געגועי על פיכמן התעוררו כבר לפני שנים, בראשית־צעדיו של מחנה הביקורת הלמדנית־מדעית, עוד בטרם פרץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה וכיסה את הארץ, כמים לים מכסים, פסקי־הלכה ספרותיים.

אבל רק היום, משנהפכו הבליטות הקשויות בקרקפות הרכות של גדיי הביקורת לקרניים מושחזות במצחיהם העזים של תיישי האקדמיה, מבין אני ממש אל מה יוצאת עכשיו הנפש – אל איזשהו דבר האסור, חטא מתוק, מסה קטנה, אימפרסיוניסטית, סובייקטיבית, לירית של יעקב פיכמן, שדבר לא תציע זולת התרשמותו של עוד קורא, זה שקנה לו מוניטין מכוח יצירתו – רק התרשמות, לא גזר־דין, לא ניתוח מדעי ולא דירוג מוחלט מטעמו של מכון־תקנים כלשהו. איך זה, שאחרי כל השפע, שמשפיעים עלינו ארבע־חמש אוניברסיטאות וכל נושאי החוכמה המוסמכת שהוציאו מתוכן, מתגעגע אני לכוס אחת של מי־מעין?

בראשי שמורים סיפורים רבים, ואם רק יזכני השם עוד אעלה אותם ביום מן הימים עלי גיליון. גלגולים שונים ומשונים היו בדורנו ליומרתם המפחידה של מבקרים להציע מדדים אובייקטיביים, ויש המדברים על “כלים מדעיים”. הפרמטרים הם החבר ז’דאנוב מכאן והמחשב האלקטרוני מכאן. אני נזכר למשל בשיחה מלפני יותר מעשרים וחמש שנים בין סופר מתחיל לבין מבקר ועורך רב־ביטחון־והשפעה בעת ההיא. בתוקף רב ואגב הסתמכות על סוללה כבדה של חכמי הזמן, פסק:

“בדורנו אין רומן הנכתב בגוף ראשון יכול להיות חשוב!”

למה? היום חבל אפילו לטרוח ולחזור על הנמקתו המוסמכת.

בימים ההם, כדאי להזכיר עוד, היה נושא חביב אפילו יותר על מעמיקי־ההגות: מות הרומן.

למה ועל מה מת הרומן?

גם על אותם טיעונים מבריקים כבר לא כל־כך חשוב לחזור.

כנגד זה מעניין יהיה לספר פעם, ובגוף ראשון דווקא, את מקרהו הפרטי של אותו מבקר ועורך שפסק, שאין עתיד לרומן בגוף ראשון.

כל סיפור יוצא מהמקרה הפרטי וחוזר אל המקרה הפרטי. לא כן הביקורת האובייקטיבית־למדנית־מדעית, שההכללה היא עניינה, היא נקודת־מוצאה והיא יעדה הסופי. שני אלה הם עולמות שאינם נפגשים, כמוהם כחומר ואנטי־חומר, עולם ואנטי־עולם. כל הכללה מדעית תעמוד בתוקפה כל עוד תושגנה תוצאות זהות – אלו שניסחה ההכללה – בתנאים זהים. כל פרודה בבריכת מים תהיה תמיד שני אטומי מימן ואטום חמצן. לא כן שיר, תמונה או סונטה על אותה בריכה. אמן שישיג שוב ושוב תוצאות זהות בתנאים זהים, יכתוב למשל את “הבריכה” של ביאליק עוד ועוד – יוציא מתחת לעטו את החיקוי המושלם, זה הפחות מהשיר המקורי הדל ביותר, הסיפור המקורי התפל ביותר. מכאן געגועי על משורר־קורא־וכותב־על־מה־שקרא כפיכמן. כתב אלתרמן:

מְשׁוֹרֵר רַב־תְּנוּפָה וְשָׁלֵם. וְכוֹתֵב הַמַּסָּה שֶׁהִיא לַחַן

וְהִיא כְּלִי מְלֻטָּש וְחוֹדֵר שֶׁל אֻמְדָּן וּבִקֹּרֶת. אָכֵן,

יֵשׁ שִׁיטָה מַדָּעִית רַב יוֹתֵר, הַשּׁוֹקְלָה בְּמֹאזְנֵי בֵּית־מִרְקַחַת

תְּנוּעוֹת חִירִיק־וְקֻבּוּץ שֶׁל שִׁיר… הֲטוֹבָה הַשִּׁיטָה? יִתָּכֵן.

אַךְ שָׁעָה שֶׁצּוֹפָה הִיא קְצָת־קָט מִגָּבוֹהַּ, כְּאִלּוּ סוֹלַחַת

לְמַסּוֹת הָ“אִימְפְּרֶסִיָה שֶׁלְּךָ”, – הַסִּפְרוּת מְחַיֶּכֶת… לֹא כֵן? ¹

עיינתי מעט במבחר מאמרי־הביקורת על יצירת יעקב פיכמן. על דרך השלילה כתב שלמה צמח, שנתיים לפני שנורתה על הר הצופים אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית, קודם שיצאו לאוויר העולם דור הפלמ"ח ודור המדינה וכל דורות הסופרים שלאחריהם, כי ביקורתו של פיכמן “היא אקט של תרבות ולא אקט של ביקורת”.

מהמקום שאנו עומדים בו היום מקבל משפט זה משמעות, שלא עלתה ודאי על דעת צמח בראשית שנות העשרים. מה שבא אז לבטל את הביקורת הפיכמנית, הוא היום עיקר־טעמה: כן, אקט של תרבות!

תרבות אינה תעשיית־דפוס מפותחת, אף לא מעגלים סגורים של קוראים־את־מאמריהם־הם ואת מאמרי־עמיתיהם־למקצוע. תרבות היא צופן משותף, היא הֶצְבֵּר והיא רעב, היא זיכרון והיא משאת־נפש. בכלל הדברים הלא־טובים המתרחשים אצלנו היום, בולט העדר אותו “אקט של תרבות”. לא שהסטטיסטיקה מגלה ערווה. חס־ושלום. “פֶּר־קאפּיטה” אנו מייצרים וקונים ספרים למכביר, ממלאים בתי־ספר ואוניברסיטאות, קונים כרטיסים לתיאטרון ומה־לא.

אבל מתי שמענו לאחרונה מישהו מהאליטה הפוליטית שלנו (להוציא כמדומני את נשיא המדינה) נזקק לפסוק מהספרות העברית של דורנו? וכאשר בוחנים את התחלקות הספרים הנדפסים, נמכרים ונקראים ואת צרכניהם, כלום איננו מגלים, שישראל של הספרות העברית היא אי בישראל? וכלום פסחה הוויה אלימה זו הפושה בחברתנו, על עולם הספרות ואינה משפיעה בכיוון שהוא היפוכו של “אקט של תרבות”? אכן, אפשר להצטמצם ב“אקט של ביקורת” ולהגיע לדבר־מה מפלצתי.

באחת המכללות הוטל על תלמידה להכין שיעור־לדוגמה בספרות. תחילה בחרה בסיפור שאהבה, של צ’כוב. סמוך לשיעור, אמרה למדריכתה שבחרה בסיפור אחר. היא מבקשת להקנות לתלמידיה כֵּלים, הסבירה, וקיים חשש שהתלמידים ייסחפו אחר הסיפור ודעתם תוסח מהכלים. הנה כך נהפך “אקט של ביקורת” למפלצת של תרבות.

