רק עכשיו, כשלושים שנה לאחר ש“פנקס פתוח” ראה אור, עוד בחיי יצחק שדה, קראתי לראשונה תעודה מרתקת זו במהדורה החדשה, ולא יכולתי להינתק ממנה עד שהגעתי לדף האחרון.

מה משך אותי כל־כך בפרקי ילדות־נעורים־בחרות אלה (למהדורה החדשה נוספו “פרקי רוסיה”), שכתב אחד “האבות המייסדים” של הכוח הצבאי העברי, המפקד הראשון של הפלמ“ח, רמטכ”ל ה“הגנה”, הוא ה“זקן” הפורש זרועותיו (בתצלום המפורסם) על יגאל אלון מכאן ועל משה דיין מכאן?

ושאלה קודמת, שהצגתי לעצמי אגב קריאה: איך קרה הדבר, שספר כזה, המקנה ממד שלישי, ממד החיים האמיתיים, לא רק לאיש שעוד בחייו הפכוהו לדמות־אב של משהו שטוח, חפוז, שקרי, כי אם לכל אותה הוויה, שבבהילות חסרת־רצינות הוקנה לה מעמד של “מיתוס” – לא התגלה לי כבר אז? ואם נפל לידי במהדורה המקורית, כפי שאולי גם היה, איך לא שימר זכרוני אותן הארות מאלפות, שהספר גדוש בהן?

מכל התשובות שהצעתי לעצמי, נוטה אני לסברה שצריך היה כנראה להיווצר מרחק שלושים השנה על כל מה שצלח במהלכן, מה שהופרך, מה שהתהפך על פניו, מה שחרב והותיר אחריו, בלשון הקוסמולוגים, “חור שחור” – קודם שאהיה מסוגל ללוות בהתפעמות והזדהות את דרכו של ילד יהודי חלוש, נצר למשפחות חסידיות מיוחסות, בן ל“משפחה הרוסה”, העובר מגלגול לגלגול ברוסיה הטרום־מהפכנית עד שמתעצבת אישיותו בשנות המלחמה והמהפיכה ועד עלייתו לארץ, כמעט במקרה, לא מתוך הזדהות ציונית, אלא מסיבות שלא היו לי עצמי ברורות די־צרכן. בעיקר, מפני שחברי יוסף טרומפלדור נפל בקרב בהגנת הארץ, וחסידיו, חבורה של קרוב למאתיים איש, פנו אלי, כלחבר הקרוב ביותר של מנהיגם (עמ' 307).

הכרך הוא ראשון לכתבי יצחק שדה, ולו עצמו שלושה חלקים: מבוא מצוין של המהדיר, שלמה דרך, על “האיש ונתיבו”, מהדורה מצולמת של “הפנקס פתוח” ורשימות אוטוביוגרפיות פזורות, מיעוטן על ימיו הראשונים בארץ, ימי גדוד העבודה, רובן על מלחמת העצמאות, שבראשיתה הודח מכהונתו בצמרת ה“הגנה” ובהמשכה שימש כמפקד שרות המשוריינים של הצבא המתהווה ואחרי־כן כמפקד חטיבת השריון הראשונה והיחידה של צה"ל. בלי שאחווה דעתי על מבנה הכרך, אתרכז כאן באותה תעודה ייחודית, שהיא גם רובו, “הפנקס פתוח”.

יצחק שדה המאוחר מוכר היה במידה זו או אחרת לכולנו. מי לא קרא אז את “מסביב למדורה”, רשימות שבועיות שחתם עליהן בכינוי י. נודד? מי לא שמע על אבי הגישה ההתקפית בפעולות כוחות־המגן, “היציאה מהגדר”? מי לא ידע, שהגנרל בעל זקן השיבה והממושקף הוא חברם לכוסית־ולשיחה של סופרים ומשוררים והוא עצמו מעין־מחזאי?

עודני זוכר אותו בחבורת סופרים צעירים, בהם כבר אז בעלי שם ובהם מתחיל־מהסס כמוני, שירד במיוחד מירושלים לפגישת־הייסוד של “משא” בשדרות רוטשילד 60. רק אז, אולי עוד פעמיים־שלוש, ב“מאור” שבאלנבי וב“כסית” שבדיזנגוף, ראיתי אותו ממש, לא בתצלום.

בעיני צעירים כמוני היה כבר אז בעיקר צירופן של מראיות פלמחיות־בוהמיות. על שורשיו ומקורות־צמיחתו לא ידעתי דבר, ואפשר מאוד שאז גם לא העסיקה אותי שאלה זו. הוא היה גדוד העבודה, הפלמ"ח, “הזקן” בעל השרירים, הבוהמיין.

לא האדם שתחילתו מצוירת ב“הפנקס פתוח”. לא מי שריתק אותי עכשיו, כעבור שלושים שנה, ואף זה מעבר לגלגוליו של יחיד, כי אם כסיפורם של דור ושל זמן.

לפני תשעים שנה נולד יצחק לנדוברג, פריו של שידוך אומלל בין שתי משפחות חסידיות: אבי־אמו היה רבה של לובלין, שנודע בכינוי “העילוי מלאדי”, ואילו אם־אביו היתה “נצר ממשפחת הרבי מגור, והתיחסה גם על הרבי מקוצק”. הכלה לא ראתה את החתן אלא מתחת לחופה – ולמראהו של אותו בחור גוץ ומכוער, חתנה, פרצה האשה הצעירה בבכי. הוויה זו של אדיקות קיצונית מכאן ויחסים עכורים בין האם לאב מכאן, יחסים שנסתיימו בעזיבת האם בטרם מלאו ליצחק ארבע, מצויירת בחריפות בזכרונות שכתב בערוב־ימיו, בהיותו כבן ששים. רק מתוך פצעים שלא נגלדו, יכולים לבוא תיאורים כאלה. הוא הדין בגלגולו הבא, כשעקר האב עם שני התינוקות לבית הוריו בוורשה ויצחק בן הארבע, חולה־געגועים על אמו שנעלמה, היה מסתתר שעות ארוכות מתחת לשולחן כמעט ללא ניע וניד, בודד ועזוב, ורוחי סרה ומרה. – – איני זוכר שיהא מישהו דואג לנקיוני, חוץ מערבי חגים ומועדים. ואין פלא, שבסופו של דבר נחליתי מחלת־עור קשה.

