוסי הידוע. המונוגרפיה ההיסטורית הראשונה שלו חדורה גם היא אותם הרעיונות. הוא כותב על פראנק והפראנקיסטים ומאמין למצוא בתולדות כיתה זו את הגעגועים של הנפש היהודית לריפורמות. בהזדמנות זו מתנפל דובנוב בגסות על הרבנים של המאה השמונה עשרה שנלחמו בפראנקיסטים. באותו זמן הוא עונה גם כן ל"אוטואמנסיפציה " של פינסקר במאמר הנושא את השם: באיזה מין אוטואמנסיפציה יש צורך ליהודים? במאמרו זה מפתח דובנוב את הרעיון שאין היהודים אומה ושגם דת אמתית אין להם. יש להם רק שורה של מנהגים שנתישנו והעומדים בניגוד לחיים המודרניים, ושצריך להרחיקם, כי הם מביאים להתבדלות היהודים וגורמים להם נזק. התחדשותה של היהדות צריכה ללכת בשתי דרכים: בדרך האמנסיפציה האזרחית ובדרך של אוטואמנסיפציה דתית. אין בדיעות אלה אלא הד מהשקפות ששררו בדור האחרון של ההשכלה ברוסיה, כפי שהביע אותן לילינבלום בתקופת חייו הראשונה. אולם לא היו לדובנוב אותן הידיעות בתלמוד שהיו ללילינבלום וההיסטוריון שבו לא הגיע עדיין לידי ביטוי. הוא מודה בעצמו שדיבר אז בקרבו, בעיקר “ראציונאליסטן וקוסמופוליט שטחי ובלתי מרוסן” ולא היסטוריון אוביקטיבי. העסקן שבו דחף אותו אפילו להקמת “ארגון לריפורמות” שהיה מיועד לחדש את הדת היהודית ולקרבה ולהתאימה לדרישות הזמן.

חדשים אחדים אחרי שהופיעו המאמרים הללו חוזר דובנוב למסטיסלאבל. בעיירה נתפשטו כבר שמועות על זה שנכדו של ר' בן־ציון יצא לתרבות רעה ונתפקר. סצינה דרמאטית מוצאת לה מקום בין הנכד והסבא. בשעה שבא לדרוש לשלומו קם הישיש ממקומו במלוא קומתו ופנה אל נכדו בתוכחת מוסר ואמר לו: "תראה שמעון יבוא יום ותגיד כמו שאמר הושע הנביא: “אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה”. ונבואתו של הסבא נתקיימה, אם לא באותה הדרך שחשב עליה הזקן. בעקיפין הגיע דובנוב לדיעות אחרות על היהדות והיהודים, שונות מאלה שהאמין בהן באותה תקופת חייו. אחרי שנים רבות בא היום שבו חזר דובנוב בתשובה והתחיל להעריך את הערכים, הדתיים אפילו, שעם ישראל קיבל בירושה. באותו יום חדל מלזלזל בהם והכיר בחשיבותם ההיסטורית.

המהפכה הרוחנית הזאת התחוללה בקרבו בגלל מחקריו בתולדות עם ישראל. לא בפעם הראשונה בתולדות הרוח האנושית גורם המחקר ההיסטורי להריסת דיעות קדומות באדם ולשינוי השקפותיו של הוגה דיעות. ההיסטוריה מסרבת לשמש עדות ואישור לשיטות ותיאוריות שאינן בנויות על סמך הידיעות שהיא אוצרת בקרבה. כל אדם הבא להעמיק בה בכנות והמוכן לשמוע ללקחה באזנים קשובות, בא לפעמים לידי מסקנות הפוכות מאלה ששאב ממקורות אחרים. ככה אירע גם לדובנוב. נדמה היה לו שמצא בתולדות הפראקיזם סמך לרעיונותיו ורצה לחזק אותם במחקר התקופה הקרובה לפראנקיזם, בזו של החסידות.

החסידות, כידוע, והמחקר בה השפיעו על סופרים והוגי־דיעות רבים אצלנו. כדאי, לפי דעתנו, לעמוד פעם על ההשפעה הספרותית, לחיוב או לשלילה, של החסידות. ולא רק בסופרים שהעמיקו בהעלאת המאור שבחסידות אנו מדברים. יש, וסופר, שאיננו מדגיש כלל את גישתו לחסידות, נמצא, בכל זאת, בתת־הכרתו תחת השפעתה ותחת פעולת הרשמים שקיבל בילדותו. ככה, למשל, אחד העם. אותו הסופר שהשכל הישר והבהיר שולט בו, העוסק רק בנגלה ובהגיון הקר, גם הוא, איננו יכול להשתחרר מגירסא דינקותא שלו וכל תורתו על “תחיית הלבבות” מושרשת בקרקע החסידות שהתחנך על ברכיה. יש, להפך, ואנו מרגישים בסופר את ה"מתנגד המובהק" אף על פי שהוא דן בבעיות שאין להם שום שייכות לכך.