כמה אני מתגעגע על קצת פיכמניזם, אם כפי שהגדירו לפני יותר משבעים שנה יוסף חיים ברנר, “אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית,” אם בניסוחו היפה של יעקב שטיינברג:

יגון־היצירה של פיכמן הוא יגון ההיקף הסובב עם הדברים; הזעף של סוף־דבר אין למצוא אצלו, על כן אין אצלו גם הבדידות עם הרוח הרעה.

כלום אפשר לאבחן בדייקנות מרובה מזו את הדרוש היום לכולנו, אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית? כלום אפשר לאבחן ביתר נאמנות את הרעה החולה של כמה מתיישי־האקדמיה, אותו “זעף של סוף־דבר”, אותה “הבדידות עם הרוח הרעה”?

אני מודה: געגועי הם על איזשהו פיכמן, שיהיה לא מדעי ולא אובייקטיבי, ואפילו לא עמוק, אלא – ואני מצטט מהמבוא של נורית גוברין – שמקור כתיבתו יהיה בהרגשת הקירבה ליוצר והזדהות עמו. משום כך עוסק פיכמן רק ביוצרים שהעניקו לו חווייה והתרוממות־רוח, וביקורתו היא מעצם טיבה ביקורת חיובית, ביקורת של אהבה.

כן, אקט של תרבות.

6.6.1980

כבר מזמן הגיעה השעה לבירור מעמד הביקורת והיחסים המותרים והאסורים, שהיא מקיימת אצלנו עם הספרות. אמנם, לספרות לא תועיל עוד שום צעקה לשעבר, אבל גם אם הוויכוח איחר לצאת מחושך לאור, את שתיקתם של סופרים ומשוררים לא ימחול המבדיל בין קודש לחול.

חלוקת־העבודה בין היוצר לבין המבקר יונקת מאיזו מוסכמה נימוסית, שפירנסה גם את דימויה הרווח של הנפש ה“מוזית”. למוסכמה זו סייעו היוצרים עצמם, קצת מתוך אנינות, קצת מחמת הספק המכרסם בליבו של כל יוצר, קצת משום שמדיבוריו של סופר על יצירתו וסביבה משתמעת מעין הודעת בעל־הדין, שאינה עומדת על רגליה, אלא היא מעין מפיבושת. המלצתו של גיתה, “יְצוֹר – ודוֹם”, סייעה לקַבע את דימויו הרומנטי של הסופר, המחונן אולי ב“כוחות”, אבל מחמת רפיון־השכל והיעדר “כלים” אקדמאיים נאותים, אינו מסוגל להבין ממש מה שכתב. גם לא נאה, ש“פה קדוש” יפרש ברבים מה שהוא סוד־בתוך־סוד, רזין דרזין.

הסופר יושב ועטרתו בראשו, ומצפה לקורא הטוב. המבקר האידיאלי, שאליו מתפלל כל מחבר, הנו אדם שלא רק קרא ושנה הרבה ורגישותו גבוהה, אלא הוא כמין תחנת־מימסר הקולטת את האותות הלחשושיים ביותר ומעבירה אותם בחדות ובעוצמה מוגברת לרבים. מלאכת המבקר ניזונה בעיקר מהבקיאות באמנויות. תמציתה היא יכולתו לראות מה שלפניו. אמר עזרא פאונד: “אילו יכולתי, רוצה הייתי לחדד את הפֶּרצפּציות שלכם, שאז יהיה טעמכם אדון לעצמו.” כאן העיקר: חידוד הרגישויות, פתיחת הקורא אל עוד ועוד יצירות אמנות. טעמו יתעשר, יתעדן, ועולמו יישאר אישי.

אבל ככל אידיאל גם הקורא הטוב הינו, מעצם ההגדרה, מחוץ לעולם המצוי. בחברת זמננו, המורגלת במומחה לכל עניין, נהפך גם הקורא הטוב להתמחות פרופסיונאלית, ויש שהגיעו למדריגת הגדולים במנתחי־הלב ומנתחי־המוח. הביקורת שוב אינה רק דעה אישית של קורא מומחה, ועניינה אינו עוד התיווך בין סיפורים ושירים לבין קוראיהם. המבקר נהפך לחי הנושא את עצמו, לנוכחות בלתי־תלויה ביוצר וביצירה. מכאן אך כפסע לתחושה, שהקיים באמת ביצירה הוא הפירוש שנתן לה המבקר. ממעמד מרומָם זה, הביקורת כיצירה, היא עוברת כמו מאליה עוד גילגול, מתנתקת כליל מחיבורה לסיפור זה ולשיר זה, שקורא מסוים קרא ולרשמיו נתן תפוצה. היא נהפכת למדע. מדע הספרות.

בשני מאמריו ב“מעריב” ובמכתב אישי אלי לפני חודשים אחדים, בעקבות מאמרי “געגועים על פיכמן”, מותח מנחם פרי קו מבדיל בין ביקורת על ספרים לבין מדע הספרות. בתגובה על מאמרו המבריק של מאיר ויזלטיר, טורח פרי לבסס אבחנה זו, שנלווית לה אותה טענה חבוטה כלפי הסופרים, שאינם מקיימים דו־שיח עם מדע הספרות ובכך מחמיצים הם הזדמנות “ללמוד: איך עושים טקסט ספרותי?”

פרי ראוי לתודה על עצם כניסתו לדיון עקרוני זה, להבדיל מאותם מאמרים שהוא מגדירם בזה הלשון: “אכן, המוספים מלאים בחומר של ספיחי האקדמיה, שלא מצא את מקומו בפרסומים הרציניים. כמו בכל מקום אחר, גם באוניברסיטאות יש כמה שוטים מתרוצצים.”

חידוש ידוע יש גם בגילוי, שאין הסופר “ילד או פרא או חולם־בהקיץ, מין יצור אינטואיטיבי וקצת אובססיבי, אחוז דיבוק או השראה, שפעילותו לא רציונלית”. מודה הוא בדבר נוסף, שלפי כל הסימנים נעלם מעיני מבקרים רבים: “סופרים קוראים בתחום הפסיכולוגיה, הפילוסופיה וכו', הם מתעניינים בתחומי תרבות רבים.” אמת נכון הדבר. הסופר ס. יזהר הוא גם ד"ר יזהר סמילנסקי. ויש עוד סופרים בעלי תארים אקדמיים, או סתם השכלה טובה. חרף כל אלה, קובל פרי, “סופרים המדברים כאינטלקטואלים, פגשתי מעט מאוד”. אם אין טעות גמורה בידי, כוונתו בעיקר לסירוב “לקיים דיאלוג – ולו גם מתוך ויכוח – עם מי שמקדיש את מיטב אונו האינטלקטואלי לתיאורה של הספרות”.

ובכן, דברי פרי טעונים תגובה, מה גם שאותה “תשובה אחרת” שנתן למאמרו של ויזלטיר, רחוקה מליישב את הקושיות העיקריות.

