בכלל, מזמן עלייתי לארץ־ישראל, בשנת 1930, נתרחקתי לגמרי מארכיוני ספרד ומספריותיה ומאוצרות הספרים שבאירופה, ותפקידי ההוראה באוניברסיטה העברית וכמה בעיות המעיקות על איש יהודי בזמננו זה, מנעו ממני לגמור את מלאכתי בזמן המקווה תחילה. בשנת 1938 היה מוכן בידי נוסח גרמני של ספרי, וכבר חשבתי שהגיעה השעה להדפיסו. – – בגורלי נפל לנסח את הספר בעברית ולהחזירו ללשונה המקורית של חכמת ישראל. –

כבר בהיותי בחוץ־לארץ התחלתי לכתוב פרקים אחדים של ספרי. לא יכולתי לגמור את המלאכה אלא בזכות ישיבתי בארץ־ישראל, מתוך מגע חי עם מרכז החיים של תולדות ישראל ובדיבוק חברים טובים שנתקרבו למקורות חיינו יותר ממני. – – עסקתי בפרשה הנדונה, אחת הפרשיות של תולדות ישראל, ברצותי לבאר לעצמי בעיות יסודיות אחדות של קורות עמנו ועתידו הרוחני והחומרי, ומי יתן וספר זה יעזור גם לאחרים שנפשם חפצה בדרך כזאת.¹

לא לי להעריך את מפעלו המונומנטלי של יצחק בער, אם ביצירתו הכבירה תולדות היהודים בספרד הנוצרית ובמחקרים מקיפים אחרים על יהדות ספרד, אם במאמרו הקלאסי “המגמה הדתית־חברתית של ספר חסידים”, או בהשקפה ההיסטוריוסופית המוצעת בספרו ישראל בעמים. זאת יוכלו לקבל על עצמם רק מלומדים – רובם תלמידיו המובהקים – שנתברכו במקצת מאותו היקף מדהים של בקיאות בהיסטוריה העברית והכללית, מראשית ההלניזם ועד מוצאי ימי־הביניים, מימי הבית השני ועד גירוש ספרד; בכל מה שיש בו לזרוע אור על חיי הקהילות, כוחות חברתיים שעלו ושקעו בהן וזרמים רוחניים שפרצו והבקיעו מתוכן, על מה שנתהווה מבפנים ועל מה שהושפע מהחוץ.

כאן מבקש אני רק להשתאות על תופעה רוחנית ואנושית יחידית זו, איש יהודי שנולד בגרמניה, השתקע בירושלים לפני קרוב לחמישים שנה ולמיטב ידיעתי לא זז מתוכה כל השנים, עד עצם היום הזה, במלאות לו תשעים.

*

לפני יותר משלושים שנה נקלע בן־מושבה לשנים קצרות מדי לאולמות האוניברסיטה העברית על הר הצופים. הכל היה אז מצומצם מאוד, יודעים אנו היום, לא כך חשנו בפרק־הזמן ההוא, בין סוף מלחמת העולם לבין מלחמת תש"ח.

מי שהתקבל כ“תלמיד מן המניין”, עלה לקומץ הבניינים החשופים שעל ההר המבודד כאל פיסגה. כל “מדעי הרוח” ו“מדעי היהדות” התמקמו בבניין אחד – בית רוזנבלום. ובכל־זאת, מה שונה נראתה האבן הירושלמית הצהובה־אדמדמה, קימורים מחוספסים בפטיש ואיזמל, של בית וולפסון, מבצר הספרים הלאומי, והאבן הבוהקת והחלקה של “הדסה” ובית־הספר לאחיות בית רוזנבלום, לעומת צריפי העץ ובתי־הבלוקים־והטיח בחולות השפלה.

