אתה יושב באולם קולנוע בתל־אביב. האורות כבים. המסך הלבן מקבל פתאום חיים. לנגד עיניך נשקפים פני בני־אדם מסוימים מאוד: ילדים בבית־הספר; בעלי־מלאכה; סוחרים ורוכלים ברחוב השוק; אנשים המכירים בערך עצמם, בבגדי חג וצילינדרים, בדרכם לבית־הכנסת; נשים זקנות; נערה יפה היודעת שהיא יפה; אדם הנושא אשה נכה ברציף תחנת־רכבת עד לפתח הקרון, בהמון בני־אדם היוצאים לדרך, במיטב בגדיהם, עם מזוודות וצרורות, בין אנשי ס"ס ופועלי רכבת וכלבי משטרה.

אנשים.

אנשים מסודרים בשורות, פונים ימינה או שמאלה עם מקלו של איש־המדים העושה את ה“סלקציה”. אנשים המנגנים ואלסים בפתח הקרמטוריום. אנשים ונשים – אתה רואה אותם, אחד אחד, אשה, ילד, זקן, פנים כמו אלה שבאלבום משפחתנו, התמונות הדהויות ששרדו מכל אלה שהיו פעם סבי וסבתי וכל אחיהם ואחיותיהם של אבי ושל אמי וכל בניהם ובנותיהם – הולכים, פושטים את בגדיהם, הולכים, עירומים, המומים, אל בור פעור.

ומישהו צילם כל הזמן.

לעולם לא נוכל להבין את אלה שצילמו ושימרו את פניו היהודיות היפות של האיש, שזקנו נתלש והולך. לעולם לא נבין את אלה שצילמו את הדבר, שגם בשעה שאתה צופה בו מוסיף להיראות כמשהו שלא ייתכן שקרה באמת.

אבל אתה רואה אדם מסוים וחד־פעמי. ועוד אחד. ועוד עשרה. ועוד אלף. אנשים חיים שהיו לעשן שהתאבך יומם ולילה, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, במשרפות. אנשים חיים, מחייכים, מתרוצצים, עמלים, עושים תיאטרון, מתהדרים בלבושם, מתפללים, נאחזים בזיק־החיים האחרון – נמצאים אתנו כאן, לנגד עינינו, שלושים שנה, שלושים ואחת, שתיים, שלוש, אחרי שהיו לעשן.

היו אנשים כאלה. היה עם שלם. מהפלנטה האחרת חוזרות אלינו תמונות המשפחה.

*

את “המכה ה־81” החלו חיים גורי ודוד ברגמן להפיק יחד עם אנשי בית לוחמי הגיטאות לפני כשנתיים. ודאי לא העלו בדעתם, שאת מלאכתם הארוכה והמכאיבה ישלימו לא רק ליום השנה השלושים וחמש לפרוץ מלחמת העולם, כי אם בשנה הזאת, אחרי יום הכיפורים שעבר.

ודאי: לעולם לא יוכל איש מאתנו, וחוששני שגם לא אלה שהתנסו באלף מיני הרדיפות ושרדו – “להבין את השואה”. אנחנו יודעים על אנשים, ששנים אחרי תום המלחמה העירו אותם משנתם הסיוטים לילה לילה. אנחנו יודעים על אנשים חזקים, שרק כעבור שנים החלו מגלים תגובות מושהות, מודחקות, על אותם הנסיונות “שאין להבינם”.

צודקים כנראה גם הטוענים, שאת ניסיון השואה אי־אפשר “לעצב עיצוב אמנותי”. אולי גם הטוענים את ההיפך, שעל השואה אין שום אפשרות לחבר “תעודה” וכי רק בדרך ההשראה האמנותית, ובעקיפי־עקיפין, ניתן לתת לה ביטוי. עם כל עמקותן המדומה של אמות־מידה מחמירות אלה, חשובות בעיני גם זו וגם זו פחות מקליפת־השום.

את הסרט “המכה ה־81” הפיקו אנשים, שהתייחסו בצניעות גדולה אל עצמם ובכבוד אמיתי אל היהודים החיים, ואשר על מה שעולל להם העולם באו לספר. כבר אמרו, שאת המספר הזה – ששת המיליונים – אין אנחנו מסוגלים להשיג. אבל מה שקרה לנו בשואה גם אינו “דם ילד קטן” של ביאליק או אותה צעקה דוסטוייבסקאית על חיי ילד קטן, שעל־פיהם נמדד העולם כולו. הפנים הממלאות את המסך, עוד ועוד ועוד, אינם מיספרים. אתה חש, כי אילו היה הדבר אפשרי, היו עושי הסרט משתהים על כל ילד, על כל אשה צעירה, כל גבר וכל זקן, על כל אחד מהעולמות השרופים האלה.

