אתה יושב באולם קולנוע בתל־אביב. האורות כבים. המסך הלבן מקבל פתאום חיים. לנגד עיניך נשקפים פני בני־אדם מסוימים מאוד: ילדים בבית־הספר; בעלי־מלאכה; סוחרים ורוכלים ברחוב השוק; אנשים המכירים בערך עצמם, בבגדי חג וצילינדרים, בדרכם לבית־הכנסת; נשים זקנות; נערה יפה היודעת שהיא יפה; אדם הנושא אשה נכה ברציף תחנת־רכבת עד לפתח הקרון, בהמון בני־אדם היוצאים לדרך, במיטב בגדיהם, עם מזוודות וצרורות, בין אנשי ס"ס ופועלי רכבת וכלבי משטרה.

אנשים.

אנשים מסודרים בשורות, פונים ימינה או שמאלה עם מקלו של איש־המדים העושה את ה“סלקציה”. אנשים המנגנים ואלסים בפתח הקרמטוריום. אנשים ונשים – אתה רואה אותם, אחד אחד, אשה, ילד, זקן, פנים כמו אלה שבאלבום משפחתנו, התמונות הדהויות ששרדו מכל אלה שהיו פעם סבי וסבתי וכל אחיהם ואחיותיהם של אבי ושל אמי וכל בניהם ובנותיהם – הולכים, פושטים את בגדיהם, הולכים, עירומים, המומים, אל בור פעור.

ומישהו צילם כל הזמן.

לעולם לא נוכל להבין את אלה שצילמו ושימרו את פניו היהודיות היפות של האיש, שזקנו נתלש והולך. לעולם לא נבין את אלה שצילמו את הדבר, שגם בשעה שאתה צופה בו מוסיף להיראות כמשהו שלא ייתכן שקרה באמת.

אבל אתה רואה אדם מסוים וחד־פעמי. ועוד אחד. ועוד עשרה. ועוד אלף. אנשים חיים שהיו לעשן שהתאבך יומם ולילה, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, במשרפות. אנשים חיים, מחייכים, מתרוצצים, עמלים, עושים תיאטרון, מתהדרים בלבושם, מתפללים, נאחזים בזיק־החיים האחרון – נמצאים אתנו כאן, לנגד עינינו, שלושים שנה, שלושים ואחת, שתיים, שלוש, אחרי שהיו לעשן.

היו אנשים כאלה. היה עם שלם. מהפלנטה האחרת חוזרות אלינו תמונות המשפחה.

*

את “המכה ה־81” החלו חיים גורי ודוד ברגמן להפיק יחד עם אנשי בית לוחמי הגיטאות לפני כשנתיים. ודאי לא העלו בדעתם, שאת מלאכתם הארוכה והמכאיבה ישלימו לא רק ליום השנה השלושים וחמש לפרוץ מלחמת העולם, כי אם בשנה הזאת, אחרי יום הכיפורים שעבר.

ודאי: לעולם לא יוכל איש מאתנו, וחוששני שגם לא אלה שהתנסו באלף מיני הרדיפות ושרדו – “להבין את השואה”. אנחנו יודעים על אנשים, ששנים אחרי תום המלחמה העירו אותם משנתם הסיוטים לילה לילה. אנחנו יודעים על אנשים חזקים, שרק כעבור שנים החלו מגלים תגובות מושהות, מודחקות, על אותם הנסיונות “שאין להבינם”.

צודקים כנראה גם הטוענים, שאת ניסיון השואה אי־אפשר “לעצב עיצוב אמנותי”. אולי גם הטוענים את ההיפך, שעל השואה אין שום אפשרות לחבר “תעודה” וכי רק בדרך ההשראה האמנותית, ובעקיפי־עקיפין, ניתן לתת לה ביטוי. עם כל עמקותן המדומה של אמות־מידה מחמירות אלה, חשובות בעיני גם זו וגם זו פחות מקליפת־השום.

את הסרט “המכה ה־81” הפיקו אנשים, שהתייחסו בצניעות גדולה אל עצמם ובכבוד אמיתי אל היהודים החיים, ואשר על מה שעולל להם העולם באו לספר. כבר אמרו, שאת המספר הזה – ששת המיליונים – אין אנחנו מסוגלים להשיג. אבל מה שקרה לנו בשואה גם אינו “דם ילד קטן” של ביאליק או אותה צעקה דוסטוייבסקאית על חיי ילד קטן, שעל־פיהם נמדד העולם כולו. הפנים הממלאות את המסך, עוד ועוד ועוד, אינם מיספרים. אתה חש, כי אילו היה הדבר אפשרי, היו עושי הסרט משתהים על כל ילד, על כל אשה צעירה, כל גבר וכל זקן, על כל אחד מהעולמות השרופים האלה.

לא יותר מזה. לא דוקומנטציה של השואה, ולא איזה שגב אמנותי, שאחרי מה שקרה מי יאמר לנו מה הוא. אבל גם לא פחות מזה. אנשים. חיים.

*

אילו היה הדבר בידינו, צריכים היינו לשוב ולהזכיר לעצמנו מה אנחנו רואים, אבל יותר מכך – לחייב את הגרמנים ואת כל שותפיהם הפעילים והסבילים לצפות בסרט הזה שוב ושוב. במקום המיסה של חג המולד. במקום סיפור הצליבה. במקום השילומים. במקום הנפט, שחסרונו מעביר צינה בבשרם. למראה הסרט יהיה להם גם קר גם חם.

אבל זה לא יקרה. לא רוצים לזכור. מי מרגיש עצמו עדיין אחראי למה שקרה בימי חיינו אנו, אף על פי שאת ישו הנוצרי מלך היהודים מוסיפים לבַכות, את “הפרושים” מלפני אלפיים שנה מוסיפים לא לשכוח.

לכן נדבר לא עליהם. נדבר על עצמנו. גם לא על העבר. נדבר על ההווה. האם זה אפשרי?

על מה שזוכרים האחרים אביא רק דוגמא אחת. בימים אלה נפל לידי כרך של War Illustrated (המלחמה באיורים), דו־שבועון מצוין, שראה אור בבריטניה בשנות המלחמה, ובו גם תצלומים מצויינים גם תיאורים קצרים של מאורעות שוטפים. הכרך שעלעלתי בו היה של גליונות 1945־1944, ומצאתי בו תיאור שיחרורה של ורשה, הריסותיה, פרשת המרד של אנשי בור־קומארובסקי. לא מלה אחת על כך, שבפולין היו אי־פעם יהודים, שהיה מרד בגטו ורשה, שהיתה השמדה. באותה שנה, בספטמבר 1944, הוקמה “הבריגדה”, החטיבה היהודית הלוחמת, ששירתו בה אלפי חיילים, הם ועוד אלפי מתנדבים נוספים מארץ־ישראל, שבמסגרות הצבא הבריטי השתתפו במלחמה במדבר המערבי, יוון, צרפת, איטליה. על כל אלה – לא מלה אחת. כנגד זה מצאתי שם מאמר מפורט על ועידה ערבית בקהיר בספטמבר 1944, שקיבלה החלטה התומכת בספר הלבן – הגבלת העלייה ואיסור על מכירת קרקעות ליהודים – רואה בה “התחלה לפיתרון קונסטרוקטיבי של שאלת פלשתין”.

זהו כרך מעצם ימי־השואה, מהשנים שסאדאת ישב בהן בכלא כסוכן נאצי, הרבה לפני כל העוולות הישראליות הנוראות, שלתיקונן מנהל ערפאת את המערכה הפלשתינאית.

נדבר אם כן על עצמנו. לא רק בהתבוננות לאחור קשה להשיג מה קרה, גם בצפייה לפנים קשה לתפוש מה יקרה.

*

שמורים אצלי קטעי־דברים, שאגב חיטוט בעיתונים ישנים לצורך עבודה מסוימת, העתקתי לי לפני שנים. קטע אחד ראוי לצטט כשמדברים על אותו נער יהודי, שהגרמנים דנו לשמונים מלקות. בבואו לארץ לא האמינו לו, ש“כל זה קרה”. אז קיבל את “המכה ה־81”.

ב“הארץ” מיום ג' באלול תרצ"ט, 18.8.1939, התפרסם פיליטון, “בין היום למחר”, ששלח מוורשה העיתונאי א.ס. ליריק. הוא מספר איך השפיעה סכנת המלחמה לטובה על היחסים בין היהודים לפולנים, ולאחר שהוא מזהיר מהאשליה שבזה נפתרת שאלת יהודי פולין, הוא ממהר להוסיף:

ובכן, השמדה גופנית לא ישמידו את היהודים, פרעות לא יערכו בהם ואת האנטישמיות הברוטאלית, שאין לה שורשים עמוקים בעם, לא יוסיפו לטפח באופן מלאכותי…

אין לדבר על שקיעה: אין שקיעה לשלושה וחצי מיליון בני־אדם. אך השאלה היא מה מחיר ישלמו היהודים בעד הזכות “לחיות”, “לחיות” במשמעו הפשוט, האלמנטארי, של המושג הזה!..

ואלה דברים שנכתבו בוורשה ונדפסו בשנה השביעית לשלטונו של היטלר, תשעה חודשים אחרי “ליל הבדולח”, שנים־עשר יום לפני פרוץ המלחמה. איזה עיוורון מחריד.

*

כלומר, האם ניתן ללמוד משהו מראייה זו לאחור? האם קטע זה הוא עדות לסתם עיוורון של אחד? האם זו אשמת “מנהיגות” שהוכתה בסנוורים, כפי שבאים עכשיו להוכיח לאחור? האם מדגים הטיעון, ש“אין שקיעה לשלושה וחצי מיליון בני־אדם”, טיעון רציונאלי שיסודו בהנחה שהשמדת־עם היא מחוץ לאפשרות האנושית בזמננו הנאור, אחת היא מה כותבים ואומרים הנאצים במפורש – את היאחזותנו העיקשת בתקווה?

יצא עכשיו ספר, במעגל הסתום, מאת עובדיה מרגלית, כולו במסורת החרדה לחיים “על קוו הקץ”, שסופרים רבים – מברנר ועד אלתרמן – נתנו לה ביטוי. הספר מלא מובאות מדברים, שנכתבו ונאמרו בארץ על השואה הצפויה כמעט מיום פרוץ המלחמה. בפברואר 1940 כתב אנשל רייס:

מעשי הזוועה הנעשים עכשיו ביהדות פולין אינם מעשים בודדים אלא פעולות מקיפות ובלתי־פוסקות להגשמת תוכנית אכזרית להשמדת קיבוץ שלם, ולנוכח השואה הזאת אשר באה עלינו השתרר בקירבנו שקט בלתי־מובן כלל וכלל.

בספר מובאים דברים מפורשים שנשמעו שוב ושוב בפומבי בגרמניה על ההשמדה. גבלס אמר ברייכסטאג:

כל מקום שנמצא את היהודים נחסלם, שלא יוסיפו להזיק… לא תועיל ליהודים התחינה לעזרת הפרלמנטים, התחלנו להשמיד וגם נגמור, ואיש לא יעזור להם! תוכניתנו קבועה ועומדת: חיסולם והשמדתם של כל היהודים בכל אירופה כולה.

