כבר מזמן הגיעה השעה לבירור מעמד הביקורת והיחסים המותרים והאסורים, שהיא מקיימת אצלנו עם הספרות. אמנם, לספרות לא תועיל עוד שום צעקה לשעבר, אבל גם אם הוויכוח איחר לצאת מחושך לאור, את שתיקתם של סופרים ומשוררים לא ימחול המבדיל בין קודש לחול.
חלוקת־העבודה בין היוצר לבין המבקר יונקת מאיזו מוסכמה נימוסית, שפירנסה גם את דימויה הרווח של הנפש ה“מוזית”. למוסכמה זו סייעו היוצרים עצמם, קצת מתוך אנינות, קצת מחמת הספק המכרסם בליבו של כל יוצר, קצת משום שמדיבוריו של סופר על יצירתו וסביבה משתמעת מעין הודעת בעל־הדין, שאינה עומדת על רגליה, אלא היא מעין מפיבושת. המלצתו של גיתה, “יְצוֹר – ודוֹם”, סייעה לקַבע את דימויו הרומנטי של הסופר, המחונן אולי ב“כוחות”, אבל מחמת רפיון־השכל והיעדר “כלים” אקדמאיים נאותים, אינו מסוגל להבין ממש מה שכתב. גם לא נאה, ש“פה קדוש” יפרש ברבים מה שהוא סוד־בתוך־סוד, רזין דרזין.
הסופר יושב ועטרתו בראשו, ומצפה לקורא הטוב. המבקר האידיאלי, שאליו מתפלל כל מחבר, הנו אדם שלא רק קרא ושנה הרבה ורגישותו גבוהה, אלא הוא כמין תחנת־מימסר הקולטת את האותות הלחשושיים ביותר ומעבירה אותם בחדות ובעוצמה מוגברת לרבים. מלאכת המבקר ניזונה בעיקר מהבקיאות באמנויות. תמציתה היא יכולתו לראות מה שלפניו. אמר עזרא פאונד: “אילו יכולתי, רוצה הייתי לחדד את הפֶּרצפּציות שלכם, שאז יהיה טעמכם אדון לעצמו.” כאן העיקר: חידוד הרגישויות, פתיחת הקורא אל עוד ועוד יצירות אמנות. טעמו יתעשר, יתעדן, ועולמו יישאר אישי.
אבל ככל אידיאל גם הקורא הטוב הינו, מעצם ההגדרה, מחוץ לעולם המצוי. בחברת זמננו, המורגלת במומחה לכל עניין, נהפך גם הקורא הטוב להתמחות פרופסיונאלית, ויש שהגיעו למדריגת הגדולים במנתחי־הלב ומנתחי־המוח. הביקורת שוב אינה רק דעה אישית של קורא מומחה, ועניינה אינו עוד התיווך בין סיפורים ושירים לבין קוראיהם. המבקר נהפך לחי הנושא את עצמו, לנוכחות בלתי־תלויה ביוצר וביצירה. מכאן אך כפסע לתחושה, שהקיים באמת ביצירה הוא הפירוש שנתן לה המבקר. ממעמד מרומָם זה, הביקורת כיצירה, היא עוברת כמו מאליה עוד גילגול, מתנתקת כליל מחיבורה לסיפור זה ולשיר זה, שקורא מסוים קרא ולרשמיו נתן תפוצה. היא נהפכת למדע. מדע הספרות.
בשני מאמריו ב“מעריב” ובמכתב אישי אלי לפני חודשים אחדים, בעקבות מאמרי “געגועים על פיכמן”, מותח מנחם פרי קו מבדיל בין ביקורת על ספרים לבין מדע הספרות. בתגובה על מאמרו המבריק של מאיר ויזלטיר, טורח פרי לבסס אבחנה זו, שנלווית לה אותה טענה חבוטה כלפי הסופרים, שאינם מקיימים דו־שיח עם מדע הספרות ובכך מחמיצים הם הזדמנות “ללמוד: איך עושים טקסט ספרותי?”
