געגועי על פיכמן התעוררו כבר לפני שנים, בראשית־צעדיו של מחנה הביקורת הלמדנית־מדעית, עוד בטרם פרץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה וכיסה את הארץ, כמים לים מכסים, פסקי־הלכה ספרותיים.

אבל רק היום, משנהפכו הבליטות הקשויות בקרקפות הרכות של גדיי הביקורת לקרניים מושחזות במצחיהם העזים של תיישי האקדמיה, מבין אני ממש אל מה יוצאת עכשיו הנפש – אל איזשהו דבר האסור, חטא מתוק, מסה קטנה, אימפרסיוניסטית, סובייקטיבית, לירית של יעקב פיכמן, שדבר לא תציע זולת התרשמותו של עוד קורא, זה שקנה לו מוניטין מכוח יצירתו – רק התרשמות, לא גזר־דין, לא ניתוח מדעי ולא דירוג מוחלט מטעמו של מכון־תקנים כלשהו. איך זה, שאחרי כל השפע, שמשפיעים עלינו ארבע־חמש אוניברסיטאות וכל נושאי החוכמה המוסמכת שהוציאו מתוכן, מתגעגע אני לכוס אחת של מי־מעין?

בראשי שמורים סיפורים רבים, ואם רק יזכני השם עוד אעלה אותם ביום מן הימים עלי גיליון. גלגולים שונים ומשונים היו בדורנו ליומרתם המפחידה של מבקרים להציע מדדים אובייקטיביים, ויש המדברים על “כלים מדעיים”. הפרמטרים הם החבר ז’דאנוב מכאן והמחשב האלקטרוני מכאן. אני נזכר למשל בשיחה מלפני יותר מעשרים וחמש שנים בין סופר מתחיל לבין מבקר ועורך רב־ביטחון־והשפעה בעת ההיא. בתוקף רב ואגב הסתמכות על סוללה כבדה של חכמי הזמן, פסק:

“בדורנו אין רומן הנכתב בגוף ראשון יכול להיות חשוב!”

למה? היום חבל אפילו לטרוח ולחזור על הנמקתו המוסמכת.

בימים ההם, כדאי להזכיר עוד, היה נושא חביב אפילו יותר על מעמיקי־ההגות: מות הרומן.

למה ועל מה מת הרומן?

גם על אותם טיעונים מבריקים כבר לא כל־כך חשוב לחזור.

כנגד זה מעניין יהיה לספר פעם, ובגוף ראשון דווקא, את מקרהו הפרטי של אותו מבקר ועורך שפסק, שאין עתיד לרומן בגוף ראשון.

כל סיפור יוצא מהמקרה הפרטי וחוזר אל המקרה הפרטי. לא כן הביקורת האובייקטיבית־למדנית־מדעית, שההכללה היא עניינה, היא נקודת־מוצאה והיא יעדה הסופי. שני אלה הם עולמות שאינם נפגשים, כמוהם כחומר ואנטי־חומר, עולם ואנטי־עולם. כל הכללה מדעית תעמוד בתוקפה כל עוד תושגנה תוצאות זהות – אלו שניסחה ההכללה – בתנאים זהים. כל פרודה בבריכת מים תהיה תמיד שני אטומי מימן ואטום חמצן. לא כן שיר, תמונה או סונטה על אותה בריכה. אמן שישיג שוב ושוב תוצאות זהות בתנאים זהים, יכתוב למשל את “הבריכה” של ביאליק עוד ועוד – יוציא מתחת לעטו את החיקוי המושלם, זה הפחות מהשיר המקורי הדל ביותר, הסיפור המקורי התפל ביותר. מכאן געגועי על משורר־קורא־וכותב־על־מה־שקרא כפיכמן. כתב אלתרמן:

מְשׁוֹרֵר רַב־תְּנוּפָה וְשָׁלֵם. וְכוֹתֵב הַמַּסָּה שֶׁהִיא לַחַן

וְהִיא כְּלִי מְלֻטָּש וְחוֹדֵר שֶׁל אֻמְדָּן וּבִקֹּרֶת. אָכֵן,

יֵשׁ שִׁיטָה מַדָּעִית רַב יוֹתֵר, הַשּׁוֹקְלָה בְּמֹאזְנֵי בֵּית־מִרְקַחַת

תְּנוּעוֹת חִירִיק־וְקֻבּוּץ שֶׁל שִׁיר… הֲטוֹבָה הַשִּׁיטָה? יִתָּכֵן.