*

ראש לכל: לכאורה, מבקש מאתנו פרי להבדיל הבדלה גמורה בין הביקורת לבין מדע הספרות ומזמין אותנו לדו־שיח עם זה האחרון. מה אעשה והערותי (וכן גם מאמרו של ס. יזהר “שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים”), עסקו בביקורת? מה אעשה והבלבול בין המתפרסם כביקורת שוטפת במוספים לבין המחקר האקדמי נגרם על־ידי המשמשים בעת ובעונה אחת בשני הכתרים ומשווים לפעילותם הרצנזנטית סמכות אקדמית־מדעית?

יתירה מזו: מבלבל גם השימוש במטבע “מחקר אקדמי”. פרי מתרכז במדע הספרות, אבל באקדמיה, ובכללה בחוגים לספרות עברית מתרוצצות כמה תורות. הקשר בין בעלי התורות לביקורת הפריודית, לעוסקים בהכשרת מורים ולמשליטים טעמים ספרותיים עכשוויים, הדוק ביותר. כל הפרדה היא אחיזת־עיניים. כשמופיע בטלוויזיה פרופסור לספרות עברית ומזהיר את הצופים מפני רומן ראשון של סופר צעיר, שהיה לרב־מכר, מיטשטש כל גבול בין “מדע” לבין “שוטים מתרוצצים”.

עיון קפדני יותר מגלה טשטוש־תחומים בין “מדע” לבין ביקורת גם אצל מנחם פרי, אך כיוון שהגענו לכך, אני בא להסתייג מעצם השימוש במלה “מדע” לעיסוק, שהמלה “עיון” מתארת אותו נאמנה. פרי עצמו חש בכך, אבל את השימוש ב“מדע” הוא מצדיק בהסמכתו ל“מדעי היהדות”, “מדעי הרוח”, “מדע הכלכלה” וכיו"ב.

שאלה גדולה היא – ששאלו גדולים ממני – אם כל החכמות הנלמדות באוניברסיטאות הן בגדר “מדעים”. אי־הקפדה על ההבדל בין הדיסציפלינות השונות היא הפירצה הקוראת לרועי־הרוח. תולדות מדעי־הרוח רצופות בניינים עיוניים מפוארים, שהיו לקברים לבוניהם. די להרהר בגדולים כמארכס ופרויד, שמכוח אינטואיציות גאוניות טבעו חותמם על כמה דורות, כדי שנעמוד על הקושי היסודי, שלא לומר המופרכות, שבשימוש במלה “מדע” לעיון בנפש האדם, לניתוח תהליכים כלכליים וחברתיים ולפיענוח סודות החומר.

כנגד הטענה, שיצירה ספרותית מתאפיינת בחד־פעמיותה, פוסק פרי: “כל אובייקט בעולם הוא חד־פעמי – – ושתי טיפות־מים אינן דומות זו לזו בכל, למרות ששתיהן H₂O.” כאן שב פרי ומחבר את “מדע הספרות” אל המדעים המדוייקים, וכך גם מתגלית כל רפיפותה של מדעיות מדומה זו. איני יודע אם שתי טיפות־מים דומות זו לזו בכל, אבל מה שהוא מים חייב להיות זהה בשתיהן. תקפות הסימן H₂O נבחנת על־ידי פירוק טיפת־המים לחמצן ולמימן, או הרכבת שני היסודות שוב ושוב למים. כלומר: בתנאים זהים יושגו שוב ושוב אותן תוצאות.

ניסוי שחזר והצליח רק מחזק את תוקף ההישג המדעי, ומכאן פתוחה למדע הדרך קדימה. לא כן בדוגמה הספרותית שמביא פרי: המטפורה. מי שייצור פעם נוספת, בלי לשנות כקוצו של יו"ד, אותה מטפורה – וכן אותו שיר, סיפור, רומן – ייצור את החיקוי המושלם. עשייתו זו תהיה התגלמות היפוכה המוחלט של הרוח היוצרת. זה מובן החד־פעמיות ביצירה, ובינו לבין חד־פעמיות ערימת־הזבל או טיפת־המים אין כל דמיון. סודה של היצירה טמון בבלתי־דומה, בבלתי־צפוי, בלא־ניתן־לחיזוי.

במה טמון קסמה המופלא של היצירתיות המדעית? בכך, שעל בסיס הישגי המדע עד כאן ניתן לחזות מראש את כל הדרוש לטיסה אל הירח, לבצע זאת בדייקנות מדהימה ובכך להפוך את החזוי למצוי. מן הבחינה המדעית, היתה טיסה זו קפיצה גדולה לפנים, ולאחריה באו קפיצות גדולות יותר למרחבי החלל, עד לכוכב שבתאי.

מה תחזה לנו תורת הספרות על תנועת הרוח היוצרת? האפשר בכלל לדבר על התפתחות, על תנועת היצירה מאל“ף עד תי”ו? הנוכל לבנות דגם התפתחותי מאיוב עד בקט? היש ממש בקביעת פרי, ש“תיאוריות ספרותיות עשויות להשפיע גם על היצירה הספרותית העתידה”? היעז להעלות השערה מדעית בדבר סיפור אחד העתיד להכתב בעשור הקרוב כפריו של דיאלוג מעמיק עם מדע הספרות? ההסתברות לכך, חוששני, קרובה להסתברות, שאלכימאים יפיקו מעופרת זהב.

איני בא לטעון נגד העיון בספרות, אף לא נגד “הניסיון השיטתי להבין את הספרות על תופעותיה ועל גילוייה השונים”. כבר הסכמנו, שסופרים גם קוראים, הן את סיפוריהם ושיריהם של זולתם, הן בתחומים שונים, איש וטעמו, אפילו מאמרי־ביקורת ועיונים בספרות.

אך גם בזה מיוסדים דברי פרי על טעות עקרונית. החומר של הספרות הוא העולם, החיים, לא “הספרות”. ספרים משפיעים, פעמים מעצבים, מתוקף היותם חלק מהמפגש עם העולם, אולי כתמציתו. החומר של “מדע הספרות”, כעדות פרי, הוא הספרות. אין פירוש הדבר, שסופר פלוני לא יימשך לעיון זה כשם שאחר יימשך לבוטניקה, לחכמת הפרצוף, כימיה או אסטרונומיה. “לימוד משהו חדש” – כן. אך כלום גם משהו, שבלעדיו אי־אפשר לסופר להיות סופר?

אני טוען: כלל ועיקר לא. המעיין בספרות והיוצר ספרות, עוסקים בשני עולמות. אומר זאת אחרת, מזווית שונה: התייחסות הסופר אל סיפורו ואל שירו אינה כאל “אובייקט”, שיש לתארו, לסווגו, להגדירו, להופכו לעוד אבן קטנה ב“גוש של מדע”. פגישת היוצר – כיוצר! – לעולם היא חד־פעמית וסובייקטיבית, לעולם לא ייעדר ממנה מימד השיפוט, שהוא בהכרח ערכי, אם באמירה “שקספיר הוא סופר טוב”, אם ב“הוא כותב יפה”, או “חזק”, או “מסעיר”. וכן להיפך: “זהו סופר רע,” “יפה אבל משעמם,” “כתיבה מיומנת ותו לא” וכדומה. בכל העניינים הסובייקטיביים הללו, אומר פרי, אין מדע הספרות עוסק, שכן הם מחוץ לגידרו, וכיוון שאין מים אלא תורה, חוזר הוא למשל המים ומקביל את המשפט “שקספיר הוא טוב” ל“אלה מים טעימים.” לצערנו, טרם הגענו לימות המשיח ועדיין אין כל משל דומה לכל נמשל. באנליזה מדעית של מים ניתן לקבוע אובייקטיבית לא רק שהם מים, אלא שהם “טעימים”. על אותם הבדלים מוגדרים היטב בטעמים (צפויים, ובלתי־משתנים!) נחלק שוק המשקאות למיניהם, ממֵי וִישִׁי, עד לקוֹקה קוֹלה ופֶּפסי קולה ועד לג’וֹני ווֹקֶר ושִׁיוַאס רִיגַאל.

איך בכל־זאת בורר מדע הספרות את ה“אובייקטים”? חומר הוא חומר הוא חומר, ספר הוא ספר הוא ספר ואותן מלים מאכלסות את ספר הטלפונים, את דברי הכנסת ואת כרכי “סימן קריאה” ו“הספרות”. כאן מגיעים אנו לתחום הצל שבין הכימיה לאלכימיה. כותב פרי:

מדע הספרות אינו שופט. את זה עושה הביקורת. עם זאת, מדע הספרות עוסק בטקסטים שנשפטו. השיפוטים קובעים לפעמים מה יהיו האובייקטים שלו.

איך התבצעה קפיצת־פלאים זו מהביקורת אל המדע? קם מבקר ושפט: “אלה הם מים טעימים”, “שקספיר הוא סופר טוב”. איך יבחן, יאמת או יפריך המדע מה שלא הוכשר לעשותו, להציב סולם ערכי, שיהיה גם מדיד, גם אובייקטיבי, גם עונה על אותו תנאי מדעי יסודי, שנוסחה שתבחן בתנאים זהים, תביא שוב ושוב לאותן תוצאות?

בכוח האלכימיה.

באחת: כל הנתון לטיפול “מדעי” הוא התפל, השגור, המוכר והצפוי שבספרות, ואילו כל מה שהוא בה חד־פעמי, התנהגותו אינה ניתנת לניבוי, כלומר “הטוב והיפה” ביצירה החדשה ינפץ את כליו היומרניים של מדען הספרות, או יתרסק תחת מהלומות פטישו החזק.

*

אחר הדברים האלה שבים כולנו אל הביקורת. אם אין המדען רק צורך את “החומר השפוט”, כי אם משמש בשני הכתרים בעת ובעונה אחת, נהפך הוא לקַרטֶל, שפירמה אחת שלו, הביקורת, עוסקת בשיפוט ובהכנת חומרים מעובדים למחצה למדע הספרות, ואילו הפירמה השנייה, המדע, מקנה לביקורת את תוקפה מעורר־היראה של האקדמיה. ובלשונו של פרי:

המבקר המבצע אקט של שיפוט, יכול להסתייע בטיעוניו בנימוקים שמתחום השגי מדע הסיפרות.

בדרך זו משתלט הקרטל על השוק כולו. כל צופה טלוויזיה יודע, שמספיק שייראה מפרסם מוצר מסוים בחלוק לבן וסטטוסקופ, כדי שלאמירתו “קנה את הסחורה הזאת” יוקנה תוקף מדעי.

ב“געגועים על פיכמן”, ביטאתי געגועים אל סוג ביקורת מסוים – התרשמותי, מהוסס, אישי. לא טענתי נגד העיון והמחקר, שחשיבותו לכל תרבות רבה כל עוד מודעים החוקרים למגבלות “מדעי הרוח”, שלעולם יהיו גם הם חלקיים, סובייקטיביים, מתהפכים; כל עוד לא יתיימרו לגלות “חוקים” ו“אמיתות”, שבדורנו נזהרים בהם אפילו מדעי־הטבע יותר מבמאה הדטרמיניסטית שעברה. ביטאתי בו חרדה מפני עירוב מעמדו של המבקר כקורא טוב ורגיש המסייע לקורא להבחין ונזהר שלא לכפות עליו את טעמו במעמדו של בעל החלוק הלבן, שהוא־הוא שמקנה ללובשו (ל“שיפוטו”) עוצמה אקדמית.

הדברים אינם אמורים ב“מדע הספרות” דווקא, ואפילו לא בעיקר בו. בעולמנו הקטן רווחת דמות החוקר־שהוא־גם מבקר, ובמאמץ להבדיל בין “מדע” ל“ביקורת” יש לפחות אי־דיוק. האקדמיה אינה רק חוקרת תופעות, אלא גם מכשירה מורים ומבקרים, היוצאים לשוק־הביקורת־והחינוך בתחושה ש“כליהם” אינם רוחב השכלה, רגישות שנתחדדה ויכולת־הבחנה טובה יותר, אלא מעבדה שלמה שאם יוכנס לתוכה סיפור, יוּשְׁרֶה בתמיסה הנכונה ובמינון שבפנקסיהם, תתגלה להם ולתלמידיהם כל האמת המדעית על היצירה. הדברים מגיעים לכך, שמורים צעירים נזהרים מיצירות שאינן נענות בנקל ל“כלים” שבידיהם.

*

על אותו אדם שאמר לי בזמנו, “בדורנו אין הנכתב בגוף ראשון יכול להיות חשוב”, פסק מנחם פרי כי אף במכון התקנים לא יכירנו מקומו, ובוודאי אינו חוקר ספרות. מוקדם לספר בהרחבה על אותו אדם, שהלך לעולמו, על השפעתו הרבה בתקופה מסוימת ועל התמורה הקיצונית שחלה בו עצמו במרוצת השנים. אומר רק זאת: בספרות משתנה לא רק “המדע”, משתנים גם “מכוני התקנים”. מה שבדור זה נקבע כתיקני, עלול להרשם בספרי הדורות הבאים כקוריוז שרלטני.

בלתי־משתנית היא רק חד־פעמיותה של כל יצירה. ראשונית־תמיד היא רק עמידתנו כקוראים מול עוד שיר יפה, עוד סיפור טוב. מתחדשת תמיד היא רק התפעמותנו נוכח איזשהו “טוב ויפה”, שלעולם לא תדמה לעמידת המדען מול עוד איזו טיפת־מים, ואפילו תגלה המעבדה שאינה זהה בתכלית לכל טיפות־המים לפניה ואחריה.

את אלה מוסיף אני לבקש במבקר הטוב, הוא הקורא הטוב, הנוטל לידיו ספר לא כדי להשחיז עליו את איזמלו, אלא בציפייה שיתגלה לו פתאום משהו, שכל כלי בדוק שבידו לא יצלח עליו עוד.

5.12.1980

ודאי צדקה אותה סופרת, שברשימה אחת העירה כי אין לדבר על “הספרות” כעל איזו שלמות אחת, כי אם על סופר אחד ושני ושלישי. אין אותה סופרת רוצה שיסחרו בה “אַן־גרוֹ”, או “אַן־בלוֹק”: נמכור לך סוס מירוצים מעולה, אבל בחבילה אחת עם שלושה חמורים…

נכון הייתי להפליג אפילו מעבר להבחנה זו ולהסכים, שגם סופרים אין, ויש רק ספרים. לא “כל־כתבי”, אלא אך ורק ספר טוב אחד ושני ושלישי. “עובדיה” אינו הסופר, כי אך ורק כ"א הפסוקים המצוטטים הרבה, פרק אחד ויחיד בתרֵי־עשר.

אך לאחר שהגעתי עד כאן, חייב אני לומר גם את ההיפך הגמור. אין ספר חי בארץ צלמוות, ואין סופר גדול צומח רק הוא לבדו על אדמה חרוכה. עַם הספר, המליצה המחממת את לב כולנו, אינו אלא מליצה. הספר הוא תמצית יצירתם של דורות סופרים, משוררים, ממשלי משלים, חדים בחידות, מלכים־כנרים ומלכים־פילוסופים, איובים, נזירים, הוללים. עם הספר הוא בניין על בניין, שאנשים חיים הוסיפו לו עוד ועוד נדבכים, משנה ואגדה, פיוטים וכל עשר החוכמות, בכללן החוכמה הנסתרת.

כלומר – בכל־זאת, ספרותנו. הדגש, אעיר כבר כאן, הוא על ה“נו”, על הספרות שהיא אנחנו, לא איזה שלנו קרתני, כי אם אנחנו קיומי. הן לא סתם אמרו, שהטריטוריה של ישראל הוא הספר.

מה ההקדמה הזאת?

דבר של כלום, שחכמים ממני היו מייעצים לי להתעלם ממנו. בפתיחה החגיגית של ועידת אגודת הסופרים, עמד אברך אחד שאני נפגש בו שנים על שנים ברצנזיות שהוא מפרסם בכל העיתונים, ומרוב רצנזיות נחקק שמו בראשם של תמימים הרואים בו, כשם שהוא רואה בעצמו, סופר ר"ל. זה מקרוב שב האברך ממדינות הים והוא דוקטור ובקרוב, מי יודע, כמאמרו של עגנון, פרופסור גמור. כשעמד חיים הזז והרצה בוועידה, שיסע אותו הדוקטור בטנור ערב, חזור ושסע:

“הבלים! הבלים!”

למה הבלים? משום שישנם מאה או מאתיים – כך הרצנזנט הדוקטור מוקד – סופרים בני “דור המדינה”, שדברי הזז מחללים את כבודם.

מאה – או מאתיים – סופרי המדינה?! לא ידענו, שאפילו מאות סופרים הספיקה מדינתנו הקטנטונת לייצר, מה גם שבמניפסטו של הדוקטור קראנו, כי בכל השנים שקדמו להתגלותו מקיפה אגודת הסופרים המון ‘נפשות מתות’ – אנשים שמעודם לא היו סופרים של ממש, או שחדלו להיות כאלה לפני זמן רב… ועד־האגודה הנוכחי הוא פרי־קנוניה בלתי־קדושה בין ותיקי האגודה לבין ‘דור הפלמ"ח’, שהוא בדרך כלל, פרט ליזהר וגלבע, ריאקציוני ודל־יצירה ממש כחלק ניכר מוותיקי האגודה עצמם, אף כי לא כל־כך כמו אותם הנמושות ה’ניאו־יהודיים', שמצורפים מדי פעם לוועד בחינת ‘ילד טוב ירושלים’…

אניח ליודע־העברית המצוי להוציא משפט על עושרו הלשוני של מניפסטו זה, על התהודות התרבותיות העולות ממנו, על השקפתו התרבותית הכוללת של אביו־מולידו. רק ברמז חוזר אני אל התופעה המדהימה: מאה־מאתיים סופרים של “דור המדינה” ורק משורר אחד ומספר אחד מדור הפלמ"ח ועוד “סופרים שחדלו להיות כאלה” (כאיזה? – בלשון ילדינו) מדור קודם. פלא ביו־רוחני!

האמת קשה יותר: אותה תוקפנות, ששוב אינה מודחקת, כי אם משתוללת בלי בושה בבתי־הקולנוע, על הכבישים, באיצטדיוני הספורט, ביחסים הזאביים שבין הבריות – לא פסחה על החיים הספרותיים.

בקולנוע אתה שומע את הפרחח האחד, הצורח בקולי־קולות, מפני ש“קניתי כרטיס” ומפני ש“מתחשק לי”. על הכביש אתה רואה את בעל־המכונית ש“הכביש שלי”, ו“אני יַראה לך מי פה גבר”, ואם גם הנהג האחר מגלה תוקפנות (והוא מגלה!) – פשוט “יוריד אותך מהכביש!”

אותה תוקפנות, אותה אלימות, חדרה לפני שנים לא־מעטות גם לחיי הספרות. ואם כי כולנו מבחינים בה היטב, אנו משפילים את עינינו ופורשים לקרן זווית. קשה לחזור על הדברים, אך מבקר,¹ שלא נמנה עם חצרות הנוגעים־בדבר, שאל פעם משורר מדור המדינה מדוע תוקפים באכזריות כזאת משורר אהוב, שהלך בינתיים לעולמו.

השיב אותו משורר נודע: “היה לו כבר מספיק כבוד!”

אם זה הסגנון, אל נתפלא שבמניפסטו המכוון ישר לתולדות ספרותנו החדשה מוצאים אנו משפט כזה:

“גולדה ואלון, לכו הביתה וקחו אתכם את הזז!”

אם עודכם מפקפקים, אשוב ואזכיר: לא בעלי־עגלות צעירים חיברוהו. סופרים. מורים. אקאדמאים. אואנגארד. ד"ר מוקד וידידיו.

ולא שום פליטת־קולמוס כאן. אותו מטבע עצמו, “סופר גדול זה לשעבר”, שימש לפני כשלוש שנים כותבי מאמר־מערכת ב“עכשיו”, שגבריאל מוקד הוא אחד מעורכיו.

מהו “לשעבר” אצל סופר גדול, אם הוא גדול? וכי משורר צרפתי כארתיר רנבו (1854–1891 ,Arthur Rimbaud), שכתב שירה רק עד שמלאו לו תשע־עשרה או עשרים ואחת, אינו נחשב עד היום, ל“אחד מגדולי הסימבוליזם” ו“מאבות השירה החדשה”, למרות שמאז ועד מותו הסתפק בחיי הרפתקן, מבריח נשק וסוחר? ואלו נפשות הן “מתות”, להוציא אלה שלא נולדו כלל לידה ספרותית?

לא בזה העניין, כי אם באיזו התמוטטות כללית, שהביאה להיפוך גמור של ערכים. יפה שקמו כמה וכמה קתדראות לספרות, שנכונו מכונים ויוצאים כתבי־עת מחקריים, המתקתקים לנו באוזן אפַּרָטים שלמים. אך שמא נעצר נא לרגע ונשאל כמה שאלות־תם:

פרופסור גמור לספרות, פלוס עוזרים ומסייעים, ואולמים וחדרים והטבות סוציאליות, עולה למדינה מאה אלף ל"י בשנה. וזה טוב. וזה מצוין. גם נגדיל תורה – גם נאדירה. אך האם אין זו סיטואציה קפקאיות?! הסופר, שיצירתו נלמדת (ואינני מדבר במי שבעל המניפסו וחבריו הכניסום לרשימת הנפשות המתות וגזרו עליהם כרת), לא ייפנה כל חייו לשנת יצירה אחת, ולו רק כדי שאחר־כך תפרנס בכבוד כמה וכמה פרופסורים…

זאת אף זאת. ב“מעריב” של יום ו' שעבר הביא ד“ר א. ריבלין דוגמאות מתוצאות מבחנים שנערכו בשנים האחרונות בקרב תלמידי ביה”ס לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, כלומר, בין העתידים להרביץ תורה לילדי ישראל. אני ממליץ לאנשי משרד החינוך והתרבות לעיין בממצאים ולהוציא לקחים. אין אסוציאציות. אין לשון. אדמה חרוכה.