פרי ראוי לתודה על עצם כניסתו לדיון עקרוני זה, להבדיל מאותם מאמרים שהוא מגדירם בזה הלשון: “אכן, המוספים מלאים בחומר של ספיחי האקדמיה, שלא מצא את מקומו בפרסומים הרציניים. כמו בכל מקום אחר, גם באוניברסיטאות יש כמה שוטים מתרוצצים.”
חידוש ידוע יש גם בגילוי, שאין הסופר “ילד או פרא או חולם־בהקיץ, מין יצור אינטואיטיבי וקצת אובססיבי, אחוז דיבוק או השראה, שפעילותו לא רציונלית”. מודה הוא בדבר נוסף, שלפי כל הסימנים נעלם מעיני מבקרים רבים: “סופרים קוראים בתחום הפסיכולוגיה, הפילוסופיה וכו', הם מתעניינים בתחומי תרבות רבים.” אמת נכון הדבר. הסופר ס. יזהר הוא גם ד"ר יזהר סמילנסקי. ויש עוד סופרים בעלי תארים אקדמיים, או סתם השכלה טובה. חרף כל אלה, קובל פרי, “סופרים המדברים כאינטלקטואלים, פגשתי מעט מאוד”. אם אין טעות גמורה בידי, כוונתו בעיקר לסירוב “לקיים דיאלוג – ולו גם מתוך ויכוח – עם מי שמקדיש את מיטב אונו האינטלקטואלי לתיאורה של הספרות”.
ובכן, דברי פרי טעונים תגובה, מה גם שאותה “תשובה אחרת” שנתן למאמרו של ויזלטיר, רחוקה מליישב את הקושיות העיקריות.
*
ראש לכל: לכאורה, מבקש מאתנו פרי להבדיל הבדלה גמורה בין הביקורת לבין מדע הספרות ומזמין אותנו לדו־שיח עם זה האחרון. מה אעשה והערותי (וכן גם מאמרו של ס. יזהר “שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים”), עסקו בביקורת? מה אעשה והבלבול בין המתפרסם כביקורת שוטפת במוספים לבין המחקר האקדמי נגרם על־ידי המשמשים בעת ובעונה אחת בשני הכתרים ומשווים לפעילותם הרצנזנטית סמכות אקדמית־מדעית?
יתירה מזו: מבלבל גם השימוש במטבע “מחקר אקדמי”. פרי מתרכז במדע הספרות, אבל באקדמיה, ובכללה בחוגים לספרות עברית מתרוצצות כמה תורות. הקשר בין בעלי התורות לביקורת הפריודית, לעוסקים בהכשרת מורים ולמשליטים טעמים ספרותיים עכשוויים, הדוק ביותר. כל הפרדה היא אחיזת־עיניים. כשמופיע בטלוויזיה פרופסור לספרות עברית ומזהיר את הצופים מפני רומן ראשון של סופר צעיר, שהיה לרב־מכר, מיטשטש כל גבול בין “מדע” לבין “שוטים מתרוצצים”.
עיון קפדני יותר מגלה טשטוש־תחומים בין “מדע” לבין ביקורת גם אצל מנחם פרי, אך כיוון שהגענו לכך, אני בא להסתייג מעצם השימוש במלה “מדע” לעיסוק, שהמלה “עיון” מתארת אותו נאמנה. פרי עצמו חש בכך, אבל את השימוש ב“מדע” הוא מצדיק בהסמכתו ל“מדעי היהדות”, “מדעי הרוח”, “מדע הכלכלה” וכיו"ב.
שאלה גדולה היא – ששאלו גדולים ממני – אם כל החכמות הנלמדות באוניברסיטאות הן בגדר “מדעים”. אי־הקפדה על ההבדל בין הדיסציפלינות השונות היא הפירצה הקוראת לרועי־הרוח. תולדות מדעי־הרוח רצופות בניינים עיוניים מפוארים, שהיו לקברים לבוניהם. די להרהר בגדולים כמארכס ופרויד, שמכוח אינטואיציות גאוניות טבעו חותמם על כמה דורות, כדי שנעמוד על הקושי היסודי, שלא לומר המופרכות, שבשימוש במלה “מדע” לעיון בנפש האדם, לניתוח תהליכים כלכליים וחברתיים ולפיענוח סודות החומר.
