מה יכולים להיות חלומותיו הכמוסים של פרופסור יהודי־אמריקני מתוסכל? ומי יכול להבין לנפשו טוב יותר ממיודענו ווּדי אֶלֶן, שהינו חובב נלהב של מד"ב ופנטסיה, ושכשרונו בכתיבה אינו נופל מכשרונו בקולנוע?
* * *
קוגלמס, פרופסור למדעי החברה באוניברסיטה העירונית של ניו־יורק, היה נשוי בשנית בלא אושר ועושר. דפנה קוגלמס היתה מרשעת. כמו כן היו לו שני בנים משעממים מאשתו הראשונה, בלו, והוא היה שקוע עד צוואר בחובות בגלל תשלום מזונות לגרושתו וילדיו.
“כיצד יכולתי לדעת שהעניינים יתגלגלו בצורה כה גרועה?” נאנח קוגלמס יום אחד באוזני הפסיכולוג שלו. “דפנה היתה בעלת אישיות מבטיחה. מי העז להעלות על דעתו שתלך ותתנפח כמו כדור־ים? לבד מזה – היו לה גם מספר דולרים, אשר כשלעצמם אינם סיבה טובה להינשא למישהו, אך כתוספת אינם מזיקים. אתה מבין את כוונתי?”
קוגלמס היה קרח ושעיר כדב, אך היתה לו נשמה.
“אני חייב לפגוש באשה חדשה,” המשיך. “אני זקוק לפרשיית אהבים. אולי אינני נראה כזה, אך הנני אדם הזקוק לרומנטיקה. אני זקוק לרכות, אני זקוק לפלירטים. אינני נעשה צעיר יותר מיום ליום, ולפני שיהיה מאוחר מדי אני רוצה לעשות אהבה בוונציה, לזרוק כלאחר יד הערות שנונות בחוגי החברה הגבוהה ולהחליף מבטים שובבים מעל לכוסות יין לבן ונרות דולקים. אתה מבין את כוונתי?”
ד"ר מנדל התנועע בכסאו ואמר, “פרשיית אהבים לא תפתור מאומה. הינך כל כך בלתי מציאותי. לבעיותיך סיבה עמוקה הרבה יותר.”
“פרשיית האהבה מוכרחה גם להיות דיסקרטית,” המשיך קוגלמס. “אינני יכול להרשות לעצמי גירושין נוספים. דפנה עלולה לתת לי מנה אחת אפיים.”
"מר קוגלמס – "
“אם כך, זו אינה יכולה להיות מישהי מהאוניברסיטה העירונית של ניו־יורק, שכן גם דפנה עובדת שם. לא שיש באוניברסיטה מישהי ששווה משהו, אך יש מספר סטודנטיות…”
"מר קוגלמס – "
“עזור לי! היה לי חלום אתמול בלילה! ובחלומי אני מדלג באחו ובידי האחת צידנית לפיקניק ועליה כתוב ‘אופציות’. לפתע ראיתי שיש בה חור!”
“מר קוגלמס – הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות הוא לנסות להוציא את הפנטסיות שלך לפועל ולהציג אותן כמציאות. כל מה שמוטל עליך הוא להביע כאן את רגשותיך ואנו ננסה יחדיו לנתח אותם. אתה נמצא בטיפול כבר זמן ארוך דיו על מנת לדעת שאין לכך תרופת פלא – אחרי הכל, אני פסיכולוג, לא קוסם.”
“אם כן אולי אני באמת זקוק לקוסם,” אמר קוגלמס כשהוא מתרומם מכסאו לאות כי בזאת נסתיים הטיפול.
שבועות מספר אחר כך, כשהסתובבו קוגלמס ודפנה בביתם כשני פריטי ריהוט ישנים, צלצל הטלפון.
“אני אענה,” אמר קוגלמס.
“הלו,” אמר קול, “הלו קוגלמס? קוגלמס, זה אני, פרסקי.”
“מי?”
“פרסקי, או שמא עלי להציג את עצמי כפרסקי הגדול?”
''סליחה?''