במזרח נגעה האוניברסיטה במדבר יהודה, ובמערב ובדרום – שכונות־על־שכונות, כיפות מסגדים וצריחי כנסיות בתוך החומה ומחוצה לה. וצליפת הרוחות בריקנות הסלעית שבין ההר לעיר. כבר אז היתה ירושלים שסועה לאזורים מוקפי־תיל, אך עדיין הדיפה ניחוח רב־לאומי, ומשפלת־החוף היו מגיעים למרומיה ספק כעולים לירושלים־של־מעלה ספק כיורדים לחוץ־לארץ. כך גם הפקידים המכובדים של המזכירות האקדמית והכספית, הספרנים ובעיקר מעט הפרופסורים, כולם אנשי־שם, כולם בחליפות כהות, מעונבים, מכופתרים, נוקטים לשון “הוא” בפנותם אל היחפנים הצעירים שעלו מהחולות, מהזיפזיף, מהפרדסים, מהכורכר, מההוויה המחוספסת, החצופה, הלא־מרובדת והקרתנית של תל־אביב וחיפה, המושבות הקטנות, ההתיישבות העובדת. והכל יחד – כמה מאות תלמידים, כמה עשרות מרצים.

כלומר, את המפגש שלנו עם השיעורים, בהם המכינה ברומית לתלמיד ההיסטוריה הכללית ומכינה בתלמוד לתלמיד ההיסטוריה של עם ישראל, התרגיל, הסמינר – אין להבין אלא ברקע הבדלים קיצוניים אלה שבין הוויית ה“הר” להוויית ה“שפלה”.

אלא שעד מהרה נהפך הלימוד לעיקר. לימוד, כיצד? איני זוכר, שהיה איזשהו ייעוץ. איני זוכר, שהיתה הדרכה אישית בהרכבת תוכנית־הלימודים. כנגד זה זוכר אני היטב איך החלה אכזבה מפזרת את אדי־השיכרון. הן להר הצופים עלינו לא בחיפוש אחר מקצוע, או קאריירה, כי אם בציפייה מתוחה להתגלות האמיתות הגדולות. בזה אחר זה נגוזו חלומות, והעיקרי, בכל הנוגע אלי – הכוונה ללימוד ספרות עברית (מה שקורין החוג לספרות כללית לא היה אז בגדר הנמצא). אחרי כמה טעימות קלות – עברית חדשה אצל פרופסור יוסף קלויזנר, רבנית אצל הרב שמחה אסף וימי־הביניים אצל פרופסור חיים שירמן, שלושתם מלומדים גדולים – ברור היה לי, שלנפשי לא תצמח מכל אלה ישועה.

וכנגד האכזבה – הפתעות בלתי־צפויות, משמחות שבעתיים. עולמות קסומים נפתחו בהצצה ראשונה לשעורי ההיסטוריה הכללית (חדשה, אצל פרופסור קבנר; עתיקה, אצל פרופסור צ’ריקובר) ויותר מכך בהיסטוריה של עם ישראל (בנציון דינור, יצחק בער ומכינה כישופית בתלמוד עם גדליהו אלון). אחרי שיעור אחד, דבקתי ביצחק בער, אם כי בכל הנוגע ללמדנות נשארתי אחרון תלמידיו המעטים, שכמה מהם היו מאז לחוקרים ומורים בעלי שם, את נפשי שלי העשירה מאוד פגישתי זו, מרחוק, תמיד מרחוק, עם יצירתו של בער – וכתיבתו כהיסטוריון היתה בפירוש מעשה־יצירה – ועם אישיותו.

*

המרחק היה עצם־מהותו. לשיעורו באולם ו' (ואולי א') נכנס אדם, שנראה גבוה מכפי שהיה באמת, אולי מפני שהיה רזה, תמיד בחליפה אפורה־שחורה, אולי אותה חליפה, תמיד חזיית ארג אפור־שחור מכופתרת על רזונו, צווארון חולצתו הלבנה נוקשה. בשל אלה ובשל שערו הגזוז קצר ותווי־פניו המזוותים, נראה כקצין פרוסי בדימוס. רק שלאולם נכנס ובידו האחת ילקוטו המהוה ובאחרת כוס מים. היה מציב את הכוס על הקתדרה, מוציא את ניירותיו, מחליף את משקפי־ההליכה במשקפי־הקריאה, לוגם מהכוס ובלי כל הקדמה פותח בהרצאה.

את הרצאתו קרא פרופסור בער בהיגוי “ייקי” מובהק, בנעימה חדגונית, בלי הרמות והשפלות, ומחמת קשיי־נשימה – בקול חנוק. לתלמיד החדש, והבור הגמור, קשה היה – כמעט בלתי־אפשרי – לעקוב אחר מהלכה, ורק בדרך אחת יכול היה לנצח את אוזניו הערלות, לא להגביה עיניו מהמחברת, לרשום הכל, בלי להחסיר מילה ובלי להבין מילה, וכך עד תום השעור, שהיה מסתיים כפי שנפתח, בגופי הדברים. פרופסור בער היה מחזיר את ניירותיו לילקוטו המהוה, נוטל את הכוס הריקה ויוצא בלי שהמרחק בינו לבין תלמידיו הצטמצם כהוא זה.

