כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל – כבר היה הוא בר־מצווה. בראשית המאה העשרים, לפני יותר משבעים שנה, הוסמך לרבנות. למד באוניברסיטאות ברן, ברלין, פטרבורג. מכהונתו כמנהל בית־המדרש למורים בבית־הכרם פרש אחרי עשרות שנים של הוראה ומחקר, בתש"ח. רק בשנתו השישים־וחמש, היה לפרופסור באוניברסיטה העברית. “חוק חינוך ממלכתי חובה” נחוק בשעה שהיה הוא שר החינוך, לפני עשרים שנה.

עכשיו, בשנתו התשעים, הלך לעולמו. אין זו רק שיבה טובה, שהרי ממש עד לחודשים האחרונים המשיך לעמול על סיכום מפעלו ההיסטורי הענקי, להתקין ספרים חדשים לדפוס. פתאום נדמה, שאינך דן עוד בבשר ודם שהלך לעולמו, אלא מנסה להעריך תופעה היסטורית. ואולם, כשמדובר בפרופסור בנציון דינור, יש בניסיון הזה משהו כמעט פרדוכסלי. הן כלפיו היו תלמידיו טוענים – בספק חיבה ספק ביקורת – שלהיסטוריה עצמה הוא מתייחס באופן סובייקטיבי, מעורב רגשית, כמעט יצרית, ב“מלחמות היהודים” של כל הדורות, ממשיך להשתתף בהן, אוהב, שונא, שופט, נוקם ונוטר, מוחל וסולח, לעולם לא מנותק, צונן, לא משקיף על ההיסטוריה מרחוק, או מגבוה. לעולם הוא בפנים, מעורב עד צוואר.

*

וזו תמציתה של תופעת דינור – תשעים שנות מעורבות יהודית.

ידיעותיו, ובתחומים שונים בתכלית, היו מרובות כל־כך – לא רק היסטוריון היה, כי אם בעל בקיאות פינומינלית בכ"ד הספרים, בהלכה ובאגדה, בספרות הילדים האירופית ובספרות הפדגוגית – שקשה היה להבין את צמאונו של בור סוד זה לעוד ועוד ספרים, עובדות, פרטים גדולים וקטנים, את מקורה של אותה עירנות רוחנית, שגם השנים הארוכות לא הקהו. מה עוד ביקש לדעת?

בעיקרו של דבר, חיפש תשובות לשתיים־שלוש שאלות “קטנות”. גם הכרכים הרבים של ספרי המקורות, שהקדים להם מבואות־ענק – “ישראל בארצו”; “ישראל בגולה”; “ספר הציונות” – אינם סתם גבב של ליקוטים מתוך ספרים, פרוטוקולים, נאומים, אגרות ויצירות ספרות. את הבחירה הדריכה חתירתו לגילוי איזשהו “רעיון מרכזי” בחיים היהודיים, שלא זו בלבד שהוא זורע אור בהיר על עלילות־העבר אלא עשוי לכוון את מעשיהם של הפועלים בהווה למען העתיד.

חיבתו למלים המבטאות פעילות, תנועה, שינוי, מתגלית בשמות ספריו: “מפלסי דרך”; “ערכים ודרכים”; “במפנה הדורות”. בניגוד למניח־היסודות לכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי, צבי היינריך גרץ, שאת הזמן החדש בתולדות ישראל התחיל בתנועת ההשכלה (1750) ובניגוד לדובנוב שקבע את ראשיתו במהפיכה הצרפתית (1789), מתחיל דינור את הזמנים החדשים בעליית ר' יהודה החסיד לארץ־ישראל ב־1700. למה? משום שזו היתה לשיטתו ראשית הציונות – אותה פעילות יוצרת, שמקורה, והמשכה, ב“דוחקי־קץ מאמינים, שלא השלימו עם כשלונה של משיחיות המסתורין הפעילה, והתמידו נמרצות לחפש דרכים חדשות להחשת הגאולה ולהפקת מרצם המשיחי הבלום”.

יש אישים, שקל להצביע על תרומתם, לזהות את החותם שטבעו בהוויה העברית המתחדשת. דינור אינו כזה, ולא רק משום שאת חילו פיזר בתחומים שונים – במחקר היסטורי, הוראה וחינוך, פעילות ציבורית – אלא משוס שפיזור זה הוא אולי עצם־טבעה של אותה פעילות רוחנית מיוחדת.

את חותמו קל לזהות באלפי התלמידים שהעמיד, בעיצוב דמותו של בית־המדרש למורים בבית הכרם, שתקופה מסוימת ריכז בין כתליו “טאנק מוחות” – הפילוסוף ה.ש. ברגמן, הבלשן־מילונאי א. אבן־שושן, הגיאוגרף י. בראוור, המורה לפילוסופיה של היהדות יהושע גוטמן, הבוטנאי אבי־זוהר ועוד. חותמו קיים ברבעון להיסטוריה “ציון”, ספר תולדות ההגנה, ספר היישוב וכדומה. צריך להזכיר, שכשר החינוך דאג לחקיקה המיוחדת שהבטיחה את הקמת “יד ושם”, והוא כיהן כיושב הראש הראשון של הרשות. הוא אבי חידון התנ"ך, שעל־פי תפיסתו צריך היה להוות אחד מרכיביו של חג העצמאות, זה שמרכזו יהיה “סדר העצמאות” עם “הגדה” ותפריט מחייב של מאכלות סמליים.

העיקר אינו בפרטים אלא בתחושתו, כפדגוג אולי יותר מאשר כהיסטוריון, שאת אישיותם של הדורות העתידים לצמוח כאן יש לחזק על־ידי חשיפת שני עורקים תת־קרקעיים ראשיים: זיקתה הנמשכת של הגולה לישראל כלב רעיון הגאולה, והנסיונות הלא־נפסקים לחדש את יישוב הארץ בלי לחכות לבוא המשיח. לעיקרים אלה היו מכוונים כל פרטי־הפרטים של עיסוקיו המגוונים. את עבודתו ההיסטורית של החוקר הדריך להטו הלא־נחלש של האוהב והמורה.

*

סמוך לראש השנה נוהגים היינו – אשתי, שהיתה תלמידתו האהובה בסמינר, ואני, שלמדתי אצלו באוניברסיטה – לבקרו ולאחל לו עוד שנים טובות. כשטילפנתי ערב ראש השנה, ביקש שנקדים ככל האפשר כדי שלא יופרע באמצע עבודתו. בבואנו, הבענו פליאה על בן התשעים המתמיד בלי־לאות ליד שולחנו העמוס ספרים ותיקים וכתבי־יד לא־גמורים. (בנציון דינור נולד סומא בעינו האחת, וקריאתו וכתיבתו היו תלויות בעינו הנותרת). על כך השיב:

בילדותי נחשבתי לעילוי, נשלחתי ללמוד בישיבת מיר וכדרכם של “מתמידים” בימים ההם, הייתי יושב ולומד יומם ולילה, ובגבור עלי עיפותי משתטח על הספסל, ישן קצת – ושב ללמוד. יום אחד קרא לי ראש־הישיבה והעיר, שאם אמשיך כך, לא אחזיק מעמד. שאלתי מה עלי לעשות. אמר לי ראש־הישיבה: צריך לשים עתים לתורה. עליך להסתפק בארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות לימוד ביממה. שמעתי בעצתו, וכך – סיים באותו חיוך קונדסי בעינו הרואה, שניכר אפילו על סף התשעים – עשיתי כל השנים. לא “מתמיד”, אלא מסתפק בארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות ביממה. ועובדה, הארכתי ימים.

וכל אותן שנים, כל אותן שעות, עיין בעוד ספר ועוד ספר, מלקט עוד ועוד עובדות, מצרפן לכל ההרים שהגביה בתשעים שנות מעורבותו בדברי ימי ישראל, מחזק את טיעונו בשתיים־שלוש נקודות עיקריות: שבחיי היהודים יש “עשייה היסטורית” פעילה ומרכזית מאוד, ושהחיפוש אחר דרך חדשה להחשת הגאולה, שתמיד היא דרך לארץ־ישראל – הוא הכוח המניע אותה. פעילות רוחנית מתמדת ולא־נלאית זו נפסקה בשנתו התשעים. באמצע נפסקה.

אדם שיחסו אל ההיסטוריה היה אישי, כמעט ייצרי, והוא עצמו נראה כ“תופעה היסטורית”. יותר משכתב היסטוריה, ניהל אתה מלחמת־שניים. עכשיו הגיע לאוזנינו הד אחרון מהמלחמה הזאת, חזר רעם שהחל להתגלגל לפני תשעים שנה, בימי ה“סופות בנגב”. עוד אחד מהראשונים נצרר בצרור חיי הארץ הזאת. רעמים אחרונים.

9.7.1973