כנגד הטענה, שיצירה ספרותית מתאפיינת בחד־פעמיותה, פוסק פרי: “כל אובייקט בעולם הוא חד־פעמי – – ושתי טיפות־מים אינן דומות זו לזו בכל, למרות ששתיהן H2O.” כאן שב פרי ומחבר את “מדע הספרות” אל המדעים המדוייקים, וכך גם מתגלית כל רפיפותה של מדעיות מדומה זו. איני יודע אם שתי טיפות־מים דומות זו לזו בכל, אבל מה שהוא מים חייב להיות זהה בשתיהן. תקפות הסימן H2O נבחנת על־ידי פירוק טיפת־המים לחמצן ולמימן, או הרכבת שני היסודות שוב ושוב למים. כלומר: בתנאים זהים יושגו שוב ושוב אותן תוצאות.
ניסוי שחזר והצליח רק מחזק את תוקף ההישג המדעי, ומכאן פתוחה למדע הדרך קדימה. לא כן בדוגמה הספרותית שמביא פרי: המטפורה. מי שייצור פעם נוספת, בלי לשנות כקוצו של יו"ד, אותה מטפורה – וכן אותו שיר, סיפור, רומן – ייצור את החיקוי המושלם. עשייתו זו תהיה התגלמות היפוכה המוחלט של הרוח היוצרת. זה מובן החד־פעמיות ביצירה, ובינו לבין חד־פעמיות ערימת־הזבל או טיפת־המים אין כל דמיון. סודה של היצירה טמון בבלתי־דומה, בבלתי־צפוי, בלא־ניתן־לחיזוי.
במה טמון קסמה המופלא של היצירתיות המדעית? בכך, שעל בסיס הישגי המדע עד כאן ניתן לחזות מראש את כל הדרוש לטיסה אל הירח, לבצע זאת בדייקנות מדהימה ובכך להפוך את החזוי למצוי. מן הבחינה המדעית, היתה טיסה זו קפיצה גדולה לפנים, ולאחריה באו קפיצות גדולות יותר למרחבי החלל, עד לכוכב שבתאי.
מה תחזה לנו תורת הספרות על תנועת הרוח היוצרת? האפשר בכלל לדבר על התפתחות, על תנועת היצירה מאל“ף עד תי”ו? הנוכל לבנות דגם התפתחותי מאיוב עד בקט? היש ממש בקביעת פרי, ש“תיאוריות ספרותיות עשויות להשפיע גם על היצירה הספרותית העתידה”? היעז להעלות השערה מדעית בדבר סיפור אחד העתיד להכתב בעשור הקרוב כפריו של דיאלוג מעמיק עם מדע הספרות? ההסתברות לכך, חוששני, קרובה להסתברות, שאלכימאים יפיקו מעופרת זהב.
איני בא לטעון נגד העיון בספרות, אף לא נגד “הניסיון השיטתי להבין את הספרות על תופעותיה ועל גילוייה השונים”. כבר הסכמנו, שסופרים גם קוראים, הן את סיפוריהם ושיריהם של זולתם, הן בתחומים שונים, איש וטעמו, אפילו מאמרי־ביקורת ועיונים בספרות.
אך גם בזה מיוסדים דברי פרי על טעות עקרונית. החומר של הספרות הוא העולם, החיים, לא “הספרות”. ספרים משפיעים, פעמים מעצבים, מתוקף היותם חלק מהמפגש עם העולם, אולי כתמציתו. החומר של “מדע הספרות”, כעדות פרי, הוא הספרות. אין פירוש הדבר, שסופר פלוני לא יימשך לעיון זה כשם שאחר יימשך לבוטניקה, לחכמת הפרצוף, כימיה או אסטרונומיה. “לימוד משהו חדש” – כן. אך כלום גם משהו, שבלעדיו אי־אפשר לסופר להיות סופר?