“שמעתי שאתה מחפש בכל העיר אחר קוסם שיכניס מעט אקזוטיקה לחייך. נכון או לא?”
“שששש…” לחש קוגלמס. “מהיכן אתה מטלפן, פרסקי?”
בשעת אחר־צהריים מוקדמת מאד של יום המחרת, טיפס קוגלמס במדרגות הרעועות של בית דירות מרופט למראה באזור נידח בברוקלין. הוא הציץ מבעד לאפלולית המסדרון, עיניו פגשו בדלת שחיפש, והוא לחץ על הפעמון. “אני עומד להתחרט על כך,” הרהר לעצמו.
שניות מספר אחר כך קיבל את פניו אדם נמוך, רזה ופניו כצבע השעווה.
“אתה פרסקי הגדול?” שאל קוגלמס.
“כן, אני, רוצה קצת תה?”
“לא, אני רוצה רומנטיקה,” אמר קוגלמס. “אני רוצה מוסיקה, אהבה ויופי.”
“אבל לא תה, הא? מוזר מאד. או־קיי, שב בבבקשה.”
פרסקי פנה לחדר האחורי, משם הגיעו לאזניו של קוגלמס קולות של ריהוט וקופסאות המוזזים ממקום למקום. פרסקי חזר והופיע כשהוא הודף לפניו חפץ גדול המוסע על עגלת גלגלים קטנה וחורקנית. הוא הסיר מעליו מספר פיסות משי ישנות שהיו מונחות על חלקו העליון ונשף בחוזקה על מנת להסיר את האבק מעליו. היה זה מין ארון סיני זול למראה ומלא שריטות.
“פרסקי,” אמר קוגלמס, מה פשר התחבולה הזו?"
“שים לב,” אמר פרסקי, “לדבר השפעות מענינות מאד. פיתחתי מכשיר זה לפי הזמנת אירגון אבירי הפיתייה, לצורך הכנס השנתי שלהם – ואולם הכנס בוטל. היכנס אל תוך הארון.”
“למה? כדי שתוכל לדקור בי בחרבות או משהו כזה?”
"מה זה עולה על דעתך? אתה רואה פה חרבות כלשהן בסביבה?''
קוגלמס העווה את פרצופו וטיפס אל תוך הארון, כולו אנחות וגניחות. הוא לא יכול היה לשים לב לכמה אבני חן זולות, מזויפות שהיו דבוקות לקרש החשוף ממנו נבנה הארון, בדיוק בגובה עיניו. “אוי לך אם זו בדיחה”, הוא אמר.
“שום בדיחה. עכשיו, הנה הטריק. אם אזרוק ספר כלשהו לתוך הארון הזה יחד איתך, אסגור את הדלתות ואקיש עליהן שלש פעמים, תמצא את עצמך מוקרן אל תוך הספר.”
קוגלמס חזר והעווה את פרצופו, הפעם בחוסר אמון.
“זו אמת,” אמר פרסקי. “אני נשבע בחיי, ולא רק ספר. כל סיפור קצר, מחזה, אפילו שיר. תוכל לפגוש כל אחת מהנשים הנפלאות שנוצרו במוחם של הסופרים הדגולים ביותר בעולם. כל אשה שחלמת אודותיה אי פעם. תוכל להצליח עם כולן כמו דון ז’ואן אמיתי וכשתשביע את רעבונך, תוכל להקיש בדלת ואני אדאג שתוחזר לכאן תוך שבריר שניה.”
“פרסקי, האם אינך במקרה חולה רוח הנמצא בטיפול במסגרת מרפאת החוץ של בית המשוגעים המקומי?”
“אני אומר לך שאני דובר אמת,” אמר פרסקי.
קוגלמס נותר מסופק. “המנסה אתה לומר לי שקופסת הגבינה המצחיקה הזו יכולה לשאת אותי למסע מהסוג שאתה מתאר?”
“כן. בעבור 20 דולר.”
קוגלמס שלף את השטרות מארנקו. “אאמין לך רק כשאראה זאת במו עיני.”
פרסקי תחב את השטרות לתוך כיס מכנסיו ופנה לעבר ארון הספרים שלו.
“אז את מי אתה רוצה לפגוש? את האחות קרי? את אופליה? מישהי משל סול בלו? מה דעתך על לוליטה? אך במחשבה שניה, לגבי אדם בגילך היא קצת יותר מדי צעירה.”
“צרפתיה. אני מעוניין בפרשיית אהבים עם מאהבת צרפתיה.”
“נאנה?”
“אך לא הייתי רוצה להגיע למצב שאצטרך לשלם עבור זה.”
“מה בדבר נטשה ממלחמה ושלום?”
“אמרתי צרפתיה! אני יודע! מה בדבר מדאם בובארי? זה נשמע לי מושלם!”
“זה באמת מה שתקבל, קוגלמס. עליך רק לצעוק כשתרגיש שבע.”
פרסקי השליך אל תוך הארון את מהדורת הכיס של ספרו של פלובר.
“האם אתה בטוח שאין בכך סכנות כלשהן?” שאל קוגלמס כשהחל פרסקי לסגור את דלתות הארון ואז פתח אותן לרווחה.
קוגלמס נעלם. באותו רגע בדיוק חזר והופיע בחדר המיטות של צ’רלס ואֶמה בובארי, באחוזת יונוויל. לנגד עיניו עמדה אשה יפהפיה, לבדה, גבה מופנה אליו והיא עסוקה בקיפול מצעים. אינני יכול להאמין בכך, הירהר קוגלמס, כשהוא לוטש עיניו אל אשתו המשגעת של הרופא. אני נמצא כאן, וזו היא אכן הגברת בכבודה ובעצמה.
אמה נפנתה אליו בהפתעה. “אל אלוהים, מי אתה?”
האנגלית שלה היתה אותה אנגלית מעודנת כפי שהופיעה בתרגום האנגלי של אותה מהדורה.
זה פשוט משגע, הירהר קוגלמס. ואז, כשנוכח לדעת שהוא היה זה שאליו הפנתה את דבריה, אמר: “אני סידני קוגלמס מהאוניברסיטה העירונית. פרופסור למדעי החברה.”
אמה ברברי חייכה חיוך עוגב, “תשתה משהו? אולי כוס יין?” אמרה.
קוגלמס הרהר: איזה ניגוד מהווה היא לדינוזאור המחלק עמי את מיטתי. הוא חש דחף פתאומי לקחת יצור מופלא זה בזרועותיו ולומר לו שהיא בדיוק האשה עליה חלם כל ימי חייו.
“כן, יין כלשהו,” אמר בקול צרוד. “לבן. לא – אדום. לא – לבן. שיהיה לבן.”
"צ’רלס נסע ליום שלם, אמרה אמה וקולה מלא רמזים מעורפלים.
אחרי היין יצאו לטיול קליל בנוף הצרפתי החביב. “תמיד חלמתי שזר מסתורי כלשהו יופיע ויחלץ אותי מחדגוניותו של הקיום הכפרי הזה,” אמרה אמה, אוחזת בידו בחזקה. הם חלפו על פני כנסיה קטנה. “אני אוהבת את לבושך,” אמרה. “מעולם לא ראיתי משהו מסוג זה כאן בסביבה. זה כה… כה מודרני.”
“זו נקראת חליפת־ערב,” אמר בקול רומנטי. לפתע אחז בה ונשק לה בחוזקה. במשך השעה הקרובה שכבו השניים בצל אחד העצים, התלחשו וסיפרו זה לזו במבטיהם דברים בעלי משמעות. לפתע הזדקף קוגלמס. זה עתה נזכר שהוא אמור לפגוש את דפנה בבלומינגדיל. “עלי ללכת,” אמר לה. “אך אל תחששי, עוד אשוב”
“אני מקווה,” אמרה אמה.
הוא חיבק אותה בתאווה יוקדת והשניים ניפנו לחזור לעבר הבית. הוא אחז את פניה של אמה בין שתי כפות ידיו, נשק לה שנית וצעק: “בסדר, פרסקי! אני צריך להיות בבלומינגדייל בשלוש וחצי!”
לפתע נשמע קול, כקולו של פקק שנחלץ מן הבקבוק, וקוגלמס חזר ומצא את עצמו בברוקלין.
“נו, שיקרתי לך?” שאל פרסקי בנעימת נצחון.
“ראה, פרסקי, עכשיו אני עסוק כי עלי לפגוש את הלוייתן שלי. אבל מתי אוכל לבוא שנית? מחר?”
“בעונג רב. אל תשכח להביא עשרים דולר ואל תספר על כך לאיש.”
קוגלמס הזעיק מונית והזדרז לנסוע העירה. ליבו הלם בקירבו. אני מאוהב, הירהר, אני בעליו של סוד נפלא, הוא לא העלה על דעתו שבדיוק באותו רגע קימטו סטודנטים במקומות שונים ברחבי המדינה את מצחיהם בתמהון ושאלו את מוריהם: “מי זה הטיפוס הזה שבעמוד 100? יהודי קרח מנשק את מאדם בובארי?” מורה באחד מבתי הספר בדרום דקוטה נאנחה והירהרה לעצמה: ישו, הנוער הזה עם כל הסמים והמין! מה שעובר אצלם בראש!…
דפנה קוגלמס נמצאה במחלקת האביזרים לאמבטיה בכל־בו של בלומינגדיל, כאשר הגיע קוגלמס חסר נשימה. “איפה היית?” ירתה לעברו. “כבר ארבע וחצי.”
''נתקעתי בפקק תנועה," אמר קוגלמס.
קוגלמס חזר וביקר את פרסקי ביום המחרת ולאחר רגעים מספר מצא את עצמו, כבמטה קסם, חזרה ביונוויל. אמה לא יכלה להסתיר את התרגשותה למראהו. השניים בילו יחדיו שעות על גבי שעות, צוחקים ומשוחחים על מקומות מגוריהם השונים, ולפני שהסתלק התעלסו באהבים.
“אלוהים! אני שוכב עם מאדאם בובארי!” ליחשש קוגלמס לעצמו. “אני, שנכשלתי בצרפתית שנה א'.”
במהלך החודשים הבאים נפגש קוגלמס עם פרסקי פעמים רבות ופיתח יחסים קרובים עם אמה בובארי. “תמיד תזכור להכניס אותי לספר לפני עמוד 120,” אמר קוגלמס לקוסם יום אחד. אני חייב לפגוש אותה לפני שהיא מתאהבת בטיפוס הזה, אדולף."
האם בעלה חושד במשהו?"
“לא, הוא בכלל לא בעניינים. הוא תמיד הולך לישון בעשר – ורק אז היא נועלת את נעלי הריקוד שלה. נו, טוב… להתראות אחר כך.”
ושוב נכנס קוגלמס לארון ועבר כהרף עין לאחוזת בובארי ביונוויל.
“מה שלומך, יקירתי?” שאל את אמה.
“הו, קוגלמס,” נאנחה אמה. “תראה מה שאני צריכה לסבול. אמש בשעת ארוחת הערב, נרדם בעלי באמצע המנה העיקרית. אני שופכת לפניו את ליבי על הבלט האחרון שראיתי ולפתע, כרעם ביום בהיר, אני שומעת קול נחירה.”
“זה בסדר, מותק. עכשיו אני כאן,” אמר קוגלמס, כשהוא מחבק אותה.
אני ראוי לזה, הירהר כשהוא מריח את ריח הבושם הצרפתי שעל צווארה של אמה, וטומן את פרצופו בשערה. מספיק סבלתי. מספיק שילמתי לכל הפסיכולוגים הללו. חיפשתי וחיפשתי עד שהתעייפתי. היא צעירה ויפה, והנה אני כאן – כמה דפים אחרי לאון וקצת לפני רודולף. הופעתי במקומות הנכונים ובפרקים הנכונים, וכך השתלטתי על המצב.
אמה, זאת יש לציין, היתה מאושרת לא פחות מקוגלמס. היא היתה צמאה לחידושים, וסיפוריו אודות חיי הלילה של ברודווי, מכוניות המרוץ, הוליווד וכוכבי הטלויזיה – הרנינו את ליבה של היפהפיה הצעירה.
“ספר לי עוד קצת על בייסבול,” דחקה בו ערב אחד, כשטיילו לא הרחק מן הכנסיה.
“מה יש כאן לספר? משחק גדול, נפלא, נהדר. כדאי לראות.”
“ופרסי האוסקר?” אמרה אמה במבט עורג. “הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל לזכות בפרס אחד.”
“קודם עליך להיות מועמדת לפרס.”
"אני יודעת. הסברת זאת. אבל אני משוכנעת שאני יכולה להיות שחקנית. כמובן, עלי לקחת עוד מספר שיעורים, אולי בבית הספר לשחקנים של לי שטרסברג, ואז, אם יהיה לי סוכן טוב – "
“נראה, נראה, אני אדבר עם פרסקי”.
אותו ערב, לאחר שחזר בשלום לדירתו של פרסקי, העלה קוגלמס בפניו את הרעיון שלו – להחזיר עימו את אמה, כדי שתוכל לבקר בעיר הגדולה.
“תן לי לחשוב על זה,” אמר פרסקי. “אולי אפשר לסדר זאת. כבר ראיתי דברים מוזרים מזה.” מובן שאף אחד מהם לא הצליח לנקוב בשמו של דבר מוזר יותר, ולו אחד בלבד.
“לאן, לעזאזל, אתה נעלם כל הזמן?” נבחה דפנה קוגלמס לעבר בעלה, כאשר חזר הביתה מאוחר באותו ערב. “תפסת לך איזה זנזונת או משהו?”
“כן, בטח. אני בדיוק הטיפוס שיעשה דבר כזה,” אמר קוגלמס בעייפות. “הייתי אצל לאונרד פופקין. דנו בשאלת החקלאות המתקדמת בפולניה. את מכירה את פופקין. הוא משוגע לחלוטין על הנושא הזה.”
“היית מוזר מאד בזמן האחרון,” אמרה דפנה, “מרוחק. רק אל תשכח את יום ההולדת של אבא שלי בשבת, בסדר?”
“כן, בטח, בטח,” אמר קוגלמס ופנה לעבר חדר השינה.
“כל המשפחה שלי תהיה שם. נראה את התאומים ואת הדוד האמיש. כדאי שתהיה קצת יותר מנומס כלפי הדוד האמיש. הוא מחבב אותך.”
“כן – בסדר, התאומים,” אמר קוגלמס, סוגר אחריו את דלת חדר השינה ובולם את זרם פטפוטיה של אשתו. הוא נשען על הדלת ונשם נשימה עמוקה. בעוד שעות אחדות, אמר לעצמו, יחזור ליונוויל, אל אהובתו. והפעם, אם הכל ילך כשורה, יביא את אמֶה יחד איתו.
למחרת, בשלוש ורבע אחר הצהריים שב פרסקי והפעיל את הכישוף שלו. קוגלמס הופיע בפני אֶמה, חייכני ולהוט.
השניים בילו שעות ביונוויל ואחר כך עלו על הכרכרה המשפחתית. בהתאם להוראותיו של פרסקי, הם חיבקו זה את זו בחוזקה, עצמו עיניהם וספרו עד עשר. כשחזרו ופקחו אותם, ראו את מרכבתם נעצרת בדיוק בפתח מלון פלאזה, שבו הזמין קוגלמס האופטימי, מבעוד מועד, חדר לשניים. “אני אוהבת את זה! כמה חלמתי על כל זה,” אמרה אמה כשהיא חגה בעליזות סביב חדר השינה שלהם ומשקיפה על העיר מבעד לחלונות הגדולים.
“זה סנטרל פארק, נכון? וזה הנהר, נכון? איזה יופי!”
על המיטה היו קופסאות שנשלחו מהאלסטון וסאן לורן. אֶמה פתחה את אחת הקופסאות, שלפה משם זוג תחתוני קטיפה שחורים והחזיקה בהם כנגד גופה המושלם.
“אה, זה של סאן לורן, את תֵראי בזה כמו מיליון דולר,” אמר קוגלמס. “בואי, תני לי נשיקה.”
“מעולם לא הייתי מאושרת כל כך,” צווחה אמה בעומדה לפני הראי. “בוא נצא העירה. אני רוצה לראות את ‘ישו כוכב עליון’ ואת מוזיאון גוגנהיים והשחקן הזה, מרלון ברנדו, שאתה תמיד מדבר אליו, יש איזה סרט שלו בעיר?”
“אינני מצליח להבין זאת,” אמר פרופסור באוניברסיטת סטנפורד. “קודם הברנש המוזר הזה, קוגלמס, ועכשיו היא נעלמת כליל מהספר. זה מה שאומרים: התכונה שמאפיינת ספר קלאסי היא יכולתך לחזור ולקרוא אותו אלף פעם, ובכל פעם למצוא בו דבר מה חדש.”
האוהבים בילו סוף שבוע אלוהי. קוגלמס אמר לדפנה שהוא נוסע לסימפוזיון בבוסטון, ויחזור רק ביום שני. הוא ואמה ניצלו כל רגע, הלכו לסרטים, בילו שעתיים בדיסקוטק ונכנסו למיטה כשהסתיים סרט הטלויזיה. הם ישנו עד יום ראשון בצהריים, אחר כך סעדו במסעדה מפוארת. במוצאי יום ראשון אכלו קביאר ולגמו שמפניה בחדרם שבמלון, והמשיכו לשוחח עד עלות השחר. בבוקר, במונית שהסיעה אותם לעבר ביתו של פרסקי, הירהר קוגלמס: זה היה קדחתני, אבל היה שווה כל רגע. אינני יכול להביא אותה הנה תמיד, אבל מדי פעם בפעם זה יהיה ניגוד מעניין ליוניוול.
בביתו של פרסקי טיפסה אֶמה לתוך הארון, סידרה סביבה בקפדנות את קופסאות הביגוד שלה ונישקה את קוגלמס בחיבה. “בפעם הבאה ניפגש אצלי,” אמרה בחיוך קורץ.
פרסקי נקש פעמים על דלת הארון. מאום לא אירע.
“הממ,” אמר פרסקי, מגרד את ראשו. הוא חזר ונקש, אך הקסם בכל זאת לא פעל. "משהו אינו כשורה, " מילמל.
“פרסקי, אתה בטח מתבדח!” קרא קוגלמס. איך ייתכן שזה לא פועל?"
הרגע, הרגע. אמה, את עדיין בפנים?"
“כן.”
פרסקי חזר ונקש – הפעם בכוח רב.
“אני עדיין כאן, פרסקי.”
“אני יודע, מותק. שבי רגע בשקט.”
פרסקי, אנו חייבים להחזיר אותה," לחש קוגלמס. “אני אדם נשוי, ובעוד שלוש שעות אני צריך להרצות באוניברסיטה. בשלב זה איני מוכן להיכנס למשהו רציני יותר מפרשיית אהבים זהירה.”
“אני לא מבין,” אמר פרסקי. “זה היה מעשה קסמים כל כך אמין.”
אך הוא לא היה מסוגל לעשות מאום. “זה יקח כנראה זמן מה,” אמר לקוגלמס. “אני חושב שאצטרך לפרק את הקופסה. אתקשר אליך אחר כך.”
קוגלמס ארז את אֶמה בתוך מונית ושלח אותה חזרה לפלאזה. בקושי הצליח להגיע להרצאה בזמן. כל היום שהה ליד הטלפון, מתקשר לפרסקי או לאהובתו. הקוסם אמר לו שעלולים לעבור שבועות מספר עד שירד לשורש הבעיה.
“איך היה הסימפוזיון?” שאלה אותו דפנה אותו לילה.
“נהדר, נהדר,” אמר כשהוא מצית את הסיגריה שלו מצד הפילטר.
“מה העניין? אתה מתוח כמו חתול.”