ודאי: אין ספרות. אין סופרים. יש רק ספר ועוד ספר, שיר ועוד שיר. יש רק שורות. וצורות. ומקצבים.

אבל, אם זו כל האמת ואין עוד ספרותנו, לא עוד אותו זרם חשמל ההולך במעגלים שלמים בתוך העם, אנרגיה האצורה רק בחלומות ובמקסמי־השווא, אם אין כל אלה, מה יש? רק אדמה חרוכה. כשאין היפעלות הדדית של ציבור אנשים חיים – אין תרבות, אין ספרות, אין גם ספר אחד, אין גם שורת־שיר אחת.

היש מראה נוגה מזה של עץ אחד ויחיד, עץ מת, במדבר־צייה?

אפשר רק לאמץ אל הלב את המניפסטו של הברברים החדשים ולקרוא אתם, אם גם בדמעה: “גולדה ואלון, לכו הביתה וקחו אתכם את הזז.”

היורשים צובאים בפתח.

4.4.1972

אילו פגשתי בירושלים את צ’סלאב מילוש, שלפירסום המתלווה לפרס נובל זכה רק בהגיעו לשבעים, הייתי מספר לו סיפור ישן־נושן, פרטי ומאוד שולי. לבי אומר לי, שדווקא מהמרחק הזה, אחרי ארבעים שנה, היה סיפורי נכנס לליבו:

לצורך איזה עניין שהעסיק אותי לפני כשנתיים־שלוש, עלעלתי בצרור־מכתבים ששלח מ“אי־שם באיטליה” טוראי בן שמונה־עשרה, איש הגדוד השלישי של החי“ל (ה“בריגדה”), מספר אישי 38705/PAL, לחברתו בירושלים. בין אגרות אוויר ומעטפות נמצא דף צהוב חרוך משנים מתוך גליון ה־27 באוקטובר 1944 של “טריביון”, אז שבועון האגף השמאלי של ה”לייבור" הבריטי. כותרת־הגג של חציו השמאלי, החשוב, של הדף היתה: “שני שירים מוורשה”. בשולי השירים היתה גם הערת המתרגם, המשורר הנודע פּוֹל פּוֹטְס, שכתב:

האותנטיות של שירים אלה אינה מוטלת בספק. הם הוברחו מטרבלינקה, והעתקים פוטוסטטים של כתבי־היד נעשו על־ידי המחתרת הסוציאליסטית בוורשה והוטסו ללונדון במטוס שהטיס גם את סגן ראש ממשלת הרפובליקה הפולנית.

גם בזהותם היהודית של שני המשוררים אין פול פוטס מטיל ספק. את דבריו הנרגשים הוא מסיים במלים:

ואכן, אין דבר בחיים שהייתי שואף לעשותו יותר מאשר לתרגם את קַאמפּוֹ דִי פיוֹרי – חוץ מאשר, כמובן, להיות מחברו. לא לכשרון ליצירת יופי כזה הייתי משתוקק אלא – בדומה למשוררים יהודיים אלה מפולין – גם לאומץ הרב למות למענו.

כשמצאתי בין מכתבי הטוראי בן השמונה־עשרה את הדף בן הכמעט־ארבעים, ידעתי כבר גם אני, שלא מטרבלינקה הוברח קאמפו די פיורי ולא משורר יהודי שנספה הוא מחברו, אלא המשורר הפולני צ’סלאב מילוש. אילו קראתי אותו לראשונה היום, היתה מתגנבת ודאי לתוך תגובתי עובדת היות מחברו חתן פרס נובל ומי שהילה מאירה את יצירתו כמו גם את אישיותו. ולכן הצגתי לעצמי, מעבר להתרגשות המובנת שבגילוי־מחדש של הדף המצהיב עם שני השירים, שאלה:

מה היה בשיריהם של שני משוררים אלמונים, שעורר טוראי בן שמונה־עשרה, צבר מפתח־תקווה, שהאנגלית שלו לא היתה אז מי־יודע־מה וכמותה גם מבינותו בשירה, עד כדי כך שמכל העיתונים והמגזינים האנגליים למיניהם, שהופצו ביחידות המחנה השמיני באיטליה, נדחף לתלוש דווקא דף זה ולצרפו למכתב ששלח לחברתו ב־20 בפברואר 1945 (כלומר, ממש ערב הכניסה לקווי החזית) בלווית הערה:

אני מסופק מאוד אם הם מתורגמים לעברית. הם עלולים (כך!) להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקראם.

מתבקשת כאן הערת־אגב גם על תרגומי קאמפו די פיורי לעברית. מתוך רשימה שפרסם חיים נגיד כשזכה מילוש בפרס נובל, נודע לי, שאותה חוברת של “טריביון” הגיעה בשעתה לירושלים ויעקב אורלנד תרגם את שני השירים (השני הוא “תהילה חדשה”, שגם היום אין לי מושג מי חיברו, רק מגרה אותי המחשבה, שאף הוא של מילוש, שכל ימיו נמשך לספר תהלים). כבר באותה שנה נדפסו בשבועון “הד ירושלים”, שערך המשורר יהושע טן־פי. מאלף אף יותר הגילוי, ששנים חשב אורלנד, שאת קאמפו די פיורי כתב משורר יהודי שנספה בטרבלינקה וכששב ופירסמו ב־1957 ב“חיפה העובדת”, צירף הערה ברוח זו.

כל אלה אינן “הערות שוליים אקדמיות” בעלמא. אני מושך אל הקוטב המנוגד. מה החזיר שוב ושוב את אורלנד לשירו של משורר אלמוני? מה עורר כדי־כך לפני ארבעים שנה את רגשות החייל הבוגר־למחצה ומדוע סבר, שמשהו בשירים אלה דווקא יש בו כדי “להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו”?

הן עיקרו של קאמפו די פיורי – “שוק הפרחים” בעברית – הוא תקבולת בין אדישותם המטומטמת של המוני העם בוורשה האביבית כלפי המרד הנואש האחרון של שרידי הגטו העולה באש לבין ההמון האדיש של רומא באביב 1600, כשהעלתה האינקוויזיציה את ג’ורדאנו ברונו על המוקד בקאמפו דִי פיורי כדי שעם גופו תשרף ותכלה רוחו החופשית של האדם.

אילו פגשתי את מילוש בירושלים, מספר הייתי לו כל זאת, אולי גם מראה לו את השורות, שהדגיש אז בן השמונה־עשרה בקווים דקיקים על הדף ששלח לירושלים:

קֶצֶב הַגֶּ’ז מָנַע אֶת קֶצֶב הָרוֹבִים

מִלַּעֲבֹר אֶת חוֹמוֹת הַגֶּטוֹ

אֶל אֹזֶן הַמְּרַקְדִּים.

(בתרגומו של יעקב אורלנד)

ושורות אחרות, בתרגומו של דוד ויינפלד מהמקור הפולני:

וְאֶל הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,

הַנְּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,

שְׂפָתֵנוּ הָפְכָה זָרָה לָהֶם

כִּשְפַת כּוֹכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,

עַד הַכֹּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה

וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת

בְּקַמְפּוֹ דִִּי־פְיוֹרִי חָדָשׁ

מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְשׁוֹרֵר.

