הגיעה השעה לנסח מחדש את ההבדל בין פרופסור לעיתונאי. מקובל לומר, שבשל “התפוצצות המידע”, יודע הפרופסור יותר ויותר על פחות ופחות, ואילו העיתונאי – פחות ופחות על יותר ויותר. מוצע בזה נוסח מתוקן: הפרופסור מפרסם יותר ויותר מידע על פחות ופחות, ואילו העיתונאי מפרסם פחות ופחות מידע על יותר ויותר.

במה ההבדל? לא הידע הוא העיקר בחברת התקשורת – אלא מה שמתפרסם על ידע. על שלושה דברים עומדת חברה זו: על המפרסמים, על המתפרסמים ועל המפורסמים. באקדמיה אומרים: “פרסם – או היעלם” (publish or perish), ואילו אחד מאבות משרד החוץ של ישראל ציווה לבאים אחריו: “עשית ולא דיווחת, לא עשית; עשית ודיווחת, עשית.”

והעיתונות? נו, צריך רק להתבונן בזרם הגואה של לא־חדשות על לא־מעשים של לא־אישים, שרק הפירסום בתקשורת, לא דבר זולתו, הופך אותם כבמטה־קסם לחדשות, למעשים, למפורסמים.

מפורסמים במובן מצומצם זה: פורסם עליהם בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה. חשוב לא מה עשית, מה אמרת, מי אתה בכלל. כל מעשה, כל יצירה, כל אדם שלא פורסמו – כאילו לא היו. להד"ם. אילו חי דיקארט כאן ועכשיו, לא היה אומר, “אני חושב – מכאן שאני קיים,” אלא “אני מפורסם מהטלוויזיה – מכאן שאני קיים.”

כנגד מה – וכנגד מי – דברים אמורים?

כאן אביא משל אחד ויחיד. שלשום, ב“צוותא” תל־אביב, היה ערב ספרותי לכבוד ספר־שיריו הראשון של אריה אורי, לזלמן מזמור. הכל באותו ארוע נדיר היה מרגש ומרתק, ולא רק מהבחינה הספרותית אלא גם (או: דווקא) מהצד הראוי שיפורסם ברבים, העיתונאי.

אני מודה: אריה אורי הוא חברי מימים רחוקים. פגישתנו הראשונה היתה באביב 1945, בחופה האדריאטי של איטליה. שנינו היינו אז חיילים ב“רג’ימנט הפלשתינאי”, גדודי החי“ר של “הבריגדה היהודית” שבצבא הבריטי, אורי בגדוד השני, אני בשלישי. הוא נפצע באחד הקרבות, ואילו אני קדחתי ב”אדמת גרמנית". מבית־החולים הצבאי בראוונה נשלחתי לבית־החלמה צבאי בפאתי עיר־החוף פָאנוֹ, ושם פגשתי את אריה אורי.

בחריפות נושא זכרוני ערבים רחוקים אלה באיטליה החריבה בחברת צעיר תוסס ושרירי זה, בן למשפחת מורים וחלוצים, פיו שופע עברית רוננת, פרא אדם השר בלי־מנוח והיטב את כל שירי ארץ־ישראל ורוסיה. יום אחד, ידעתי, יכתוב הגבר שירים, סיפורים, ספר. לא ידעתי, שאחכה יותר מארבעים שנה, ולא שיערתי שהספר יהיה “לזלמן מזמור”. היה שווה לחכות.

התייצבו שם ב“צוותא” גם עשרות מחבריו למלחמה באיטליה (בהם אלה, שבסופה ערקו כמוהו מהצבא, הלכו למחנות הפליטים באירופה ופעלו בהם כמדריכים ומפקדים מטעם ההגנה). לא מעטים שבו ונפגשו כעבור שנתיים־שלוש בהר הצופים כסטודנטים וזמן קצר אחר־כך כלוחמים על ירושלים בגדודי “מכמש”, “מוריה” ו“בית חורון”. ראש וראשון בנאספים היה “זרו”, קצין מצטיין בבריגדה וחברו של אורי מאז, והמג“ד שלו ושלי ב”בית חורון". בציבור הוא ידוע כאלוף (מיל.) מאיר זורע, וכמוהו כאריה אורי, כחבר קיבוץ מעגן מיכאל.