האם הבינונו אז באמת מה קורה? גם כאשר אנו מונים את מה שלכאורה עשה אז היישוב, ולא קשה להוכיח כמה מוגבלת היתה יכולתנו, נותרת שאלה מרכזית: ההיו אפילו ראשי הציבור מסוגלים להבין מה באמת מתרחש ולפעול כדרך שפועלים כשעם שלם מובל להשמדה? המחבר מצטט דברים ראויים לאיזכור שאמר בימים ההם פרופסור שניאורסון:

מחמת הטמטום הזה שבייאוש, אין אנו מסוגלים לראות ולא להראות בעליל את המציאות הנוראה שלנו, את טרבלינקה! אנו צריכים לפנות במאניפסט לכל עמי התרבות ולהעמידם על האסון העולמי של טרבלינקה. מחוייבים אנו לחשוף את הנגע של הדור, את הפצע הממאיר, לכלות את עוון הדור וטומאתו.

קשה להשיב לאחור, גם אחרי כל מה שקראת ושמעת בינתיים על מעשים שכן נעשו. הרי היו פעולות שונות, היו הצנחנים, וגם ההתנדבות הגדולה לצבא הבריטי ינקה מן התחושה הזאת. להבין, בכל זאת, לא הבינונו. נפשית, היינו סגורים בתוך עצמנו.

אני למד מעצמי. אף־על־פי שהלכתי ל“רג’ימנט הפלשתינאי” ועמו לבריגדה, לא היה לי מושג אמיתי על המתרחש. רק ביוני 1945, לאמיתו של דבר, כשהגענו לגבול איטליה־אוסטריה, נפגשנו פנים־אל־פנים עם אנשים שיצאו ממחנות ההשמדה ופעם ראשונה ראינו את הפיג’מות, המספרים המקועקעים, העיניים המבוהלות, הנפשות החולות, הילדים שגדלו פרא, את הברק הנורא של הפלנטה האחרת – קרה משהו גם לנו. לצברים הצעירים, בני דורי, היה זה נסיונם היהודי הראשון.

זה הלך וקרה יותר ויותר לחיים גורי, הארצישראלי עד מח־עצמותיו. זה קרה לו אולי בראשונה כשיצא בשליחות ההגנה לאירופה. זה קרה לו, לרבים מאתנו, במשפט אייכמן. סרט זה, שהוא ודוד ברגמן החלו לעסוק בו לפני יום הכיפורים והשלימוהו אחריו – הוא תוצאה בלתי־נמנעת של התנסות יהודית כזאת, של ראייה בוגרת ומיוסרת יותר של המהות הארצישראלית.

לא מדברים על מסמך היסטורי. לא מדברים על אמנות. מדברים עלינו. אנחנו צופים בתמונות מהפלאנטה האחרת ושואלים: איך עלינו לחיות? מה עלינו לעשות?

6.9.1974

בכלל, מזמן עלייתי לארץ־ישראל, בשנת 1930, נתרחקתי לגמרי מארכיוני ספרד ומספריותיה ומאוצרות הספרים שבאירופה, ותפקידי ההוראה באוניברסיטה העברית וכמה בעיות המעיקות על איש יהודי בזמננו זה, מנעו ממני לגמור את מלאכתי בזמן המקווה תחילה. בשנת 1938 היה מוכן בידי נוסח גרמני של ספרי, וכבר חשבתי שהגיעה השעה להדפיסו. – – בגורלי נפל לנסח את הספר בעברית ולהחזירו ללשונה המקורית של חכמת ישראל. –

---

כבר בהיותי בחוץ־לארץ התחלתי לכתוב פרקים אחדים של ספרי. לא יכולתי לגמור את המלאכה אלא בזכות ישיבתי בארץ־ישראל, מתוך מגע חי עם מרכז החיים של תולדות ישראל ובדיבוק חברים טובים שנתקרבו למקורות חיינו יותר ממני. – – עסקתי בפרשה הנדונה, אחת הפרשיות של תולדות ישראל, ברצותי לבאר לעצמי בעיות יסודיות אחדות של קורות עמנו ועתידו הרוחני והחומרי, ומי יתן וספר זה יעזור גם לאחרים שנפשם חפצה בדרך כזאת.¹

לא לי להעריך את מפעלו המונומנטלי של יצחק בער, אם ביצירתו הכבירה תולדות היהודים בספרד הנוצרית ובמחקרים מקיפים אחרים על יהדות ספרד, אם במאמרו הקלאסי “המגמה הדתית־חברתית של ספר חסידים”, או בהשקפה ההיסטוריוסופית המוצעת בספרו ישראל בעמים. זאת יוכלו לקבל על עצמם רק מלומדים – רובם תלמידיו המובהקים – שנתברכו במקצת מאותו היקף מדהים של בקיאות בהיסטוריה העברית והכללית, מראשית ההלניזם ועד מוצאי ימי־הביניים, מימי הבית השני ועד גירוש ספרד; בכל מה שיש בו לזרוע אור על חיי הקהילות, כוחות חברתיים שעלו ושקעו בהן וזרמים רוחניים שפרצו והבקיעו מתוכן, על מה שנתהווה מבפנים ועל מה שהושפע מהחוץ.

כאן מבקש אני רק להשתאות על תופעה רוחנית ואנושית יחידית זו, איש יהודי שנולד בגרמניה, השתקע בירושלים לפני קרוב לחמישים שנה ולמיטב ידיעתי לא זז מתוכה כל השנים, עד עצם היום הזה, במלאות לו תשעים.

*

לפני יותר משלושים שנה נקלע בן־מושבה לשנים קצרות מדי לאולמות האוניברסיטה העברית על הר הצופים. הכל היה אז מצומצם מאוד, יודעים אנו היום, לא כך חשנו בפרק־הזמן ההוא, בין סוף מלחמת העולם לבין מלחמת תש"ח.

מי שהתקבל כ“תלמיד מן המניין”, עלה לקומץ הבניינים החשופים שעל ההר המבודד כאל פיסגה. כל “מדעי הרוח” ו“מדעי היהדות” התמקמו בבניין אחד – בית רוזנבלום. ובכל־זאת, מה שונה נראתה האבן הירושלמית הצהובה־אדמדמה, קימורים מחוספסים בפטיש ואיזמל, של בית וולפסון, מבצר הספרים הלאומי, והאבן הבוהקת והחלקה של “הדסה” ובית־הספר לאחיות בית רוזנבלום, לעומת צריפי העץ ובתי־הבלוקים־והטיח בחולות השפלה.

במזרח נגעה האוניברסיטה במדבר יהודה, ובמערב ובדרום – שכונות־על־שכונות, כיפות מסגדים וצריחי כנסיות בתוך החומה ומחוצה לה. וצליפת הרוחות בריקנות הסלעית שבין ההר לעיר. כבר אז היתה ירושלים שסועה לאזורים מוקפי־תיל, אך עדיין הדיפה ניחוח רב־לאומי, ומשפלת־החוף היו מגיעים למרומיה ספק כעולים לירושלים־של־מעלה ספק כיורדים לחוץ־לארץ. כך גם הפקידים המכובדים של המזכירות האקדמית והכספית, הספרנים ובעיקר מעט הפרופסורים, כולם אנשי־שם, כולם בחליפות כהות, מעונבים, מכופתרים, נוקטים לשון “הוא” בפנותם אל היחפנים הצעירים שעלו מהחולות, מהזיפזיף, מהפרדסים, מהכורכר, מההוויה המחוספסת, החצופה, הלא־מרובדת והקרתנית של תל־אביב וחיפה, המושבות הקטנות, ההתיישבות העובדת. והכל יחד – כמה מאות תלמידים, כמה עשרות מרצים.

כלומר, את המפגש שלנו עם השיעורים, בהם המכינה ברומית לתלמיד ההיסטוריה הכללית ומכינה בתלמוד לתלמיד ההיסטוריה של עם ישראל, התרגיל, הסמינר – אין להבין אלא ברקע הבדלים קיצוניים אלה שבין הוויית ה“הר” להוויית ה“שפלה”.

אלא שעד מהרה נהפך הלימוד לעיקר. לימוד, כיצד? איני זוכר, שהיה איזשהו ייעוץ. איני זוכר, שהיתה הדרכה אישית בהרכבת תוכנית־הלימודים. כנגד זה זוכר אני היטב איך החלה אכזבה מפזרת את אדי־השיכרון. הן להר הצופים עלינו לא בחיפוש אחר מקצוע, או קאריירה, כי אם בציפייה מתוחה להתגלות האמיתות הגדולות. בזה אחר זה נגוזו חלומות, והעיקרי, בכל הנוגע אלי – הכוונה ללימוד ספרות עברית (מה שקורין החוג לספרות כללית לא היה אז בגדר הנמצא). אחרי כמה טעימות קלות – עברית חדשה אצל פרופסור יוסף קלויזנר, רבנית אצל הרב שמחה אסף וימי־הביניים אצל פרופסור חיים שירמן, שלושתם מלומדים גדולים – ברור היה לי, שלנפשי לא תצמח מכל אלה ישועה.

וכנגד האכזבה – הפתעות בלתי־צפויות, משמחות שבעתיים. עולמות קסומים נפתחו בהצצה ראשונה לשעורי ההיסטוריה הכללית (חדשה, אצל פרופסור קבנר; עתיקה, אצל פרופסור צ’ריקובר) ויותר מכך בהיסטוריה של עם ישראל (בנציון דינור, יצחק בער ומכינה כישופית בתלמוד עם גדליהו אלון). אחרי שיעור אחד, דבקתי ביצחק בער, אם כי בכל הנוגע ללמדנות נשארתי אחרון תלמידיו המעטים, שכמה מהם היו מאז לחוקרים ומורים בעלי שם, את נפשי שלי העשירה מאוד פגישתי זו, מרחוק, תמיד מרחוק, עם יצירתו של בער – וכתיבתו כהיסטוריון היתה בפירוש מעשה־יצירה – ועם אישיותו.

*

המרחק היה עצם־מהותו. לשיעורו באולם ו' (ואולי א') נכנס אדם, שנראה גבוה מכפי שהיה באמת, אולי מפני שהיה רזה, תמיד בחליפה אפורה־שחורה, אולי אותה חליפה, תמיד חזיית ארג אפור־שחור מכופתרת על רזונו, צווארון חולצתו הלבנה נוקשה. בשל אלה ובשל שערו הגזוז קצר ותווי־פניו המזוותים, נראה כקצין פרוסי בדימוס. רק שלאולם נכנס ובידו האחת ילקוטו המהוה ובאחרת כוס מים. היה מציב את הכוס על הקתדרה, מוציא את ניירותיו, מחליף את משקפי־ההליכה במשקפי־הקריאה, לוגם מהכוס ובלי כל הקדמה פותח בהרצאה.

את הרצאתו קרא פרופסור בער בהיגוי “ייקי” מובהק, בנעימה חדגונית, בלי הרמות והשפלות, ומחמת קשיי־נשימה – בקול חנוק. לתלמיד החדש, והבור הגמור, קשה היה – כמעט בלתי־אפשרי – לעקוב אחר מהלכה, ורק בדרך אחת יכול היה לנצח את אוזניו הערלות, לא להגביה עיניו מהמחברת, לרשום הכל, בלי להחסיר מילה ובלי להבין מילה, וכך עד תום השעור, שהיה מסתיים כפי שנפתח, בגופי הדברים. פרופסור בער היה מחזיר את ניירותיו לילקוטו המהוה, נוטל את הכוס הריקה ויוצא בלי שהמרחק בינו לבין תלמידיו הצטמצם כהוא זה.

היכן, אם כן, היה הקסם? בשבת התלמיד בחדרו על הרשימות ששירבט בבהילות כזאת, שלא להחסיר מלה, התרחש הפלא. מלים הצטרפו למשפטים עבריים קפדניים ומוצקים, מסופגים בניחוחו הסגנוני הייחודי של תלמיד־חכם שכל המפתחות לאוצרות ההיסטוריה והלשון בידיו, אבל אינו נוטל אלא אותו מטבע מסוים ההולם את עניינו.