היכן, אם כן, היה הקסם? בשבת התלמיד בחדרו על הרשימות ששירבט בבהילות כזאת, שלא להחסיר מלה, התרחש הפלא. מלים הצטרפו למשפטים עבריים קפדניים ומוצקים, מסופגים בניחוחו הסגנוני הייחודי של תלמיד־חכם שכל המפתחות לאוצרות ההיסטוריה והלשון בידיו, אבל אינו נוטל אלא אותו מטבע מסוים ההולם את עניינו.

אם בלב כל אחד מבני־הארץ שמורה היתה מבית־הספר איזו דחייה, כמעט סלידה מגורל אבות־אבותינו ב“ימי הביניים”, ממגילות הגזירות והרדיפות ומכל חשכת־חייהם, החלו פתאום המלים, המשפטים והפסקות בהרצאותיו של בער לרחוש חיים. מכוחם נראתה כמעט בעין תנועה לא־נפסקת של יחידים, שכבות חברתיות, רעיונות וחלומות כמוסים, וכמו מאליהם החלו נפרשים קשרי־קשרים בין זמן לזמן, בין מקום למקום, בין קהילות־היהודים לסביבתם. עד מהרה נפתחה דרכו של התלמיד החדש גם אל מאמריו הנפלאים של בער – “המצב הפוליטי של יהודי ספרד בדורו של ר' יהודה הלוי”, “טדרוס בן יהודה הלוי וזמנו”, “הרקע החברתי של הרעיה מהימנא” ועוד ועוד.

איני יודע כמה בשל הייתי אז, וכמה בשלתי מאז לקליטה שלמה של דבריו. אבל אני יודע, שחשתי עצמי נישא על כנפיהם למסעות מרתקים מאין כמותם במחוזות הרוח.

*

המובאה בראש הרשימה היא מתוך דברי י. בער בחתימת המהדורה הראשונה של “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”. נפתח בהם צוהר לפנימיות ההיסטוריון הדגול, למניע המרכזי לפעילותו המחקרית – ואף לסגנונו. הספר “נחתם בימי אבל אמי שנפטרה בירושלים תוב”ב ביום י“ד שבט תש”ה," כלומר בראשית 1945. הם עומדים בתוקפם גם כעבור שלושים וארבע שנים. מכאן מרמז בער על ניתוק רב־שנים מן הארכיונים וממרכזי המדע של אירופה, ומכאן מעיד על עצמו, ש“לא יכולתי לגמור את המלאכה אלא בזכות ישיבתי בארץ־ישראל, מתוך מגע חי עם מרכז החיים של תולדות ישראל.”

בחמישים שנותיו בירושלים בנה בניין היסטורי, שספק אם רבים מהסמוכים על אוצרות הספרים של אירופה ואמריקה בנו. כך בער וכך עמיתו וחברו גרשם שלום. כך עוד רבים מחכמי ירושלים בדור הזה, שבכל הנוגע לחכמת ישראל אין להם מתחרים רבים בבבל החדשה.

לא כך מתאר בער עצמו את עבודתו. סגנונו הוא סגנון ההמעטה. על עבודתו הכבידו, בין השאר, “כמה בעיות המעיקות על איש יהודי בזמננו זה,” וכוונתו לשואת אירופה שבאותה עת כבר נתגלו תוצאותיה ההיסטוריות האיומות. מפעל חייו אינו אלא עיסוק ב“אחת הפרשיות בתולדות ישראל”. בירושלים זכה ל“דיבוק חברים טובים שנתקרבו למקורות חיינו יותר ממני”. הכל באותה חומרה כלפי עצמו. ובכל־זאת מצביע הוא על המניע, הרצון “לבאר לעצמי בעיות יסודיות אחדות של קורות עמנו ועתידו הרוחני והחומרי”. המטה אוזן, ישמע אותה “סערת־רוח כבושה, הנובעת מהזדהותו הפנימית של אישיותו עם האידיאלים נוטי־הקו בתולדות־עמו”, כפי שכתב עליו ב. צ. דינור, ש“על־פי יוזמתו” הציע לו ברל כצנלסון לפרסם את הספר ב“עם עובד”.

