כמדומני שלודוויג לואיסון הוא שנתן עצה זו: רוצים אתם לדעת אם סופר זה או זה קלאסי הוא, עיצמו את עיניכם והעלו בדימיונכם מה היה אילו סופר זה לא היה בא לעולם בכלל. אם אתם מרגישים חלל ריק במקומו בעולם הספרות סימן הוא שסופר זה קלאסי הוא.
אם אנו עושים אותו ניסיון עם פרץ, אנו תופסים תיכף ומיד את החסרון הגדול שהיה מורגש בספרות היהודית, אילו נעדר מקומו בה. עד שלא בא פרץ, אפשר היה לחשוב שאין בעולם היהודי אלא ערים ועיירות, כעין כסלון ובטלון, ושהבתריאלים מהווים רוב מנינו ורוב בנינו. בלי פרץ אפשר היה לראות את אלתר יקנה"ז ואת מנחם מנדל, ולכל היותר את טוביה החולב, כסלתה ושמנה של היהדות. בא פרץ והראה לנו שמלבד נפשות אלה, אפשר לפגוש שם את יוחנן שואב־המים, שלא כל אדם זכה לעמוד במחיצתו ושגם ה"אורח־חיים" בעצמו לא הגיע למדרגתו.
עד שלא בא פרץ היינו חושבים, שאין באמת בעולם יותר מל"ו צדיקים, שעליהם העולם עומד, בא פרץ וגילה מספר רב ועצום כמותם ומצא אותם במקומות שלא פללנו: במרתפים ובעליות. בלי פרץ לא היינו יודעים שמספרם של יהודים בעלי נשמה יתרה, של יהודים “בני־החג ובני־השבת”, עולה על מספרם של ה"תלויים באויר". אילו לא בא פרץ, לא היינו יודעים שיש יהודים הזוכים שנשמתם תעלה לשמים, או “עוד למעלה מזה”.
אילולי פרץ, היינו מרגישים כאן חלל ריק שהוא מלא אותו תוכן נעלה ונשגב ולפיכך ראוי הוא להימנות עם הסופרים הקלאסיים. פרץ שזר “שרשרת של זהב” שהאירה את מחשבי ההווי היהודי בזהרה שנדלה מעמקי הנשמה של העם ומאוצרות המוסר שלה.
לא בבת אחת הגיע פרץ ל"קדשי הקדשים" של נשמת העם. התפתחותו עברה שלבים שונים ודרך ארחות עקלקלות. תחילתו נעוצה בחדר. ממנו עבר אל ה"חקירה" ונעשה לחסידו הגדול של הרמב"ם. מספרים שכשמצא בספר אחד ביטוי לגנותו של הרמב"ם, לקח עט ומחק את הכתוב. והוא אז בן ארבעה־עשרה. אחר כך הגיעה שעתה של ה"השכלה". לימוד שפות זרות ועיון בספרות העולם הגדול. עד שהתחיל בעצמו לכתוב שירים, בעברית וביידיש. ראשית דרכו כסופר היתה כמורה דרך לעם אל ההשכלה. ועל כוונתו זו הוא מצהיר בגלוי בכתב־העת שייסד יחד עם דיניזון.
אולם אין פרץ ממשיך הרבה זמן בכיוון זה. לרגל עבודתו ומשרתו ניתנה לו הזדמנות לבוא במגע ומשא עם שכבות שונות של העם. והוא רואה ונוכח שלא רק “תורה” חסרה לעם אלא גם “קמח”, שמלבד צרות הכלל יש גם צרות הפרט. והוא עובר לענינים אחרים. הוא מתחיל להתענין בגורלם של אלה שכל חייהם עוברים בהכנת “בגדי־חופה” של אחרים ושאינם זוכים ליהנות מהם בעצמם. פרץ נעשה למשורר הדלות והדרישות הסוציאליות.
פרץ היא הראשון שהכניס את האשה היהודית ואת דאגותיה אל הספרות העברית. הוא מספר לנו על “כעסה של האשה”, על “האשה מרת חנה”, ונעשה לסניגורה של “הנידחת”, של האשה שהמירה את דתה וחוזרת אל עמה בתלונות על הגברים, על אשר החזיקו אותה במצב כזה שלא יכלה ללמוד לדעת את צרות היהודים ואת המאור שביהדות: “את היפה, את החביב, את הנשגב, את הנעלה, אומרת היא, סגרתם בקרבכם והחבאתם בשבילכם אתם, הגברים”.
כשהגיע פרץ בדרך זו אל הפרט, אל היחיד, התעמק בכל חוויותיו, חדר לתוך נשמתו וגילה לאור היום את גנזי אוצרותיו החבויים והכמוסים מפני כל עין זרה. לא הטיפוס משך את לבו, אלא “היחיד ואוצרו”. עוד בראשית עבודתו הספרותית הוא מתענין ב"אני" של היחיד וה"בטלן המשוגע" שלו מעמיד את השאלה: “מה אני, בעצם?”
השפעות שונות קיבל פרץ מן החוץ, מן הספרות העולמית, החל בראליסטים הרוסים והפולנים וכלה ברומנטיים הגרמנים והפולנים, בסימבוליסטים הרוסים והצרפתיים, עד שמצא לו את דרכו הוא, המיוחדת, דרך אצילות יהודית. כך הוא דרכו של עולם וגם פרץ עבר שלבים שונים של האמנות, ביקש ומצא ופלס לו נתיב משלו, והגיע לידי התגלות.