“מי? אני? באמת, את צוחקת. אני משוחרר ורגוע. פשוט אצא לי לאיזה טיול־לילה.” הוא התחמק מבעד לדלת, עצר מונית וטס לעבר הפלאזה.
“זה לא בסדר,” אמרה אמה, “צ’רלס יתגעגע אלי.”
“היי קצת סבלנית, מותק,” אמר קוגלמס. הוא היה חיוור ומזיע. הוא חזר ונישק אותה, מיהר לעבר המעליות, צרח על פרסקי בטלפון שבאולם הקבלה במלון, תפס מונית והצליח לחזור הביתה בדיוק לפני חצות.
“לדברי פופקין, מחירי הדלעות בקרקוב לא היו יציבים כל כך מאז שנת 1971,” סיפר לדפנה, חייך חיוך קלוש וטיפס למיטה.
כך חלף לו השבוע כולו. ביום שישי סיפר קוגלמס לדפנה שעליו להשתתף בסימפוזיון נוסף, הפעם בסיראקוז. הוא מיהר לעבר מלון פלאזה, אך סוף השבוע השני לא דמה לראשון כלל וכלל. “החזר אותי אל הסֵפֶר או הינשא לי,” אמרה אמה. “ובינתיים מצא לי איזו משרה או איזה בית ספר ללמוד בו, כי הצפיה בטלויזיה במשך כל היום יכולה לשגע את הבן־אדם.”
“בסדר, נמצא לך עבודה,” אמר קוגלמס. “אנחנו באמת זקוקים לכסף. ההוצאות שלך במלון הזה גדולות פי שניים ממשקל גופך.”
“פגשתי בסנטרל פארק מפיק מברודווי והוא אמר שאולי אתאים להצגה שהוא מארגן,” אמרה אמה.
“ומי הוא אותו ליצן?” שאל קוגלמס.
“הוא לא ליצן. הוא רגיש, אדיב ונחמד. קוראים לו ג’ף משהו.”
מאוחר יותר באותו יום הופיע קוגלמס אצל פרסקי שתוי כלוט.
הרגע," אמר פרסקי. “אתה עלול לחטוף הסתיידות עורקים.”
“הרגע, הוא אומר לי להירגע. יש לי דמות מרומן דמיוני שתקועה לי בחדר כלשהו במלון, ואני חושד שאשתי שלחה בעקבותי בלש פרטי.”
“בסדר, בסדר. אני יודע שיש לך בעיה.” פרסקי זחל אל מתחת לארגז והחל להכות במשהו בפטיש ענק.
“אני כמו חיית פרא,” המשיך קוגלמס. “אני מתגנב בעיר כמו פושע, ואֶמה ואני נמאסנו לגמרי זה על זו. שלא לדבר על חשבון המלון שנראה כמו תקציב ההגנה האמריקאי.”
“נו, אז מה אני יכול לעשות? זהו עולם הקסמים. הכל עניין של דקויות,” אמר פרסקי.
“דקויות! אני שופך לתוך המטומטמת הזאת קביאר ושמפניה, פלוס המלתחה שלה, פלוס זה שהיא נרשמה לבית ספר לשחקנים והיא צריכה פתאום כל מיני אביזרים. חוץ מזה, פרסקי, פרופסור בייביש קופקינד, שמלמד ספרות השוואתית ושתמיד קינא בי, זיהה אותי בתור הטיפוס שמופיע באופן ספוראדי בספר של פלובר. הוא מאיים שיספר לדפנה. אני חוזה צרות ואסונות. בגלל ניאוף עם מדאם בובארי עלולה אשתי לגרור אותי לפשיטת רגל.”
“מה אתה רוצה שאגיד? אני עובד על זה יומם ולילה. ובאשר לדאגות האישיות שלך, בזה לא אוכל לעזור לך. אני קוסם, לא פסיכולוג.”
ביום ראשון אחר הצהריים, נעלה אֶמה את עצמה בחדר האמבטיה וסרבה להיענות לקריאותיו של קוגלמס. קוגלמס הביט מבעד לחלון החדר והירהר אודות התאבדות.