דובנוב נולד וגדל בסביבה של מתנגדים. הסבא שלו הצטער הרבה על אשר אַחיו הצעיר של דובנוב נשא בת־חסידים. אולם הזמן שחסידים ומתנגדים לא התחתנו ביניהם כבר חלף ועבר. והזקן לא יכול לעמוד על דעתו. בכל זאת אותה השקפה על החסידים כעל כת מהפכנית, שבאה לעקור ולשנות את המקובל ביהדות המסורתית, היתה עדיין רווחת. לפיכך חשב דובנוב למצוא בתנועה החסידית סמוכין למלחמתו במסורת הקפואה. הוא רצה גם למצוא בהתנגדותה לרבנות נקודות מוצא לנטיותיו הריפורמיות.

ועוד שני דברים הביאו אותו להתענין בחסידות. אותה תקופה היתה ברוסיה תקופת ה"הליכה אל העם". האינטליגנציה הרוסית “הלכה אל העם” לא רק כדי להגיש לו עזרה סוציאלית או כדי להרים את מצבו התרבותי. לא רק כדי ללמד אותו אלא גם כדי ללמוד ממנו. ולמדה ממנו הרבה. סופרים כדוסטויבסקי וליסקוב ראו את העם הרוסי כעם הנושא את האלהות בלבו והמבקש לו דרכים אליה. טולסטוי ביקש להכניס תיקונים בנצרות לפי היסודות של המוסר ושל הדת שגילה, לכאורה, בנפשו של האכר הרוסי. גם דובנוב החליט “ללכת אל העם” וללמוד מתנועה עממית יהודית, כגון החסידות, איך מכניסים תיקונים בדת.

המומנט השלישי שפעל בו היתה הסביבה הגיאוגרפית שבה נולד ונתחנך. עיירתו נמצאת בארץ שבה הגיעו החסידות וההתנגדות לה לידי שיווי משקל. לכל אחת מהן היתה ספירה של השפעה משלה. שיטה אחת לא יכלה להתגבר כאן על חברתה וחיו בצוותא. שונה היתה רוסיה הלבנה מליטא, למשל, שבה לא יכלה החסידות להבקיע כלל אל מצודת המתנגדים. שונה היתה גם כן מרוסיה הדרומית, מאוקריינה, מפולין ומגליציה שבהן נעשתה החסידות לשיטת היהדות השלטת, שהציפה את הכל. ברוסיה הלבנה נשארו החסידים והמתנגדים בעמדותיהם במצב של הפוגה, שהפכה לשלום. התקופה של השמצות, חרמות ומלשינות היתה כבר נחלת העבר. מקומם ירשה הבדיחה. החסיד התל ברב המתנגד והמתנגד ברבם של החסידים. אולם עוקץ הרעל ניטל מכל זה. נשארו בכל זאת זכרונות מסוימים על הסער שעבר, על המלחמה הקשה והאכזרית שהתנהלה משני הצדדים. זכרונות אלה יצרו אצל דובנוב דימוי של פילוג מרחיק לכת בין החסידים למתנגדים. לפיכך קרא את עבודתו על תולדות החסידות בשם “תולדות הפילוג החסידי”. ברוסית הוא משתמש במלה “ראסקול”. לפני עיניו היתה מרחפת התמונה של הפילוג, ה"ראסקול", שקם בכנסיה האורטודוקסית הרוסית במאה השבע־עשרה ושיצר כיתה מיוחדת, הנודעת בשם “ראסקולניקי”.

יש לציין שבכינוי זה של “פילוג” מתבטא מוצאו ה"מתנגדי" של דובנוב. החסיד אחד־העם מדגיש, להפך, שהחסידים לא ראו את עצמם כ"מתקנים", כאנשים הרוצים לחדש משהו בדת היהודית המקובלת. הם חשבו את עצמם לממשיכי המסורת. את אלה שלא הסכימו להם קראו בשם “מתנגדים”. ראו בהם אנשים שאינם רוצים לקבל עליהם דבר השייך למסורת העתיקה של היהדות. וכינוי זה נתקבל ונתפשט באומה.