אם בלב כל אחד מבני־הארץ שמורה היתה מבית־הספר איזו דחייה, כמעט סלידה מגורל אבות־אבותינו ב“ימי הביניים”, ממגילות הגזירות והרדיפות ומכל חשכת־חייהם, החלו פתאום המלים, המשפטים והפסקות בהרצאותיו של בער לרחוש חיים. מכוחם נראתה כמעט בעין תנועה לא־נפסקת של יחידים, שכבות חברתיות, רעיונות וחלומות כמוסים, וכמו מאליהם החלו נפרשים קשרי־קשרים בין זמן לזמן, בין מקום למקום, בין קהילות־היהודים לסביבתם. עד מהרה נפתחה דרכו של התלמיד החדש גם אל מאמריו הנפלאים של בער – “המצב הפוליטי של יהודי ספרד בדורו של ר' יהודה הלוי”, “טדרוס בן יהודה הלוי וזמנו”, “הרקע החברתי של הרעיה מהימנא” ועוד ועוד.

איני יודע כמה בשל הייתי אז, וכמה בשלתי מאז לקליטה שלמה של דבריו. אבל אני יודע, שחשתי עצמי נישא על כנפיהם למסעות מרתקים מאין כמותם במחוזות הרוח.

*

המובאה בראש הרשימה היא מתוך דברי י. בער בחתימת המהדורה הראשונה של “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”. נפתח בהם צוהר לפנימיות ההיסטוריון הדגול, למניע המרכזי לפעילותו המחקרית – ואף לסגנונו. הספר “נחתם בימי אבל אמי שנפטרה בירושלים תוב”ב ביום י“ד שבט תש”ה," כלומר בראשית 1945. הם עומדים בתוקפם גם כעבור שלושים וארבע שנים. מכאן מרמז בער על ניתוק רב־שנים מן הארכיונים וממרכזי המדע של אירופה, ומכאן מעיד על עצמו, ש“לא יכולתי לגמור את המלאכה אלא בזכות ישיבתי בארץ־ישראל, מתוך מגע חי עם מרכז החיים של תולדות ישראל.”

בחמישים שנותיו בירושלים בנה בניין היסטורי, שספק אם רבים מהסמוכים על אוצרות הספרים של אירופה ואמריקה בנו. כך בער וכך עמיתו וחברו גרשם שלום. כך עוד רבים מחכמי ירושלים בדור הזה, שבכל הנוגע לחכמת ישראל אין להם מתחרים רבים בבבל החדשה.

לא כך מתאר בער עצמו את עבודתו. סגנונו הוא סגנון ההמעטה. על עבודתו הכבידו, בין השאר, “כמה בעיות המעיקות על איש יהודי בזמננו זה,” וכוונתו לשואת אירופה שבאותה עת כבר נתגלו תוצאותיה ההיסטוריות האיומות. מפעל חייו אינו אלא עיסוק ב“אחת הפרשיות בתולדות ישראל”. בירושלים זכה ל“דיבוק חברים טובים שנתקרבו למקורות חיינו יותר ממני”. הכל באותה חומרה כלפי עצמו. ובכל־זאת מצביע הוא על המניע, הרצון “לבאר לעצמי בעיות יסודיות אחדות של קורות עמנו ועתידו הרוחני והחומרי”. המטה אוזן, ישמע אותה “סערת־רוח כבושה, הנובעת מהזדהותו הפנימית של אישיותו עם האידיאלים נוטי־הקו בתולדות־עמו”, כפי שכתב עליו ב. צ. דינור, ש“על־פי יוזמתו” הציע לו ברל כצנלסון לפרסם את הספר ב“עם עובד”.

ואכן, ככל שמוסיפים ומעיינים ביצירתו (והוא מאותם חוקרים מקוריים, שיסוד היצירה שזור בכל עבודתם המדעית), כן נתפשים לסערת־רוחו הכבושה ונדבקים בה. שנים רבות עברו מאז ואני רחקתי מעולם זה, שהבניין ההיסטוריוגרפי המפואר שהקים יצחק בער ניצב במרכזו, אך מדי פעם עודני חש במשב הרוח שהפיח בהיסטוריה² הרחוקה. מכל הרגעים הרבים השבים עכשיו לזכרוני, אזכיר שניים. האחד:

סמוך לאחר פתיחת שנת הלימודים תש“ח, החלו מאורעות המלחמה בירושלים. עד מהרה שובשו הלימודים על הר הצופים עד שנפסקו כליל. בראשית החורף התארגנו באורח זמני שיעורים וסמינרים בעיר עצמה. הסמינר של פרופסור בער היה נפגש באחת הכיתות של גימנסיה “רחביה”. היה בא כל מי שטרם גויס, או מי שניתנה לו חופשה קצרה. פרופסור בער התעקש לקיים את המסגרת הלימודית, ואפילו לפני תלמיד אחד או שניים. נושא הסמינר היה נטוע במאות רחוקות, כמו בלי כל שייכות למאורעות המסוערים של תש”ח ולמתרחש מעבר לחלון בעיר הנצורה, אבל במהלכו נתן ביטוי לרעיון שפיתח מאוחר יותר בספרו “ישראל בעמים”.

אף־על־פי שהרבה לעסוק במחקר השוואתי הן בכל הנוגע לדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית בגולה והן בכל הנוגע להשפעת הסביבה הנוצרית על התפתחות רעיונות רוחניים־דתיים בהגות היהודית בימי הביניים, הנה לפי שיטתו ב“ישראל בעמים”, היו יסודות הקהילה בגולה מעוגנים בארץ־ישראל של ימי הבית השני, כלומר – הקהילה היא יצירה מקורית, ולא יציר הגולה, חיקוי לאירגון העירוני הכללי. היתה עוצמה רוחנית רבה במתח שבין המתרחש בירושלים ובסביבותיה לבין ה“סמינר”, שבין “פעולה” ל“פעולה”, לשעה קצרה, השתתפת בו, נקלע לעינה של “סערת־הרוח הכבושה” בנפש המלומד הכחוש שבראש השולחן, קולו חדגוני ומשתנק, עיניו במשקפיים עבי־העדשה אינן משות מן הטכסטים שלפניו, מחזק בהרצאתו את החיבור בין זמנים ומקומות רחוקים לאותה שעה רותחת בעיר שותתת הדם.

ורגע שני, בארץ רחוקה:

ב“תולדות היהודים בספרד הנוצרית” מעמיק בער בניתוח המבנה הפנימי של הקהילות, מעמדן החברתי והחומרי של השכבות השונות והקשר בינו לבין קירבתן לזרמים רעיוניים מנוגדים ביהדות. הוא מתאר בהרחבה איך הביאו הרדיפות הגדולות של שנת 1391 (גזירות קנ"א) למשבר רוחני עמוק ולהמרה המונית ביהדות ספרד, שהם־הם – מאה שנים קודם לגירוש – ראשית קיצה. אך גם משבר קיומי זה לא פתאום התרחש, מראה בער, אלא היה שיאו של תהליך ממושך, חיצוני ופנימי כאחד. בהרחבה הוא עוקב אחר גורמי המשבר ונושאיו, משחזר בין השאר את דמות הרופא היהודי אבנר מבורגוס, מגדולי הצוררים שיצאו מקרב יהדות ספרד. כך כותב בער על האיש, שעשרים וחמש שנים “נפתל עם נפשו” עד שהשתמד בשנת 1321 והיה לאלפונסו מוַאליַאדוליד:

אין לך מומר יהודי בימי־הביניים, שקווי דמותו המרובים והמעניינים הם נהירים וגלויים כל־כך לעינינו כשל אבנר מבורגוס. והוא הוא שיצר את האידיאולוגיה של השמד, שעתידה היתה להחריב את ישראל, כשני דורות אחר מותו. על כן עלינו לדון בפרוטרוט על אישיותו. אכן, תפיסת־עולמו הדתית ידועה לנו בעיקר רק מתורתו שהורה לאחר התנצרותו. סיבות המרתו כבר נידונו בזמנו הוא בפנים שונות. – – צרות עמו והנבואות המשיחיות שנתבדו או שפורשו שלא כהלכה, הן שערערו את יסודות אמונתו בתורת־אבותיו, ורק לאחר גמר היאבקותו הפנימית המכרעת חיפש בספרות העברית ביסוס עיוני להרהורי לבו. – – וכן מבוססים באמת פרקים מרכזיים במשנתו על תורות המקובלים שקדמו לו. בקיאות רבה הוא מראה בספרי הפילוסופיה היהודית והערבית. הוא קרא ספרי תיאולוגיה נוצרית – בפירוש הוא מזכיר רק את אבגוסטינוס – וקיבל את שיטת הלימוד הכריסטולוגי של דברי חז“ל מ”פגיון האמונה" של ריימונדוס מארטיני והשתמש, בחכמה ובזהירות ובכוח־דמיון רב, במדרשיו המזוייפים של הדומיניקאני המפורסם. (עמ^' 193).

הניתוח המזהיר של איש מורכב ובקיא זה, אישיותו ומעשיו – פרשה אחת מני רבות בספר – שבה את ליבי ואת דמיוני כדי כך, שהציתה בי תשוקה לראות את ספרד שמלפני שבע מאות ושש מאות שנה, לגעת כביכול בהוויה יהודית רחוקה זו, שבקצה האחר דמויות עטויות־מסתורין כמשה די ליאון, בעל ה“זוהר”. איך נכנסים לספרד הממשית ולא עוברים על החרם הכפול, זה שהטיל עליה עם־ישראל עם גירוש 1492 וזה שקרבנותיו של פראנקו הטילו על כל אדם בעל לב בעולמנו?

באביב 1967, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, גבר עלי יצרי. שימשתי אז כנספח לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. במקום “מישלן” לקחנו את “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”, נכנסנו למכוניתנו ודרך צרפת ירדנו לספרד, נסוע וחפש בהררי קאסטיליה מה אומר יצחק בער על כל עיר ועיר, על רישעי הימים הרחוקים ההם ועל גיבוריהם, ולא היה קמיע חי וקרוב יותר ללבנו מיצירת־מופת זו, שהגנה עלינו מעונשו של החרם הכפול.

עכשיו, כשזכה יצחק בער לחוג בירושלים את יום הולדתו התשעים וזכינו אנחנו לחיות בתקופה אחת עם איש יחודי זה, צריכים גם אנחנו להשתאות יחד אתו על סוד ההיסטוריה היהודית. ואין טוב מלחתום בהבאת פסוקי־הסיום של ספרו הגדול, פסוקים הנכונים היום לא פחות מבימים שנכתבו, ימי השואה:

פשוטי־העם נשארו נאמנים לתורתם ולעמם. “שומר פתאים ה'!” ונתקיימה בהם הנבואה הישנה שנתחדשה לגבי יהודי ספרד בפי מקובל בן המאה הי"ג: והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. גורל העתיד נמסר בידי המעטים והאמיצים, שכוחם אתם לוותר על עולם ומלואו, כדי להתמסר לבניינו הפנימי של עמם. בפרשת ספרד חזר ונשנה, בעצם, מה שקרה – על בימה היסטורית רחבה מזו – בשתי פרשיות אחרות של תולדות ישראל: בתקופת ההיאבקות הארוכה עם הכוחות המאוחדים של יוון־רומי והנצרות הקדומה, ובתקופה האחרונה בתולדותינו, שנפתחה בהזמנה להתבוללות בין עמי אירופה ומסתיימת ונמשכת במה שעבר ועובר עלינו בדורנו זה. מדעת ושלא מדעת נענים ונאבקים הדורות השונים, בלבוש שונה של דעות מתחלפות, על סיומו של אותו הערך העצמי, שאין למצות את עומקו במסגרת של זמן ומקום מסוימים, והוא סוד מסודות ההוויה ההיסטורית.³

12/1/1979

יוסל ברגנר הטיל בנו איזה כישוף כבר לפני שנים, אולי, באמת, בפתח התקופה שתערוכתו זו מקיפה. לארץ הגיע לא רק עם ביוגרפיה, אלא גם עם פרצוף מסוים כצייר. אבל כאן – וזיכרון ראשון שלי הוא מנורת־נפט מיוסרת, תמונת־שמן שאת תצלומה ראיתי באיזה עיתון, או מלתעות טורפניות של איזה מגהץ – הבקיע פתאום אותו ייחוד של אמנותו, שקסם לנו כל־כך.

מהו אותו קסם, מהו אותו כישוף? עכשיו, למראה תערוכה מרהיבה זו, המסתערת על הצופה מכל עבר, מכל עשרים השנים, נדמה לי שבעבר החמצנו את תמצית ייחודה ועוצמתה של יצירתו.

בעבר ראינו את האיש הזר הזה, המעצב בקווים מבועתים ובצבעים אגדיים את הריקות שבין עולם שאיננו, עולמו שלו, לבין עולם שלא הגיע אליו – עולמנו שלנו. הסוריאליזם שלו נתפש כמציאות של הסיוט, ואולי יש להבינו במהופך: הסיוט הוא המציאות, והַביטו רק מסביב: הקירות החרבים, עקורי החלונות והדלתות. רהיטים מסוגננים של בתים שאינם עוד, מתגודדים בין ים ובין מדבר. עיניהן של כלות מתות, ניבטות מן המראות. הדמעות שהקרישו. כלי־הבית הרוחשים, המעופפים מעל ללא־מקום, הצלובים. הפעימות שנותרו מחיים שאינם.

הסיוט הוא המציאות, ואילו החלום הוא היפוכה. להתגבר על מה שאין האמנות יכולה לגעת בו בלי שתשרף כנעורת, על אותה מציאות, אפשר רק בכוח מה שהוא מחוצה לה, מעבר לה, בכוח המראות החיים בזיכרון, החזיונות הנבראים בדמיון.

בציורים מתקופה קודמת, אם אין זכרוני בוגד בי, פה ושם גם בתערוכה זו, משתלט הסיוט, שהוא חורבנו הגמור של עולם. ואולם, בעַזות ובַבשלות שביצירותיו המאוחרות יותר, מתרחש נס הבלתי־אפשרי; כאותן מלכויות אגדיות התלויות על בלימה בריקות שבין השמים לבין הארץ, יוצר האיזון השברירי שבין הסיוט לחלום את אמנותו המיוחדת של יוסל ברגנר. איזון זה הוא שכישף אותנו כל־כך.

עכשיו, נוכח התערוכה הרטרוספקטיבית, עלה בדעתי שלא במקרה הבשיל כוחו הגדול דווקא כאן. יותר מזה: במשמעות עמוקה ומסתורית, יוסל ברגנר הוא המבטא הנאמן ביותר של המצב הישראלי. הוא, יוסל הוורשאי, המסופג לשון יידיש והוויית הסביבה הספרותית היהודית של בית אביו; הוא, יוסל בגלגולו האוסטרלי; הוא, יוסל המאסטרו, הקורץ בערמומיות לעבר אסכולות, זמנים, תפישות רוחניות רחוקות – דווקא הוא מתגלה פתאום כמי שמצייר לא אותם, כי אם אותנו.

אינני מדבר בשפת ציירים, וכוונתי אינה לסימנים שכבר לפני שנים מיהרו לתת בציירים שבקוו ובצבע ציירו את סמלי הישראליות החדשה, המידית, הסינתטית, האוריינטלית, הביבלית, הפסטורלית, האימפרסיוניסטית, הפוֹבּיסטית, הקוּבּיסטית, האבסטרקטית – וכן גם לא לישראליות העכשווית, האצה להזדווג עם כל צעקה אחרונה, אוֹפּית, פּוֹפּית, קינֶטית, עם כל הֶפֶּנינג בבית וברחוב, ועם רטט מַחשבים על כל גבעה רמה ותחת קורת כל מוזיאון רענן של ישראל 75'.

כוונתי לאותו משהו המרחף בין מה שנמחה ואיננו לבין מה שעודנו רודף את¹ פרצופו המסוים, אותו משהו שבין דיוקנאותיהם האובדים של מתי המשפחה לבין החיות הרוחשת של הכלים השבורים.

דברים אלה אינם של מבקר אמנותו, כי אם של אוהב ציוריו. יוסל ברגנר היטיב לתארם כדפיו של ספר ההולך ונכתב זה שלושים שנה. המלה “ספרותי” אינה שבח לציירים, אבל לא במקרה אוהבים סופרים את הכלות בעלות העיניים, הפומפיות מנוקרות העיניים, העפיפונים, הפרפרים, המלאכים, הקירות וחצאי־התפוחים, ולא מקרית ההימשכות העמוקה של יוסל לספרות, ולא פחות מכך לתיאטרון.

בין הסיוט לבין החלום חלה ההתמודדות עם מה שבמבט ראשון אינו אלא אביזרי־במה, תפאורות דו־ממדיות, מסיכות; רק קיסמו של הסיוט־שהיה־לאגדה הופך אותם לפעולה, לקרקס, לדרמה, לחיים.

וזה מה שאתה חש – מה נדירה היום התפעמות כזאת בתערוכה! – נוכח כלותיו היפות והמתות של יוסל ברגנר וכליו המבועתים והחיים.

28.11.1975

למחזה “ילדי הצל”¹ הוסיף בן־ציון תומר, בסוגריים, עוד שם – “יורם”. אינני יודע אם הכינוי “יורם” לצברים מפונקים צמח מכאן, או שתומר רק בחר לתת אותו לגיבור המחזה. מכל מקום, עיקר־עניינו של המחזה הוא מיהותו של יורם – מסיכה, שמאחוריה מסתתר מישהו אחר, שונה בתכלית, לא צבר, אלא “ילד צל”, שלארץ הגיע בהיותו בן ארבע־עשרה, אחד מילדי הגולה, אחד ה“יוסלך”.

היום – כשאיש אינו מתייחס עוד ברצינות לדיוקן הסינתטי של ה“צבר”, אותה ברייה כמעט־מיתולוגית, מין ארי בן־כנען של הרומן (והסרט) אקסודוס, וביתר הרחבה של חלומות דור־האבות על “דור עזוז וגיבור, דור כובשי כנען בסערה” – מעניין אותנו לא מי באמת היה, כי אם איך נראה בעיני יורם־יוס’לה, איך השתוקק כל־כולו להיות ממש־כזה. ה“צבר” במחזה הוא דובי. עליו אומר יורם:

פחדתי להרדם, שמא אשוב ואצעק. תמיד, כשלא יכולתי להרדם, היית אתה נוחר. שוכב ונוחר. תמיד. ישנת בריא כל־כך. שלם עם עצמך, כמו עץ. ומטומטם כמו עץ! (18)

בעיקרו, המחזה הוא וידויו של מי שאינו מסוגל עוד להיות מי־שאינו, אך בה־בשעה מוסיף להתייחס אל השיבה־אל־עצמו כאל נסיגה להוויה סיוטית, פגומה. הוא נטוע “בין הגבולין”, רדוף רגשי־אשם, חש עצמו אשם בהסתלקותו ממיהותו האמיתית (יוס’לה), יודע שגם יורם אינו. הפגישה עם משפחתו, עם עברו, מטלטלת אותו:

הם מגישים לי את קוציהם יומם ולילה… את עברי מלא המתים, את עברי, שאינו שייך לי יותר… את כולם גזלתי, לעזאזל. את כולם. מאמא – את יוס’לה שלה, יוס’לה מת!

– – וממך לא גזלתי שום דבר? אולי את הפלמחניק העליז מהקומזיצים, שעכשיו הוא מאכיל אותך זבחי מתים?… (60)

שאלה לעצמה היא אם אכן קיים אותו דובי, הצבר ה“שלם כמו עץ, ומטומטם כמו עץ”, שכמותו ביקש יורם להיות ונוכחותו רודפת אותו. אני סבור, שמלכתחילה לא היה זה אלא סטריאוטיפ, ובניגוד לדיעה שבעבר דבקו בה כמה מבקרים וכן כל אלה המעלים את גירתם עד היום, גם נסוג סטריאוטיפ זה אל הצל שעה קצרה לאחר שבא לעולם. לא כן העובדה, שנוכחותו המדומה רדפה שנים על שנים את היוס’לך המתחפשים ליורמים. פרדוכסלית, לצבר מדומה היה כוח אמיתי, כוחם ההורס של שדים ורוחות על המאמינים בקיומם.

ב“ילדי הצל” נתן תומר ביטוי חריף לכוח שדי זה, כוח שהביא את גיבורו למאמץ להיות כמותו, להקיף עצמו בשד כבשריון. המחזה הוא גם ביטוי – שלא לומר צעקת – אי־היכולת לעמוד בהוויה לא־אותנטית, שיקרית זו. השריון הולך ונסדק, הולך ומתפורר, ומתחתיו מגיח, מפוחד, אדם ממשי, מסוים, שהוא מה שהוא, כל מה שהוא, לא רק המחצית השנייה של חייו, זו שמתחת לשמש הארצישראלית, אלא גם ארבע־עשרה שנותיו הראשונות, בארצות הצל, גם זיכרון שעת־פלישתם של הנאצים לעיירת־מולדתו, מראה הבית ובראשו תרנגול־הפח:

נוצצים כסכינים הם באו, מלאכי הפלדה, על כנפיהם צלבים. פתאום חלפו על הגג וכרתו את ראשו. עכשיו הוא כאן. על העץ. אל תגעו בתרנגול שלי, אל תעשו בו כפרות! (38).

שש־עשרה שנה לאחר הצגת המחזה “ילדי הצל” ב“הבימה”, פירסם בן־ציון תומר פרקים מ“ספר רחב־יריעה בכתובים”, את “דרך מלח”.² הקריאה בדפיו המרתקים אינה רק חוויה מסעירה. מתוך הסיפור מתגלה לנו מחדש מה בהיר האור הגנוז בחיים האמיתיים, אור שכמותו לא יפיץ שום סטראוטיפ לעולם.

