לעתים, בהיותי שרוי בהלך רוח של רחמים־עצמיים, נדמה לי שאני לבדי עומד ומגן על מבצרו של המדע בפני הסתערותם של הברברים החדשים.
אי לכך, אף שייתכן שאחזור על דברים שכבר כתבתי פעם פה ושם, ברצוני להקדיש רשימה זו כולה להגנה זו, והיא תהיה (ראו הוזהרתם) בלתי מתפשרת לחלוטין.
סעיף 1. חשבתם בוודאי שכתב־עת מסוגו של ה’ניו־סיינטיסט', שבועון בריטי מצויין המוקדש למאמרים מדעיים, לא יקצה מקום לדברי־הבל אנטי מדעיים. טעות בידכם! בגליון ה־16 למאי שנת 1974 כתב אחד מסופרי השבועון, בנסיון מבולבל להגן על דעותיו של ווליקובסקי: “במהלך מעופו בן ה־200 שנה הוליד המדע אי־אלו תחבולות מוצלחות כגון מזון משומר ותקליטים ארוכי־נגן, אך למען האמת, איזה ערך ממשי תרם המדע לשבעים שנותיו של האדם?”
חיש מהר הגבתי במכתב ובו כתבתי, בין היתר:
“…אחד הדברים שהינם בעלי ‘ערך ממשי’ הינם אותם שבעים שנות־חיים של האדם… במשך מרבית ההיסטוריה אורך החיים היה קרוב יותר לשלושים. האין אנו רשאים לצפות ממך למעט הכרת־תודה על אותה תוספת של ארבעים שנות־חיים, שממנה הזדמן לך ליהנות?”
המכתב פורסם וכעבור זמן קצר לא אחרה לבוא תשובת־מחץ מג’נטלמן מסויים שאותו אכנה בשם ב'. מסתבר שלדעתו יש חסרון בחיים ארוכים, כי הדבר מזרז את התפוצצות האוכלוסין, למשל. ועוד טען: “אותם זמנים חשוכים שהזכיר מר אסימוב, שבהם תוחלת החיים לא עלתה על שלושים שנה, הצליחו בכל זאת להוליד את שרטרֵה, טינטֶרן, רפאל ושקספיר. מה הם המקבילים המודרניים לאלה? סנטר־פוינט, אורלי, אנדי וורהול ומד”ב?"
משהבחנתי בעקיצה לכיוון המד"ב, וניחשתי את דמו של מי התכוון למצוץ, הרגשתי חופשי להסיר את כפפות המשי. בתשובתי אמרתי, בין היתר:
"מר ב' מצביע על כך שהאנשים קצרי־הימים שחיו לפני מאות שנים הוציאו מתחת ידיהם יצירות גדולות בתחומי האומנות, הספרות והאדריכלות. האם מציג זאת מר ב' בתור צרוף מקרים מוזר, או שהוא קובע שהישגי התרבות של ימים עבָרו באו בגלל היות האדם קצר־ימים?
"אם באמת ובתמים דוחה מר ב' את הארכת משך החיים שהתאפשרה הודות למדע, ומוצא אותה כהרסנית לאנושות – מה הוא מציע? ככלות הכל, לא יהיה כל קושי לנטוש את הישגי המדע, להניח לשפכים לחדור אל תוך מקורות המים שלנו, להימנע מניתוחים אנטיספטיים, לוותר על האנטיביוטיקה ואז להמתין עד שקצב התמותה יגיע לרמה שתביא לנו במהרה (על פי קו המחשבה המשונה של מר ב') – שקספיר נוסף.
"אם באמת הוא רואה בזה ברכה, האם ימליץ מר ב' שמיתרונותיו של שעור התמותה המוגדל ייהנו רק המוניהן הנבערים והנחשלים של ארצות אחרות, הגזעים הנחותים שגוון עורם כהה יותר, שקצב הסתלקותם המואץ עשוי אולי לעשות את העולם לנוח יותר עבור אנשים כמו מר ב'? או שחוש ההגינות יניע אותו להמליץ שכל האומות, כולל שלו, יטלו חלק באותה משימה נשגבה? האם באמת ובתמים מוכן הוא עצמו לתת דוגמה אישית ולסרב באדיבות שחייו הוא יוארכו על ידי המדע?
“האם עלה על דעתו של מר ב', בעצם, שתשובה אחת להתפוצצות האוכלוסין שנגרמה מקידום המדע והרפואה, הינה הגבלת קצב הילודה? או שמא נוגדת הגבלת הילודה את השקפתו המוסרית, והוא מעדיף את זוהרם של המגפות והרעב כתרופה לריבוי־יתר?”
מכתב זה התפרסם גם הוא, ובעקבותיו לא באה כל תשובה.
סעיף 2. לעתים מקבל אני מכתבים אישיים המבטאים את אי־שביעות הפרט מהעולם המודרני של מדע וטכנולוגיה, והקוראים לנסיגה מהירה, בצעד גדול לאחור, אל העולם הקדם־תעשייתי, עולם של אציליות ואושר.
לדוגמה, מכתב מפרופסור למשהו שהקים לעצמו חווה ומגדל במו ידיו את מזונו. הוא סיפר לי בהתפעמות עד כמה נהדר הדבר ועד כמה בריא ומאושר הוא מרגיש עכשיו, כשהוא משוחרר מכל אותו מיכון איום. הוא עדיין משתמש במכונית, הודה, והוא מתנצל על כך.
אבל הוא לא התנצל על העובדה שהוא משתמש במכונת־כתיבה, ועל כך שמכתבו הגיע לידי באמצעות מערכת התחבורה המודרנית שלנו. הוא לא התנצל על השימוש בנורות חשמל, או השימוש בטלפון, ולכן אני משער שהוא קורא לאורה של אש־מדורה ושולח את הודעותיו על ידי איתות.
עניתי לו בגלויה צנועה ובה איחלתי לו את כל אושרם של איכרי ימי־הביניים, ובזאת גררתי תשובה נרגזת למדי שאליה צורפה ביקורת בלתי מחמיאה לספרי “‘גן העדן האבוד’ מפורש על ידי אסימוב”. (אה, כן, עכשיו אני נזכר שהוא היה מומחה ליצירותיו של מילטון, וכנראה התנגד לפלישתי לתחום המקודש.)
סעיף 3. פעם, במהלך השאלות והתשובות שבאו בעקבות אחת מהרצאותי, נשאלתי על ידי אדם צעיר אם אני מאמין בכנות שהמדע תרם משהו להגדלת אושרו של האדם.
“האם סבור אתה שהיית מאושר לא פחות אילו חיית בימי יוון העתיקה?” שאלתי.
“כן,” השיב בתקיפות.
“האם היית נהנה להיות עבד במכרות הכסף של אתונה?” שאלתי בחיוך, והוא התיישב כדי לחשוב מעט על כך.
או קחו למשל את האדם שאמר לי פעם, “כמה נחמד היה אילו חיינו לפני מאה שנים כאשר קל היה להשיג משרתים.”
“זה היה נורא ואיום,” אמרתי מייד.
“מדוע?” הגיב בתמיהה.
ועניתי לו, כלאחר־יד, “כי אז היינו אנו המשרתים.”
לעתים תוהה אני אם כל אותם אנשים המקטרגים על עולם המדע והטכנולוגיה המודרני אינם בדיוק אלה אשר חיו מאז ומתמיד בנוחיות ובשפע, ושלדעתם מובן מאליו שבהעדר המכונות יימצאו אנשים בשפע (אנשים אחרים) במקומן.
ייתכן שדווקא אלה שלא עבדו מעולם הם אלה המוכנים בהחלט להחליף את המכונות בשרירי אנוש (לא שריריהם הם).
הם חולמים על בניית קתדרלת Chartres – כאדריכלים, ולא כפועלי־כפייה הגוררים את אבני הבנייה. הם הוזים בדמיונות על החיים ביוון העתיקה – בתור פריקלס ולא בתור עבד. הם מתגעגעים לאנגליה הישנה והשמחה ואל הבירה החומה שלה – בתור בָּרון נורמני, ולא כצמית סַקסוני.
למעשה, תמהני איזה חלק מהתנגדותו של המעמד־הגבוה לטכנולוגיה מודרנית נובע מהתרעומת שיש להם על כך שחלק כה גדול מחלאת המין האנושי (כמוני, למשל) נוהג כיום במכוניות, מחזיק במדיחי־כלים אוטומטיים וצופה בטלוויזיה – ובכך מצמצם את הפער בינו לבין האריסטוקרטים המתורבתים למיניהם המקוננים על שהמדע לא הביא אושר לאיש. הוא ערער את הבסיס להוקרתם העצמית, זה נכון.
לפני שנים אחדות פרסם מגזין בשם ‘אינטלקצ’ואל דיג’סט’ (אשר לא האריך ימים יותר משנים ספורות) מספר מאמרים שתקפו את המדע, ובעקבותיהם חשו העורכים שמן הראוי לפרסם מאמר התומך במדע – וביקשו ממני לכתוב מאמר כזה.
עשיתי זאת, והם רכשו את המאמר – ולא פרסמו אותו. אני משער (אך אינני יודע) שהם חששו שהמאמר יפגע ברגשות קהל לקוחותיהם שהיה מורכב, ככל הנראה ברובו, מאותם אינטלקטואלים שטחיים שלדעתם נבון הדבר לא לדעת כלום אודות המדע.
הקהל התרשם, אולי, ממאמרו של רוברט גרייבס שהתפרסם בגליון אפריל 1972 של המגזין, ושטען למען בקרה חברתית על המדע.1
גרייבס הינו קלסיקן, שגדל על ברכי המסורת של המעמד הגבוה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. אני משוכנע שהוא יודע הרבה יותר על ההלניזם הקדם־נוצרי, מאשר על המדע שלאחר המהפיכה התעשייתית – מה שעושה אותו לסמכות מפוקפקת בענייני תגליות מדעיות. אך זה מה שהוא אומר:
“בזמן העתיק, השגיחו בקפדנות על השימוש בתגליות מדעיות, מסיבות חברתיות – אם לא על ידי המדענים עצמם, אז על ידי שליטיהם. כך למשל מכונת הקיטור שהומצאה במצרים תחת שלטון בית־תלמי לשם שאיבת מים אל ראש המגדלור המפורסם של האי פארוס, ננטשה במהרה, כנראה מכיוון שהיא עודדה את עצלנותם של העבדים שלפני כן נשאו את המים בנאדות כבדים, במעלה מדרגות המגדלור.”
אלה, כמובן, דבר הבל גמורים. ‘מכונת הקיטור’ שהומצאה במצריים של תלמי היתה צעצוע קטן שלא היה יכול לשאוב מים לגובה של חצי מטר, שלא לדבר על ראשו של המגדלור של פארוס.
אבל מילא. סיפורו המתרֶה של גרייבס הינו נכון בעיקרו, אף שהוא מוטעה בפרטיו. התקופה ההלניסטית (30–323 לפני הספירה) אכן זכתה להתחלות פשוטות של מעין תקופה תעשייתית, והעובדה שהתפתחות זו נבלמה חיש־מהר ניתנת להסבר, באופן חלקי לפחות בכך שכוח העבודה של העבדים היה כה קל להשגה עד שלא היה צורך רב במכונות.
לאמיתו של דבר, אפשר אפילו להציג טיעון הומניטרי נגד התיעוש, כי אם המכונות מחליפות את העבדים, מה ייעשה בכל העבדים המיותרים? להניח להם לרעוב למוות? להרוג אותם? (מי אומר שהאריסטוקרטים אינם הומאניים?)
על כן, מצביעים גרייבס ואחרים כמותו על השליטה החברתית על המדע בזמן העתיק בתור אמצעי לשימור העבדות.
האם זוהי, באמת, משאת־נפשם? העומדים כל אותם אידיאליסטים אנטי־מדעיים לצעוד בגאון אלי־קרב תחת הסיסמה ‘בעד העבדות’? או שמא, מכיוון שרוב האידיאליסטים האנטי־מדעיים חושבים עצמם לאמנים, אנשי רוח, פילוסופים, חוואים או כל דבר אחר רק לא עבדים – צריכה סיסמתם להיות ‘בעד העבדות של אנשים אחרים’?
כמובן, עשויים אי־אלה מעמיקי מחשבה לטעון שסוג העבודה בבתי החרושת שהקימה הטכנולוגיה המודרנית אינו טוב בהרבה מהעבדות של ימי־קדם. טענות כאלה הועלו כבר לפני מלחמת האזרחים האמריקנית כנגד צביעותם של הדוגלים בביטול העבדות.
אין זו טענת שטות מוחלטת, אך בכל זאת יש לי ספק אם פועל פשוט כלשהו בבית חרושת במסצ’וסטס מוכן היה להתחלף עם עובד אדמה שחור־עור במיסיסיפי, תחת הרושם ששני העיסוקים הינם זהים. – או שהאיש השחור ממיסיסיפי היה מסרב לעבוד במפעל במסצ’וסטס בטענה שאין הדבר טוב מעבדות.
ג’ון קמפבל, עורכו המנוח של מגזין המדע הבדיוני ‘אנלוג’ נהג להרחיק לכת עוד יותר. הוא האמין (או העמיד פנים כמאמין) שלעבדות יש מעלות משלה, ושכל אחד הוא עבד בצורה זו או אחרת. הוא נהג לומר לי, “הרי אתה עבד למכונת הכתיבה שלך, לא כן, איזאק?”
“כן, זה נכון, ג’ון,” הייתי עונה לו, “אם אתה מתכוון להשתמש במונח זה כמשל במקרה שלי וכמציאות במקרה של שחורי־העור בשדות הכותנה של שנת 1850.”
הוא אמר: “אתה עובד אותו מספר שעות ביום כמו שעבדו העבדים. אינך נח ואינך יוצא לחופשות.”
עניתי לו – “אבל לא עומד מעלי משגיח עם שוט ביד כדי לוודא שלא אנוח ולא אקח לי חופשה.”
מעולם לא שכנעתי אותו, אך בוודאי שכנעתי את עצמי.
יש אנשים הטוענים שהמדע הינו לא־מוסרי, שאין הוא שופט דברים באופן ערכי; שאינו רק מתעלם מצרכיה העמוקים ביותר של האנושות, אלא שהוא גם בלתי רלוונטי לחלוטין לצרכים אלה.
עיינו למשל בהשקפותיו של ארנולד טוינבי שאף הוא, כמו גרייבס, הינו אנגלי בן המעמד הגבוה אשר חונך לפני מלחמת העולם הראשונה. במאמר מדצמבר 1971 באותו כתב־עת, הוא אומר:
“לפי מיטב הכרתי, המדע והטכנולוגיה אינם יכולים לספק את הצרכים הרוחניים אשר הדת, על כל סוגיה, מנסה לספק.”
שימו נא לב שטוינבי הינו הגון דיו לומר ‘מנסה.’
ובכן, מה אתם מעדיפים, מוסד שאינו מייעד את עצמו לבעיות רוחניות אך בכל זאת פותר אותן, או מוסד המדבר ללא הפסק על בעיות רוחניות אך לעולם אינו עושה דבר בקשר אליהן? במלים אחרות, האם רצונכם בדיבורים או במעשים?
קחו, למשל, את עניין העבדות. בלי ספק זהו עניין שצריך להעסיק את האנשים המעוניינים בצרכיה הרוחניים של האנושות. האם זה נכון, צודק, או מוסרי שאדם אחד יהיה אדון ואחרים יהיו לו לעבדים? בוודאי שאין זו שאלה למדענים, כי אין זה דבר שאפשר לפתרו בעזרת חקר תגובות במבחנות או צפייה בספקטרופוטומטר. השאלה עומדת בפני הוגי־דעות ותיאולוגים וכולנו יודעים שהיה להם זמן מספיק והותר בכדי להפוך בה.
במשך כל תולדות הציוויליזציה, ממש עד לימינו אנו, נבנה כל עושרם ושגשוגם של מספר אנשים קטן יחסית על חשבון עבודת־פרך וקיום עלוב של כמות עצומה של אריסים, צמיתים ועבדים. מה יש למנהיגינו הרוחניים לומר על כך?
בציוויליזציה המערבית שלנו, לפחות, המקור הראשי לשלווה רוחנית הינם כתבי הקודש (הברית הישנה והחדשה). ובכן, עַיינו נא בכתבי הקודש, החל מהפסוק הראשון בספר ‘בראשית’ וכלה בפסוק האחרון של ספר ‘החזיון’, ולא תמצאו אפילו מילה אחת בגנות העבדות כמוסד. יש המון הכללות בנוגע לאהבה וגמילות־חסדים, אך אין כל הצעות מעשיות באשר לאחריות השלטון לעניים ולמוכי הגורל.
עיינו בכל כתביהם של הוגי הדעות הגדולים של העבר, ובקושי תמצאו איזו לחישה של גינוי כנגד העבדות כמוסד. בעיני אריסטו נראה הדבר ברור למדי שישנם אנשים שעל פי אופיים מותאמים הם לחיי עבדות.
למעשה היה המצב הפוך. פעמים רבות חיזקו מנהיגים רוחניים את ידי העבדות כמוסד, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. לא חסרו כאלה שהצדיקו את חטיפת שחורי העור האפריקניים לשם מכירתם לעבדות באמריקה, בטענה שכך יהפכו אותם לנוצרים ועל כן גאולת נפשם מצדיקה את שעבוד גופם.
בנוסף לכך, כאשר מספקת הדת את צרכיהם הרוחניים של עבדים וצמיתים בשכנעה אותם שמצבם נובע מרצון האל ובהבטיחה להם אושר נצחי אחרי המוות, ובלבד שלא יחטאו במרד נגד רצון האל – מי נהנה מכך יותר? האם העבד הוא זה שחייו ייעשו נסבלים יותר בציפייה לאושר שבשמיים? או שמא זהו בעל העבדים המשתוקק לפטור עצמו מהטרדה שבשיפור גורלם של הנדכאים והנרמסים, ומהחשש מפני התמרדות?
מתי, אם כן, הוכרה העבדות כדבר שלילי, בלתי צודק וראוי לגינוי? מתי הקיץ הקץ על העבדות?
ובכן, הדבר קרה בשחר המהפכה התעשייתית, כאשר החלו המכונות להחליף את השרירים.
ובעצם, מתי נתאפשרה דמוקרטיה בקנה מידה גדול? כאשר אמצעי התחבורה והתקשורת של עידן התעשייה אפשרו את השימוש במנגנון הממשל הייצוגי על פני אזורים נרחבים, וכאשר שטפון של מצרכים מעשה־מכונה, מכל המינים והסוגים, הפך את ‘המעמדות הנמוכים’ לצרכנים חשובים שמגיע להם שיפנקו אותם.
ומה יקרה, לדעתכם, אם נפנה את גבנו למדע כעת? מה יקרה אם דור צעיר ויפה־נפש ינטוש את החמרנות של התעשייה, העוסקת בדברים ולא באידיאות, ויפסע, בצעד גדול לאחור, אל תוך עולם שבו הכל מקוננים ומייבבים אודות אהבה וגמילות חסדים? נו, במצב שכזה, ללא המיכון של התעשייה החמרנית שלנו ניסוג בוודאי לאחור לכלכלת עבדות, ונוכל להשתמש באהבה וגמילות חסדים כדי להשתיק את העבדים.
מה עדיף? מדע נטול־מוסר השם קץ לעבדות, או רוחניות שבמשך אלפי שנות דיבורים לא עשתה זאת?
אך העבדות איננה הנקודה היחידה.
בעידן הקדם־תעשייתי היתה האנושות חשופה להתקפה מתמדת של מחלות מידבקות. כל אהבת ההורים, כל התפילות שבעולם, כל הכללותיהם הנעלות של הפילוסופים, לא היה בכוחם למנוע מותו של ילד ממחלת הדיפטריה, או את גוויעת מחציתו של עַם ממגיפת הדבר.
היתה זו הסקרנות הקרה של אנשי המדע, שעבדו ללא שיפוטים ערכיים, אשר הגדילה וחקרה את החיידקים הבלתי נראים לעין בלתי־מזויינת, גילתה את הסיבה למחלות מדבקות ומנעה אותן, והוכיחה את חשיבות ההיגיינה, של מזון ומים נקיים, של מערכות ביוב יעילות. היא זו אשר פיתחה תרכיבים, חיסונים וחומרים אנטיביוטיים. היא זו אשר הצילה את חייהם של מאות מיליוני אנשים.
המדענים היו אלה שניצחו במלחמה נגד הכאב, שגילו כיצד להקל על סבל גופני, בעוד שתפילה והגות קצרה ידן מלהושיע. אין הרבה חולים הממתינים לניתוח שהיו מעדיפים נחמה רוחנית כתחליף לסם מרדים.
האם רק המדע ראוי לדברי הלל?
מי יכול לטעון נגד תפארת האמנות, המוסיקה והספרות שהיו קיימים זמן רב לפני המדע? ומה יכול המדע להציע לנו בהשוואה ליופי שכזה?
ראשית, אפשר להצביע על כך שחזות היקום שנתגלתה לעינינו הודות לעבודה מאומצת וקפדנית של ארבע מאות שנות מדע מודרני, מתעלה בהרבה ביופיה והדרה (עבור אלה שיטריחו את עצמם להתבונן), על כל יצירות האומנים גם יחד, ולמעשה אף על כל דמיונותיהם של המיתולוגים.
מעבר לכך, העובדה היא שלפני ימי הטכנולוגיה המודרנית היתה פריחתם המלאה של האמנות ויצירת הרוח האנושית שמורה רק עבור מיעוט אריסטוקרטי ועשיר. רק המדע והטכנולוגיה המודרנית הפכו את הספרים למצרך נפוץ וזול. היו אלה המדע והטכנולוגיה המודרניים אשר הפכו את האמנות, המוסיקה והספרות לנחלת הכלל, והביאו את נפלאות רוח האדם ושכלו גם אל חסרי האמצעים.
אבל האם לא הביאו עלינו המדע והטכנולוגיה את כל אותן תופעות־הלוואי הבלתי רצויות, החל מסכנת המלחמה הגרעינית וכלה במפגעי הרעש של מוסיקת הרוק הכבד הבוקעת מהרמקולים?
כן, ואין בזה כל חדש. כל התפתחות טכנולוגית, ולו הפרימיטיבית ביותר, הביאה עימה תמיד גם דבר מה בלתי רצוי. קרדום האבן המחודד הביא לאנושות יותר מזון – ועשה את המלחמה לקטלנית יותר. השימוש באש העניק לאנושות אור, חום, מזון רב ומשופר יותר – ואת היכולת להצית דלקות בזדון ולהעלות אנשים על המוקד. התפתחות יכולת הדיבור הפכה את המין שלנו לאנושי – והעניקה לו את היכולת לשקר.
אך הבחירה בין טוב ורע נתונה בידי האדם…
בשנת 1847 הפיק הכימאי האיטלקי אסקניו סובררו לראשונה את הניטרוגליצרין. הוא חימם טיפה מהחומר וזה התפוצץ לרסיסים. סובררו תפש, לחרדתו, את היישום האפשרי של החומר כאמצעי לוחמה, והפסיק מייד כל מחקר באותו כיוון.