ורק אז שואל הייתי אולי משהו על הגלות, זו שבסוגיותיה – אני למד מהעיתונים – העמיקו השבוע ב“משכנות שאננים” האורח ומארחיו המקומיים.

ג’ורדאנו ברונו היה גולה. לא היתה לו אופציה זולת ויתור על רוחו הגדולה, החופשית. הוא נטש את המסדר הדומיניקאני, את הכנסיה הקאתולית, גלה ממולדתו, שמר אמונים לחירות־הרוח. טעותו הגדולה היתה היענותו להזמנת ונציאני עשיר להתארח אצלו וללמדו את “אמנות הזיכרון”, והן בין השאר נודע בזכרונו המופלא.

כשהתאכזב פטרונו, הסגירו לידי האינקוויזיציה. שבע שנים החזיקה אותו הכנסייה הרומית בכלא, אבל את רוחו לא שברה, וב־17 בפברואר 1600 – “בשנה האחרונה למאת הטירור” – הועלה על המוקד. לשופטיו אמר: “אפשר שאתם פוסקים עלי את הדין מתוך פחד גדול מזה שאני מקבלו.”

ג’ורדאנו ברונו צדק. זה לקח אמנם הרבה מאוד זמן, וכל כתביו נדפסו ברומית ובאיטלקית רק כשלוש מאות שנה לאחר מותו. והוא לא שימש כפרופסור אלא במקום שהובטחה לו בו חירות־הרוח. הוא, כמו שאומרים, שיחק באש.

צ’סלאב מילוש כתב את קאמפו די־פיורי ב־1943, נוכח גיטו ורשה הבוער. בתום המלחמה שירת את ארצו, גם את המשטר הקומוניסטי, עד לרגע שבו צריך היה לבחור בחירה דומה לזו של ברונו – לגלות. הוא לא העדיף חיים של גם־זה וגם־זה.

ומן המעט שקראתי ושמעתי על גורלם של סופרים־גולים ועל מילוש עצמו – יש בה, בגלות, בהחלט, מטעמה של מיתה. צריך לקרוא שוב ושוב את “בן אירופה”, כדי לשער מה נושא בן וילנא הליטאי־פולני בזכרונו, איך הוא רואה את אלה “שנשארו בחיים”, כלומר, גם את עצמו:

אָנוּ, שֶׁמֶּתֶק הַיּוֹם חוֹדֵר לְרֵאוֹתֵינוּ

וְשֶׁרוֹאִים אֶת הָעֲנָפִים הַמְלַבְלְבִים בְּאִיָּר

טוֹבִים מֵאוֹתָם שֶׁנִּסְפּוּ.

אז אחר כל אלה, אותו עימות מוזר בירושלים? הוא מכאן וכל הפרופסורים־מן־המניין מכאן? הוא גולה – והם גולים? ואלה שלא הגיעו – האם מפחדה של אותה גלות, ושמא מאי־יכולתם להינתק מגלותם – לא באו?

מוזר, מוזר.

ריחה של הגלות הוא ריח של שריפות וטעמה טעם של מיתה.

לא ריח של בושם וטעם של קצפת.

וגם אנטון שמאס, המחונן והמקסים – בכל החיבה – גולה בירושלים?! גם הוא־גם אריה זקס?! גם אורי ברנשטיין?!

אחרי ארבעים שנה מין שוק־פרחים (קאמפו די־פיורי) במשכנות שאננים, בין סַבָּטיקל לסַבטיקל.

ידידו הווילנאי של מילוש, המשורר היידי הדגול אברהם סוצקבר, הסביר לו אולי – בין פורים לפסח, בירושלים – את ייחודה של גלות זו. אולי נעזר בפתגם היידי, שאין מה להוסיף עליו:

ס’איז א גלות – אבער לאנג זאל עס דויערן (זו גלות – אבל שרק תתארך עוד ועוד)!

2.3.1985

במקום הקדמות ארוכות, שורות אלה מתוך השיר “פטר הגדול” מאת גבי דניאל:

פֶּטֶר הַגָּדוֹל

סָלַל אֶת עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג

בְּבִצּוֹת הַצָּפוֹן

עַל עַצְמוֹת אִכָּרִים.

דָּוִד בֵּן־גּוּרְיוֹן

סָלַל

אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל בּוּרְמָה, הָעוֹקֶפֶת

אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם,

בְּעַצְמוֹת יְלָדִים מִן הַשּׁוֹאָה.

אין אני עומד לפתוח כאן באיזשהו דיון ספרותי. לעזאזל, חוזר אני ואומר לעצמי, לעזאזל גם הספרות העברית גם כל חיינו, חיי אבותינו וחיי ילדינו, בארץ הזאת. כן, חוזר אני ואומר לעצמי מאז קראתי שורות אלה פעם ראשונה ב“דבר” מיום ששי שעבר ושבתי וקראתי את השיר כולו ואת שאר שירי המחזור “שירים במרחב”, הכלולים ב“איגרָא”, שעורכיו הם שני הפרופסורים לספרות, דן מירון ונתן זך, זה כבר הסוף.

לא של הספרות, של כל העסק.

אכן, אורזי המזוודות כבר כותבים אלינו משם, רואים אותנו משם, ואני מצטט משיר שני, “אחי” –

עִם בֹּהַק טִמְטוּם בַּפַּרְצוּף, עִם הַשֹּבַע הַזֶּה

בַּחִיּוּךְ הַמּוֹנְגוֹלִי חֲסַר־הַכִּוּוּן.

הַנִּוּוּן.

שֶׁל גֶּזַע קָטָן מִזְדַוֵּג עִם עַצְמוֹ.

גָּלוּת הַגֹּעַל הַזֶּה.

מֶה הָיָה לְאָחִי.

כן, מה היה, חזרתי ושאלתי כשחזרתי וקראתי, מקלל, מקונן, נודר להתאבל באלם על החורבן הזה, כן, מה היה לאחי?

קראו נא גם אתם שוב ושוב: “פטר הגדול – – על עצמות אכרים. דוד בן־גוריון– – בעצמות נערים מן השואה.”

אינני מתעניין כאן בפיוט, כי אם בכל האנאלוגיה השטנית הזאת. פטר הגדול (וכן זה שברומן של אלכסיי טולסטוי אינו אלא משל לסטאלין), היה הצאר שבאכזריות תהומית הפך אומה נחשלת, נטועה במרחבים האינסופיים של רוסיה, כך אומרים, למדינה מודרנית. על עצמותיהם של רבבות עשה זאת פטר. על עצמותיהם של עשרות מיליונים – חישב רוברט קונקווסט בספרו “הטרור הגדול” – עשה זאת סטאלין.

מה לזה ולבן־גוריון ולדרך בורמה? איך לא יבשה ידו של גבי דניאל כשהעלתה על הכתב הקבלה שקרית זו?