כשמלאו ליצחק חמש, נשלח ללמוד ב“חדר”, פרשה המתוארת כאילו חווה המחבר מחדש את סבלותיו ועינוייו של הילד. “עיקר העיקרים בימי ילדותי היו הגעגועים על אמי,” מספר יצחק שדה, שחש בחסרונה ביתר־שאת גם משום שלא היה לו אב חזק וסמכותי, שישרה עליו ביטחון. האב הלך ושקע, שתה לשוכרה ואף נשלח לכמה חודשים לכלא. בהוויה סגורה ומחניקה זו החליט הילד החולני והמדוכא, בהיותו בן שש בלבד, להתאבד. הדפים המעטים, המתארים איך מגיע ילד בן שש לא רק לידי מחשבה כזאת, אלא איך הוא תולה עצמו, הם מן העזים בספר.

פרק זה, שכאן אני מזכירו רק במרומז, בא לקיצו כעבור שנתיים, כאשר לוקחת אותו האם לבית החדש, שהקימה עם בעלה השני, איש אמיד שיש לו בנים בגילה, בעיר רוסלבל שברוסיה. אם עד עתה היה תינוק חולה וחיוור של הגיטו הוורשאי, שלשון דיבורו יידיש – הנה עכשיו עובר הוא גלגול שלם.

כשאנו אומרים, שלא הציונות הביאה את יצחק שדה לארץ, לא אמרנו הרבה. השורשים רבים ודקים. בבית הגדול והאמיד יש עכשיו לילדים מורה פרטי, שאינו אלא הסופר והוגה־הדעות הלל צייטלין, שמתיאורי יצחק שדה ניכר כמה עמוקה ומתקיימת היתה השפעתו על תלמידו. כעבור שנים רבות, כשהיה יצחק שדה “חלוץ, חבר בגדוד העבודה וחוצב אבנים בירושלים עיר הקודש” כתב לו צייטלין: “מי יתנני עתה בוורשה ולומד עמך מזמן לזמן את הכוזרי ואת התניא, או פשוט את ספר ישעיהו…”

בנעוריו שוכח שדה לשון יידיש של בית סבא, ואילו ידיעותיו בעברית מגיעות עד כדי הוצאת “כתב־עת” באותיות־כתב ושמו “כרם חמד”. אלא שהימים הם ימי התסיסה המהפכנית, וזו משתלטת וסוחפת עמה את הדור הצעיר. גם יצחק נוהה יותר ויותר אחר הספרות הרוסית והרעיונות המהפכניים המנסרים בחלל, ספק טולסטויאניים ספק “אס. אר.”יים. הלשון העברית הולכת ומשתכחת. הוא בשל לגלגול הבא.

וזה מתרחש עם התפרצות כוחות הנעורים. הילד החלוש היה לנער גבוה, המרבה בפעילות גופנית, מטפח את שריריו, מתגלה כ“בעל זרוע”. הוא מבקש ללמוד בבית־ספר מקצועי, להיות נפח, מתחבר לתנועה מהפכנית טירוריסטית, ובן שש־עשרה עומד באותו “מבחן עליון” של הטירור האישי – נשלח להרוג “בוגד”, ועושה זאת. וכמו נבדה המעשה בדמיונו של סופר, מתגלה שהרג צעיר שלא היתה לו כל שייכות למעשה־מלשינות, אלא פשוט חיזר אחר בתו של קצין־משטרה.

“הפנקס פתוח” גדוש מעברים מרתקים כאלה מהוויה להוויה, מפעילות מהפכנית להוויה סטודנטיאלית, לשירות בצבא הצאר, לפיקוד על פלוגה בצבא האדום המתהווה, לפגישה גורלית ראשונה עם יוסף טרומפלדור (שהציע לממשלת קרנסקי תוכנית – מתוך שמונה מאות אלף החיילים היהודיים המשרתים בצבא הרוסי, יארגן כוח צבאי גדול, זה יחצה את הרי הקווקאז, יתקוף את הצבא הטורקי וישחרר את ארץ־ישראל).

כאן אני יכול רק לרמז על אותו עושר שנתגלה לי באיחור רב כזה, עם הופעת המהדורה החדשה, אפילו לא לגעת בתיאורים המאלפים של בני־הדור, האחים־החורגים, החברים, הספרים, הזרמים הרוחניים. ברשימה קצרה כזאת איני בא לומר אלא זאת:

כשאנו תוהים על כוחו של “הזקן”, על ההשפעה שהיתה לו על קבוצות נבחרות של צברים צעירים, על הדמיון ועל התושייה, על אותו עירוב משונה של כמיהות חברתיות ופיוטיות ושל חינוך לנחישות בעמידה על הנפש ולתוקפנות והעזה בלחימה, באים פרקי “הפנקס הפתוח” ומגלים לנו את סוד קיסמו המנהיגותי כמו גם את ריבוי השורשים שהפרוהו ומורכבותם, מגלים גם כמה שדופים – לעומת צלמו החי של בן הדור – כל אותם “מיתוסים” של קרטון, בין שהם גזורים בלבן בין שהם גזורים בשחור.

22.2.1980