דיבר דברים יפים על אורי חבר־לשעבר במעגן מיכאל, יו“ר הכנסת שלמה הלל. הינחה עוד חייל ומפקד בגדוד השני של הבריגדה, וכן ב”מכמש" ו“בית חורון”, חוקר הספרות העברית ובעל חיתוך־הדיבור ההדור ביותר ב“מידל איסט” – הדוקטור בועז שכביץ. בקפידה רבה, כדרכו, הכין דברים מחכימים לא רק על “לזלמן מזמור” ומחברו, כי אם גם על כל אחד ואחד מן המשתתפים בשיח. כאן אסתפק רק במה שסיפר בועז שכביץ על הקשר שבין “זלמן” של הספר לבין פרופ' יהודה פריד, פסיכיאטר בעל שם, תלמיד מובהק של פיאז’ה הגדול, אוהב ספרות מושבע, גם ידען גדול סתם.

ובכן, מיהו “זלמן”, שאני הקטן רואה בו לתומי מין “כל אדם”, בן דורותינו האחרונים, ככתוב בספר עצמו:

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי

אִם אֲנִי הוּא

אוֹ אָבִי אוֹ בְּנוֹ

שֶהוּא בְּנִי

חָשַׁבְתִּי שֶׁמָּא

אוֹ אוּלַי

הִנֵּה הוֹלְכִים בָרְחוֹב

הוֹלֵךְ הַמֵּת

הוֹלֵךְ הַחַי.

במושבה יבנאל, שאביו של אריה אורי שימש בה בהוראה (והוסיפה במהלך הערב ד"ר זיוה שמיר: בימים שישב שם גם ס. יזהר, ואף כתב את סיפורו הראשון – “אפרים חוזר לאספסת”), התהלך איש תמהוני, משה זלמן בן־ששון, אחיו של חוקר תולדות ישראל חיים הלל בן־ששון. משה זלמן נרצח בידי ערבים בשנת 1938, והדמות המרחפת על פני פואימה ייחודית זו היא דמותו.

קשר־ידידות מתמשך נרקם בין אריה אורי ומשפחתו לבין יהודה פריד ומשפחתו שנים הרבה לפני שנחשף פרט ביוגרפי מדהים: שמם המקורי של האחים בן־ששון היה פריד, ואותו “זלמן” היה דודנו של פרופסור פריד, אחד הדוברים בערב לא־נשכח זה.

כך אמרתי? לא נשכח?!

איך אפשר לומר “לא נשכח” על מה שלא נזכר כלל והוא בחינת להד"ם, לא היו דברים מעולם, לא היה ולא נברא.

מניין לנו, שלא היה? עיינו נא בכל עיתוני יום שני: זה לא היה בעיתון! כל אותם זריזים, הממלאים טורי־טורים של קש וגבבא על כל בדרן בן־יומו ועל כל חרזן בן־אתם־יודעים־מה, מנפחים סיפורי־ענק מטיפה קטנה של מי־סבון ושתי ריאות אוויר חם – לא היו שם. ואם הם לא היו, והם לא כתבו – מי היה ומה, אם בכלל, קרה?

עובדה: אותו ערב לא־נשכח על פואימה מקורית ואחרת כל־כך, “לזלמן מזמור”, לא נזכר בתקשורת אפילו במלה אחת. ואם בעיתון לא נכתב וברדיו לא נשמע ובטלוויזיה לא נראה – לא לפני ולא אחרי – גם כל המסופר למעלה אולי פשוט לא היה מעולם.

ואולי רק חלמתי חלום.

2.9.1986