הרשימה הבאה הסתתרה בעמוד 14 של עיתון הבוקר הישראלי ‘הארץ’ מיום 9.3.72, והיא פרי עטו של העיתונאי הישראלי אדם אקרמן, שמושבו בטורונטו, קנדה:

הקנאדי שקם לתחייה: אל תחזירו אותי לחיים. פשוט נפלא שם.

ליאון שארפ היה מת במשך שלוש דקות.

ליאון שארפ (68) הוא יהודי מטורונטו, בעל בית דפוס מצליח בעיר, אשר מעולם לא התעניין לדעת מה קורה לאדם לאחר מותו.

אולם, לפני חודשים אחדים עברה עליו חווייה נדירה, ובעקבותיה החל לחקור בשאלות פילוסופיות אנושיות. הוא נפטר. לבו הפסיק לפעום במשך שלוש דקות ו־12 שניות, ומבחינה קלינית הוגדר כ’מת'.

הוא חזר לחיים. הוא מן הבודדים שעברו ניסיון זה, ויכולים להיזכר בפרוטרוט ברגשות שחשו בזמן המיתה ובזמן ההתעוררות לחיים.

התברר, כי דקות האפלה היו עבור שארפ מלאות פיתוי, התמוגגות והנאה, והדבר הראשון שאמר לרופא בחוזרו להכרה היה: “אם זה יקרה לי שוב – אל תחזיר אותי! פשוט נפלא שם!” לבקשת רופאיו הוא ניאות להרשות לפרסם את המקרה המוזר שאירע לו בביטאון הרפואה הקאנדית, תחת הכותרת היבשה: ‘עצירת לב משוחזרת’.

בראיון שהעניק שארפ לעיתונאים הוא סיפר, שמאז החלים הפך לדתי, והוא מוצא עצמו לא פעם שקוע בהירהורים על גורלו של האדם עלי אדמות. הוא שמח שפרסום חוויותיו עודד אנשים רבים במדינה, הנמצאים על סף המוות, לצפות לקראתו בלי פחד ובהלה. הפרסום שזכה בו מביא לשארפ זרם בקשות לבקר אצל חולי סרטן בבתי חולים, ולספר להם אישית על נסיונו.

“אני יוצא את גופי”

היום שבו נפטר שארפ החל באופן דומה לכל יום עבודה אחר עבורו. הוא חתם על ניירות, הזמין ציוד חדש, שוחח בטלפון ורק בהפסקת הצהריים החל להרגיש לפתע כאבים בזרוע ובכתף השמאליים.

כאשר סיפר זאת למזכירתו, היא מיד הביעה חשש להתקפת לב ויעצה לו לנסוע לבית חולים, אך הוא סירב באומרו: “אף פעם לא היו לי בעיות עם הלב.”

הכאבים התחזקו, וכעבור 10 דקות היה בדרך לבית החולים, שם נקבעה מיד אבחנה של התקף לב. טיפול נמרץ החזיר לו דופק ולחץ דם נורמאליים, אך כעבור שעה הורע מצבו והוא פלט אנחה כבדה. ראשו נשמט לצד והכרתו אבדה.

הוא מספר: “תמהתי מדוע ראשי נשמט מבלי שארצה בכך, והרגשתי שאני נרדם. זו היתה מחשבתי המודעת האחרונה.”

ממשיך שארפ: “מיד לאחר מכן הרגשתי. שאני עוזב את גופי ויוצא דרך הראש והכתפיים. הפכתי למשהו מחוסר צורה ותוך התבוננות בכך הבנתי שנפטרתי. התמונה השתנתה מיד, ומצאתי עצמי יושב על עצם מוצק, וטס במהירות עצומה דרך שמים כחולים־אפורים. בקצה השמים ראיתי גוף דמוי ספוג בצורת ענן מרובע המתקרב לקראתי. חששתי מהתנגשות אתו.”

“זה היה רגע הדאגה היחיד. ההרגשה שלאחר מכן היתה של הנאה עצומה. הייתי נישא על־גבי ענן, ונהניתי מחומו של אור צהוב חזק. התחלתי לחוש רגשות נדירים של רגיעה, ביטחון ושלווה. קשה לי לתאר זאת, אולם הייתי מתאר את החוויה ככניסה לעולם שכולו אור, מוסיקה חרישית ושייט על־פני אוויר.”

סדרת מכות־חשמל חזקות בצדו השמאלי החזירה אותו להכרה ה’ארצית'. לדבריו, “לא רציתי להתעורר. חפצתי להמשיך ולהישאר בעולם האלסטי המרחף בחלל. מיום ‘מותי’ אין לי שמץ פחד מפני השיבה לעולם זה. אנשים פוחדים ממוות – כי זה הבלתי ידוע. לי היתה הפריווילגיה הנדירה – להציץ מאחורי הדלת שלעולם אינה נפתחת חזרה.”