שלושת המומנטים הללו הניעו את דובנוב לעקוב אחרי שרשי החסידות והתפתחותם. המסקנות שהגיע אליהן בתהליך מחקרו היו שונות לגמרי מאלה שקווה להן. הן שינו שינוי יסודי את גישתו אל היהדות ואת השקפת עולמו. לשבחו צריך להגיד שניגש אל עבודתו זו בשיטה אחרת מזו שהשתמש בה במחקריו הראשונים. לא הסתמך רק על תיאוריות כלליות, בלי בחינה ובדיקה קודמת, אלא פנה ישר אל המקורות והתיחס אליהם בשיטה מדעית, באוביקטיביות גמורה, אם גם לא תמיד עלה בידו לחדור למעמקי התורות שבחן והגדיר. לאמיתו של דבר היתה לפניו חלקה בלתי מעובדת. ההרצאות על הענין של מחברים וחוקרים שקדמו לו בשטח זה היו לקויות ולא יכלו לשמש לו מורי־דרך במחקרו. לכן התחיל בביקורים בערים ובמקומות שיכול היה למצוא שם את הספרות המקורית של החסידים. אחר כך פנה אל המקומות בהם נולדה והתפתחה התנועה. שום רטט של חרדת קודש לא הרגיש המתנגד והחוקר הקר הזה בדרכו על האדמה שעליה התהלכו לפנים הבעל שם טוב ותלמידיו. הזכרונות שנשתמרו מהם, הסיפורים המתהלכים עליהם בפי העם לא הסעירו לכתחילה את לבו הזר. אולם לאט לאט השתרשה בו ההכרה, שהתנועה החסידית מילאה, אפשר שלא מדעת, תפקיד גדול בהצלה הרוחנית של יהודי פולין ואוקריינה.

הוא הבין אז את הסיבות הסוציאליות והפוליטיות שהעמידו בסכנה של כליון גמור את היהודים בפולין ובאוקריינה. הוא הבין אז, שאם קל היה לפראנקיסטים להתווכח עם הרבנים בתקופה ההיא, הרי הסיבה לכך היה מצב הירידה של לימוד התורה בחבל זה בעקב התנאים הסוציאליים והפוליטיים. רוב היהודים התרכזו בכפרים ובישובים בודדים ולא היתה להם שום יכולת לדאוג לחינוך בניהם ולהביא אליהם מלמדים. קהילות ומרכזים חשובים נחרבו ונשמדו בגזירת ת"ח ועל ידי ההתקפות הבלתי פוסקות של ה"יידאמקים" ושל החיילות הפולניים, הרוסיים וגם השוודיים. לא היה שום בטחון לחיים היהודיים ואי־אפשר היה לעסוק בתורה. הוא הבין אז, בניגוד למה שחשב קודם, שלא צצא התנועה הפראנקיסטית מגעגועים של היהודים לתיקונים בדת, אלא מתוך יאוש גדול שתקף את העם אחרי האכזבה של שבתי־צבי. הוא הבין אז, שהיהדות בפולין ובאוקריינה עמדה בימים ההם בסכנה של שמד, ושהתנועה החסידית הצילה אותה מזה. הוא הבין אז, שאם אנשים מוצאים בקרבם, בתנאים נוראים כאלה, די כוח להציל את נשמתם, אי־אפשר שלא להעניק להם תואר של עם, דרגה של אומה.

ואם הכוח הזה הוא רק כוח רוחני אפשר לכנות את האומה “אומה רוחנית”. דובנוב מקבל את הכינוי שנתן כבר גרץ ושהוא עתיד היה לשנות את מובנו ולבססו אחרת. אולם איך שיהיה, אומה רוחנית, משמע אומה שהתקיימה ויכולה להתקיים בלי טריטוריה ובלי ארץ, רק בכוחה של הרוח המלכדת אותה. ואסור לזלזל ברוח מלכדת זו, שאיננה אלא מסורת ומורשת עם, שאצל היהודים היא מקבלת צורה של דת. מגוחך הוא לחפוץ להכניס תיקונים בדת כזאת. יש בכוחו של העם להכניס בעצמו, במומנטים ידועים, את התיקונים שהוא רוצה בהם, והנראים מרחוק כ"פילוג", מעין “ראסקול” בלע"ז. אולם לאמיתו של דבר אין זה פילוג. לא באה התנועה החסידית לנתק את שרשרת המסורת היהודית ואף לא לגרוע ממנה. היא רק נתנה מוצא לרגש הדתי של היחיד ויכולת לשלב את נטיותיו הדתיות הפרטיות בפולחן הדתי של הכלל, בלי לצאת מהתחומים של המסורת, בלי שום פילוג ובלי שום התרחקות.

דובנוב משווה את התנועה החסידית שלא עזבה את תחומי היהדות אל אותה התנועה הדתית שקמה לפני כמעט אלפיים שנה, גם היא בעת צרה ומצוקה ומצב רוח של יאוש בעם. גם היא ביקשה פתרון לאי־השקט של היחיד וגאולה בשבילו. היא עזבה את העם ומצאה קרקע טובה יותר לנטיותיה האינדיבידואליסטיות בסביבה הבלתי־יהודית וניתקה לגמרי מהמקור היהודי ונתרחקה ממנו.