“חבל שזו קומה נמוכה כל כך אחרת הייתי עושה זאת מייד. אולי, אם אברח לאירופה, ואתחיל את חיי מחדש… אולי אוכל למכור שם עיתונים…”
הטלפון צילצל. קוגלמס הרים בפיזור דעת את האפרכסת לאוזנו.
“תביא אותה לכאן,” אמר פרסקי. “אני חושב שאיתרתי את התקלה.”
ליבו של קוגלמס החסיר פעימה. “אתה רציני?” שאל.
“פתרת את זה?”
“כן, זה היה משהו במימסרת.”
פרסקי, אתה גאון. אנחנו נהיה שם עוד דקה, פחות מדקה."
ושוב מיהרו הנאהבים והנעימים אל דירתו של הקוסם ושוב טיפסה אמה בובארי עם קופסאות הבגדים שלה אל תוך הארון. הפעם לא הוחלפו נשיקות. פרסקי סגר את הדלת נשם נשימה עמוקה ונקש עליה שלוש פעמים. קול הפיקפוק המרגיע נשמע וכאשר הציץ פרסקי פנימה, היה הארון ריק. מאדאם בובארי חזרה אל הספר שלה. קוגלמס נאנח אנחת רווחה אדירה ולחץ את ידי הקוסם.
“זה נגמר,” אמר. “למדתי את הלקח. לעולם לא אבגוד עוד באשתי. אני נשבע.”
הוא חזר ולחץ את ידי פרסקי ושינן לעצמו לזכור לשלוח לפרסקי עניבה במתנה.
שלושה שבועות מאוחר יותר, בערבו של יום אביבי נפלא, נענה פרסקי לצילצול פעמון הדלת שלו ומצא את קוגלמס ניצב בפתח כשהבעה מתנצלת על פניו.
“בסדר, קוגלמס,” אמר פרסקי. “את מי אתה רוצה הפעם?”
“רק פעם אחת,” אמר קוגלמס. “מזג האויר יפה כל כך והרי אינני הולך ונעשה צעיר יותר מיום ליום. שמע, קראת את ‘מה מעיק על פורטנוי?’ אתה זוכר את הקופה?”
המחיר עכשיו הוא עשרים וחמשה דולר, בגלל עליית מדד המחירים לצרכן. אבל אני אתן לך סיבוב אחד בחינם בגלל כל הצרות שגרמתי לך."
“אתה בחור טוב,” אמר קוגלמס, מסרק את מעט השערות שהתנוססו על פדחתו ומטפס לתוך הארון. "הפעם זה יהיה בסדר?''
“אני מקווה. אבל אני חייב לציין שמאז אותו מקרה בלתי נעים, לא הרביתי להפעילו.”
“סקס ורומנטיקה,” נאנח קוגלמס מתוך הארון. “מה לא עושים בשביל פרצוף יפה.”
פרסקי השליך פנימה עותק של ‘מה מעיק על פורטנוי’ ונקש על הדלת שלוש פעמים. הפעם, במקום צלילו של פקק הנחלץ מבקבוק, נשמע קול פיצוץ עמום, מלווה בסידרת קולות פיצוח ומטר גיצים. פרסקי זינק מבוהל לאחור, חטף התקפת לב והתפגר בו במקום. הארון עלה בלהבות ובסופו של דבר נשרף הבניין כולו עד היסוד.
קוגלמס, שלא היה מודע לשואה שפקדה אותו, היה מסובך בינתיים בבעיות משלו. הוא לא הועבר לתוך הספר ‘מה מעיק על פורטנוי?’ למעשה, כלל לא הועבר לרומן כלשהו. הוא הוקרן אל תוך ספר לימוד ישן, ‘ספרדית של ימי הביניים’, והיה עסוק בהימלטות כל חייו על פני מישור סלעי ועקר מצמחיה, כשהפועל ‘טאנר’ (ה, ו, ה) – פועל בלתי רגיל, רחב ושעיר – רודף אחריו על רגליו הדקיקות והארוכות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.