זה לא עזר, כמובן. אחרים המשיכו את העבודה, וחומר זה, יחד עם חומרי נפץ מרסקים אחרים, משמש כאמצעי לוחמה מזה כמחצית המאה.
האם עובדה זו עושה את חומרי הנפץ המרסקים לרעים מעצם מהותם? בשנת 1866 למד הממציא השבדי, אלפרד ברנארד נובל, כיצד לערבב ניטרוגליצרין עם סוג אדמה מסויים כדי להפיק תערובת בטוחה לחלוטין לשימוש, ושאותה כינה בשם ‘דינמיט’. בעזרת הדינמיט נתאפשרו עבודות קרקע בקנה מידה הרבה מעבר לאלה של אתי החפירה בכל הדורות, ובלי העבדת בני אדם בעבודת פרך.
הדינמיט הוא אשר סייע לפלס את הדרך למסילות הברזל בעשוריה האחרונים של המאה ה־19, עזר בבניית סכרים, מנהרות, יסודות לבניינים, גשרים ואלפי מבני־ענק אחרים של העידן התעשייתי.
ככלות הכל, הבחירה היא בידי האנושות אם להשתמש בחומרי הנפץ כדי להרוס או לבנות. אם בוחרת היא באפשרות הראשונה, האשמה אינה בחומרי הנפץ אלא בסכלותה של האנושות.
תוכלו לטעון, כמובן, שכל התועלת שבחומרי הנפץ אינה שווה את הנזק שהם עלולים לגרום. תוכלו לטעון שהאנושות אינה מסוגלת לבחור בטוב ולהתרחק מרע וכל כן אסור לחבורת השוטים הזו להתעסק בחומרי נפץ.
אם כך, הבה נחזור אל ההתפתחות הרפואית שהחלה בתגלית ההרכבה על ידי גֶ’נר ב־1798, פרסום תאוריית החיידקים גורמי המחלות על ידי פאסטר בשנות הששים של המאה הקודמת, וכן הלאה. תגליות אלה הכפילו את אורך החיים הממוצע של האדם, שזה דבר טוב – והובילו להתפוצצות האוכלוסין, שזה דבר רע.
לפי מיטב ידיעתי אין כמעט איש המתנגד להישגי הרפואה. אפילו היום, כאשר כה רבים הם האנשים המודאגים מסכנות הקידמה המדעית והטכנולוגית, אינני שומע כל מחאות נגד חקר הסיבות ושיטות הריפוי למחלות השיגרון, מחזור הדם, ליקויי לידה או סרטן.
ועם זאת, התפוצצות האוכלוסין הינה הסכנה המיידית ביותר הנשקפת לאנושות. גם אם נמנע מלחמה גרעינית, נתגבר על זיהום האוויר, נלמד כיצד לחסוך את משאבינו הטבעיים ונתקדם בכל תחומי המדע, נחוסל תוך כמה עשרות שנים אם לא תרוסן התפוצצות האוכלוסין.
מכל מעשי האיוולת של האדם, זה שאיפשר לקצב התמותה לקטון מהר יותר מקצב הילודה הינו החמור ביותר.
אז מי בעד ביטול הישגי הרפואה וחזרה לשיעור תמותה גבוה? מי יצעד תחת הסיסמה ‘למען המגפות!’ (תוכלו לומר, כמובן, שאפשר שהמגפות הן בסדר כל עוד הן פורצות ביַבֶּשֶת אחרת – אך יש להן מנהג מגונה להתפשט.)
ובכן, במה עלינו לבחור? האם עלינו להחזיק בהישגי הרפואה ואי־אלו דוגמאות מועילות של הקידמה המדעית, ולנטוש את כל יתרת הטכנולוגיה? האם עלינו לפרוש לחוות חקלאיות ולחיות חיי־כפר נהדרים ותמימים, ולשכוח את הכרך הצפוף על מכונותיו?