במחקר שפרסמו רופאיו של שארפ הם מביאים דוגמאות של מספר אנשים ש’חזרו לחיים' לאחר שנקבע מותם. המעניין הוא, שגם סיפוריהם תואמים להפליא את תיאורו של שארפ – דבר המוציא מכלל אפשרות את ההנחה שהפציינט היה, אולי, תחת השפעת סמים. התרופה היחידה שקיבל שארפ הייתה דמריול (להחלשת כאבים) – אשר אינו מסוּוג כסם משכר, ואינו גורם להזיות.

ב’מחשבות' (מס' 47, מאי 78), כתב־עת בהוצאת י.ב.מ. ישראל בע"מ, משוחח העורך, צבי ינאי, עם פרופ' שלמה גיורא שוהם על ספרו ‘הליכי טנטלוס’. לא נוכל כאן להאריך – הקורא המעוניין יגיע לספר ולמאמר בעצמו – ונביא רק כמה משפטים מתוך הראיון:

פרופ' שוהם, אתה מעיד על ספרך שהוא חיבור של רציונאליסט, איש מדע, אשר חווה חוויות מיסטיות בשלב מאוחר של חייו. מה עומד מאחורי הדברים האלה?

התכוונתי לומר בכך, שעד לשלב מסוים בחיים המדעיים הייתי אטום במידה רבה לאינטואיציה, ולכל מה שלא ניתן להשיגו באמצעות השכל. הייתי עיוור לקיומו של נתח שלם של ידע, המצוי מחוץ לתחום המודלים המדעיים המקובלים, ראיתי בהם דברים חסרי משמעות, וכמו עמיתי באוניברסיטה רחקתי מכל דבר שריח המיסטיקה נדף ממנו. שתבין אותי נכון, אינני אומר שהמיסטיקה היא אמת והשכל הוא שקר: כל שאני בא לומר הוא, שהשכל איננו כל הסיפור, וכי ישנה מערכת של ידע והבנה שאינה מוכלת בתחום הראציו.

…לי פחות חשובה המשמעות לגבי הדברים החיצוניים לי. חשוב לי יותר מה משמעותם בשבילי. התחלתי להיות יותר קשור למה שקורה בתוכי פנימה מאשר מי־עושה־מה בחוץ, ומה החוץ מצפה שאעשה. השיעבוד הזה לדעת הקהל, לנורמות של החברה, לציפיות של הסובבים אותך, מביא אותך לבזבז כמויות עצומות של אנרגיה בהתמודדות עם הדרישות מהחוץ.

שיעבוד מסוג זה לדעת הקהל ולנורמות החברה מאפיין את גישתו של אסימוב ההבדל הקטן, גל' 2, האומר: “אינני יכול לתאר לעצמי אדם רציונאלי, שמעשיות כאלה תתקבלנה על דעתו.” כלומר מכיוון שרוב(?) הבריות (בעולם המערבי!) אינן מאמינות בחיים שלאחר המוות – מותר לכן לאסימוב, מיד בהמשך, לפקפק אם ה’מיליונים', שדיווחו כי ראו ‘שדים ורוחות’ (הסמכת ‘שדים’ ל’רוחות' היא דרך נלוזה להפחית מאמינות הדיווח) – “אכן ראו את הדברים שדיווחו עליהם.”

אסימוב גם טוען, כי הסיבה שאנשים “המבינים בגזים, באטומים ובתפקוד החמצן,” מאמינים בכל זאת בחיים שלאחר המוות היא משום שאנשים רוצים להאמין בכך, ללא קשר לקיומן או אי קיומן של ראיות."

טיעון זה הוא או סילוף בזדון או סתם בורות. שכן קיים בידינו תיעוד נרחב מכל הדורות והארצות והתרבויות שבעולם, המעיד על קיומן של תופעות הנסתר, ובכללן מסע הנפש, דיבוק, השארות הנפש וגלגול נשמות. כמה מהן נביא בהמשך. מה שלא קיים לעת־עתה הן הוכחות מדעיות. כלומר: הוכחות מסוג זה, שניתן לחזור עליהן שוב ושוב במעבדה. והסיבה לכך היא פשוטה ומובנת לכל בר־דעת: התופעות שבהן מתגלות רוח ונפש האדם – או פעולתן – הן מעצם טיבן ספונטאניות, חד־פעמיות ואישיות לחלוטין (כפי שמיטיבה להסביר, למשל, רנה היינס, עורכת ה־Journal of the Society for Psychical Research ב’הערה משלימה' לספרו של ארתור קסטלר The Rools of Coincidence שתורגם לעברית בשם האומנם צירוף מקרים?. אך גם “כמה ממושגי הפיסיקה של חלקיקי היסוד… ממשיכים לחמוק מתצפית ניסויית ישירה” (סידני דראל, ראש קבוצת הפיסיקה התיאורטית וסגן מנהל המאיץ הקווי באוניברסיטת סטאנפורד, במאמרו ‘אבני היסוד של הטבע’, ‘מחשבות’ 47) – האם משום כך נכנה את העוסקים בתיאוריית הקווארקים, למשל, "אנשים בלתי רציונאליים?''

ובמקום אחר באותו מאמר אומר המחבר. שגם אסימוב ייאלץ להודות כי איננו איזה בעל חזיונות תמהוני, כי “נראה אפוא, שבחיפושיו אחרי אבני־היסוד של החומר, ועם קבלת רעיון הקווארק המסתורי, נסוג המדע משיטות ומסורות שהנחוהו ב־500 השנים האחרונות, מסורות אשר נטעו את חוקי הטבע במושגים בני־תצפית (ההדגשה שלי) וחזר לתקופת הפילוסופים הפרה־סוקרטיים של יוון הקדומה.”

מה שרצינו להדגיש הוא, שגם לתופעות ה’רוחניות' של הפאראפסיכולוגיה, כמו לתופעות פיסיקליות רבות, אין ‘הוכחות’, אך יש – ושוב: כמו בפיסיקה החדישה! – ראיות למכביר, המעידות על עצם קיומן.

כבר הבאנו לעניין העדות את דבריו של באשוויס־זינגר, ההולך בדרכו של חתן פרס נובל אחר, הפילוסוף הצרפתי המהולל אנרי ברגסון, שהיה הראשון להעלות טיעון יסוד זה, בהרצאת הנשיאות שנשא עת נבחר (בשנת 1913) לעמוד בראש ‘החברה למחקר פסיכי’ בלונדון (אגב, בראשה של חברה זו, מאז נוסדה בשנת 1882, עמדו עשרות מדענים מהוללים, ביניהם חתני נובל רבים – ראה הרשימה אצל קסטלר, עמ' 33–37 בהוצאה העברית.) וזוהי תמצית דבריו של ברגסון:

“הרוח אינה ולא תהיה בגדר המדידה והמניין. המחקר של התופעות הפסיכיות אין לו אלא להסתמך על עדויות, ונמצא שיסודו היסטורי־התרחשותי ועדותי־משפטי. ודאות במשמעות מתימטית או פיסיקלית של המושג אין כאן. ואולם – האם כל ודאות שבעולם הכרח לה שתהיה ודאות מתימטית או פיסיקאלית? יש גם ודאויות אחרות. למשל, אני יודע שהצי הבריטי ניצח בשעתו את הארמדה הספרדית. האם הייתי באותו מעמד? – לא. אבל עובדה היא! ודאות היסטורית היא! לאחר החקירות, שנערכו אגב נקיטת כל האמצעים האפשריים לסילוק משגים וטעויות; לאחר אימותם של מקרים אין־ספור; לאחר מבחנים וניתוחים ובדיקה קפדנית של עדים שאינם מכירים זה את זה – לאחר כל אלה, אנוס אדם להאמין במציאותן של תופעות רוחניות כשם שהוא מאמין בעובדה ההיסטורית של תבוסת הארמדה הספרדית, ואינו כופר בוודאותה משום שלא היה עד ראייה לה.”

על רעיון השארות הנפש אמר ברגסון באותה הרצאה (שנכללה בספרו ‘אנרגיה רוחנית,’ חלק א‘, בעברית: תש"ד, עמ’ 89):

“ככל שנתרגל יותר לרעיון של תודעה שעוברת על גדות האורגניזם, יותר טבעי ייראה לנו דבר השארות הנפש אחרי מיתת הגוף. ודאי: אילו היתה הנפש העתק מדוקדק של המוח. אילו עמדה תודעת האדם אך ורק על מה שרשום במוחו, היינו יכולים להניח, שגורל התודעה כגורל הגוף וכי מות תמות עמו יחד. אולם אם התופעות, הנסקרות בלי זיקה לכל השיטה, מלמדות אותנו שגדול, גדול מאוד. הקפם של חיי־הנפש מהקפם של חייהמוח, שוב מסתברת השארות הנפש כל־כך, שהחובה להביא ראיה תחול על הכופר בה יותר מעל המחזיק בה”.

בעקבות ברגסון הולך גם ישעיהו ליבוביץ. בהרצאתו בכנס הארצי הרביעי של איל''א (איגוד ישראלי לעיבוד אינפורמציה) העלה ההוגה הישראלי החשוב את התיזה הבאה (מצוטט ע"פ ‘מחשבות’, קובץ 1, עמ' 75):

השגים מדעיים, המתפרסמים חדשות לבקרים, מסוגלים להפליא אותנו – אבל לא להדהים. הדור של שנות הששים גדל על ברכיה של ודאות מוחלטת בכוחו של המדע לחקור ולהבין (אם לא עכשיו – בעתיד) את כל התופעות והחוקים הקשורים בעולמו. אנשי מדע, כנגד זאת, אינם שותפים לוודאות זו בכוחן הכל־יכול של המחשבה הרציונאלית והמתודות המדעיות. ערעור זה, כל עוד הוא מתייחס לסוגיות מופשטות מתחום המתימטיקה והפיסיקה, אין השפעתו ניכרת על הציבור – באשר כל הדיון הזה נמצא מעבר להשגתו. לא כן הדבר כאשר באים ואומרים לו, כי אותו קשר ברור, לכאורה, בין המוח – שיש לכל אחד מאיתנו, לבין המציאות הפסיכית – הנתונה לכל אחד מאתנו מהיותנו בני־אדם, שייך אף הוא לאותן קורלציות שאנו מבינים כי אינן ניתנות להבנה."

ליבוביץ מונה שני טעמים לאי יכולתנו לחקור את המציאות הפסיכית בקטגוריות מדעיות. הראשון: המדע יכול לטפל רק באותן שאלות הנתונות ב’רשות הרבים' של הבחינה, הבדיקה וההכרה, מחקר הגוף למשל, פתוח בפני כל אחד, ואין לבעל הגוף שום יתרון מחקרי בבדיקת גופו־שלו על פני כל חוקר אחר. לא כך הדבר ב’רשות היחיד': “… בו ברגע שהמדובר הוא במה שאני חש או רוצה או חושב, משתנים פני הדברים. ברגע שאני אומר שאני חש כאב בבטני, בטל השוויון ביני ובין בני אדם אחרים לגבי אפשרות הכרת עובדה זו: כי את הכאב הזה אני לבדי חש, ואין אדם בעולם שחש אותו או יכול לחוש אותו, ואין מתודה שתקרב אותו לתחושה זו.”

והטעם השני: "כל הקטיגוריות של מדעי הטבע הן קטגוריות כמותיות. אין הֵגֶד בדבר קשרים ויחסים בין דברים בעל משמעות מדעית (בתחום מדעי הטבע), אלא אם הוא ניתן לרדוקציה לערכים כמותיים. אם אני משתמש בהגד מדעי במונח ‘גדול’, כגון א' גדול מ־ב‘, הרי על כורחי גלומה בזה המשמעות שהוא גדול בכך וכך. יש להגד זה ביטוי מספרי… (אבל) כשאני אומר שמאכל א’ ערב לחכי יותר ממאכל ב‘, לכאורה שוב השתמשתי במלה ‘יותר,’ הנראית ככמותית ואני יודע בדיוק מה שאמרתי: בטאתי עובדה שיש בכוחה לקבוע את התנהגותי; אולם אין אני יכול לענות על השאלה: פי כמה אני מעדיף את א’ על ב'.

התשובה נמנעת לא משום היעדר אמצעים טכניים למדידה, אלא משום היעדר מובן לשאלה; אם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו, היתה לעובדה זו משמעות עצומה, ובעקבותיה נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים: אולם אין מובן לשאלה, בכמה אחוזים רבה אהבתו של יעקב ליוסף מאהבתו לנפתלי, או איזה הפרש, מבחינת סדר הגודל, היה בין שתי אהבות אלה (ההדגשה במקור).

מצאנו למדים, שאי אפשר להפעיל לגבי המציאות הפסיכית את הגישה הכמותית המדעית, כי בין תכני המציאות הפסיכית יש איכויות ולא כמויות, ואין איכות ניתנת לפירוק לכמויות או לאנליזה במושגים כמותיים" (ההדגשות שלי).

ובהמשך מעיר ליבוביץ לעניין ‘חיי־המוח’ ו’חיי־הנפש', שכבר נתקלנו בו קודם לכן אצל ברגסון:

“העובדה, שהמוח הוא מנגנון (ההדגשה שלי) הפעילות הפסיכית, אינה מוטלת בספק, ואעפ”כ יש בהכרה זו משהו מוזר מאוד. אין היא אנלוגית כלל להכרתנו שאנו מהלכים ברגלינו (ולא בכליותינו) או נושמים בריאותינו (ולא בקיבתנו): הכרות אלה נתונות לנו במישרין, ואילו הפונקציה של המוח במציאות הפסיכית איננה נתונה לנו כלל מבחינת החווייה הישירה שיש לנו מפעילותנו הפסיכית. כשאני חושב – אין מוחי מופיע כלל בחוויית החשיבה. אני הוא החושב, ומבחינת חווייתי אין אני מסמיך את הדבר הזה למוחי יותר משאני מסמיך אותו לבוהן רגלי השמאלית."

אחד הדגולים שבחוקרי המוח בזמננו, ד"ר חוזה דלגאדו מאוניברסיטת יאל, שהתפרסם בניסוי שבו חיבר את מוחה של השימפנזה פאדי ישירות למחשב, אומר כי גירוי חשמלי של המוח יכול לאלץ גפה להתנועע – אולם אין בכוחו להקים אדם נגד טבעו (ההדגשה שלי).

מהו ‘טבע’ זה, ואיפה מקום מושבו – אם במוח איננו? האם בלב (כלדעת אריסטו), בקיבה (כלדעת נפוליאון והגסטרונומים). באישון־העין ואולי באמת בבוהן רגלו השמאלית של פרופ' ליבוביץ? – לרציונאליסטים נוסח אסימוב הפתרונים.

הפיסיולוג המזהיר ג’ון אקלס, זכה בפרס נובל (1963) על עבודתו החלוצית במעבר של אימפולסים עצביים בתוך החיבורים הסינפטיים שבין תאי המוח. בפרק האחרון של ספרו, The Neurophysiological Basis of Mind פיתח אקלס את מה שהוא כינה “ההשערה בדבר אופן הפעולה של ‘רצון’ על קליפת המוח,” שבה הוא עומד על פעולת הגומלין של המוח והרוח זה על זה. אקלס הוא מתנגד תקיף לטיעון הפוזיטיביסטי – שבו מחזיק כמדומה גם אסימוב – שעל־פיו ‘מוח’ הוא ממשות, אולם ה’רוח' היא המצאת הדמיון בלבד, והוא מוכן לראות בניסויים של חוקרי פאראפסיכולוגיה (כמו ריין, תולס, סול ואחרים) הוכחה ל’תנועה חד־סטרית' כוללנית בין רוח לחומר, ולתנועה ישירה בין רוח לרוח. יתרה מזאת: אקלס רואה בפעילותו של ‘הרצון הנפשי’ על ‘המוח הפיסי’ את התעלומה הבסיסית, ותופעות כמו טלפטיה ופסיכוקינזיס – שלוחה שלה בלבד.

ומה יאמר אסימוב על אקלס? – שגם הוא ‘לא רציונאלי’ נבער מדעת, הפוחד מן המוות ולפיכך משכנע עצמו בקיומם של שדים ורוחות'?

אסימוב תופס את החיים כהתחברות של מולקולות והתארגנותן לצורה מורכבת יותר, שהתפתחה אט־אט לדבר מה (מה??) בעל תודעה (מה זה בדיוק ‘תודעה’ ברמה המולקולארית והאטומית?), המכונה ‘אני’, הקיים רק בתור הארגון. כאשר אובד הארגון לנצח, כפי שזה יקרה לכשאמות, ה’אני' גם כן יאבד לנצח."

מול דברי הבל אלה נביא את דבריהם של שניים. קלוד ברנארד, מענקי הביולוגיה שחיו מעולם, סיכם את עבודת־חייו במחקר ובעיון בקביעה ש“החיים ניתנים לאיפיון בקטיגוריות פיסיקו־כימיות, אך אינם ניתנים להגדרה בקטיגוריות אלה”. ואילו נילס בוהר, אבי התורה המודרנית של מבנה החומר, סיכם את עיונו בחומר הביולוגי בקביעה ש“החיים הם עובדה ראשונית של המציאות, שלא ניתן לגזור אותה מן הפיסיקה ולא משום דבר אחר שבמציאות.”

דברים אלה לקוחים אף הם מתוך מאמר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ (‘על החיים, על מכניזמי החיים ועל התהוותם’, ‘מחשבות’, קובץ 1, עמ' 14), שבו הוא מתווכח עם משנתו הרדוקציוניסטית (המזהה את החיים עם המכניזמים הפיסיקו־כימיים הפועלים בחיים) של הביוכימאי והגנטיקאי הצרפתי ז’אק מונו, בספרו ‘המקרה וההכרח’.

במאמרו שואל אסימוב: “מהם חיים ומהר מוות וכיצד נבדיל ביניהם?” והוא משיב: “אם משווים אדם מתפקד לסלע הרי איך כל בעייה. יצור אנוש מורכב מסוג מסוים של חומרים כימיים, הקשורים באופן הדוק לדברים חיים – חלבונים, חומצות גרעיניות וכו'. לא כן לגבי הסלע.”

האמנם חלבונים הם ‘דברים חיים’? – הרי ברור לכל ילד שזוהי שטות. אבל בכל זאת נביא בעניין זה כמה משפטים מדברי ליבוביץ במאמר הנ"ל:

“…הכימיה האורגנית – שהביוכימיה והביולוגיה המולקולארית אינן אלא סעיפים ממנה – הוכיחה, מימי וֶלֶר (1828) ואילך, שאין בין שני סוגי החומר הבדל מהותי. ושההבדל בין חי לדומם משמעותו פונקציונאלית ולא מטריאלית. במחצית השניה של המאה העשרים מחזירים אותנו מונו, רבל (פרופ' באוני' העברית, תלמידו של מונו) וחבריהם (וגם אסימוב זכור לטוב!) לאמונה בכוח הניסי של חומר ‘מיוחד’, ה־ר.נ.א., אעפ”י שאין הוא אלא מולקולה ככל המולקולות, שבה פועלים אותם הכוחות התוך־מולקולאריים והבין־מולקולאריים הידועים לנו מכל עולמן של הכימיה והפיסיקה…"

ועוד: “…מחוץ לבעייה הפילוסופית של הבדל מהותי בין החי לדומם, או היעדר הבדל כזה – שהוא בעיית הרדוקציה של החי לדומם – קיימת במדע העובדה של אי אפשרות הרדוקציה של מחקר החי (הביולוגיה) למחקר הדומם (הפיסיקו־כימיה) וזאת למרות שהמחקר במכניזמי החיים אינו חושף אלא גורמים פיסיקו־כימיים.” (ההדגשות שלי).

כשאסימוב משווה אדם לסלע “אין (לו) כל בעייה.” אבל לחכם הזן הקדמון אונגן (781–841) היתה בעייה:

אונגן שאל נזיר: איפה היית?

ענה הנזיר: שוחחתי עם הסלעים.

שאל אונגן: והסלעים, האם הנידו בראשם לאות הסכמה. אם לאו?

לא ידע הנזיר לענות.

אמר אונגן: הם נדו לאות הסכמה עוד בטרם פצית את פיך!

והמבין יבין.

אסימוב גם מלגלג, ש“אם מקבלים את הנחת קיום הרוח, חייבים להניח את קיומו של עולם רוחות שלם… העשוי לשכון במעמקי האדמה, אי־שם במרומים, על פני עולם אחר או במישור אחר” – והדוגמאות שהוא מביא הן גן העדן התנכי והשאול המיתולוגי.

אך האמנם ב’העלאה באוב' זו של תיאורים עתיקי יומין אין משום גניבת דעת מכוונת? האמנם אין למצוא במחשבה הפיסיקלית המודרנית רעיונות אחרים על מהותו של ‘המישור האחר’ – מלבד גיהינום פשטני או גן־עדן פולקלוריסטי? – אפשר גם אפשר, אם אינך הומוריסט ציני כאסימוב, הגונז כל מה שלא נוח לו.

מן השנים האחרונות נזכיר, למשל, בשתי מלים, את התיאוריה של פרופ' ג’ון ארצ’יבלד ווילר (Wheeler) מאוניברסיטת פרינסטון, על אינסוף יקומים הנבראים ונכחדים בתוך מרחב מוזר הקרוי ‘על־מרחב’. רעיון מהפכני זה כבר הופיע, בעצם, בקבלה, במאה ה־13: “…התבנית הכללית של עולמות האלוהות והספירות, השכלים והגלגלים, לא מנעה ממקובלים רבים, כגון בעל ‘הזהר’ וג’יקטילה, להניח ריבוי עצום של עולמות הכלולים בהם. הרחבה קוסמולוגית זו מקבילה למחשבה ההודית – מבלי קשר היסטורי ישיר ביניהן.” (גרשם שלום, הערך ‘קבלה’, אנצ' עברית, עמ' 110).

עבודותיהם של דירק ואנדרסון העלו מודל של ‘אנטי עולם’, המורכב מ’אנטי־חומר‘, הבנוי מצדו מ’אנטי־אלקטרונים’ ו’אנטי־חלקיקים' (שקיומם הוכח במעבדה). רעיון נועז ומהפכני זה אף הוא, ראשיתו, אולי, בקבלה של המאה ה־13, עת הועלתה הדעה, ש“כל ספירה כלולה מכל הספירות ברפלקסיה (בבואה; השתקפות) אינסופית” (שם.(109)

החל במאה ה־13, ובמיוחד מאז המאה ה־16/15 ניסו מקובלים רבים לתאר בצורה גראפית את בניין הבריאה. זהו ‘אילן הספירות’ של ר' מאיר פופרס מווארשה (תרכ"ד), המדגים את סדר השתלשלות האור ממקורות עליונים במבנים מאורגנים (“פרצופים”)

החוקר ריצ’ארד פיינמן מהמכון הטכנולוגי של קאליפורניה, שאל, בין היתר, האם בערפילית המורכבת מ’אנטי־חומר' זורם הזמן תמיד אחורה (ביחס לזמן שלנו)? – על שאלה זו אין לעת עתה תשובה, אך השאלה זיכתה את החוקר בפרס נובל (1965).

בשנים האחרונות הועלו השערות רבות אחרות, המנסות להסביר תופעות על־טבעיות. הפיסיקאים השתעשעו ברעיונות כגון העולמות המקבילים, הזמן הדו־ממדי, ה’מנהרות' המצויות בעל־חלל (hyper space), אשר תאפשרנה קשר ישיר בין אזורים, אשר בחלל הרגיל מפרידים ביניהם מרחקים אסטרונומיים. במה שונה רעיון ה’מנהרות' מרעיון ה’צינורות' של המיסטיקה היהודית: “…פני ספירה אחת פונים כלפי האחרת, וכך מתהווה ביניהן ‘צינור’ פרטי של שפע, להשפעת גומלין” (שם).

אסימוב גם מלגלג על קיומו, כביכול, של "מבחר של רוחות ונשמות החיות לנצח''. אך החלקיק המפליא ביותר מכל חלקיקי היסוד המביכים המצויים ברשימותיו של הפיסיקאי הוא גם החלקיק המזכיר בתכונותיו את רוח הרפאים. חלקיק זה, המכונה ניטרינו, כבר נחזה בשנת 1930 על־ידי וולפגנג פאולי (אבי ‘עיקרון האיסור’, שהוא מאבני היסוד של הפיסיקה החדישה, ומענקי תורת הקוונטים), אך רק ב־1956 נתגלו וזוהו במעבדתם של ריינס וקואן ניטרינואים של ממש, שנפלטו מכורי הגרעין העצומים של הוועדה לאנרגיה אטומית שעל נהר סאואנה. כותב קסטלר בספרו שכבר הוזכר לעיל, ואשר כותרת המשנה שלו ‘הפאראפסיכולוגיה לאור הפיסיקה החדשה’:

“הזמן הארוך שנדרש לגילוים של הניטרינואים מוסבר בכך שלניטרינו אין, למעשה, כל תכונות פיסיקליות. הוא חסר מסה, חסר מטען חשמלי או שדה מגנטי; אין הוא מושפע מכוח המשיכה, וגם השדות החשמליים והמגנטיים של חלקיקים אחרים אינם מושכים ואינם דוחים אותו… ועל כן מסוגל ניטרינו הנע במהירות האור… לעבור דרך כדור הארץ כאילו לא היה מוצק אלא חלל ריק.”

“אלה שאינם שבויים בכבלי אמונות טפלות, יכולים לגלות זיקת מה בין הניטרינואים לבין רוחות הרפאים – דבר שאינו שולל את קיומם. אין זה דימוי קאפריזי בלבד. העובדה שלניטרינו אין כל תכונות פיסיקליות ‘כלליות’, והעובדה שהוא כמעט בבחינת הפשטה בלבד – עודדו השערות בדבר אפשררות קיומם של חלקיקים אחרים, אשר יתנו בידינו את החוליה החסרה בין החומר לרוח.”

בהקשר זה הניח האסטרונום המהולל פירסוף את קיומו של מקדם טרנספורמציה (בדומה ל־E = mc²), שבאמצעותו אפשר יהיה להשוות ‘חומר רוחני’ עם ישויות אחרות של העולם הפיסי. חלקיקים אלה הציע לכנות בשם ‘חלקיקי־רוח’. מי שימשיך ויקרא בקסטלר יגלה מהר, כי גם ‘חלקיקי הרוח’ של פירסוף הם כבר “מודל נחשל למדי,” וקיימות תיאוריות אחרות, חדישות יותר ומתוחכמות יותר…

ועוד אומר קסטלר: “ההתקרבות שחלה בין עולם המושגים של הפאראפסיכולוגיה לזה של הפיסיקה החדישה – הוא צעד חשוב לקראת עקירתה של האמונה הטפלה האדירה ביותר בדורנו משורשה: היא התפיסה המטריאליסטית של היקום וראייתו כמנגנון מיכאני, שמקורה בפיסיקה של תחילת המאה ה־19. ‘ההנחה שיש רק חומר ואין רוח’, כתב פירסוף, ‘היא הנחה בלתי־הגיונית ביותר, שלא לדבר על ממצאיה של הפיסיקה החדישה, המצביעים על כך, שכלל אין חומר במובנו המסורתי של המונח’.”