יש למצוא אצל פרץ בעצמו סמל נפלא לדרגות התפתחותו של האמן בכלל ושל פרץ בפרט. הסמל הזה ניתן לנו בה"מקובלים" שלו. המורה בסיפור הזה מסביר לתלמידו המקובל את שלושת הדרגות שיש בניגון. יש ניגון שאיננו יכול להתקיים בלי מלים שהוא קשור בהן. זו היא הדרגה הנמוכה ביותר של ניגון. המכניסים בהכרח גשמיות לניגון. דרגה גבוהה מזו היא הניגון בלי מלים, שמשמיעים רק בקול. אין הקול אלא תנועת האויר. ולאויר אין ממש. אי־אפשר לראות אותו. אף על פי שהרוח תרתי משמע, אין בדרגה זו רוחניות גמורה. יש בה הרבה מהגשמיות ולפיכך איננה אלא דרגה בינונית. הדרגה הגבוהה ביותר, הרוחנית והטהורה של הניגון, היא כשאין שומעים אותו מבחוץ כשאין משתמשים לא בפה ולא בקול. כשאיננו אלא לחן המורגש בחובו של האדם, בעמקי נשמתו, בבחינת “כל עצמותי תאמרנה”. כאן אין לנו שום שרידי גשמיות או גופניות, אלא רוחניות גמורה.
יש למנות שלוש דרגות אלה גם אצל המשורר בדרכי התפתחותו. מתחיל הוא בניגון הקשור במלים, במלים זרות לפעמים, במלים שקיבל מאחרים ושאינו מכניס לתוכן כלום משלו. ככה היתה דרכו של פרץ כשהטיף להשכלה. עוד לא יצא אז מהסיסמאות של הדור, מהשיגרה של התקופה, שלו ושל זו שקדמה לה. השמיע את הניגון שהיה קשור במלים שאולות שלא היה בהן שום חידוש. לאט לאט הגיע למדרגה הבינונית והתחיל להשמיע ניגון מחודש קצת. ניגון בלי מלים אלא בקולו. ואין קולו של אדם דומה לחברו. ואף על פי שהיו אחרים שטפלו כבר בספרות ובשירה בשאלות הסוציאליות, היתה לו לפרץ טלית משלו והוא השמיע את הניגון בקולו הוא, שאי־אפשר להחליפו בקול אחרים. יש בי נעימה מיוחדת. והנה פרץ עושה עוד צעד אחד קדימה ומגיע לדרגה רוחנית שלמה, של ניגון בלי קול, של נעימה הבוקעת ועולה ממעמקים, מהנסתרות שבנשמתו של כל יחיד. נעימה זו איננה נשמעת מבחוץ ורק על ידי אמן שזכה להגיע למדרגה השלישית אפשר להבחין ולהרגיש את הדה. ופרץ בא ומראה לנו שאין תוך הדברים כברם, ושאל לנו לשפוט את האנשים ומעשיהם לפי מראה עינינו. לא תמיד אנו רואים נכונה. לפיכך הוא מביא אותנו “למראשותיו של גוסס” והננו מתחילים להבין שמשפט שוא שפטנו. את האדם שאנחנו דנו לכף זכות מוליכים לגיהנום ואת החייב בעינינו – לגן עדן. יען כי לאלוהים חקרי־לב. ואותו הדבר ב"עינים המושפלות". שתי אחיות אלה לא העזו כל ימי חייהן להרים את עיניהן למעלה: האחת, הכשרה והצנועה באמת, כדי שלא לראות את גופה בהטמאו. והשנייה, שנחשבת לצדקנית, יצר הרע שיחק תמיד לפניה ובכל לבה נמשכה אל החטא ואל הזנות.
והנה לפנינו “נער חולה”. והוא מסיח לפי תומו לאמו היושבת על ידו את המקרה שקרה לו. רגיל היה במצוות אמו להביא לעני חולה אחד עשר פרוטות בכל ערב־שבת. בפעם האחרונה פגש בדרכו נערה וקווצות זהב לה והיא בוכה. היא יצאה לקנות חלות לשבת ואיבדה בדרך את עשר הפרוטות שנתנה לה אמה. והיא יראה לשוב הביתה ולקבל את נזיפתה. לבו של הנער נתמלא רחמים לילדה הנאה והעלובה והוא מוסר לה את פרוטותיו. הוא משנה מצדקה לצדקה ועכשיו לבו נוקפו. והוא מבקש מאמו את הרשות ללכת, לכשיבריא, להשתעשע על יד החורבה, זהו בית־הכנסת הישן. ואנו מבינים שהוא חולם: אולי יפגוש שם עוד פעם את הנערה שבזוהר תלתליה כל העולם מקבל צורה אחרת.
פרץ פנה אל סיפורי העם ושל החסידים כדי למצוא את הפנינים שביקש. וזכה בן־מתנגדים זה שהחסידות תקבל תיקון חדש על ידו. אפשר שעל ידי זה שיצא פרץ מסביבה שעמדה מן הצד והתיחסה כבר, ביחוד בתקופה ההיא, בלי דעות קדומות אל החסידות, עלה בידו לגלות את המאור שבה. הזוהר שבקע ועלה מהזיותיהם של “מורדי־האור”, העליה של היחיד שנתגלמה בכל התנועה החסידית, נעשו למקור שפרץ שאב ממנו מלא־חפניו שירה והשראה. ובדרך זו הגיע “להתגלותו”, לאותה מדרגה של “ניגון” פנימי, בלי מלים ובלי קול, שעליו יסד את כל יצירתו הספרותית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות