אין הדברים הבאים להלן מתכוונים למצות את כל הבעיות הכרוכות בספרות ישראל ובהתפתחותה בארץ בשנים האחרונות. אין אנו בקיאים בכל הליכותיה של ספרות זו, ובמקום מושבנו אין אנו מאזינים אלא לקול שברי תרועת חייה. אין כל יצירותיה מגיעות אלינו. אין לנו אלא רשמים מהמתרחש במחיצתה, רשמים כלליים וחטופים, רשמי עומד מן הצד ומסתכל מרחוק.

מזמן לזמן הננו שומעים תביעות ותלונות בנוגע לספרות ישראל. התביעות האלה הולכות ומתגברות בייחוד מיום שקמה לתחיה מדינת ישראל. האנשים המחכים ממנה שתבוא ותגאל את נשמתם, רוצים שגם ספרותה תוכל לשמש מקור מים חיים לרוות את צמאונם ולהשיב את נפשם. מצפים הם לספר המופת שיוכלו לראות בו את המלה החדשה הספוגה רוח ישראל, שנתעוררה לתחיה. אין האנשים האלה נזקקים ללשון ישראל, לפיכך קופצים הם על כל דבר מתורגם מעברית. אין התרגומים מעברית בכלל חזון נפרץ בצרפת והסיפורים הקטנים שראו אור לא הספיקו להשקיט רעבונם של אלה שעיניהם כלות לבוא במגע עם ספרות ישראל ולהכנס לחדרי חדריה.

הציפיה הזאת מהולה בדאגה חרישית המנקרת בלבם. יראים הם שמא תהיה ספרות זו, כמו הספרות של הדורות הקודמים, טבועה בחותם של פרובינציאליות, מוגבלת בתחום מצומצם של ד' אמות צרות, שהנפש המפונקת והאמונה על ספרות העולם הגדול סולדת ממנה. דאגה זו מביאה לידי הרהורים על האפשרויות של ספרות ישראל ועל העיכובים והמעצורים הטבעיים הפועלים בתוכה. על אלה יכולים אנו לעמוד כאן, אפילו על סמך הנתונים המוגבלים שיש בידינו. יש דברים שאפשר לראות אותם מן הצד וממרחק מסוים.

קודם כל עלינו להגדיר את המושג פרובינציאליות ולהסתייג מהחששות שאינם מבוססים כל צרכם. מובן מאליו, שאין חיים של עיר קטנה, של ארץ קטנה, של חוג מצומצם נותנים עדיין כשהם לעצמם טעם לפגם של פרובינציאליות אם הם משמשים נושא לסיפור או ליצירה ספרותית שהיא. הכל תלוי בכשרון, בחוש ובטעם של הסופר המעצב את דמותם והמביאם לפני הקהל הקורא. יכול הוא להעלותם למדרגה גדולה ולתת ערך אנושי כללי, כשם שהוא עלול להפחית את ערכן של חוויות גדולות המתרקמות על רקע בעל ממדים חשובים. לא הנושא הוא העיקר אלא אופן הטיפול בו. כל החששות מכוונים אל האופן הזה. וכאן אין בטחון, אפילו אם משתדלים לחקות את דרכי הגדולים, אם מבקשים ביטויים לדבר לפי האפנה החדישה ביותר. יש רגלים לחששות אלה, כי גם אשר ברש בשעתו הביע חשש, שמא תהפך ספרות ישראל לספרות של שבט, שנתלש לא רק מהעולם הגדול, אלא גם מרובו של העולם היהודי. אין כל ספק שסופרי ישראל חייבים להזהר בנידון זה זהירות כפולה. אולם נראה לנו, שכל הנעשה בארץ־ישראל נעשה מתוך הכרה שהמעשה לא בא כדי לספק רק צרכי המקום וצרכי הזמן בלבד. והכרה זאת פועלת וצריכה לפעול גם על סופרי ישראל ויכולה להציל אותם מכמה פגמים של טעם, אף על פי שמצד שני עלולה היא גם לגרום להפרזה, לראיית המתרחש מתוך שפורפרת מגדלת ולסילופי אמת המידה.

כיוון שאנו מייחדים את הדיבור בעיקר למחצית היובל האחרונה, עלינו להעלות בחשבון שקטע קצר כזה של זמן איננו נותן את הרשות להכללות, ביחוד אם חליפות ותמורות מרחיקות לכת חלו במשך הזמן הזה. אולם עמא פזיזא אנחנו וגם התרגלנו להפתעות גדולות בשטחים שונים, לפיכך דוחקים אנו את הקץ, לפיכך צצות התביעות והדרישות שהזכרנו למעלה. מכאן גם הציפיה לדבר מקורי וחדש. במקום היצירה של מקוריות מחודשת יש תקוה למצוא גם דבר שיכלול מקורות ראשונים ואחרונים ויתן אותה השפעה רוחנית שאליה משתוקקות הרבה נשמות המתהלכות ערטילאיות בתפוצות הגולה.

אחרי מלחמת עולם א' נעשתה ארץ ישראל לטבורה של העולם הספרותי העברי. חלק גדול וחשוב של סופרים, משוררים והוגי־דיעות עלה לארץ והשתקע בה. דבר זה לא יכול היה שלא לגרום איזה משבר פנימי אפילו אצל אלה שעיניהם היו תמיד נשואות אל ציון. ולרובם היתה ציון משא נפש מאז ומתמיד. אולם בבואם לארץ הפך חזונם למציאות של חיי יום־יום המשתלטים על הנשמה והחודרים לקרבה. לפעמים קשה לסופר להסתגל לסביבה החדשה ואין היא משפיעה עוד על יצירתו. יש והרשמים של הנוף החדש משתלבים עם “כוכבי שמים רחוקים” המוסיפים לרמוז למשורר ולמשוך את לבו. על פי רוב הסתגלות זו היא תהליך הדורש זמן ועבודה רבה, כמו אצל אותו המשורר שעליו מדבר דוד שמעוני ב"יובל העגלונים":

"רבת השתוחחה נפשי מיום אשר באתי לארץ,

גלל לפני הטבע את ספרו וקרוא לא ידעתי…

נחשול רגשות יתחולל וסער ולהט במראות –

לא מראות ארץ ישראל הן היו… לא! מראות רחוקים…

יפעת הטבע ראיתי ואדע, כי לי זה הטבע

אך עוד לא חדר אל קרבי ולנפש מנפשי לא היה…

עד כי רק פה הבינותי, שנפשי עודנה בגלות"…

כידוע, רק אחרי שעדר בכרמים, חרש בשדות, השקה פרדסים, עשה כל העבודות, “כקשות כקלות”, “נפל התבלול” מעיניו והוא מתוודע אל הסביבה ויפיה.

תהליך ארוך זה של הסתגלות מביא לידי כך שאפשר לדבר על “דורות” בנוגע לספרות הארץ־ ישראלית החדשה. יש דור שהוא מושרש לגמרי בסביבת מולדתו ועדיין שקוע בה רובו ככולו אפילו ביצירותיו שנולדו בארץ ישראל. יש דור, שחונך במקומות אחרים, אולם קשור הוא כבר רק אל המציאות החדשה ורק היא שולטת בנפשו. ויש כבר דור שלישי, שנולד בארץ, שאין לו אפילו מושג על המקומות שבהם נולדו ונתחנכו הוריו. יש לו רק “מולדת” אחת, והוא מתגאה בזה שהוא יכול להזדהות אתה בלי שום הסתייגות.

טבעי הוא, שתהליך ההסתגלות הוא ארוך יותר אצל יוצרי הסיפורת מאשר אצל המשוררים. יש צורך במרחק מסוים בזמן מהמאורעות ומהרשמים כדי להעלותם ביצירה סיפורית, ברומן ובכל צורה ספרותית, בה רוצה המחבר להיות כאילו אוביקטיבי ולהיראות כעומד מן הצד, בה מסתיר המחבר את יחסו הפנימי אל הענינים. לעומתו המשורר אינו חי אלא במתרחש סביב. הוא מטיל עלינו, בכוונה, את אישיותו וחוויותיו הפנימיות. הוא קרוב יותר להווה, וההווה מגיע אצלו לידי ביטוי בלי דחיות. לפיכך קשה לפעמים להגדיר אצל המשורר את השתייכותו לדור מסוים, אם רוצים לבנות הגדרה זו על סמך הנושאים שהוא מטפל בהם.

עלית הסופרים והמשוררים העברים מן הגולה אל הארץ גורמת אצלם מהפכה חשובה עוד יותר בגלל תחית השפה. בגולה עמדה מחיצה ביניהם ובין הסביבה, מחיצת השפות. הסופר היה משתמש ביצירותיו בשפה שלא היו לה מהלכים במציאות שסבבה אותו. אמת, הוא ספג את היצירה שלו עוד מימי ילדותו, אולם למד אותה מן הספר ומסביב לו היתה שולטת שפה אחרת. אפשר, כמובן, לכתוב בשפה אחת על דברים המתרחשים בעולם המדבר שפה אחרת. אבל הסופר העברי לא נזדמן מעולם לסביבה בה היתה השפה שהוא יוצר בה. רק בארץ ישראל נהרסת המחיצה הזאת בין הסופר ובין המציאות. הסופר מתחיל להשתמש בחייו וביצירתו בשפה אחת ובדברים אחדים. נוסף על זה הרי הסביבה, הרחוב, המציאות מתחילים להשפיע אפילו על שפתו. דבר זה צריך היה לגרום משבר לא פחות עמוק מזה שבא על ידי ההסתגלות לתנאי־חיים חדשים, לנוף חדש, למראות חדשים. הסופר שבא לארץ ותלמודו ושפתו אתו מתגבר ושומר על מקוריותו, על אותו אופן ביטוי שנתחנך עליו, ועומד עד כמה שהוא יכול בפני לחץ הרחוב שלא יקלקל את לשון הלימודים שלו. הדור הצעיר שנולד בארץ ושהשתתף מנעוריו ביצירת אותה שפת הרחוב אין אצלו שום מעצורים ממין זה. הוא נכנע לה ומכניס אותה, לפעמים בכוונה גלויה, לתוך שפת הספרות המקודשת.

תחיית השפה והתפתחותה הלכה, כידוע, בד בבד עם תחיית הארץ. וגם מזה תוצאות רבות לשינויים בנפש הסופר שבא בגיל מבוגר לארץ. לא רק שהוא נכנס, או “נופל”, לתוך אוירה חדשה, לא רק שהוא נתקל בגוף שהוא מוזר ובלתי ידוע לו, אלא הסביבה שהוא מתחיל לחיות בה חיים חדשים הולכת ומשתנית מיום ליום, לעיניו ממש, ובקצב בלתי ישוער. קשה להעלות אפילו בדמיון את השינויים שראו בעיניהם בארץ סופרים, כמו, למשל, עגנון ושמעוני, במשך עשרות שנות חייהם האחרונות בארץ. דרכים בחול הפכו לכבישים, מדבריות לפרדסים, בצות לאדמה פוריה, שכונות עלובות לערים גדולות. הישוב הלך ונתרבה. אין עוד רגש הבדידות שהיה לפני שנים. אפשר היה להשתתף באופן פעיל בכל עבודות הבנין, או לעמוד מן הצד כמסתכל פסיבי, אך אי אפשר היה שחליפות כאלה לא ישאירו רושם בנשמה. אין החיים עומדים דום וגם במקומות אחרים נתהוו במשך ארבעים השנה האחרונות שינויים גדולים, אולם אין מקום שהדבר יעשה בו באותו קצב כמו בארץ ישראל. ועוד דבר: בכל מקום חלו השינויים בגלל הקידמה הטכנית, או ברצונה של הממשלה. כלומר בגלל גורמים שאינם תלויים ברצון מודע של האוכלוסיה. כאן כל הדברים נעשים מתוך מאמץ מכוון אל המטרה שכל שכבות היישוב לוקחות חלק בו, לרבות הסופרים עצמם.

גם דבר זה מוכרח היה להשפיע על התפתחות הספרות של התקופה. במידה מסוימת יכול היה לבלום אותה. כשאין פנאי, כשאדם נסחף על ידי הזרם, כשהוא שקוע עד צואר ביצירת חיים חדשים, אין הוא מוצא לפעמים את שעת הכושר לחשבון הנפש האמנותי, או שעושה אותו בחפזון, על רגל אחת. ויש גם שבגלל זה תחומי השירה והפּובליציסטיקה מתערבבים.

השינויים בחיים משכו אחריהם שינויים בשפה. השפה השלטת עכשיו איננה אותה השפה שמצאו עגנון ושמעוני, אם ניקח אותם לדוגמה, בשעה שבאו להשתקע בארץ. אז עוד לא היה בארץ מספר גדול של ילדים שאינם מבינים אלא עברית. השפה לא השתלטה עדיין בהרבה מקצועות. המהירות בה הלכה השפה וחדרה לתוך מקצועות חדשים לא היתה אולי קטנה יותר מהקצב בו נבנתה הארץ. היהודים כבשו להם מקצועות חדשים בחיים, שלא היו להם מונחים מקובלים בספרות שהתקיימה לפנים. מן ההכרח היה ליצור אותם או לחדשם על סמך המצוי במקורות ישנים שנשכחו במרוצת הזמן. צודקים אלה האומרים שהשפה העברית קמה לתחייה בארץ בקלות בגלל זה, שבדרך כלל קל יותר להתחיל ולהשתמש בשפה חדשה בשעה שמתחילים לדבר בה על ענינים שלא דיברו עליהם קודם. ומהסתגלות השפה למקצועות החדשים עברו להסתגלותה למקצועות הישנים ששמשו מאז ומקדם מקור לפרנסתם של היהודים.

הסופרים בכלל לוקחים אצל כל האומות חלק בראש בין מחדשי השפה ומעשיריה. גם בארץ היה חלקם גדול ביצירת מלים חדשות, בחידוש מלים וצורות ביטוי, בניצול אוצרות הלשון הקדומים וכו'. העתונות ובתי־הספר הביאו אחר כך את הלשון המחודשת אל הרחוב. השפה העברית יצאה מתוך כתלי החדר של הסופר ונתפשטה ברחוב ובפיות של תינוקות של בית רבן. נוצר יחס גומלין בין הרחוב ובין חדר הכתיבה של הסופר. הגיע הזמן שהרחוב והילדים התחילו להשתתף במעשה בראשית של יצירת השפה והתרחבותה. כידוע, מלחמה נטושה בארץ בין המורים בעלי הדקדוק הטהור ובין הילדים וה"צברים" בגלל השיבושים המשתרשים אצלם בדיבורם. ולא תמיד יד ה"מדקדקים" היא על העליונה. שבשתא ביון דעל, על. גם בשפות מפותחות יותר אפשר למצוא חזיונות מעין אלה. הנה, למשל, קרה בצרפת ערב מלחמת עולם ב' מקרה מבדח מאוד. הפועלות בבתי־התפירה המהוללים, יוצרי האופנה הפריזאית, יצאו בהפגנה נגד האקדמיה הצרפתית על אשר סירבה להכניס לתוך מלונה את המלה “”מידינט", המקובלת בדיבור, כדי לציין אותן הפועלות עצמן, העוזבות, כרגיל, את מקום עבודתן בצהרים (“מידי”).

מלבד המהפכה שבאה אצל הסופר העברי בארץ בגלל תחית השפה, מצאה לה מקום עוד אחת בגלל החברה שנשתנתה, לכל הפחות אצל הסופרים ה"אשכנזים", כלומר אצל הרוב. בהשתנות ההברה נשתנה גם משקל השירה, ועד עכשיו צריכים להיות זהירים בנידון זה גם כשקוראים שירה שנכתבה בארץ, אם המשוררים הם מדור הישן. כידוע התנגדו טשרניחובסקי ופיכמן למשקל החדש. ופיכמן באחרית דבריו לקובץ שיריו “פאת שדה” שיצא בשנת תש"ה מוצא לנכון להדגיש שהקובץ הזה מייצג “את תקופת המשקל המנוגן” בשירתו. והוא מודה “שלאחר מאבק ממושך והיסוסים ממושכים התחזק בדעה, שאין להמשיך בנגינה הקודמת ה”מלעילית". לא שלושים שנות ישיבה בארץ בלבד הכריעו לצד זה… דוקא הנגינה החדשה נעשתה “טבעית”. המשורר זלמן שניאור הדר בקביעות בחוץ לארץ מוסיף להתנגד להברה הספרדית ופרסם גם מאמר כדי להצדיק את עמדתו.

אין עלינו לעמוד כאן על הסיבות שהביאו להשתרשות ההברה הספרדית. בירחון היידישאי, “קיום”, המופיע בפאריס, פורסם מאמר מענין על השאלה הזאת. המחבר קורא תגר על ההברה הספרדית על אשר היא עלולה ליצור אצל היהודים האשכנזים מחיצה ביניהם ובין העם המדבר יידיש והמשתמש בשפה זו בהרבה ביטויים עבריים המבוטאים בהברה האשכנזית. המחבר חושב בכלל ובמידה מסוימת הצדק אתו, שההברה שנתקבלה בארץ איננה ההברה הספרדית האמתית, ואין היא אלא מין “שעטנז” של הברות. איך שיהיה “הפור נפל” ואין לשוב אחורנית. במשך הזמן תגיע בודאי ההברה למין מזיגה מכל ההברות של העדות השונות ותתגבש להברה מיוחדת, שהספרדית תשמש לה יסוד. אין כל ספק גם כן שבקבלת ההברה הספרדית היה מן הגישה המהפכנית. לארץ באו מן הגולה האשכנזית אנשים שרצו להנתק לגמרי מהרגליהם הקודמים. עם אלה נמנתה גם ההברה. ולא לחינם דרש צבי שץ בשעתו ש"יתרגמו" להברה הספרדית את ביאליק ואת טשרניחובסקי. אם כי היתה זאת בודאי הלצה מצדו, הרי ברור שהדור הצעיר מתקשה בקריאת השירה של הדורות הקודמים, כמו שמתקשים משוררי הדור הקודם להסתגל להברה הספרדית.

בין התופעות השונות בחיים החדשים המתרקמים בארץ יש חשיבות מיוחדת, בשביל התפתחות הספרות, לעובדה של קיבוץ גליות בממדים שלא שוערו קודם. הפגישה בין עדות שונות שמנהגים שונים להן, שדרכי המסורת והתרבּות שלהן נבדלות זו מזו הבדל עצום, אי־אפשר שלא תשפיע על עיצוב דמותה של הספרות. כבר ראינו בספרות החדשה מצד אחד סופר ממוצא ספרדי כיהודה בורלא, ומצד שני נסיון של יהודי רוסי, הזז, לתפוס את תוכן חייהם של התימנים הזרים לנו לגמרי. במידה שילך המגע בין העדות ויעשה אינטימי יותר, ילך ויעמיק ההד שפגישה זו תעורר בספרות.

כל ההערות המובאות למעלה באות כדי לציין גבולות לדרישות ולתביעות שמעמידים בגולה לספרות ישראל. היא נמצאת עדיין במצב של התהוות ושל הסתגלות לתנאים המתחדשים בכל יום ויום, כמו שהשפה העברית עצמה עומדת עדיין במלחמת כיבוש של שטחי תרבות מסוימים. כמובן, אם מביטים אחורנית ומסתכלים בנעשה ובנוצר, אי־אפשר שלא להכיר את ההישגים הגדולים הן של השפה והן של הספרות, אולם הזהירות גוזרת התרחקות מכל מסקנות וסיכומים. אף על פי כן רוצים אנו לנסות ולעמוד כאן על דבר אחד שהוא, לפי עניות דעתנו, קובע מסמרות בשירה החדשה.

עוד הפעם עלינו להדגיש שאנו דנים מפרטים אחדים הידועים לנו על הכלל. אין משפטנו אלא משפט ארעי, המסתמך על עובדות שבמקרה באו לידינו. במקרה נצטברו על שולחננו כמה קובצי שירה של הדור הבינוני, של הדור הצעיר ממנו ושל הדור הצעיר לגמרי. לא בסדר באו ואף לא בשיטה. לוקטו זעיר פה וזעיר שם. לא תמיד מן המובחר, ולא מן האפייני. ואפשר דוקא מפני שפליטת הקולמוס יכולה לפעמים ללמד יותר מדברים שנאמרו ביישוב הדעת, אנו מוצאים בהם את מבוקשנו וניבים ארעיים מצטרפים לחשבון גדול.

עמדנו כבר למעלה על חבלי ההסתגלות של הדור הישן הבא להתערות במולדת. אין, כמובן, למצוא חבלי לידה כאלה אצל הדור הצעיר. לו יש קשר טבעי ואורגני עם הסביבה ואין הוא צריך להיאבק אתה כדי שתגלה לפניו את מצפוניה. הוא בא ומקבל את הכל וסופג את הכל בלי קושי ובלי דרמות. ומובן מאליו שהוא מייחד את שירתו ל"מולדת", שאין לו אלא אחת, או מדבר ככל העולה על רוחו בלי שום רגש שהוא עתיד לתת דין וחשבון על כך.

הנה יעקב פיכמן, למשל. הוא צופן במיוחד שיר למולדת:

"עוד יש שיר לך צפנתי מולדת –

שיר נדחה לשעה יחידה,

כדחות חג, כנשיקה מיועדת

לרגעי חנינה ופרידה.

הן הרביתי לשיר וכל ארץ

בה עברתי חנה לי אצלה,

רק סודך בי לוהט כעתרת

וכבד מנגינה ותפילה.

לפיכך יש לו הרגש שאחרי הכל לא הצליח להביע כל מה שרצה:

"אני הצגתי ריק. לבי אחר

לנטוע, לאהב, וכה פזרתי

את אביבי במשעול־נכר

ויום יפנה, ושירי טרם שרתי".

ונשארת לו הנחמה שזה “אשר יקום אחריו” יסיים את השירה שלו:

"… ירעף

גנך עוד יגוני וכה שונה הוא".

לא פיזר הדור הצעיר את אביביו “במשעולי נכר”, וגנו “שונה הוא”, אפילו בשעה שהוא בא להמשיך ולשזור את שרשרת הזהב שבאה לו בקבלה מהקודמים לו. חפשי הוא ופתוח לכל הרוחות המנשבות, לכל הרשמים. אין לו לא זכרונות מעיקים, ולא חרטות על העבר. אין הוא מבקש השוואות על זה שחלף, ואם השוואות אלה מתיצבות לנגד עיניו אין הן מכבידות על חזונו. אין בארץ “סוד” בשבילו, ואם ישנו הרי הוא ממדרגתם של אותם הסודות שכל משורר מגלה בדברים פשוטים לכאורה. ויחד עם זה יש לדור הצעיר הרגשה אחרת בנוגע לזמן ולקיום ושונה היא ההדגשה הזאת תכלית שינוי מזו ששלטה ברוחם של המשוררים הקודמים. הנחה זו דורשת ביאור, ואנו רוצים לעמוד עליה במלים אחדות.

בתקופה האחרונה הולך ונוצר בעולם, ובצרפת ביחוד, מקצוע מדעי חדש והוא הפילוסופיה של הספרות. אחד ממניחי היסוד שבה, הצרפתי גי מישו, מבסס את נחיצותה בזה, שלא די לטפל בפרטים, כשבאים לדון על ההיסטוריה של הספרות. יש ליצור נקודת מבט סינתיטית הכוללת תקופה מסוימת והמגדירה את מהלך התפתחותה, כמו שעושה זאת הפילוסופיה של ההיסטוריה. וערכה של נקודת מוצא כזו איננו נפחת אם איננה אלא היפוטיזה גרידה. במקצוע חדש זה הופיע זה לא כבר בצרפת ספר מענין מאוד של זשורזש פּולה, “מחקר על הזמן האנושי”. אין “הזמן האנושי”, או הרגשת הזמן אצל האדם, כידוע, אותו זמן שאנו מודדים בשעון. כבר אמר פילוסוף אחד: “כשאין שואלים אותי על מהות הזמן, אני יודע מהו, אולם אין אני יודע מה להשיב כששואלים אותי מהו”. ברגסון הגדיר את “חוש הזמן”, את “ההמשך”, כיסוד עיקרי של ההכרה האנושית. פולה בונה עליו את גישתו אל הספרות ואל ההיסטוריה של הספרות הצרפתית.

הוא מראה שהיה זמן, בימי הבינים, והיתה אצל האדם מזיגה בין “חוש הזמן”, בין “ההמשך” ובין “חוש הקיום” שלו. שני החושים היו חופפים זה את זה. האדם האמין אז בהשגחה הפרטית, ללא שום סייגים. הוא ראה את עצמו כיצור אלוהים, שקיומו משתמר על ידי השגחה זו ו"המשכה" נקבע על ידה. שתי ההרגשות היו משולבות זו בזו. לאחר זמן, בתקופת הרינסנס, נוצר הקרע הראשון. האדם מתחיל לראות את עצמו כשותף למעשה בראשית. הוא ממלא תפקיד בעיצוב תולדות עצמו. אם הוא מאמין עדיין שאלוהים ברא אותו וגרם לקיומו, נעשה הוא לבעל הבית של “המשכו”, של ה"זמן" שלו. במידה שאנו מתקרבים אל תקופתנו אנו, הולך ומתרחב בהכרה הקרע בין ה"המשך" ובין ה"קיום", בין ה"זמן האנושי" ובין “הוויתו”. ה"המשך" מתפורר לרגעים בודדים, המקושרים על ידי הזכרון. בכל רגע ורגע נולד האדם מחדש. הוא עובר מאי־ההווייה להווייה. מלבד ההווייה שהוא חי אותה, יש עוד אחרת שחלפה כבר והקיימת רק בזכרונו.

אם אנו רוצים להשתמש בשיטתו של פולה בנוגע לשירה העברית, רואים אנו שכאן הולכת ההתפתחות בכיוון הפוך מזה שאפשר לציין בתולדות הספרות הצרפתית. הדור הישן בשירה העברית חי בעוולם, שבו ה"קיום" נפרד מחוש הזמן, מה"המשך". אצל הדור הצעיר שניהם הולכים בד בבד. אין אצלו הפסקה בין הרגע בו הוא נכנס לתוך ההווייה במולדת ובין הרגע בו התחיל “זמנו”, ה"המשך" שלו. “זמנו” מתמזג עם “הווייתו”. מימי ילדותו הוא לוקח חלק פעיל מאוד בבנין ההווייה החדשה ואי־אפשר לו שלא ירגיש את בעלותו על “המשכו”, על “זמנו”. הוא חי בקשר הדוק עם החברה הבונה את העתיד, ואין עיניו פונות אל העבר. אין הוא שקוע כל כך בזכרונות על העבר, כמו שהוא שקוע בחלומות על העתיד. לפיכך מזדהה אצלו ההווה עם ההווייה.

ראינו כבר אצל גיבורו של שמעוני איך “נפל התבלול” מעיניו על ידי העבודה, על ידי ההשתתפות בבנין הארץ. גאולת הנפש הבאה על ידי התערות פעילה במולדת רואים אנו גם אצל המשוררים של הדור האמצעי. כבר ב"מסדה" של למדן רואים אנו את הכמיהה ל"השתחרר" מהזכרון.

"אנכי לא אזכור מאום, לא אחפץ זכר,

רק את אשר אתנו עתה אדעה:

על קדקדנו ירכב מחר לץ־לועג,

אכירהו

הוא־הוא אשר ישים מסוה היום על פניו

ויהי למורה דרך לנו ונלך אחריו

ונאמינה לו"…

לא רק שהוא רוצה ליהנות ממתנת השכחה, להפטר מחבלי הזכרון, אלא חולם הוא על האפשרות לעצור את מרוץ הגלגלים, לחדש את הנס של יהושע בן נון ולהעמיד דום הזמן. אין לו עדיין יכולת למזג את הזמן ואת הקיום, את ההמשך ואת ההווייה.

"וטרם גם נדעה את ישנה יד־חסד כה גדולה ואדירה

אשר לנהל תוכל את נועזיך

הצוערים על גדות תהום לקרב –

הה, אי יהושע־דור אשר יקרא לגלגל־עולם: “דום”

וליד גורל – “המתיני”!

עד תכון מסדה, עד בוא הנצחון!"

ההווייה החדשה ההולכת ונוצרת בארץ, הולכת יחד עם זה ונתלשת מהעבר הקרוב, אולם שואפת להתייחד עם העבר הרחוק. העבר הקרוב הוא קנין היחיד. העבר הרחוק הוא קנין האומה. זכרונה של האומה מאחד וממזג את הווייתה ואת המשכה. שניהם נעוצים בעבר הרחוק, בזמן שיצאה לאויר העולם מאי־ ההווייה, בזמן שעברה מן האין אל היש. לפיכך שונה היחס של הדור הצעיר אל העבר הרחוק מיחסו אל העבר הקרוב. ולחינם באים עליו בתלונות בגלל זה. כבר במשוררים מהדור האמצעי אפשר למצוא שוני זה של יחס אל שני העברים, גם אצל אלה שהנם קשורים עוד קשרים בל ינתקו עם העבר הקרוב. מענין ביחוד בנידון זה הוא המשורר ש. שלום, שכל שירתו ספוגה מטפיסיקה ומיסטיקה, והזמן וההווייה מוצאים להם בה מקום חשוב מאוד. בקובץ שיריו בו הוא מעמיד “פנים אל פנים” את ה"אני" שלו, הרוחני, השירתי, הנתון ב"זמן" ואת ה"אני הגשמי, הנתון ב"הווייה", משתדל הוא להסביר את רמזיו בפרק הנקרא “שער החמשים”. יש חמשים שערים המוליכים את האדם אל סף המסתורין של הנצח. ביאליק, בשירו הידוע “הציץ ומת”, מביע ספקות ואין הוא מגלה מעבר לשער החמישים אלא את הבלימה. ש. שלום רוצה למצוא שם פירושים לרמזים של ההווייה:

“שער מסתורין בפכחונו של הזמן? יתכן שזה הדרך. יותר מדי נאחזנו בנגלה, האמנו במצוי, ולא חשנו ולא ידענו, כי הוא אינו אלא בבואה רגעית למתרקם בנצח, אור של כוכב רחוק, ראי של יש עלום, אות חיצון למתרחש לפני ולפנים. השיר הזה מנסה לחתור במרומז כאן. דרכו של אדם יהודי בן המאה העשרים מבפנים. הדרך מתרדמת הדורות אל ה”יקיצה" הפתאומית על סף החדלון – אל היש".

והמשורר מוסיף ואומר:

“… יש איפוא מה שמונע את ברכת הפגישה של האדם עם עצמו. של ישראל עם גאולתו, של העולם עם יעודו. יש “אויב”… אולי מוצאים כי ה”אויב" בתוכנו הוא כי… החיץ בתוכנו הוא, זה החיץ שאינו נראה בין האוהב ואהובת נפשו, בין השאיפה להגשמתה, בין המזומר והמזמור… כיצד יגיע האדם אל עצמו, ישראל אל גאולתו, העולם אל יעודו, מבפנים.. מן הראיה פנים אל פנים עד המאמץ האחד הקדוש אל אחדות הרצוי והמצוי"…

ה"רצוי" נמצא בעתיד, נתון ב"זמן". ה"מצוי" זהו הקיים, זוהי ה"הווייה". אפשר יש כאן לפנינו ניסוח אחר של מיזוג ה"הווייה" עם ה"המשך". מיזוג הנמצא עדיין במדריגה של “כיסופין”, של שאיפה וכמיהה. כי דרכו של “האדם היהודי בן המאה העשרים”, דרכו של המשורר אל עצמו, היא בהידבקות עם ה"עבר המת", עם ירושת הדורות, עם הווייה ש"חלפה" שהמשורר נדבק בה ברחפו על הזמן:

"וחולפים הדורות ושטים הזמנים

ועולם במצוקיו יתנודד כשכור.

אך עוד אני שם, מסותר הפנים,

ממלא שליחותי, מכוון הזרקאור".

ובמקום אחר נאמר:

"הולך אני אלי, אל ארץ קדם.

הולך אני אל עברי המת.

אני יודע כי הכל ברדם–

ואני יודע כי הכל אמת"…

מרטין בובר אמר פעם שיש ליהודים חוש מפותח יותר ל"זמן" מאשר לשטח. וגם יש להדגיש שאין “הנצחיות” מושג יהודי, לאמיתו של דבר. המושג הזה בא מהיוונים, הכופרים ביצירת יש מאין. “נצחיות” זאת אומרת, זמן בלתי מוגבל שאין לו ראשית ולא אחרית. ה"זמן" היהודי מתחיל בבריאת העולם ויסתיים ב"אחרית הימים". יש תכונה מסוימת ב"זמן" והיא ה"התמדה", ויש תכונה מסוימת בשטח וזהו “חוסר הכיוון”. ש. שלום רואה את שתיהן בהסתכלו בגמלים:

"לעולם הם באים…

ולעולם לא נדע, אנה ראשיהן

בין שחק וארץ נשאים…

הכבר פרקו את זמן מעל גביהם?

או עוד לא טענוהו?

איכה ינועו

מישרים – בהלפת שמי רום וכוכביהם"?

יש עוד תכונה ב"זמן שש. שלום עומד עליה והיא חליפותיו ואי־האפשרות להדביק ולתפוס אותו:

"עתים הלילות בעיני כרכבת

הדוקה לילדות, קרון אל קרון.

הימים כתחנות במדינה לא נחשבת

חולפים, נדפים עם שלפי השאון".

מצד שני מקבלים ב"מרוץ הזמן" כל מושגינו צורה אחרת. הכל נעשה מטושטש, הכל נעשה יחסי והתחומים מתערבבים:

"ברחוב ההוא אין חוק לזמן המתנועע,

תאומים שם חי ומת, ילדות וימי־עד.

כל בית הוא מבט של רב־פנים יודע.

ושער הוא משקף אל נוף הנשכחות".

בחוש היהודי לזמן יש מקום מיוחד לעתיד. ולבות המשוררים נמשכים אחריו באהבה. אולם אם קורה ושיר־העתיד הופך למציאות, נזכר המשורר שהיה כבר יום שהאיר יותר מזה של עכשיו, לכל הפחות בחזון השירה:

"הן שרנו את השיר, בשרנו את היום…

כי לנו לא תגמול ולנו לא שכר,

כי כל הווה עבר יהפוך, ואנו – למחר!

ועת כל פה הגיל יצהיל, לבנו כבר נזכר

ביום פלאות גדול מזה ובאור, מזה ייקר…

העתיד עם התקווה הצפונה בו יכול לשמש משען וסעד בעת צרה וצוקה, והמשורר שחי את תקופת השואה מבקש להשען ב"זמן":

"שבע אמעד ואפל,

רום ינחני סחרחר.

אי אחיזה באתמול?

מה ינחם המחר?"

הפירודים שלקטנו מעל שולחנו של משורר דור־הביניים מכניסים אותנו לתוך המתיחות הנוצרת על ידי אי־ההתאמה בין הרגשת הזמן ובין הרגשת הקיום, בין ה"המשך" ובין ההווייה. המשורר מרגיש שחייו “קרועים” ואין הוא יודע מדוע, מפני מה ולמה.

"בודדים יצאנו בדרך הזאת,

חיינו הקרועים התלקחו בצר.

חפצנו דבר מה…

בקשנו דבר מה"…

ספק אם יש בכוחו של המשורר להגדיר את הסיבה שגרמה ל"קרע" זה. הוא מבקש תיקון לנשמתו ב"נתיב המולדת", בלי שתהיה לו הכרה ברורה של הדבר שיצר את אי־השקט בנפשו. במידה שאנו הולכים ומתקרבים אל הדור הצעיר, אל אותו דור שנתמזגה אצלו ההווייה עם ההמשך שלו, הזמן והקיום, באותה מידה אנו פוגשים נעימות חדשות, אף על פי שגם כאן הדברים אמורים בהרגשות מתחת להכרה. לפיכך אנו קוראים אצל לאה גולדברג, למשל:

"הלילה לא כרה בינינו תהום

גשרנו גשר בין היום ואמש.

ולא ביש אותנו אור השמש,

ואחדותנו טהרה ותום".

היא מדברת על “אחדות”. אין אצלה תהום בין “היום ואמש”. ה"המשך" מתמיד ומשתלב בהווייתה. יותר על כן. היא מאמינה ש"סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח", או בניסוחה המודרני של המימרה הזאת, בחזרה הנצחית:

"זכור נזכור את הדברים

בתמורת תור השנה וחליפות יום ולילה,

כיצד היה הסהר דק־להשבר,

ומלא מאור והעגיל וגוע,

וחודשו נעוריו".

את ה"גשר בין היום ואמש" יוצר הזכרון. אין אצלה שברי רגעים שאינם מתלכדים ל"המשך" ואין אצלה הרצון להמלט מפני העבר. להפך, היא מפחדת מפני ה"נשיה".

"ושוב חוזרים אל כל אשר היה

בקשנו להאיט את צעדינו,

ריחות תמולים בקפולי בגדינו

ומול עינינו פחד הנשיה".

כפי שאמרנו, אין הדור החדש רוצה לשכוח את העבר הרחוק, לגרש את “ריחות התמולים”. אין הוא רוצה להתנתק מההיסטוריה. עם כל המלאי של ההווייה שלו אין הוא נתלש מהדורות שעברו. יש לו אפילו הרושם שכל מה שהוא יוצר פורץ אל ההיסטוריה ומבקש את ברכת הדורות שחלפו. וככה קוראים אנו אצל המשורר המגיב על כל תנודה ותנודה של ההווה, אצל נתן אלטרמן, את המלים האלה על העיר החדשה:

"… כאורחת נושאת אשכולות אדומים,

מבלי שאול בטפיחת חלונים ודלת,

היא פרצה אל דברי־הימים!