אבל אז אסור שיימצא מיכון כלשהו גם בחוות: לא טרקטורים ממונעים, לא מַקְצֵרות, לא קומביינים וכל היתר. הן חייבות להיות ללא דשן סינטטי, וללא חומרי הדברה, שהינם מוצרים של טכנולוגיה מתקדמת. אסור שיהיו בהן מערכות השקייה ממוכנות, סכרים מודרניים וכן הלאה. עליהן להימנע מזני גידולים שפותחו בשיטות גנטיות חדישות, שכן אלה דורשים הרבה דישון כימי והשקייה מווסתת. הימצאותם של כל אלה אסורה בתכלית, שאם לא כן יארוב לך שוב כל המיכון והתיעוש מאחורי גבך.
מכל מקום, במצב שכזה תוכל החקלאות לקיים בערך מיליארד נפשות על פני כדור הארץ, ולרוע המזל מסתבר שמספרן עולה כיום על ארבעה מיליארד.
צריך יהיה למחות מעל פני האדמה שלושה מיליארד אנשים לפחות, כדי שנהפוך לכוכב לכת של איכרים מאושרים. יש מתנדבים? לא לנדב אחרים; האם יש מישהו המתנדב בעצמו להסתלק?… – חשבתי כך.
באותו מאמר שצוטט קודם, שבו דיבר טוינבי אודות צרכי הרוח, הוא מוסיף ואומר:
“הסיבה לכך שהמדע מצליח לענות על השאלות שהוא מציב היא שאותן שאלות אינן החשובות ביותר. המדע לא ניגש לשאלות היסודיות של הדת, או אפילו טיפל בהן – לא השיב עליהן תשובות מדעיות אמיתיות.”
מה רוצה פרופסור טוינבי? באמצעות קידום המדע שמנו קץ לעבדות; הבאנו יותר בטחון, בריאות ורווחה ליותר אנשים מכפי שחלמו אי פעם בכל מאות השנים שלפני המדע; אפשרנו למאות מיליוני אנשים ליהנות מאמנות ומשעות פנאי. כל זה כתוצאה מהשבת תשובות על שאלות “שאינן החשובות ביותר.” ייתכן, פרופסור, אך הנני אדם צנוע ואותן שאלות בלתי חשובות מספקות אותי לחלוטין אם זה מה שהן מביאות עימן.
וכיצד השיבה הדת על אותן ‘שאלות יסודיות’? מהן התשובות? האם האנושות כולה היא יותר מוסרית, בעלת מידות טובות יותר, הגונה וצדיקה יותר בגלל קיומה של הדת, או שמא מצבה של האנושות הוא עדות ומופת לכשלון אלפי שנות דיבורים אודות נדיבות לב, טוהר ומידות טובות.
האם קיימת עדות כלשהי לכך שקבוצה מסויימת כלשהי מכלל האנושות, בעלת דת מסויימת כלשהי, הינה מוסרית יותר, בעלת מידות טובות יותר או הגונה יותר מקבוצות אחרות המאמינות בדתות אחרות, או שאינן מאמינות כלל – עכשיו או אי־פעם בעבר? מעולם לא שמעתי על עדות שכזאת. אילולא יכול היה המדע להצביע על הישגים טובים יותר מהדת, היה נעלם זה מכבר.
המלך הוא עירום, אך הפחד שבאמונות התפלות מונע, ככל הנראה, את חשיפתה של עובדה זאת.
אם כן, הבה נסכם –
אפשר לא לאהוב את הדרך בה הולכים המדע והטכנולוגיה המודרניים, אך אין כל דרך אחרת.
העלו בפני כל בעיה כלל־עולמית שהיא, ואומר לכם שאף כי המדע והטכנולוגיה יוכלו אולי לפתור אותה, שום דבר אחר לא יוכל לפתור אותה. אז הברירה בידיכם: ניצחון אפשרי עם המדע והטכנולוגיה, או תבוסה וודאית בלעדיהם.
במה תבחרו?
-
גם אני בעד זה, בתנאי שהבקרה נעשית על ידי אלה היודעים משהו אודות מדע. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.