דובנוב מודה בעצמו שלמד אצל החסידים גם את סוד הצמצום. בנעוריו כפי שראינו, רחש דובנוב אהבה לכל האנושות כולה והרגיש את עצמו כאזרח העולם, כקוסמופוליט. עכשיו הגיע לידי מסקנה, שאם רוצה אדם להיות קוסמופוליט ולאהוב את האנושות כולה, עליו להצטמצם תחילה באהבה אל העם שיצא ממנו. ובאופן זה מצא דובנוב את הדרך מהרעיון האוניברסלי אל האנושי ומכל־האנושי אל הלאומי. יחד עם זה נוכח לדעת שהשיטה החסידית, שהיתה שולטת בסביבת עיר מולדתו, החבדית, היתה קרובה במידה ידועה לשיטתם של המתנגדים ביחס ללימוד התורה, ורק מתוך אי־הבנה אפשר היה לראות בה נטיה אנטי־תלמודית. ולא לחינם היו החסידים אומרים, שאילו נפגשו ביניהם לשיחה הרבי מלאדי והגאון מוילנה היו מביאים גאולה לעולם וגורמים לביאת המשיח.

סוף סוף גם אותה שיטה שנקט הגר"א בלימוד הגמרא ושדובנוב הכיר אותה מילדותו היתה רחוקה מפלפול וקרובה לשכל. לפיכך בא דובנוב לידי מסקנה לגמרי חדשה, והתחיל להסתכל בתלמוד בעינים אחרות ולהכיר את ערכו. הוא רואה בו ערך היסטורי של משמעת צבאית. לא יעלה על דעתו של מי שהוא להפריך סעיף זה או אחר של איזה תקנון צבאי. מטרתו של כל סעיף כזה היא לשמור על המשמעת, לעשות את ההרגל לטבע שני, כדי שיפעל באופן אוטומאטי בשעת הצורך. אותו הדבר במסורת היהודית ובחוקותיה. אין זה אלא תקנון של משמעות צבאית. אין לדבר על תיקונים בנוגע אליו.

כשגילה דובנוב לעצמו את ערכה האמתי של חסידות ואת תפקידה ההיסטורי, קמה לפניו השאלה במה הצטיינו חיי הגלות שאפשרו לעם היהודי לשמור בקרבו רוח חזקה כזאת, מחוללת נפלאות. התשובה על השאלה באה לדובנוב מההיסטוריה. ה"אוטונומיה הלאומית", שנתגבשה בקהילות ובועדים, היא היא שיצרה אותם התנאים שבם נשתמר הכוח הרוחני הגדול של עם ישראל. בה נמצא גם כן סוד קיומו של העם במשך דורות של רדיפות ושמדות.

“אוטונומיה לאומית”, סוד קיומה של האומה, היא החוליה הנפלאה המקשרת את “היהדות הישנה והחדשה”. לכל מקום, שאוטונומיה זאת באה בו לידי ביטוי, בצורה זו או אחרת, עוברת נקודת הכובד של האומה. המקום נעשה “למרכזה”, המשפיע על היקפה והנעשה לה לראש. כל דברי ימי עם ישראל אינם אלא שינוי “מרכזים”, היוצאים אתו בגולה והמלווים אותו בכל נדודיו. ככה בונה דובנוב את שיטתו הסוציולוגית בהיסטוריה היהודית. הוא חוזר בזה במקצת לתורת אחד מרבותיו הראשונים, לקונט יוצר הסוציולוגיה. אולם השקפתו נשתנתה בינתים שינוי עיקרי אין הוא שולל עוד את התקופה התיאולוגית ובעצם גם לא את המטפיסית. בדרך כלל אין הוא עוסק יותר בחוק של שלוש הדרגות. הוא למד הרבה מההיסטוריה היהודית ושינה את טעמו ואת גישתו אל הדברים העקרוניים של האומה. אין הוא מטיף עוד לתיקונים בדת, להשכלה, כדרך לשויון זכויות. לא רק לשויון זכויות צריך להלחם אלא לאוטונומיה לאומית, לאותם התנאים שבהם משתמרת רוח האומה.

איש המדע נעשה כאן לעסקן ציבורי, המשלב את מסקנות מחקרו בתביעות פוליטיות. אין זה מעניננו. ראינו באיזה אופן מצא דובנוב את דרכו אל היהדות ואל ערכיה וזהו העיקר. מתוך התעמקות בהיסטוריה היהודית, ביחוד בתולדותיה של החסידות, מתרחק דובנוב מהשיגרה של דור ההשכלה, מהדרישה השטחית לתיקונים בדת, ומגלה יסודות קיומה של אומה ואת מקורותיהם. שינוי ערכין זה הוא נצחון גמור של הסבא על הנכד, קיום נבואתו. לא לחינם נאמר באיזה מקום שאדם המעמיק ועוסק בתולדות ימי עמו עושה חשבון הנפש עם עצמו. וחשבון הנפש מביא, כידוע, לידי תשובה.