אני טוען: כלל ועיקר לא. המעיין בספרות והיוצר ספרות, עוסקים בשני עולמות. אומר זאת אחרת, מזווית שונה: התייחסות הסופר אל סיפורו ואל שירו אינה כאל “אובייקט”, שיש לתארו, לסווגו, להגדירו, להופכו לעוד אבן קטנה ב“גוש של מדע”. פגישת היוצר – כיוצר! – לעולם היא חד־פעמית וסובייקטיבית, לעולם לא ייעדר ממנה מימד השיפוט, שהוא בהכרח ערכי, אם באמירה “שקספיר הוא סופר טוב”, אם ב“הוא כותב יפה”, או “חזק”, או “מסעיר”. וכן להיפך: “זהו סופר רע,” “יפה אבל משעמם,” “כתיבה מיומנת ותו לא” וכדומה. בכל העניינים הסובייקטיביים הללו, אומר פרי, אין מדע הספרות עוסק, שכן הם מחוץ לגידרו, וכיוון שאין מים אלא תורה, חוזר הוא למשל המים ומקביל את המשפט “שקספיר הוא טוב” ל“אלה מים טעימים.” לצערנו, טרם הגענו לימות המשיח ועדיין אין כל משל דומה לכל נמשל. באנליזה מדעית של מים ניתן לקבוע אובייקטיבית לא רק שהם מים, אלא שהם “טעימים”. על אותם הבדלים מוגדרים היטב בטעמים (צפויים, ובלתי־משתנים!) נחלק שוק המשקאות למיניהם, ממֵי וִישִׁי, עד לקוֹקה קוֹלה ופֶּפסי קולה ועד לג’וֹני ווֹקֶר ושִׁיוַאס רִיגַאל.
איך בכל־זאת בורר מדע הספרות את ה“אובייקטים”? חומר הוא חומר הוא חומר, ספר הוא ספר הוא ספר ואותן מלים מאכלסות את ספר הטלפונים, את דברי הכנסת ואת כרכי “סימן קריאה” ו“הספרות”. כאן מגיעים אנו לתחום הצל שבין הכימיה לאלכימיה. כותב פרי:
מדע הספרות אינו שופט. את זה עושה הביקורת. עם זאת, מדע הספרות עוסק בטקסטים שנשפטו. השיפוטים קובעים לפעמים מה יהיו האובייקטים שלו.
איך התבצעה קפיצת־פלאים זו מהביקורת אל המדע? קם מבקר ושפט: “אלה הם מים טעימים”, “שקספיר הוא סופר טוב”. איך יבחן, יאמת או יפריך המדע מה שלא הוכשר לעשותו, להציב סולם ערכי, שיהיה גם מדיד, גם אובייקטיבי, גם עונה על אותו תנאי מדעי יסודי, שנוסחה שתבחן בתנאים זהים, תביא שוב ושוב לאותן תוצאות?
בכוח האלכימיה.
באחת: כל הנתון לטיפול “מדעי” הוא התפל, השגור, המוכר והצפוי שבספרות, ואילו כל מה שהוא בה חד־פעמי, התנהגותו אינה ניתנת לניבוי, כלומר “הטוב והיפה” ביצירה החדשה ינפץ את כליו היומרניים של מדען הספרות, או יתרסק תחת מהלומות פטישו החזק.
*
אחר הדברים האלה שבים כולנו אל הביקורת. אם אין המדען רק צורך את “החומר השפוט”, כי אם משמש בשני הכתרים בעת ובעונה אחת, נהפך הוא לקַרטֶל, שפירמה אחת שלו, הביקורת, עוסקת בשיפוט ובהכנת חומרים מעובדים למחצה למדע הספרות, ואילו הפירמה השנייה, המדע, מקנה לביקורת את תוקפה מעורר־היראה של האקדמיה. ובלשונו של פרי:
המבקר המבצע אקט של שיפוט, יכול להסתייע בטיעוניו בנימוקים שמתחום השגי מדע הסיפרות.