תרנגול־הפח הנזכר במחזה כסמל בתמונת־חלום, הוא עכשיו נוכחות חיה מאוד בעולמו של ילד עתיר־דמיון בעיירה בטרם אירע בה דבר בפועל, אבל התפצחויות העצים באח המבוערת ורחשם־לחשם של השדים במחסן כמו התנבאו על איזו התפוצצות, על איזה קץ קרוב ומנוחש כבר בכותרות העיתונים, בראדיו, בשיחות הבריות וראש לכל – בלב היודע מראש, אף כי ידיעה אחרת, כאילו היה סיסמוגראף לרישום אותות הפחד הסתום, הערטילאי ומסוגר עדיין בבקבוקו, כאותו ענק שבאלף לילה ולילה. יש פחדים לאחור ויש פחדים קדימה. – – מן המדרכה שממול אני יכול לראות את תרנגול־הפח שעל גג ביתנו. פניו למערב, והרוח בגבו, כמו סכין. בן־חורף התכסה שיבה, בן־שלג הלבין ראשו הזהוב. מקורו פעור קימעה, צועק דבר־מה לעבר המערב. עורבים שחורים חגים בשמי העיר. אחד מהם פורש מן הלהקה ונוחת על גבו של התרנגול. (32־3)

וכך, כמו התרנגול, ניצבים לנגד עינינו מראותיו החיים של עולם שלם, עולם שדינו נגזר. אנו מגלים מחדש חוטים המושכים לעולמה של הספרות העברית מלפני שניים ושלושה דורות. גיבורים ממשיים של עיירה פולנית מיתרגמים לציורים תנ"כיים, והלשון העברית “נצטיירה בעיני כשפת קוסמים ושמשונים רחבי־כתפיים, מרימי־משקלות ובולעי חרבות”. יומני־קולנוע מארץ־ישראל מתערבבים בסיפורי האבות. חוויית־יסוד תיאטרונית היא הצגת “ליל מותו של יוסף טרומפלדור”. המתח היהודי־גויי – ובמישור הדתי, היהודי־נוצרי – נארג לתוך ריקמת־אישיותו של הילד. עירבוב זה מוצא לו דרך משל ביטוי בשתי תמונות, מהאביב ומהקיץ של ערב המלחמה:

באביב האחרון בעולם הונח ארונה על הכרכרה השחורה, ובת האופה יצאה למסעה האחרון בעולם, כשהלילך בצבע הלילך והלילך בצבע הלבן סיחרר את החושים, והגוף קדחת אחזה בו, קדחת של אביב – –. עכשיו, בצלילה הזאת אחורנית אל תוך ממלכת האביב האבודה, אני יודע מה שחשתי אז: פריחה אחרונה של עצי לילך (40).

ולהלן, אגב תיאור חריף של בילוי משפחתי בעיר קיט:

הקיץ מת. בבת אחת, בלי וידוי, בלי חירחורי גסיסה ארוכים, נפטר הקיץ האחרון מן העולם והסתיו המנוחש של ר' גרשון, סתיו גוג־מגוג ורכבי־אש חולפים ביעף, התדפק על הלב ועל שערים חורקים על צירים חלודים (49).

*

ספר זה – במודע – אינו הספר השלם. מדמה הייתי אותו לאיזו ריצפת־פסיפס נרחבת, שאותם חלקים שנחשפו ורוחצו מעמידים אותך על רעננותה הזוהרת של השלמות, זו שעודנה מכוסה ורק דמיוננו יצליח אולי לשחררה במלואה.

הפרגמנטים של “דרך מלח” מרמזים לקורא על העושר הגנוז בשלמותו, אם “שלמות” היא המלה הנכונה לספר שההתנפצות היא עיקרו. אפילו מהפסוקים המובאים למעלה אפשר לראות, ששיבת בן־ציון תומר אל העולם ההוא טבועה כולה בחותם אובדנו הגמור. כשהוא מתאר את הבריחה מזרחה, לרוסיה (“נוסעים ונוסעים ונוסעים”), רואים תמונה:

שמש עולה ניצבה בקו אופקי אל החלון, ומעבר לנחל קרוב עמדה ילדה קטנה בשמלת פשתן, משפשפת בשמאלה את העיניים, בעוד ימינה מנפנפת שלום לרכבת, המותירה אותה, כמו את הכל, מאחור, אובדת ונשכחת בערבת אין קץ. צילום אחרון במצלמת העין וגם היא איננה, רק ערבה ועננים מפלצתיים, מרובי זנבות (68).

ואכן, בחלקיו האחרים – המנותצים – של פסיפס זה, מתגלות תמונות מהעולם ההפוך שלתוכו נזרק הילד ואשר אל מול זוועותיו הוא אנוס, כדי להתקיים, לשוב ולהתהפך, לשוב ולהתגלגל. הכל נורה לעברו – הוויית סיביר ואנשי ה“גולאג”, הערבוביה של אסיה המרכזית והמוני הפליטים שאיבדו את עולמם, נכסיהם, כבודם, מעמדם, ערכיהם. ובתוך כל אלה – הזיכרון שאינו מרפה, זה שעתיד להשתמר כסיוט. אני שב ומתעכב על תמונה אחת, עוד רמז של מה שצריך עדיין להחשף בפסיפס עשיר זה:

האדמה זעה תחתי ונתהפכה; צריח מסגד נע כמטרונום; ימינה – שמאלה; עצים ואנשים ריחפו באוויר ותנועותיהם כשל אמודאים; הכל נע סביבי, סבב כסחרחרת. באחד הסיבובים ראיתי את תרנגול־הפח של ביתי הישן, מדלג על פני גגות בוערים. ידעתי כי הזייה היא, דימדום־חושים, מערפולת. אבל קול צעקתו מבין הלהבות היה כה מוחשי וברור, ואני רצתי אליו, מושך אחרי את רוחלה בסטיו אין סופי של עמודים מפוייחים, כשמעלינו גושי בטון מרוסקים, תלויים על בלימה. סבתא דלקה בעקבותינו ופיה הזקן וחסר השיניים פולט פיח ומילים בלתי מובנות, משועלות. פתאום עייפה, צנחה תחתיה, השעינה גבה אל עמוד, שבהתמוטטותו גרר אחריו מפלתם של קרעי הקירות. פתותי שלג שחור עוד הוסיפו לרחף שהות מה על המקום בו נעלמה. גם רוחלה לא היתה עוד, כמו נשטפה בצינת המים שניגרו על פני.

*

בשובנו היום אל יורם־יוס’לה של “ילדי הצל”, מגלים אנחנו על־נקלה נקודות־חיבור עם “דרך־מלח”. אך דומה שרק בראייה־לאחור הדבר נהיר כל־כך, מובן מאליו כמעט. בעיצוב הקונפליקט הפנימי של יורם, מעניק תומר משקל רב מדי לסטריאוטיפ הצברי, ואילו כל אותם מרכיבים גרעיניים, עזים, של אישיות גיבורו – ארבע־עשרה שנותיו הראשונות כיוס’לה – דחוקים עדיין בצל, מכווצים, חנוקים.

פרקי דרך מלח מושכים את הלב בזכות עיצובה הפלסטי והאמין של הוויה ממשית, מסוימת מאוד. הדרך להתגברות הספרות הישראלית – ואולי לא רק הספרות לבדה – על שניים־שלושה מחולאיה הקשים, היא בציורו הקפדני של “דיוקנו של אמן” כילד וכנער, לא כפי שביקשו אחרים שייראה, לא כפי שגם הוא העדיף לראות את עצמו, אלא כדיוקן־עצמו. ההוויה הישראלית, והספרות בתוכה, לא תוכל לפסוח על שלב ראשוני זה. לא סטריאוטיפ הצבר, שחזה מישהו בחלומו, גם לא אותם דיבורים “דאזלין ערטילאין” בין רקיעי הסימבוליזם והאליגוריה. קודם־כל גאלריה של אוטופורטרטים. אדם אחד, מסוים, אמיתי – אני.

בפרקים אלה טמונה הבטחה של דיוקן עצמי, שלאחר כל מה שכבר נכתב על דורנו המטולטל – טרם צויר על יריעה רחבה, ומאותה זווית מיוחדת של תומר. מעליית טהראן עד ל“ילדי הצל” צריכות היו לחלוף כנראה כעשרים שנה (ומשהו מזה מתואר בפרק־הסיום החזק של “ארץ המלח”), ועוד כשש־עשרה מאז עד לספר שלפנינו. עכשיו אנחנו מחכים להיחשפות הפסיפס השלם, לספר רחב־יריעה, שעל־פי מה שכבר התפרסם, יהיה לא רק יצירה מעניינת, אלא שבדומה לראייה המעמיקה והאמיתית יותר שאנו רואים היום את “ילדי השמש”, יסייע לנו לראות באור מלא את ילדי הצל, שהשם “ילדי המלח” יאה להם יותר.

30.3.1979

רק כשנעקר מתוכנו אדם משיעור־קומתו של אבא קובנר, מעמיד אותנו ההיעדר על כל הפלאי והבלתי־חוזר, שנוכחותו היומיומית בקרבתנו הפכה למובן־מאליו. גם צריך היה כנראה לעבור מהלך־חיים שלם, על הנסיונות והתהפוכות וייסורי הגוף והנפש שזומנו לו, קודם שעמדנו על מלוא עושרם של מעיינות החיוניות היוצרת, שהוסיפו ושפעו ממעמקיו עד לשעתו האחרונה. אין אדם, שאיפיונו כמעיין המתגבר, מתגבר על הכל, הלם אותו יותר.

יבואו סלון קטרינג ושירת רוזה, שנבעו מתוכו בימי סבלו וענותו, ויעידו. לא רק צלילות מופלאה השיג בהם, אלא הם מעידים על פתיחותו המחודדת לכל המתחדש והמתהפך בעולם ערב האלף השלישי וגם על רתיחתו הבוערת של זיכרון מה שהיה:

אֶפְשָׁר אֵין לָנוּ עֵדוּת יָפָה מִזּוֹ

שֶׁהָאֵל רוֹאֶה אוֹתָנוּ. וְהוּא

בְּאֶלֶף זִקּוֹת גּוֹמְלִין שֶׁל בּוֹרֵא־נִבְרָא

מְחֻיָּב לְחַיִּים –

מִלַּיְלָה זֶה כְּלֵיל־

הַנִּשְׂרָפִים כְּשֶׁהוּא

מַנִּיחַ אוֹתוֹ בִּמְלוּנַת־

כְּלָבִים

סְחוּפַת שֶׁלֶג לִשְׁמֹר עַל צֶלֶם

אֱלֹקִים;

אוֹתוֹ אִישׁ

עַכְשָׁו זָקֵן חוֹלֵה סַרְטָן

וְאֵין לוֹ שַׁבָּת פְּנוּיָה מִזִּיכְרוֹנוֹת

קָשִׁים. – –

(סלון קטרינג, עמ' 90)

הזיכרון הלא־מרפה הוא המקיים את העבר כהווה נמשך, הוא ההופך את השבועה שלא להניח להשכיח לכוח המניע.

בשיר המוקדש לנשמת איציק ויטנברג, מפקד המחתרת בגיטו, שב־16 ביולי 1943 הסגיר עצמו לרוצחיו כדי להציל את הגטו מפעולת עונשין, כתב:

אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים!

עוֹד פָּתוּחַ הַשַּעַר. הַפִּשְׁפָּשׁ –

וְקוֹל צְעָדָיו עַל רָאשִׁי חֲתוּלִים

אַט אַט

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל עַם תַּעֲצֹר מִלֶּכֶת

וְהוּא בְּרֶגַע זֶה עוֹבֵר

לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי –

* * *

אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים

בְּלֵילֵי 16 בְּיוּלִי

הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבוֹ

בִּבְכִי לֹא מְתֹעָד

הֲשָּׁוְא הָיָה שִׁשָּׁה־עָשָׂר בְּיוּלִי

אוֹ אַחֲרוֹן קָרְבְּנוֹתָיו

שֶׁל עַם־מְאַחֵר־מוֹעֵד?

ראשית היכרותנו היתה ב־1951, בעין החורש, כשחדרינו נגעו זה בזה בבית־הביטחון, ופגישתנו האחרונה, בחדרו שבקיבוץ, היתה לפני קצת יותר משנה. בלחיצת־ידו האילמת והנמשכת נפרד ממני. אם צר לי על דבר אחד שלא אומר עוד בפניו, הריהו דווקא בעניין מה שבשל הסגנון החנוק והסגור שפיתח דורנו בארץ הקשוחה והתובענית הזאת, הייתי זמן רב קצת מסויג ממנו. כוונתי לאותן עוצמות ב“סלון קטרינג” ו“שירת רוזה”, המאירות לאחור את חייו ואת יצירתו. ספרים אלה, שכתבם בהיותו כרות־קול, מבין ויודע עד כמה ספורים ימיו, מעמידים אותנו על גבורתו ועל סגולות רוחו היוצרת, מעניקים לנו אותו סוג ניצחון שהיה ועודנו נחמתנו היהודית האחת.