לא יותר מזה. לא דוקומנטציה של השואה, ולא איזה שגב אמנותי, שאחרי מה שקרה מי יאמר לנו מה הוא. אבל גם לא פחות מזה. אנשים. חיים.

*

אילו היה הדבר בידינו, צריכים היינו לשוב ולהזכיר לעצמנו מה אנחנו רואים, אבל יותר מכך – לחייב את הגרמנים ואת כל שותפיהם הפעילים והסבילים לצפות בסרט הזה שוב ושוב. במקום המיסה של חג המולד. במקום סיפור הצליבה. במקום השילומים. במקום הנפט, שחסרונו מעביר צינה בבשרם. למראה הסרט יהיה להם גם קר גם חם.

אבל זה לא יקרה. לא רוצים לזכור. מי מרגיש עצמו עדיין אחראי למה שקרה בימי חיינו אנו, אף על פי שאת ישו הנוצרי מלך היהודים מוסיפים לבַכות, את “הפרושים” מלפני אלפיים שנה מוסיפים לא לשכוח.

לכן נדבר לא עליהם. נדבר על עצמנו. גם לא על העבר. נדבר על ההווה. האם זה אפשרי?

על מה שזוכרים האחרים אביא רק דוגמא אחת. בימים אלה נפל לידי כרך של War Illustrated (המלחמה באיורים), דו־שבועון מצוין, שראה אור בבריטניה בשנות המלחמה, ובו גם תצלומים מצויינים גם תיאורים קצרים של מאורעות שוטפים. הכרך שעלעלתי בו היה של גליונות 1945־1944, ומצאתי בו תיאור שיחרורה של ורשה, הריסותיה, פרשת המרד של אנשי בור־קומארובסקי. לא מלה אחת על כך, שבפולין היו אי־פעם יהודים, שהיה מרד בגטו ורשה, שהיתה השמדה. באותה שנה, בספטמבר 1944, הוקמה “הבריגדה”, החטיבה היהודית הלוחמת, ששירתו בה אלפי חיילים, הם ועוד אלפי מתנדבים נוספים מארץ־ישראל, שבמסגרות הצבא הבריטי השתתפו במלחמה במדבר המערבי, יוון, צרפת, איטליה. על כל אלה – לא מלה אחת. כנגד זה מצאתי שם מאמר מפורט על ועידה ערבית בקהיר בספטמבר 1944, שקיבלה החלטה התומכת בספר הלבן – הגבלת העלייה ואיסור על מכירת קרקעות ליהודים – רואה בה “התחלה לפיתרון קונסטרוקטיבי של שאלת פלשתין”.

זהו כרך מעצם ימי־השואה, מהשנים שסאדאת ישב בהן בכלא כסוכן נאצי, הרבה לפני כל העוולות הישראליות הנוראות, שלתיקונן מנהל ערפאת את המערכה הפלשתינאית.

נדבר אם כן על עצמנו. לא רק בהתבוננות לאחור קשה להשיג מה קרה, גם בצפייה לפנים קשה לתפוש מה יקרה.

*

שמורים אצלי קטעי־דברים, שאגב חיטוט בעיתונים ישנים לצורך עבודה מסוימת, העתקתי לי לפני שנים. קטע אחד ראוי לצטט כשמדברים על אותו נער יהודי, שהגרמנים דנו לשמונים מלקות. בבואו לארץ לא האמינו לו, ש“כל זה קרה”. אז קיבל את “המכה ה־81”.

ב“הארץ” מיום ג' באלול תרצ"ט, 18.8.1939, התפרסם פיליטון, “בין היום למחר”, ששלח מוורשה העיתונאי א.ס. ליריק. הוא מספר איך השפיעה סכנת המלחמה לטובה על היחסים בין היהודים לפולנים, ולאחר שהוא מזהיר מהאשליה שבזה נפתרת שאלת יהודי פולין, הוא ממהר להוסיף:

ובכן, השמדה גופנית לא ישמידו את היהודים, פרעות לא יערכו בהם ואת האנטישמיות הברוטאלית, שאין לה שורשים עמוקים בעם, לא יוסיפו לטפח באופן מלאכותי…

אין לדבר על שקיעה: אין שקיעה לשלושה וחצי מיליון בני־אדם. אך השאלה היא מה מחיר ישלמו היהודים בעד הזכות “לחיות”, “לחיות” במשמעו הפשוט, האלמנטארי, של המושג הזה!..

ואלה דברים שנכתבו בוורשה ונדפסו בשנה השביעית לשלטונו של היטלר, תשעה חודשים אחרי “ליל הבדולח”, שנים־עשר יום לפני פרוץ המלחמה. איזה עיוורון מחריד.