וולפגנג פאולי, שכבר הוזכר, וקארל גוסטב יונג – פיסיקאי ופסיכולוג מן הגדולים בשטחם – שיתפו ביניהם פעולה ביצירת תיאוריית ה’סינכרוניות', המייצגת אולי את החריגה הקיצונית ביותר בהשקפת העולם של המדע המיכניסטי בימינו. לא נוכל להרחיב בכך, והמעוניין יפנה לפרק השלישי בספרו הנ"ל של קסטלר. נאמר רק, כי למרות כשלונה הרי לראשונה בתולדות המחשבה החדישה זכתה השערה, המדברת בגורמים א־סיבתיים הפועלים ביקום, למעמד מכובד, שאותו העניקו לה שני ענקים.

הזכרנו תיאוריה זו כמעט רק כאמתלה להביא לפניכם את העדות הבאה של יונג, הכוללת שתי תופעות פ"פ מדהימות: ראיית רוח ומסע־הנפש (Astral Travelling).

בשנת 1961 תורגם לאנגלית ספר זכרונותיו של יונג זכרונות, חלומות, חזיונות. משם נלקחה העדות הבאה:

"יתכן שלא נוכל להוכיח באופן קונקרטי את הישארות הנפש. אך אנו שוב ושוב נתקלים ועוברים חוויות המציבות בפנינו אתגרים למחשבה בנושא זה:

לילה אחד לא יכולתי להירדם, כי הייתי מוטרד במחשבה על מותו הפתאומי של ידיד קרוב, שהלוויתו התקיימה אמש. לפתע הרגשתי כאילו הוא נוכח בחדר. נידמה היה לי, שהוא עומד למרגלות מיטתי ומבקש להצטרף אליו במסעו.

כשאירע הדבר לא חשבתי במונחים פאראפסיכולוגיים. לא חשבתי שזהו “חזיון”, אלא כי מחשבותי על ידידי המת עוררו בי, כביכול, את התחושה שהוא מצוי בחדרי, תחושה שהיא פרי הדמיון. באותו רגע שאלתי עצמי בכל הכנות: ''בעצם כיצד אוכל להוכיח, כי זה פרי דמיוני? אולי אין זה כך? אולי חברי באמת מצוי בחדרי, ואני החלטתי שזה פרי הדמיון? אולי מפני שנוח לי הרבה יותר לראות בכך פרי דמיון, מאשר מציאות על־טבעית, שאין לי שום כלים להסבירה?

מאידך, לא היתה לי שום הוכחה שכאן התרחש חזיון. לכן החלטתי שאין לי כרגע שום צורך בהוכחות לכאן או לכאן. במקום לנסות ולהבין את נוכחותו בחדרי – החלטתי לקבל זאת כמציאות. ברגע שהגעתי למחשבה זאת, צעד ידידי המת לכיוון הדלת, כשהוא מאותת לי לבוא אחריו. הלכתי אחריו בדמיוני (כנראה, כי לא יצאתי מתוך מיטתי). הוא הוביל אותי אל מחוץ לבית, לגן, לכביש ומשם לביתו (במציאות שכן ביתו במרחק כמה מאות מטרים מביתי).

נכנסתי אחריו, והוא הוביל אותי לספרייה. שם עלה על כסא, והוריד את הספר השני מתוך קובץ של חמישה ספרים בכריכות אדומות שבמדף העליון. באותו רגע נפסק החזיון. לפני־כן, אמנם הייתי פעם או פעמיים בחדר הספרייה של ידידי זה, אך לא ידעתי אילו ספרים היו ברשותו, ולבטח לא יכולתי לדעת מהם הספרים שעל המדף העליון, הגבוה.

חוויה זו נראתה לי כה מוזרה, שלמחרת בבוקר ניגשתי לביתו של המת, וביקשתי מאלמנתו רשות להיכנס לספרייה. ואכן, בדיוק כפי שראיתי בלילה, ניצב שם כיסא, ממש באותו מקום בו הניחו ידידי אתמול. עליתי על הכיסא, וראיתי את חמשת הספרים בעלי הכריכה האדומה. היו אלה תרגומי יצירותיו של אמיל זולא. הורדתי את הספר השני. שם הספר היה רב משמעות: ''ירושתם של המתים''…

* * *

אנו מתנצלים בפני הקורא, אם הייתה רשימה זו “כבדה” מדי ועמוסת ציטוטים. ברשימה הבאה נשתדל לכפר על כך, ונביא בפניך שורה של עדויות מדהימות על גלגול נשמות, מסע הנפש, דיבוק, רוח תזזית, התקשרות עם רוחות בסיאנס, רוחות מכתיבות ספרות ומוסיקה וכן צילומים אותנטיים של רוחות רפאים.

ראה הוזהרת!