כלומר, אילו הוספתי לשגות באמונתי, שגבי דניאל נברא מקצף־הים, איזשהו בן “דור המדינה” שלא נוגע בחוויות משחיתות־הספרות של דור תש“ח, תוהה הייתי על שני הפרופסורים העורכים, שבקיאותם המופלגת בכל שבע החוכמות, כמו גם בפרד”ס, היא מן המפורסמות – שלא נטלו קורה מבין עיני אותו ינוקא. ואולם, עוד בטרם נכנסה השבת לחשו יודעי ח"ן, פרופסורים גמורים לספרות אף הם, שבעל הפסוידונים אינו אלא פרופסור כפול (דהיינו, כדאמרי אינשי, רוקד עם ישבן אחד בשתי חתונות, קתידרה בתל־אביב וקתידרה באמריקה) – פרופ' בנימין הרשב, הוא הרושובסקי, הוא המשורר, המתרגם והמבקר המוכר לנו שנים רבות, ה. בנימין.

אני מודה ומתוודה: משעה שקראתי שורות אלה, אינני יודע את נפשי. ולא משום שתיאור מעוות ושקרי של היחסים בין “ותיקים” כביכול לעולים חדשים בשנות המאבק על המדינה ובימי העלייה ההמונית, הוא בגדר חידוש גמור. משום ששורה כמו זו – “סלל את הדרך – – בעצמות נערים מן השואה” – עוד לא קראתי.

ולא הספרות מעניינת אותי, לעזאזל.

אינני יודע את נפשי, משום שמאז אותו יום ששי שבים ועולים מן המתים חברי בני העשרים והעשרים־ושתיים. מי שנולדו בארץ, מי שעלו בילדותם, מי שהגיעו – כמו בנימין עצמו – ממש ערב תש"ח, הם נערים אלה, ששום בן־גוריון לא סלל בעצמותיהם את דרך בורמה ודרך גוש עציון ודרך עטרות ודרך הרטוב, אלא הם לבדם, מעצמם, בכל נפשם ובכל מאודם, התפרצו למלחמה הזאת. דומם מונה אני את שמותיהם. זוכר אותם כפי שהיו לפני שלושים ושמונה שנים, בין ה־29 בנובמבר 1947, שחגגנו אותו כולנו יחד, לבין יום הקמת המדינה, כשרובם כבר לא היו אז בין החיים.

לעזאזל הכל, אומר אני אל ה. בנימין.

שכן הוא, בנימין, לא רק היה שם. בגלגול רחוק, לפני שנהפך מסתם יהודי־ישראלי לאחד מאנשי הלוח הכפול. “אלמנך” פה ו“קאלֶנדוֹת” שם, כתב הוא עצמו דברים שונים מאוד – רק דרך משל – על “פרידה מהדרום” לאבא קובנר (בתוך מסה נרחבת, בשלושה המשכים, שפרסם ב־1952 ב“משא” גליונות 11, 15, 17). שם לא סלל שום בן־גוריון דרך בעצמות נערים מן השואה. אינני בא להעריך את הדברים שכתב סמוך כל־כך למלחמת תש"ח המבקר הצעיר ה. בנימין. אני רק מביא את פיסקת־הפתיחה:

משעמד אבא קובנר להיפרד מן הדרום, מאותה מציאות־חיים מזעזעת, שמלחמת השחרור שמה, לא עשה את החשבון הלאומי של המאורע ההיסטורי הגדול, כשם שלא עשאתו השירה הצעירה כולה. לא תמצאו בשירה זו הכללות בעלמא והכרזות פאתטיות – – שכן חווייה עמוקה לאין ערוך השתלטה על כל מאווייו של המשורר־הלוחם, הוויית האדם במלחמה – – שאין בה מוקדם ומאוחר, דיוק גיאוגרפי או נאמנות היסטורית, אלא אותה נשימה לוהטת, האומרת: אין להפריד בין הדבקים: כל החוויות והזכרונות הללו ניצבו לעיניו של החייל ברגע האחד שעל סף ההסתערות.

מי שרוצה לתהות על מה שקרה לנו, יקביל לא את פטר הגדול ובן־גוריון, כי אם שורות אלה של הסטודנט הירושלמי והמשורר הצעיר ושירו של הפרופסור המכובד, שצר לו המקום ב“גלות הגועל הזה”, שהמלחמה ששינתה את גורל היהודי היא אצלו תמונת הדרך הסלולה בעצמות ילדים מן השואה, שהמאבק הגדול על עלייה, “ההעפלה”, מתואר בשיר אחד שלו (“ללא לבנה”) באלה המלים:

וְזֶה נִקְרָא:

לְהַגְשִׁים.

וְזוֹ הָיְתָה הַעְפָּלָה.

הַאֲפָלָה

אַחֲרוֹנָה.

אֲנַכְרוֹנִיזְם

מְגֻחָךְ.

כָּךְ

עָזַבְנוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֵירוֹפָּה

כל זה מחריד, לא חדש, הופך זה שנים מתחת לרגלינו את החיים ואת טעמם, ובכל־זאת: פה הוגדשה אצלי הסאה. די, לעזאזל הכל.

שהרי איננו עוסקים כאן ב־fringe, באיזשהם חרזני־שוליים המשכפלים בפרוטות חוברות על נייר צהוב ובדפוס בלתי־קריא.

מאחרי תחפושת זו של “שמאל” ו“אנטי” ו“אוואנגארד” ומסכנות־הנרדפים (ולא אגע פה בפלאטפורמה הפרוגרמאטית של הפרופסור הכפול האחר, האינקוויזיטור הקטן של ספרותנו, דן מירון, שבבדיחת השנה מציע לסופרי ישראל חזות של “בְּנֵי בּלי בית”, בדידות ו“חוֹרגוּת ציבורית”), מסתתר מימסד חזק ותוקפני, שבידיו כל הכלים להכשרת דור, ובעצם, לפחות שני דורות של חוקרים, מורים, מבקרים, עורכים. באחת: להיות לגורם המרכזי בעיצוב ערכיו של הציבור כולו.

זהו סיפור עצוב, שהשיר דנן אינו ראשיתו. הוא בולט אך ורק בבוֹטוּתו. אפשר וצריך היה להאריך בזה. לא אעשה זאת כאן.

כנגד זה אסיים בשיר קטן, פרי־עטו של נער מקרית־ביאליק, שהתפרסם ב“מעריב לנוער”. במקריות, שבעניינים אלה לעולם אינה מקרית, היסב את דעתי לשיר שלום רוזנפלד בשעה שכתבתי שורות אלה.

זה לא רק סיומן הנכון. זה גם רמז מצמרר למה שכבר חילחל אולי דרך כל ריקמת־חיינו:

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּ־16־F

* * *

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּגִבּוֹרִים מֵתִים

* * *

אֲנַחְנוּ עַם שֶׁשָּׂרַד, וְאוּלַי חֲבָל שֶׁשָּׂרַד

לֹא טוֹב שֶׁהִגַּעְנוּ עַד זֶה הַמָּקוֹם

כִּי אֲנַחְנוּ עַם שֶׁלֹּא מַאֲמִין – – בַּשָּׁלוֹם.

זו הסכין החותכת – מ“על עצמות נערים מן השואה סללנו את הדרך העולה לירושלים” ועד ל“אנחנו עם ששרד, ואולי חבל ששרד”.

זו המחשבה הסיוטית: שעצמותיהם של אלפי נערים סללו את הדרך למימסד הרסני כמו זה, שאיני מכיר בשום ספרות לאומית, קל וחומר בתנועה לאומית כשלנו, שהספרות העברית לדורותיה היא־היא שסללה את דרכה לירושלים.

אכן, גלות הגועל.

22.8.1986