במרוצת השנים תהיתי שוב ושוב על אבא קובנר של הימים שקדמו ליוני 1941. כך תיאר את סופו של קיץ 1939, שעשה בו עם חבריו לתנועה במחנה למדריכים למרגלות הקרפטים:

שם ישבנו כשבועיים… אני זוכר משפט ספרותי שערכנו שם, מבוסס על ‘זאב הערבה’ מאת הרמאן הסה. ישבתי עם חניכי ב“משפט”, שהוא שיחה אינטנסיבית – שלושים ושבע שעות! – – ועד שסיכמו המסכמים לומר את דברם על ‘זאב הערבה’, נפל דבר בעולם. מברק שהגיענו מההנהגה הראשית בווארשה, ציווה עלינו לקפל ללא דיחוי את המחנה ולחזור לבתינו, שכן המדינה, מדינת פולין, נצטוותה על גיוס כללי. עדיין לא תפסנו את מלא המשמעות של הידיעה, אך כבר בדרך חזרה ראינו רכבות גדושות חיילים ואזרחים בטרם־חיול, דוהרות צפונה, ואפשר שמרצון להדחיק את חששותינו פצחנו בשיר. ועם שירי התנועה ושירי ציון בפינו קרבנו ובאנו אל סיפה של מלחמת העולם השנייה…

מכאן ראשית צמיחתו כמנהיג, גם ראשית כתיבתו. בשתי חוברות של “מעמקים”, שהספיק “השומר הצעיר” להוציא בווילנה לפני שאסרו המספחים הסובייטיים על כל פעילות עברית וציונית, פירסם אבא קובנר את שיריו הראשונים, “אדם בליל” ו“נתיב”.

כך כתב ב“נתיב”:

– – וְלֹא אֵדַע, הַכּוֹשֵׁל, מִי הֵכִין צְעָדַי

לָקוּם וּלְדוֹבֵב הַגֵּו הַפָּצוּעַ:

עִם כְּמִיהָה אַחֲרוֹנָה אֶל רָקִיעַ

פָּרַשְׂתִּי דִּגְלִי הַדּוֹמֵעַ־וָחָי!

טֶרֶם תַּכִּירוּ עֱנוּת דַּרְכִּי בַּדָּם

קוֹמָתִי תִּמְעַד וְעוֹד לֹא אָקוּם!…

וְאִם לֹא תִּמְצְאוּ מִגּוּפִי מְאוּם,

נָתִיב תִּמְצְאוּ – וְעִקְּבוֹת אָדָם…

בראש וראשונה ייזכר אבא קובנר כמי שקרא לנוער היהודי לא ללכת כצאן לטבח.

לא, אני חייב לתקן:

הוא היה צעיר עברי, שקולו היה בשירו העברי. הוא היה צייר־בכוח, ובשנה הקצרה שבין כניסת הסובייטים לווילנה לפלישה הנאצית למד ציור באקדמיה. הוא היה לוחם, מפקד, מורה דרך, יהודי שעליו כל האחריות לגורל עמו בהווה ולדיוקנו של העם היהודי בכל הדורות. בראש אנשיו היה בגיטו, הלך ליער ולמלחמה הפרטיזנית, חרש את תוכנית “הנקם” ברוצחי עמו ובראשם, יצא בדרכי “הבריחה”, הגיע לארץ־ישראל, דבק מאז בקיבוץ.

אנחנו מדברים במשורר־מצביא, משורר־עומס־אחריות, שחי חיים שלמים במאמץ ללכד לאחד שני הפכים. מכאן “הדף הקרבי” הנודע שלו בחטיבת גבעתי בתש"ח והמפעל הגדול של בית התפוצות – ומכאן שירתו, שצופן פרטי וכמוס הוא ממאפייניה המובהקים ביותר. מורכבות כפולת־פנים זו הופכת את ייחודו לנס בימים שאינם יפים למורכבות כמו זו. בספרו חופה במדבר כתב:

אֲדָמָה עֵירֻמָּה הִיא הַדֶּרֶךְ אֶל אֲהוּבָתִי.

אִנִי בָּא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל רֵאָיוֹן.

אֲנִי מְנַסֶּה בְּשֶׁקֶט לְהָקִים עַל תִּלָּהּ

עִיר שְׁקוּפָה. לְהָשִׁיט בָּתִּים תּוֹעִים

בִּרְחוֹבוֹת דּוּסִטְרִיִּים. לְהַחֲזִיר לָהֶם

פָּנִים, לְהַכְנִיס בָּם סֵדֶר

שֶׁל מַחֲזוֹר זְרָעִים – – –

אבל גם הוסיף:

– – – וְאוֹתָךְ

רַק אוֹתָךְ, אֲחוֹתִי קְטַנָּה, אֶקַּח עִמִּי

עַל גַּבִּי. לְשֵׂאתֵךְ מֵעֵבֶר

לְחֶלְקַת הָאֲדָמָה הַעֵירֻמָּה שֶׁלִּי.

בסדרת הרצאותיו “שיבה מן המכאוב” (“על הגשר הצר”, בעריכת שלום לוריא), סיפר אבא קובנר:

כשהתחלתי בכתיבה, במעשה הכתיבה, הייתי אדם מובס. אין לך תשוקה אנושית יותר מן השאיפה־לנצחון של איש מובס. אך נצחון על מי? על מה? – – אט־אט כמו נסדק השיתוק, ואני מתחיל לנוע לעבר הממשות. לאחר הרבה שנים נכתב שיר בשם ‘אדון החלומות’. הוא נכלל בספר ‘מכל האהבות’. רישומה של אותה חוויה ותשתיתה, אף על פי שהיא מופקעת כאן ממקומה ומזמנה, כבוש בשיר הזה:

אֲנַחְנוּ אֵינֶּנוּ שׁוֹתְקִים!

הַשּׁוֹתֵק הוּא רַק אַתָּה

הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה

לַזְּעָקָה וְלַתִּקְוָה. שֶׁהֲרֵי

אֵין לָנוּ הַרְבֵּה בְּרֵרוֹת

אֶלָּא הַסִּכּוּי הָאֶחָד

לְהַגִּיעַ כִּכְלוֹת הַכֹּל עַד

הַיָּפֶה, לְמַלֵּא

מֵהַדָּם כּוֹס שְׁמוּרָה

כְּדֵי לְהַגְמִיא בָּהּ אֶת הַנֶּפֶשׁ

וּלְחַזְּקָהּ לָלֶכֶת

בְּקַו יָשָׁר

חֲזָרָה

לָעוֹלָם

לעיון נפרד ראויה כל אחת משורותיו טעונות הפַרדוכסים של השיר. לא כלפינו יש לכוון את טענת – או אשמת – השתיקה על הניסיון ההוא, שכולו מחוץ לעולמנו, מושגיו וערכיו. “השותק הוא רק אתה”, אלוהים. וכל עוד נמשכת שתיקתו, גם לא תימצא “מנוחה נכונה לזעקה ולתקווה”. ברצף פַרדוכסים מגיע המשורר לעיקר־העיקרים, להכרעה שאין לאדם ברירה זולת “הסיכוי האחד להגיע ככלות הכל עד היפה.” להגיע לא בדרך ההשכחה וההדחקה אלא “למלא מהדם כוס שמורה” ובדם זה לחזק את הנפש, “ללכת בקו ישר חזרה לעולם.”

עם הדם. עם הזיכרון.

עיקר־העיקרים מאובחן אצל אבא קובנר בדבריו על שירתו. בהערות על השיר המובא למעלה, הוא אומר:

איש מאמין אני כל ימי. האמונה אפילו שיחקה עמי במחבואים, אך היא לא נטשה אותי כליל, אף לא בשעות הקטלניות של הגטו, ואז – גם זה נעלם, ולא היה בבחינת קנייני.

נעלם – ולא, מוסיף אני.

הפואמה הגדולה הראשונה, “עד לא אור”, היא ניסיון להיחלץ מהאין־תקווה שעמד “ביני לבין אמונתי”, סיכוי לנוע לעבר האהבה, “ממשות נחשקת שאני חייב לנכסה, לארסה לי, כי בלעדיה התבוסה היא תבוסה עולמית.” אכן, המאבק על היחלצות מהאין־תקווה עובר בשיריו עמוסי הזיכרון, אך בעוצמה רבה שזור בהם ניגון אחר, ששמעתיו גם במקום שאבא קובנר עצמו נותן לו פירוש מנוגד. לרשימה קצרה, שכתבתי לאחר פטירתו, קראתי “לא יירד ארונך מכתפי”, שורה שאולה מהשיר “דברים שבלב אינם”. זה סיומו:

צִלְלֵי מִלִּים! רַק צִלֵּךְ הַחוֹזֵר

קַיָּם. לְעוֹלָם

לֹא יִגְּעוּ בָּךְ יָדַי. לְעוֹלָם

לֹא יֵרֵד אֲרוֹנֵךְ מִכְּתֵפַי.

אז לא ידעתי, שפירושו של קובנר אחר. אגב הדגשה, שריתמוס “עד אור” הוא ריתמוס האהבה, הוא דוחה (ב“שיבה מן המכאוב”) את הפרשנות האומרת: “כוונת השיר לאבל. המחבר – אומרים, גם נדים לו – בזכרונותיו הוא חי, בקינתו של האבל על מתיו.” לחיזוק הוא מצטט את “דברים שבלב אינם”. על “לא ירד ארונך מכתפי”, הוא אומר:

והארון על כתפיו אין בו מת, אולי הוא ברית אהבה לא נכרתת, שחותמה התנועה־לקראת והציפייה לה. – – –תנועה זאת, ככל שהיא נפתלת, דומה שהיא המוליכה אותי. משעת האירוסין של ‘עד לא אור’ עד ל’חופה במדבר' ועד־בכלל. ואם לא נפסקה ועדיין היא נמשכת, אפשר שזה מכוח הציפייה לנס, בדומה לנס שקרה את בן־המלך בסיפורו של ר' נחמן מברצלאב, קיצור הדרך לגעגועים¹. –– לנס־שתי־הפרסאות הרי אנו מצפים תמיד, משיר אל שיר.

אילו היכרתי מובאה זו, הייתי מבטל את קריאתי מפני פרשנותו המוסמכת של המשורר. כיוון שלא היכרתי, לא הרפתה ממני קריאתי שלי. הן גם באותו שיר שב“חופה במדבר” (“אני מנסה בשקט להקים על תלה / עיר שקופה. להשיט בתים תועים ברחובות דוסיטרים”), הוסיף: " – – – ואותך / רק אותך, אחותי קטנה, אקח עמי / על גבי."

מי אותה אחות קטנה, צירוף החוזר שוב ושוב בספריו?

בספרו אחותי קטנה, כוונתו לנזירות שהסתירוהו בחודשים שבין כניסת הנאצים לווילנא לבין שובו אל הגטו ואל המחתרת, אבל בסוף הספר (ע' 19), הכיוון שונה מעיקרו:

אִמֵּנוּ הִתְאַבְּלָה עַל בַּת

שֶׁלֹּא בָּאָה לָעוֹלָם.

מִתַּ“שׁ עַד תַּשַׁ”ח נִכְרְתוּ יֶתֶר בָּנֶיהָ

וַתִּסְפֹּד לָהֶם

וַתֶּאֱבַל עַל אֲחוֹתִי קְטַנָּה

שֶׁלֹּא בָּאָה לָעוֹלָם.