*

כלומר, האם ניתן ללמוד משהו מראייה זו לאחור? האם קטע זה הוא עדות לסתם עיוורון של אחד? האם זו אשמת “מנהיגות” שהוכתה בסנוורים, כפי שבאים עכשיו להוכיח לאחור? האם מדגים הטיעון, ש“אין שקיעה לשלושה וחצי מיליון בני־אדם”, טיעון רציונאלי שיסודו בהנחה שהשמדת־עם היא מחוץ לאפשרות האנושית בזמננו הנאור, אחת היא מה כותבים ואומרים הנאצים במפורש – את היאחזותנו העיקשת בתקווה?

יצא עכשיו ספר, במעגל הסתום, מאת עובדיה מרגלית, כולו במסורת החרדה לחיים “על קוו הקץ”, שסופרים רבים – מברנר ועד אלתרמן – נתנו לה ביטוי. הספר מלא מובאות מדברים, שנכתבו ונאמרו בארץ על השואה הצפויה כמעט מיום פרוץ המלחמה. בפברואר 1940 כתב אנשל רייס:

מעשי הזוועה הנעשים עכשיו ביהדות פולין אינם מעשים בודדים אלא פעולות מקיפות ובלתי־פוסקות להגשמת תוכנית אכזרית להשמדת קיבוץ שלם, ולנוכח השואה הזאת אשר באה עלינו השתרר בקירבנו שקט בלתי־מובן כלל וכלל.

בספר מובאים דברים מפורשים שנשמעו שוב ושוב בפומבי בגרמניה על ההשמדה. גבלס אמר ברייכסטאג:

כל מקום שנמצא את היהודים נחסלם, שלא יוסיפו להזיק… לא תועיל ליהודים התחינה לעזרת הפרלמנטים, התחלנו להשמיד וגם נגמור, ואיש לא יעזור להם! תוכניתנו קבועה ועומדת: חיסולם והשמדתם של כל היהודים בכל אירופה כולה.

האם הבינונו אז באמת מה קורה? גם כאשר אנו מונים את מה שלכאורה עשה אז היישוב, ולא קשה להוכיח כמה מוגבלת היתה יכולתנו, נותרת שאלה מרכזית: ההיו אפילו ראשי הציבור מסוגלים להבין מה באמת מתרחש ולפעול כדרך שפועלים כשעם שלם מובל להשמדה? המחבר מצטט דברים ראויים לאיזכור שאמר בימים ההם פרופסור שניאורסון:

מחמת הטמטום הזה שבייאוש, אין אנו מסוגלים לראות ולא להראות בעליל את המציאות הנוראה שלנו, את טרבלינקה! אנו צריכים לפנות במאניפסט לכל עמי התרבות ולהעמידם על האסון העולמי של טרבלינקה. מחוייבים אנו לחשוף את הנגע של הדור, את הפצע הממאיר, לכלות את עוון הדור וטומאתו.

קשה להשיב לאחור, גם אחרי כל מה שקראת ושמעת בינתיים על מעשים שכן נעשו. הרי היו פעולות שונות, היו הצנחנים, וגם ההתנדבות הגדולה לצבא הבריטי ינקה מן התחושה הזאת. להבין, בכל זאת, לא הבינונו. נפשית, היינו סגורים בתוך עצמנו.

אני למד מעצמי. אף־על־פי שהלכתי ל“רג’ימנט הפלשתינאי” ועמו לבריגדה, לא היה לי מושג אמיתי על המתרחש. רק ביוני 1945, לאמיתו של דבר, כשהגענו לגבול איטליה־אוסטריה, נפגשנו פנים־אל־פנים עם אנשים שיצאו ממחנות ההשמדה ופעם ראשונה ראינו את הפיג’מות, המספרים המקועקעים, העיניים המבוהלות, הנפשות החולות, הילדים שגדלו פרא, את הברק הנורא של הפלנטה האחרת – קרה משהו גם לנו. לצברים הצעירים, בני דורי, היה זה נסיונם היהודי הראשון.

זה הלך וקרה יותר ויותר לחיים גורי, הארצישראלי עד מח־עצמותיו. זה קרה לו אולי בראשונה כשיצא בשליחות ההגנה לאירופה. זה קרה לו, לרבים מאתנו, במשפט אייכמן. סרט זה, שהוא ודוד ברגמן החלו לעסוק בו לפני יום הכיפורים והשלימוהו אחריו – הוא תוצאה בלתי־נמנעת של התנסות יהודית כזאת, של ראייה בוגרת ומיוסרת יותר של המהות הארצישראלית.

לא מדברים על מסמך היסטורי. לא מדברים על אמנות. מדברים עלינו. אנחנו צופים בתמונות מהפלאנטה האחרת ושואלים: איך עלינו לחיות? מה עלינו לעשות?

6.9.1974