בדרך זו משתלט הקרטל על השוק כולו. כל צופה טלוויזיה יודע, שמספיק שייראה מפרסם מוצר מסוים בחלוק לבן וסטטוסקופ, כדי שלאמירתו “קנה את הסחורה הזאת” יוקנה תוקף מדעי.
ב“געגועים על פיכמן”, ביטאתי געגועים אל סוג ביקורת מסוים – התרשמותי, מהוסס, אישי. לא טענתי נגד העיון והמחקר, שחשיבותו לכל תרבות רבה כל עוד מודעים החוקרים למגבלות “מדעי הרוח”, שלעולם יהיו גם הם חלקיים, סובייקטיביים, מתהפכים; כל עוד לא יתיימרו לגלות “חוקים” ו“אמיתות”, שבדורנו נזהרים בהם אפילו מדעי־הטבע יותר מבמאה הדטרמיניסטית שעברה. ביטאתי בו חרדה מפני עירוב מעמדו של המבקר כקורא טוב ורגיש המסייע לקורא להבחין ונזהר שלא לכפות עליו את טעמו במעמדו של בעל החלוק הלבן, שהוא־הוא שמקנה ללובשו (ל“שיפוטו”) עוצמה אקדמית.
הדברים אינם אמורים ב“מדע הספרות” דווקא, ואפילו לא בעיקר בו. בעולמנו הקטן רווחת דמות החוקר־שהוא־גם מבקר, ובמאמץ להבדיל בין “מדע” ל“ביקורת” יש לפחות אי־דיוק. האקדמיה אינה רק חוקרת תופעות, אלא גם מכשירה מורים ומבקרים, היוצאים לשוק־הביקורת־והחינוך בתחושה ש“כליהם” אינם רוחב השכלה, רגישות שנתחדדה ויכולת־הבחנה טובה יותר, אלא מעבדה שלמה שאם יוכנס לתוכה סיפור, יוּשְׁרֶה בתמיסה הנכונה ובמינון שבפנקסיהם, תתגלה להם ולתלמידיהם כל האמת המדעית על היצירה. הדברים מגיעים לכך, שמורים צעירים נזהרים מיצירות שאינן נענות בנקל ל“כלים” שבידיהם.
*
על אותו אדם שאמר לי בזמנו, “בדורנו אין הנכתב בגוף ראשון יכול להיות חשוב”, פסק מנחם פרי כי אף במכון התקנים לא יכירנו מקומו, ובוודאי אינו חוקר ספרות. מוקדם לספר בהרחבה על אותו אדם, שהלך לעולמו, על השפעתו הרבה בתקופה מסוימת ועל התמורה הקיצונית שחלה בו עצמו במרוצת השנים. אומר רק זאת: בספרות משתנה לא רק “המדע”, משתנים גם “מכוני התקנים”. מה שבדור זה נקבע כתיקני, עלול להרשם בספרי הדורות הבאים כקוריוז שרלטני.
בלתי־משתנית היא רק חד־פעמיותה של כל יצירה. ראשונית־תמיד היא רק עמידתנו כקוראים מול עוד שיר יפה, עוד סיפור טוב. מתחדשת תמיד היא רק התפעמותנו נוכח איזשהו “טוב ויפה”, שלעולם לא תדמה לעמידת המדען מול עוד איזו טיפת־מים, ואפילו תגלה המעבדה שאינה זהה בתכלית לכל טיפות־המים לפניה ואחריה.
את אלה מוסיף אני לבקש במבקר הטוב, הוא הקורא הטוב, הנוטל לידיו ספר לא כדי להשחיז עליו את איזמלו, אלא בציפייה שיתגלה לו פתאום משהו, שכל כלי בדוק שבידו לא יצלח עליו עוד.
5.12.1980
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.