כל זה הביא אותי שוב ושוב לקרוא את “לא ירד ארונך מכתפי” כנוכחות־העד של הזיכרון. זו תחושת־האשם של מי ששרד – חשתי – זו האחריות, הרתיחה הכבושה, לב שירתו. במקום אחר ב“שיבה מן המכאוב”, אגב ניתוח הפואמה “המפתח צלל”, אמר אבא קובנר:

היום בקריאה חוזרת, אני מבין – אם לומר ביתר גילוי לב – שאז כתבתי אמת. והאמת היא, כי האשם האמיתי הוא לא זה שנידון בבתי־משפט, לא זה שהוסגר בשמו המפורש, כפושע, אל ספרי ההיסטוריה. האשם האמיתי יהיה זה, שיישא את סיטואציית האשם של חייו לצמיתות.

יש ריצוי בעונש על פשע. יש מחיקת עוונות על־ידי מחילה, על־ידי צדקה, על־ידי חזרה־בתשובה. אך אין למחוק נסיון־חיים. אין למחוק עמידת אין־אונים נוכח הנוקבת והמרושעת שבהכרעות הכפויות: מי לחיים ומי למוות. אם השנים־עשר התנסו בניסיון הזה, ישאו זאת כל חייהם. הם – ולא האפור־במדים, שהוא מחוץ לפואמה הזאת.

אני חשתי, שהדברים תקפים לכלל שירתו, עד ל“שירת רוֹזָה”. רוזה היא אמו של המשורר ואמה של “אחותי קטנה / שלא באה לעולם.”

כך כתב באחרון ספריו, בשיר “קשרים”:

אֵלִי! כַּדֹּפֶק הָלַם בִּי בִּכְיֵךְ

עַל הֶהָרִים דָּלְקוּ דִּמְעוֹתַיִךְ –

כִּי הָיִית לְבַד יָם וְשָׁמַיִם

מֵעַל וְעָפָר וְעוֹפֶרֶת תַּחְתַּיִךְ.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תְּפִלָּה תַּחֲמֹל

כָּל־כֻּלֵּךְ מֵתִים שְׂרוּעִים אַפַּיִם.

כך אני קורא: זו בתוך זו שזורות שתי האפשרויות, “רק אותך, אחותי קטנה, אקח עמי / על גבי” ו“לא ירד ארונך מכתפי.” לשתיהן נתן לנו אבא קובנר עצמו מפתחות. האחד, ש“הארון על כתפיו אין בו מת, אולי הוא ברית אהבה לא נכרתת, שחותמה התנועה־לקראת והציפייה לה;” האחר, בהגדרת האשם:

האשם האמיתי יהיה זה, שיישא את סיטואציית האשם של חייו לצמיתות.

במתח פרדוכסאלי זה ייחודה ועוצמתה החד־פעמית של שירת אבא קובנר, כמוהו ככפל־התמיד שבין משורר הצופן הפרטי והכמוס לבין המנהיג, המפקד ואיש־הציבור רב־הפעלים – אדם בעל שיעור־קומה פלאי ובלתי־חוזר, שרק היעדרו מעמידנו על מה שנעקר מתוכנו.

21.10.1988

רק עכשיו, כשלושים שנה לאחר ש“פנקס פתוח” ראה אור, עוד בחיי יצחק שדה, קראתי לראשונה תעודה מרתקת זו במהדורה החדשה, ולא יכולתי להינתק ממנה עד שהגעתי לדף האחרון.

מה משך אותי כל־כך בפרקי ילדות־נעורים־בחרות אלה (למהדורה החדשה נוספו “פרקי רוסיה”), שכתב אחד “האבות המייסדים” של הכוח הצבאי העברי, המפקד הראשון של הפלמ“ח, רמטכ”ל ה“הגנה”, הוא ה“זקן” הפורש זרועותיו (בתצלום המפורסם) על יגאל אלון מכאן ועל משה דיין מכאן?

ושאלה קודמת, שהצגתי לעצמי אגב קריאה: איך קרה הדבר, שספר כזה, המקנה ממד שלישי, ממד החיים האמיתיים, לא רק לאיש שעוד בחייו הפכוהו לדמות־אב של משהו שטוח, חפוז, שקרי, כי אם לכל אותה הוויה, שבבהילות חסרת־רצינות הוקנה לה מעמד של “מיתוס” – לא התגלה לי כבר אז? ואם נפל לידי במהדורה המקורית, כפי שאולי גם היה, איך לא שימר זכרוני אותן הארות מאלפות, שהספר גדוש בהן?

מכל התשובות שהצעתי לעצמי, נוטה אני לסברה שצריך היה כנראה להיווצר מרחק שלושים השנה על כל מה שצלח במהלכן, מה שהופרך, מה שהתהפך על פניו, מה שחרב והותיר אחריו, בלשון הקוסמולוגים, “חור שחור” – קודם שאהיה מסוגל ללוות בהתפעמות והזדהות את דרכו של ילד יהודי חלוש, נצר למשפחות חסידיות מיוחסות, בן ל“משפחה הרוסה”, העובר מגלגול לגלגול ברוסיה הטרום־מהפכנית עד שמתעצבת אישיותו בשנות המלחמה והמהפיכה ועד עלייתו לארץ, כמעט במקרה, לא מתוך הזדהות ציונית, אלא מסיבות שלא היו לי עצמי ברורות די־צרכן. בעיקר, מפני שחברי יוסף טרומפלדור נפל בקרב בהגנת הארץ, וחסידיו, חבורה של קרוב למאתיים איש, פנו אלי, כלחבר הקרוב ביותר של מנהיגם (עמ' 307).

הכרך הוא ראשון לכתבי יצחק שדה, ולו עצמו שלושה חלקים: מבוא מצוין של המהדיר, שלמה דרך, על “האיש ונתיבו”, מהדורה מצולמת של “הפנקס פתוח” ורשימות אוטוביוגרפיות פזורות, מיעוטן על ימיו הראשונים בארץ, ימי גדוד העבודה, רובן על מלחמת העצמאות, שבראשיתה הודח מכהונתו בצמרת ה“הגנה” ובהמשכה שימש כמפקד שרות המשוריינים של הצבא המתהווה ואחרי־כן כמפקד חטיבת השריון הראשונה והיחידה של צה"ל. בלי שאחווה דעתי על מבנה הכרך, אתרכז כאן באותה תעודה ייחודית, שהיא גם רובו, “הפנקס פתוח”.

יצחק שדה המאוחר מוכר היה במידה זו או אחרת לכולנו. מי לא קרא אז את “מסביב למדורה”, רשימות שבועיות שחתם עליהן בכינוי י. נודד? מי לא שמע על אבי הגישה ההתקפית בפעולות כוחות־המגן, “היציאה מהגדר”? מי לא ידע, שהגנרל בעל זקן השיבה והממושקף הוא חברם לכוסית־ולשיחה של סופרים ומשוררים והוא עצמו מעין־מחזאי?

עודני זוכר אותו בחבורת סופרים צעירים, בהם כבר אז בעלי שם ובהם מתחיל־מהסס כמוני, שירד במיוחד מירושלים לפגישת־הייסוד של “משא” בשדרות רוטשילד 60. רק אז, אולי עוד פעמיים־שלוש, ב“מאור” שבאלנבי וב“כסית” שבדיזנגוף, ראיתי אותו ממש, לא בתצלום.

בעיני צעירים כמוני היה כבר אז בעיקר צירופן של מראיות פלמחיות־בוהמיות. על שורשיו ומקורות־צמיחתו לא ידעתי דבר, ואפשר מאוד שאז גם לא העסיקה אותי שאלה זו. הוא היה גדוד העבודה, הפלמ"ח, “הזקן” בעל השרירים, הבוהמיין.

לא האדם שתחילתו מצוירת ב“הפנקס פתוח”. לא מי שריתק אותי עכשיו, כעבור שלושים שנה, ואף זה מעבר לגלגוליו של יחיד, כי אם כסיפורם של דור ושל זמן.

לפני תשעים שנה נולד יצחק לנדוברג, פריו של שידוך אומלל בין שתי משפחות חסידיות: אבי־אמו היה רבה של לובלין, שנודע בכינוי “העילוי מלאדי”, ואילו אם־אביו היתה “נצר ממשפחת הרבי מגור, והתיחסה גם על הרבי מקוצק”. הכלה לא ראתה את החתן אלא מתחת לחופה – ולמראהו של אותו בחור גוץ ומכוער, חתנה, פרצה האשה הצעירה בבכי. הוויה זו של אדיקות קיצונית מכאן ויחסים עכורים בין האם לאב מכאן, יחסים שנסתיימו בעזיבת האם בטרם מלאו ליצחק ארבע, מצויירת בחריפות בזכרונות שכתב בערוב־ימיו, בהיותו כבן ששים. רק מתוך פצעים שלא נגלדו, יכולים לבוא תיאורים כאלה. הוא הדין בגלגולו הבא, כשעקר האב עם שני התינוקות לבית הוריו בוורשה ויצחק בן הארבע, חולה־געגועים על אמו שנעלמה, היה מסתתר שעות ארוכות מתחת לשולחן כמעט ללא ניע וניד, בודד ועזוב, ורוחי סרה ומרה. – – איני זוכר שיהא מישהו דואג לנקיוני, חוץ מערבי חגים ומועדים. ואין פלא, שבסופו של דבר נחליתי מחלת־עור קשה.

כשמלאו ליצחק חמש, נשלח ללמוד ב“חדר”, פרשה המתוארת כאילו חווה המחבר מחדש את סבלותיו ועינוייו של הילד. “עיקר העיקרים בימי ילדותי היו הגעגועים על אמי,” מספר יצחק שדה, שחש בחסרונה ביתר־שאת גם משום שלא היה לו אב חזק וסמכותי, שישרה עליו ביטחון. האב הלך ושקע, שתה לשוכרה ואף נשלח לכמה חודשים לכלא. בהוויה סגורה ומחניקה זו החליט הילד החולני והמדוכא, בהיותו בן שש בלבד, להתאבד. הדפים המעטים, המתארים איך מגיע ילד בן שש לא רק לידי מחשבה כזאת, אלא איך הוא תולה עצמו, הם מן העזים בספר.

פרק זה, שכאן אני מזכירו רק במרומז, בא לקיצו כעבור שנתיים, כאשר לוקחת אותו האם לבית החדש, שהקימה עם בעלה השני, איש אמיד שיש לו בנים בגילה, בעיר רוסלבל שברוסיה. אם עד עתה היה תינוק חולה וחיוור של הגיטו הוורשאי, שלשון דיבורו יידיש – הנה עכשיו עובר הוא גלגול שלם.

כשאנו אומרים, שלא הציונות הביאה את יצחק שדה לארץ, לא אמרנו הרבה. השורשים רבים ודקים. בבית הגדול והאמיד יש עכשיו לילדים מורה פרטי, שאינו אלא הסופר והוגה־הדעות הלל צייטלין, שמתיאורי יצחק שדה ניכר כמה עמוקה ומתקיימת היתה השפעתו על תלמידו. כעבור שנים רבות, כשהיה יצחק שדה “חלוץ, חבר בגדוד העבודה וחוצב אבנים בירושלים עיר הקודש” כתב לו צייטלין: “מי יתנני עתה בוורשה ולומד עמך מזמן לזמן את הכוזרי ואת התניא, או פשוט את ספר ישעיהו…”

בנעוריו שוכח שדה לשון יידיש של בית סבא, ואילו ידיעותיו בעברית מגיעות עד כדי הוצאת “כתב־עת” באותיות־כתב ושמו “כרם חמד”. אלא שהימים הם ימי התסיסה המהפכנית, וזו משתלטת וסוחפת עמה את הדור הצעיר. גם יצחק נוהה יותר ויותר אחר הספרות הרוסית והרעיונות המהפכניים המנסרים בחלל, ספק טולסטויאניים ספק “אס. אר.”יים. הלשון העברית הולכת ומשתכחת. הוא בשל לגלגול הבא.