ואכן, ככל שמוסיפים ומעיינים ביצירתו (והוא מאותם חוקרים מקוריים, שיסוד היצירה שזור בכל עבודתם המדעית), כן נתפשים לסערת־רוחו הכבושה ונדבקים בה. שנים רבות עברו מאז ואני רחקתי מעולם זה, שהבניין ההיסטוריוגרפי המפואר שהקים יצחק בער ניצב במרכזו, אך מדי פעם עודני חש במשב הרוח שהפיח בהיסטוריה² הרחוקה. מכל הרגעים הרבים השבים עכשיו לזכרוני, אזכיר שניים. האחד:

סמוך לאחר פתיחת שנת הלימודים תש“ח, החלו מאורעות המלחמה בירושלים. עד מהרה שובשו הלימודים על הר הצופים עד שנפסקו כליל. בראשית החורף התארגנו באורח זמני שיעורים וסמינרים בעיר עצמה. הסמינר של פרופסור בער היה נפגש באחת הכיתות של גימנסיה “רחביה”. היה בא כל מי שטרם גויס, או מי שניתנה לו חופשה קצרה. פרופסור בער התעקש לקיים את המסגרת הלימודית, ואפילו לפני תלמיד אחד או שניים. נושא הסמינר היה נטוע במאות רחוקות, כמו בלי כל שייכות למאורעות המסוערים של תש”ח ולמתרחש מעבר לחלון בעיר הנצורה, אבל במהלכו נתן ביטוי לרעיון שפיתח מאוחר יותר בספרו “ישראל בעמים”.

אף־על־פי שהרבה לעסוק במחקר השוואתי הן בכל הנוגע לדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית בגולה והן בכל הנוגע להשפעת הסביבה הנוצרית על התפתחות רעיונות רוחניים־דתיים בהגות היהודית בימי הביניים, הנה לפי שיטתו ב“ישראל בעמים”, היו יסודות הקהילה בגולה מעוגנים בארץ־ישראל של ימי הבית השני, כלומר – הקהילה היא יצירה מקורית, ולא יציר הגולה, חיקוי לאירגון העירוני הכללי. היתה עוצמה רוחנית רבה במתח שבין המתרחש בירושלים ובסביבותיה לבין ה“סמינר”, שבין “פעולה” ל“פעולה”, לשעה קצרה, השתתפת בו, נקלע לעינה של “סערת־הרוח הכבושה” בנפש המלומד הכחוש שבראש השולחן, קולו חדגוני ומשתנק, עיניו במשקפיים עבי־העדשה אינן משות מן הטכסטים שלפניו, מחזק בהרצאתו את החיבור בין זמנים ומקומות רחוקים לאותה שעה רותחת בעיר שותתת הדם.

ורגע שני, בארץ רחוקה:

ב“תולדות היהודים בספרד הנוצרית” מעמיק בער בניתוח המבנה הפנימי של הקהילות, מעמדן החברתי והחומרי של השכבות השונות והקשר בינו לבין קירבתן לזרמים רעיוניים מנוגדים ביהדות. הוא מתאר בהרחבה איך הביאו הרדיפות הגדולות של שנת 1391 (גזירות קנ"א) למשבר רוחני עמוק ולהמרה המונית ביהדות ספרד, שהם־הם – מאה שנים קודם לגירוש – ראשית קיצה. אך גם משבר קיומי זה לא פתאום התרחש, מראה בער, אלא היה שיאו של תהליך ממושך, חיצוני ופנימי כאחד. בהרחבה הוא עוקב אחר גורמי המשבר ונושאיו, משחזר בין השאר את דמות הרופא היהודי אבנר מבורגוס, מגדולי הצוררים שיצאו מקרב יהדות ספרד. כך כותב בער על האיש, שעשרים וחמש שנים “נפתל עם נפשו” עד שהשתמד בשנת 1321 והיה לאלפונסו מוַאליַאדוליד:

אין לך מומר יהודי בימי־הביניים, שקווי דמותו המרובים והמעניינים הם נהירים וגלויים כל־כך לעינינו כשל אבנר מבורגוס. והוא הוא שיצר את האידיאולוגיה של השמד, שעתידה היתה להחריב את ישראל, כשני דורות אחר מותו. על כן עלינו לדון בפרוטרוט על אישיותו. אכן, תפיסת־עולמו הדתית ידועה לנו בעיקר רק מתורתו שהורה לאחר התנצרותו. סיבות המרתו כבר נידונו בזמנו הוא בפנים שונות. – – צרות עמו והנבואות המשיחיות שנתבדו או שפורשו שלא כהלכה, הן שערערו את יסודות אמונתו בתורת־אבותיו, ורק לאחר גמר היאבקותו הפנימית המכרעת חיפש בספרות העברית ביסוס עיוני להרהורי לבו. – – וכן מבוססים באמת פרקים מרכזיים במשנתו על תורות המקובלים שקדמו לו. בקיאות רבה הוא מראה בספרי הפילוסופיה היהודית והערבית. הוא קרא ספרי תיאולוגיה נוצרית – בפירוש הוא מזכיר רק את אבגוסטינוס – וקיבל את שיטת הלימוד הכריסטולוגי של דברי חז“ל מ”פגיון האמונה" של ריימונדוס מארטיני והשתמש, בחכמה ובזהירות ובכוח־דמיון רב, במדרשיו המזוייפים של הדומיניקאני המפורסם. (עמ^' 193).

הניתוח המזהיר של איש מורכב ובקיא זה, אישיותו ומעשיו – פרשה אחת מני רבות בספר – שבה את ליבי ואת דמיוני כדי כך, שהציתה בי תשוקה לראות את ספרד שמלפני שבע מאות ושש מאות שנה, לגעת כביכול בהוויה יהודית רחוקה זו, שבקצה האחר דמויות עטויות־מסתורין כמשה די ליאון, בעל ה“זוהר”. איך נכנסים לספרד הממשית ולא עוברים על החרם הכפול, זה שהטיל עליה עם־ישראל עם גירוש 1492 וזה שקרבנותיו של פראנקו הטילו על כל אדם בעל לב בעולמנו?

באביב 1967, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, גבר עלי יצרי. שימשתי אז כנספח לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. במקום “מישלן” לקחנו את “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”, נכנסנו למכוניתנו ודרך צרפת ירדנו לספרד, נסוע וחפש בהררי קאסטיליה מה אומר יצחק בער על כל עיר ועיר, על רישעי הימים הרחוקים ההם ועל גיבוריהם, ולא היה קמיע חי וקרוב יותר ללבנו מיצירת־מופת זו, שהגנה עלינו מעונשו של החרם הכפול.

עכשיו, כשזכה יצחק בער לחוג בירושלים את יום הולדתו התשעים וזכינו אנחנו לחיות בתקופה אחת עם איש יחודי זה, צריכים גם אנחנו להשתאות יחד אתו על סוד ההיסטוריה היהודית. ואין טוב מלחתום בהבאת פסוקי־הסיום של ספרו הגדול, פסוקים הנכונים היום לא פחות מבימים שנכתבו, ימי השואה:

פשוטי־העם נשארו נאמנים לתורתם ולעמם. “שומר פתאים ה'!” ונתקיימה בהם הנבואה הישנה שנתחדשה לגבי יהודי ספרד בפי מקובל בן המאה הי"ג: והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. גורל העתיד נמסר בידי המעטים והאמיצים, שכוחם אתם לוותר על עולם ומלואו, כדי להתמסר לבניינו הפנימי של עמם. בפרשת ספרד חזר ונשנה, בעצם, מה שקרה – על בימה היסטורית רחבה מזו – בשתי פרשיות אחרות של תולדות ישראל: בתקופת ההיאבקות הארוכה עם הכוחות המאוחדים של יוון־רומי והנצרות הקדומה, ובתקופה האחרונה בתולדותינו, שנפתחה בהזמנה להתבוללות בין עמי אירופה ומסתיימת ונמשכת במה שעבר ועובר עלינו בדורנו זה. מדעת ושלא מדעת נענים ונאבקים הדורות השונים, בלבוש שונה של דעות מתחלפות, על סיומו של אותו הערך העצמי, שאין למצות את עומקו במסגרת של זמן ומקום מסוימים, והוא סוד מסודות ההוויה ההיסטורית.³

12/1/1979