אַךְ שָׁעָה שֶׁצּוֹפָה הִיא קְצָת־קָט מִגָּבוֹהַּ, כְּאִלּוּ סוֹלַחַת

לְמַסּוֹת הָ“אִימְפְּרֶסִיָה שֶׁלְּךָ”, – הַסִּפְרוּת מְחַיֶּכֶת… לֹא כֵן? ¹

עיינתי מעט במבחר מאמרי־הביקורת על יצירת יעקב פיכמן. על דרך השלילה כתב שלמה צמח, שנתיים לפני שנורתה על הר הצופים אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית, קודם שיצאו לאוויר העולם דור הפלמ"ח ודור המדינה וכל דורות הסופרים שלאחריהם, כי ביקורתו של פיכמן “היא אקט של תרבות ולא אקט של ביקורת”.

מהמקום שאנו עומדים בו היום מקבל משפט זה משמעות, שלא עלתה ודאי על דעת צמח בראשית שנות העשרים. מה שבא אז לבטל את הביקורת הפיכמנית, הוא היום עיקר־טעמה: כן, אקט של תרבות!

תרבות אינה תעשיית־דפוס מפותחת, אף לא מעגלים סגורים של קוראים־את־מאמריהם־הם ואת מאמרי־עמיתיהם־למקצוע. תרבות היא צופן משותף, היא הֶצְבֵּר והיא רעב, היא זיכרון והיא משאת־נפש. בכלל הדברים הלא־טובים המתרחשים אצלנו היום, בולט העדר אותו “אקט של תרבות”. לא שהסטטיסטיקה מגלה ערווה. חס־ושלום. “פֶּר־קאפּיטה” אנו מייצרים וקונים ספרים למכביר, ממלאים בתי־ספר ואוניברסיטאות, קונים כרטיסים לתיאטרון ומה־לא.

אבל מתי שמענו לאחרונה מישהו מהאליטה הפוליטית שלנו (להוציא כמדומני את נשיא המדינה) נזקק לפסוק מהספרות העברית של דורנו? וכאשר בוחנים את התחלקות הספרים הנדפסים, נמכרים ונקראים ואת צרכניהם, כלום איננו מגלים, שישראל של הספרות העברית היא אי בישראל? וכלום פסחה הוויה אלימה זו הפושה בחברתנו, על עולם הספרות ואינה משפיעה בכיוון שהוא היפוכו של “אקט של תרבות”? אכן, אפשר להצטמצם ב“אקט של ביקורת” ולהגיע לדבר־מה מפלצתי.

באחת המכללות הוטל על תלמידה להכין שיעור־לדוגמה בספרות. תחילה בחרה בסיפור שאהבה, של צ’כוב. סמוך לשיעור, אמרה למדריכתה שבחרה בסיפור אחר. היא מבקשת להקנות לתלמידיה כֵּלים, הסבירה, וקיים חשש שהתלמידים ייסחפו אחר הסיפור ודעתם תוסח מהכלים. הנה כך נהפך “אקט של ביקורת” למפלצת של תרבות.

כמה אני מתגעגע על קצת פיכמניזם, אם כפי שהגדירו לפני יותר משבעים שנה יוסף חיים ברנר, “אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית,” אם בניסוחו היפה של יעקב שטיינברג:

יגון־היצירה של פיכמן הוא יגון ההיקף הסובב עם הדברים; הזעף של סוף־דבר אין למצוא אצלו, על כן אין אצלו גם הבדידות עם הרוח הרעה.

כלום אפשר לאבחן בדייקנות מרובה מזו את הדרוש היום לכולנו, אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית? כלום אפשר לאבחן ביתר נאמנות את הרעה החולה של כמה מתיישי־האקדמיה, אותו “זעף של סוף־דבר”, אותה “הבדידות עם הרוח הרעה”?

אני מודה: געגועי הם על איזשהו פיכמן, שיהיה לא מדעי ולא אובייקטיבי, ואפילו לא עמוק, אלא – ואני מצטט מהמבוא של נורית גוברין – שמקור כתיבתו יהיה בהרגשת הקירבה ליוצר והזדהות עמו. משום כך עוסק פיכמן רק ביוצרים שהעניקו לו חווייה והתרוממות־רוח, וביקורתו היא מעצם טיבה ביקורת חיובית, ביקורת של אהבה.

כן, אקט של תרבות.

6.6.1980