וזה מתרחש עם התפרצות כוחות הנעורים. הילד החלוש היה לנער גבוה, המרבה בפעילות גופנית, מטפח את שריריו, מתגלה כ“בעל זרוע”. הוא מבקש ללמוד בבית־ספר מקצועי, להיות נפח, מתחבר לתנועה מהפכנית טירוריסטית, ובן שש־עשרה עומד באותו “מבחן עליון” של הטירור האישי – נשלח להרוג “בוגד”, ועושה זאת. וכמו נבדה המעשה בדמיונו של סופר, מתגלה שהרג צעיר שלא היתה לו כל שייכות למעשה־מלשינות, אלא פשוט חיזר אחר בתו של קצין־משטרה.

“הפנקס פתוח” גדוש מעברים מרתקים כאלה מהוויה להוויה, מפעילות מהפכנית להוויה סטודנטיאלית, לשירות בצבא הצאר, לפיקוד על פלוגה בצבא האדום המתהווה, לפגישה גורלית ראשונה עם יוסף טרומפלדור (שהציע לממשלת קרנסקי תוכנית – מתוך שמונה מאות אלף החיילים היהודיים המשרתים בצבא הרוסי, יארגן כוח צבאי גדול, זה יחצה את הרי הקווקאז, יתקוף את הצבא הטורקי וישחרר את ארץ־ישראל).

כאן אני יכול רק לרמז על אותו עושר שנתגלה לי באיחור רב כזה, עם הופעת המהדורה החדשה, אפילו לא לגעת בתיאורים המאלפים של בני־הדור, האחים־החורגים, החברים, הספרים, הזרמים הרוחניים. ברשימה קצרה כזאת איני בא לומר אלא זאת:

כשאנו תוהים על כוחו של “הזקן”, על ההשפעה שהיתה לו על קבוצות נבחרות של צברים צעירים, על הדמיון ועל התושייה, על אותו עירוב משונה של כמיהות חברתיות ופיוטיות ושל חינוך לנחישות בעמידה על הנפש ולתוקפנות והעזה בלחימה, באים פרקי “הפנקס הפתוח” ומגלים לנו את סוד קיסמו המנהיגותי כמו גם את ריבוי השורשים שהפרוהו ומורכבותם, מגלים גם כמה שדופים – לעומת צלמו החי של בן הדור – כל אותם “מיתוסים” של קרטון, בין שהם גזורים בלבן בין שהם גזורים בשחור.

22.2.1980

כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל – כבר היה הוא בר־מצווה. בראשית המאה העשרים, לפני יותר משבעים שנה, הוסמך לרבנות. למד באוניברסיטאות ברן, ברלין, פטרבורג. מכהונתו כמנהל בית־המדרש למורים בבית־הכרם פרש אחרי עשרות שנים של הוראה ומחקר, בתש"ח. רק בשנתו השישים־וחמש, היה לפרופסור באוניברסיטה העברית. “חוק חינוך ממלכתי חובה” נחוק בשעה שהיה הוא שר החינוך, לפני עשרים שנה.

עכשיו, בשנתו התשעים, הלך לעולמו. אין זו רק שיבה טובה, שהרי ממש עד לחודשים האחרונים המשיך לעמול על סיכום מפעלו ההיסטורי הענקי, להתקין ספרים חדשים לדפוס. פתאום נדמה, שאינך דן עוד בבשר ודם שהלך לעולמו, אלא מנסה להעריך תופעה היסטורית. ואולם, כשמדובר בפרופסור בנציון דינור, יש בניסיון הזה משהו כמעט פרדוכסלי. הן כלפיו היו תלמידיו טוענים – בספק חיבה ספק ביקורת – שלהיסטוריה עצמה הוא מתייחס באופן סובייקטיבי, מעורב רגשית, כמעט יצרית, ב“מלחמות היהודים” של כל הדורות, ממשיך להשתתף בהן, אוהב, שונא, שופט, נוקם ונוטר, מוחל וסולח, לעולם לא מנותק, צונן, לא משקיף על ההיסטוריה מרחוק, או מגבוה. לעולם הוא בפנים, מעורב עד צוואר.

*

וזו תמציתה של תופעת דינור – תשעים שנות מעורבות יהודית.

ידיעותיו, ובתחומים שונים בתכלית, היו מרובות כל־כך – לא רק היסטוריון היה, כי אם בעל בקיאות פינומינלית בכ"ד הספרים, בהלכה ובאגדה, בספרות הילדים האירופית ובספרות הפדגוגית – שקשה היה להבין את צמאונו של בור סוד זה לעוד ועוד ספרים, עובדות, פרטים גדולים וקטנים, את מקורה של אותה עירנות רוחנית, שגם השנים הארוכות לא הקהו. מה עוד ביקש לדעת?

בעיקרו של דבר, חיפש תשובות לשתיים־שלוש שאלות “קטנות”. גם הכרכים הרבים של ספרי המקורות, שהקדים להם מבואות־ענק – “ישראל בארצו”; “ישראל בגולה”; “ספר הציונות” – אינם סתם גבב של ליקוטים מתוך ספרים, פרוטוקולים, נאומים, אגרות ויצירות ספרות. את הבחירה הדריכה חתירתו לגילוי איזשהו “רעיון מרכזי” בחיים היהודיים, שלא זו בלבד שהוא זורע אור בהיר על עלילות־העבר אלא עשוי לכוון את מעשיהם של הפועלים בהווה למען העתיד.

חיבתו למלים המבטאות פעילות, תנועה, שינוי, מתגלית בשמות ספריו: “מפלסי דרך”; “ערכים ודרכים”; “במפנה הדורות”. בניגוד למניח־היסודות לכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי, צבי היינריך גרץ, שאת הזמן החדש בתולדות ישראל התחיל בתנועת ההשכלה (1750) ובניגוד לדובנוב שקבע את ראשיתו במהפיכה הצרפתית (1789), מתחיל דינור את הזמנים החדשים בעליית ר' יהודה החסיד לארץ־ישראל ב־1700. למה? משום שזו היתה לשיטתו ראשית הציונות – אותה פעילות יוצרת, שמקורה, והמשכה, ב“דוחקי־קץ מאמינים, שלא השלימו עם כשלונה של משיחיות המסתורין הפעילה, והתמידו נמרצות לחפש דרכים חדשות להחשת הגאולה ולהפקת מרצם המשיחי הבלום”.

יש אישים, שקל להצביע על תרומתם, לזהות את החותם שטבעו בהוויה העברית המתחדשת. דינור אינו כזה, ולא רק משום שאת חילו פיזר בתחומים שונים – במחקר היסטורי, הוראה וחינוך, פעילות ציבורית – אלא משוס שפיזור זה הוא אולי עצם־טבעה של אותה פעילות רוחנית מיוחדת.

את חותמו קל לזהות באלפי התלמידים שהעמיד, בעיצוב דמותו של בית־המדרש למורים בבית הכרם, שתקופה מסוימת ריכז בין כתליו “טאנק מוחות” – הפילוסוף ה.ש. ברגמן, הבלשן־מילונאי א. אבן־שושן, הגיאוגרף י. בראוור, המורה לפילוסופיה של היהדות יהושע גוטמן, הבוטנאי אבי־זוהר ועוד. חותמו קיים ברבעון להיסטוריה “ציון”, ספר תולדות ההגנה, ספר היישוב וכדומה. צריך להזכיר, שכשר החינוך דאג לחקיקה המיוחדת שהבטיחה את הקמת “יד ושם”, והוא כיהן כיושב הראש הראשון של הרשות. הוא אבי חידון התנ"ך, שעל־פי תפיסתו צריך היה להוות אחד מרכיביו של חג העצמאות, זה שמרכזו יהיה “סדר העצמאות” עם “הגדה” ותפריט מחייב של מאכלות סמליים.

העיקר אינו בפרטים אלא בתחושתו, כפדגוג אולי יותר מאשר כהיסטוריון, שאת אישיותם של הדורות העתידים לצמוח כאן יש לחזק על־ידי חשיפת שני עורקים תת־קרקעיים ראשיים: זיקתה הנמשכת של הגולה לישראל כלב רעיון הגאולה, והנסיונות הלא־נפסקים לחדש את יישוב הארץ בלי לחכות לבוא המשיח. לעיקרים אלה היו מכוונים כל פרטי־הפרטים של עיסוקיו המגוונים. את עבודתו ההיסטורית של החוקר הדריך להטו הלא־נחלש של האוהב והמורה.

*

סמוך לראש השנה נוהגים היינו – אשתי, שהיתה תלמידתו האהובה בסמינר, ואני, שלמדתי אצלו באוניברסיטה – לבקרו ולאחל לו עוד שנים טובות. כשטילפנתי ערב ראש השנה, ביקש שנקדים ככל האפשר כדי שלא יופרע באמצע עבודתו. בבואנו, הבענו פליאה על בן התשעים המתמיד בלי־לאות ליד שולחנו העמוס ספרים ותיקים וכתבי־יד לא־גמורים. (בנציון דינור נולד סומא בעינו האחת, וקריאתו וכתיבתו היו תלויות בעינו הנותרת). על כך השיב:

בילדותי נחשבתי לעילוי, נשלחתי ללמוד בישיבת מיר וכדרכם של “מתמידים” בימים ההם, הייתי יושב ולומד יומם ולילה, ובגבור עלי עיפותי משתטח על הספסל, ישן קצת – ושב ללמוד. יום אחד קרא לי ראש־הישיבה והעיר, שאם אמשיך כך, לא אחזיק מעמד. שאלתי מה עלי לעשות. אמר לי ראש־הישיבה: צריך לשים עתים לתורה. עליך להסתפק בארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות לימוד ביממה. שמעתי בעצתו, וכך – סיים באותו חיוך קונדסי בעינו הרואה, שניכר אפילו על סף התשעים – עשיתי כל השנים. לא “מתמיד”, אלא מסתפק בארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות ביממה. ועובדה, הארכתי ימים.

וכל אותן שנים, כל אותן שעות, עיין בעוד ספר ועוד ספר, מלקט עוד ועוד עובדות, מצרפן לכל ההרים שהגביה בתשעים שנות מעורבותו בדברי ימי ישראל, מחזק את טיעונו בשתיים־שלוש נקודות עיקריות: שבחיי היהודים יש “עשייה היסטורית” פעילה ומרכזית מאוד, ושהחיפוש אחר דרך חדשה להחשת הגאולה, שתמיד היא דרך לארץ־ישראל – הוא הכוח המניע אותה. פעילות רוחנית מתמדת ולא־נלאית זו נפסקה בשנתו התשעים. באמצע נפסקה.

אדם שיחסו אל ההיסטוריה היה אישי, כמעט ייצרי, והוא עצמו נראה כ“תופעה היסטורית”. יותר משכתב היסטוריה, ניהל אתה מלחמת־שניים. עכשיו הגיע לאוזנינו הד אחרון מהמלחמה הזאת, חזר רעם שהחל להתגלגל לפני תשעים שנה, בימי ה“סופות בנגב”. עוד אחד מהראשונים נצרר בצרור חיי הארץ הזאת. רעמים אחרונים.

9.7.1973