ויצרוב לגלוגה את שקטן הדמוע

של תמונות זכרון ומחלות תורשה –

הה, דורות, אל יחר לכם, אל תיתמוה.

אל יחסר ברזלכם בנעורי תירושה".

דמות העיר החדשה הזאת, הבנויה בעמל כפיהם ובזיעת אפיהם של בני הדור הצעיר, מלווה אותם תמיד, גם בשדות הקרב, גם במלחמה, גם בטלטולי הבריגדה היהודית במדבריות. וכשבנימין גלאי נזכר בה בנדודיו של חייל בכרכי־הים, נפשו יוצאת מגעגועים עליה:

"יש נאים, הדורים יש ממך, כרך עליז,

אך אני אהבתיך, לא שבתי,

תהא נא פריז לנערי פריז,

אך אני רק אותך אהבתי".

מכיון שקובץ שיריו של בנימין גלאי “עם הרוח” מוקדש בעיקר לימי המלחמה, חדור הוא אותו חוסר בטחון השורר בימים כאלה. המשורר נקלע בין היאוש ובין התקווה, שאיננה אלא “כוכב עליז”. ונדמה לו שהכל יבוא "לאחר זמן.

" ונפש האדם – אף היא תהום רבה,

רבה עד זעווה.

עליה מרקד כוכב עליז, זעיר,

וזאת היא התקוה!…

ואך בבוא העת, בעמק הבכא,

בבקוע המחר –

אמת ואמונה: גם לי וגם לך

תבוא כבר מאוחר".

והנה משורר אחד אהרן אמיר (“קדים”), מן התקופה שלאחר מלחמת העצמאות. אין הוא מאמין בכלל לא במות ולא בזמן האנושי, שאינו הכל יכול. הוא שר על האדם הנצחי, או על זה שלא החיים ולא המות לא יוכלו לו. הוא שר על האדם שאינו אוכל:

הנה זה איש אשר כלה ונותר…

הנה זה איש אשר אוכל ושאר:

אם צורב – לא נצמת

אם נבוס – לא הוכת

אם כורת – מצבתו באדיר…

נתיבו לו אחד

ועד־קץ בו יצעד

ועד־קץ בו ילך כי נדר".

המשוררת שלא נשארה בחיים אחרי מלחמת העצמאות, שהביאה את נפשה קרבן על מזבח המולדת, בת־שבע אלטשולר, לא הספיקה ליתן ביטוי כולל לחוויותיה במלחמה זו. ועם כל צעירותה הביעה רגשי דורה, ש"המשך" והוויה מצטרפים בו לאחד. יש אצלה מתיחות התקווה, הציפיה לעתיד, החודרת את “היום” ואת ה"אתמול", אף על פי שאיננה בטוחה שזה ישא פרי:

"מתכנס ההווה במבחר כאביו,

מתלקטות חויות יאושיו

ולמקלט צפיה שואגים יחדיו.

ונקלט אור מסנוור משמי העתיד

וסדק נסדק בבדק עבר.

ומעל “אני מאמין” ו"אני מאשים"

נמתח מתח רופס ועקר".

כאמור, אין אנו יכולים לתת סקירה כוללת על השירה הצעירה. אולם גם הנתונים המעטים שעליהם עמדנו, מציינים את הנטיה החדשה, את הכיוון שרצינו להגדיר אותו כהתאמה בין ה"המשך" ל"קיום", בין הרגשת הזמן להרגשת ההווייה. הנה לפנינו עוד משורר צעיר, שמולדתו בחוץ לארץ, אך קיבל חינוכו בארץ. הוא יצא וחזר. ט. כרמי הביא אתו בחזרתו אוצר גדול של תרבות נכרית, הנשמעת מבין שורותיו. אולם הוא חזר בשעה גורלית, בשעה שה"זמן " וה"קיום" עמדו בסימן השאלה. הוא משתלב בדור, שאליו הוא משתייך, באש הקרבות על העצמאות:

אהובתי,

החפירות עמקו ורחבו.

אולי הערב

כבר לא תגענה אליך ידי.

אהובתי,

הבצורים רמים ואפורים.

אולי הערב

כבר יתש כוחנו

ושנותינו תתרסקנה על חומה".

ט. כרמי הוא לימוד נסיון מארצות רחוקות. חדור הוא ספקנות שאין הוא יכול להשתחרר ממנה. אין הוא מאמין יותר במעשיות לילדים:

"נומה, נום

לא היה,

לא היה מעשה…

ואבא לא הביא לך שה

צח־קט,

רחים,

פועה וחמים

מידידי הדורות סואנים".

“המשורר נתבגר בניסיונו למרות צעירותו. אין הוא מפחד מפני מאומה, גם לא מפני מוות. ואין הוא קושר לו כתרים רומנטיים; ה”המשך" וה"קיום" היו לאחדים בעיניו;

" את גונחת, זקנה.

פשוט הוא המות, פשוט עד מאוד.

לא פרש עטוף שחורים, דוהר על אבירו.

לא פיל, מלופד עינים ואיום.

וודאי לא זקן אוילי ומגל בידו.

פשוט הוא המות:

ריאה שעיפה וחרחור אחרון בגרון".

אם המשורר לא הביא את המסקנה הזאת מהארצות שחזר מהן, יכול היה להסיק אותה במקום ובשעה הנכונה, עת שהגודל הידק יחדיו את ה"המשך" ואת ה"קיום". מובן מאליו, שבמקום שאין קרע בין ה"המשך" ובין ב"קיום" אפשר לפלס נתיב לנצח. ואין שם פחד מפני המות, כי אין זו הפסקה.