על חברי־הטובים־באמת מעדיף אני לשתוק בטור זה¹. לא מתוך נאמנות לכלל־הזהב של המבקרים: “כתבת על פלוני מלה טובה – קנית אוהב אחד ומאה שונאים; כתבת רעות – קנית שונא אחד, אבל מאות אוהבים!” לא, מאותו חשש, שאהבה מקלקלת את השורה. אפילו את שורת־הדפוס. אלא שתוצאת העדפה זו משונה ביותר. הימנעות זו אינה כרוכה אמנם בסכנת בצורת לטורי, שכן מספר החברים־הטובים־באמת שיש לו לאדם אינו גדול, ברוך השם, והוא מצטמצם והולך, בעזרת השם. אבל מגיע רגע, שבו חש אני, שלא איסטניסיות כאן אלא מידה גדושה של מאזוכיזם. על מי, לכל הרוחות, אם לא על “כמה אחדים” היקרים לליבי מאוד?!

הפעם אפר את כלל־הזהב של המבקרים בשביל לספר על טיול אחד שעשינו עם בית הלל. ארבעה כובעים להלל: הוא המשורר ע. הלל; הוא אדריכל־הנוף הלל עמר; הוא אוהב טבעה של ארץ־ישראל מראשי־אצבעותיו ועד לשער־ראשו, פרד מחתרתי, הנאבק על הגנת הטבע ועל ארץ נקייה ואסתטית. כובעו הרביעי – אחר־כך.

בסיפרו החמור והיפה־להפליא, דַבְּרִי (בתש"ם), ישנו שיר קצר:

אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

מִתְבּוֹנֵן בָּאֲדָמָה הַחֲזָקָה הַזֹּאת

מַבִּיט בָּהֶם, בְּהַרְרֵי הַסֶּלַע הַחֲמוּרִים,

צוֹפֶה בִּשְׁמֵי אֵין־קֵץ הַנְּהָרָה

וּבְכָל הַפָּנִים וְהָאֲנָשִים הַלָּלוּ

וְרוֹאֶה אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי

וּצְעָקָה.

את סוף־השבוע האחרון עשינו שוב, בית הלל ואנחנו, בהתבוננות באדמה החזקה הזאת. כלומר, הלל מתבונן בה, מספר לי מה הוא רואה, ואז מתברר לי מה ראיתי אני. בנעוריו, במשמר העמק, הקיבוץ שבו נולד והתחנך, רעה שלוש שנים את הצאן. מקצוע אידיאלי לאיש מתבונן כזה. שעון אין להלל עד היום, אבל שלא כפועלים הערביים הזכורים לנו, ילדי־המנדט, אינו שואל כל עובר, “ע’אדש אל־סאעה, חווג’ה?”, מה השעה, אדון? הלל חי על־פי שעון משלו.

זאת הפעם אנחנו יורדים לים המלח. אבל לא ישר, כי אם ככה, בנתיבות עקלקלות, דרך עמק האלה, כביש הל"ה וכביש־קיצור חדש, עוצר נשימה, לגוש עציון, מוסיפים ונוסעים בכביש חברון באר־שבע עד לצומת הכביש המהיר לערד.

עד כאן מקופלים בזיכרון איש־איש מאתנו הרבה ארועים רחוקים, ונבדלים. אני איני יכול לעבור בכביש ירושלים־חברון בלי שאשוב ואחיה מה שהתנסינו בו בחורף האכזר ההוא, בתש“ח, בליווי שתי שיירות מירושלים לגוש עציון וחזרה. הלל שירת ב”גדוד פשיטה", שלשולי הר חברון עלה מהדרום, ועכשיו הוא מחפש איזה גשר שפוצצו שם אז באחד הלילות. בזכרוני אני נושא את שירו “כיתה בארץ”, אותן שורות הלליות אופייניות כל־כך לארץ הצהרים, ספרו הראשון, שקולו המיוחד, האחר כל־כך, החדשני גם בהמשכותו אל הצליל המקראי־קמאי, כבש מיד את לב הדור כולו:

מַסָּע מְאֹהָבִים, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, בָּאֲדָמָה הַזֹּאת,

בְּזֶה הַוָּדִי!

בְּזֶה הָהָר סוֹמֵר־הַטֶּרֶשׁ!

כִּי בְּנֵי אֻמָּה־רוֹעָה, נוֹטְשֵׁי הַצֹּאן בַּמִּכְלָאוֹת,

זֶה צְבָא דָוִד!

וְהוּא יְפֵה־עֵינַיִם!

אומה־רועה לא היתה מליצה־בעלמא להלל, הנער־הרועה ממשמר העמק, שכתב: “אני שונא את המליצות כשינאת היער את הקיטנים!” (“בית בפרוזה”).

*

ורגע בערד.

ערד היא פנינת־הדרום. זכרוני מחזיר אותי לימי הראשית ממש, הר קרח ועליו צריפיו של צוות־ההקמה, כמה צמחים נסיוניים מאובקים ותוכניות דמיוניות. כאן יש מרבצי־שיש. כאן קדחו נפט ומצאו גאז (נלוויתי אז לחברי אלישע רואי, שהיה מופקד על הקידוחים). אבל מחוץ למחנה־ההקמה היה עדיין מלוא כל העין מדבר נוראי, ואפילו חפירות תל ערד, שניהל אז פרופ' יוחנן אהרוני, הותירו אותי ספקן וחשדן. צריך דמיון פרוע עם “שגעון לארץ ישראל” כדי לחבר לרצף נמשך את ראשית האלף השני לפני הספירה עם סוף האלף השני לספירה.

הלל מחבר: “רואה ארבעת אלפים של יופי – וצעקה”. אבל לערד באנו כדי לבחון את תרומתו של הלל עמר אדריכל־הנוף להווה החי – להציץ באחת השכונות החדשות, שאת חזותה עיצב. איזו הרגשה מרוממת אופפת אותך מדי הגיעך אל המקום הזה, הנפרש והולך ממש ישר על פני המדבר ומקיים איכות־חיים של תרבות אנושית גבוהה.

צוהב כזה בינואר – לא זכור לי. בהיותנו כאן לפני שנתיים, בזמן הזה, הוריקו אפילו סלעי־המגור שלחוף ים־המלח, וכיוון שאותו יום התקבצו מעליו עננים שחורים וטפטף גשם, דימינו לרגע שאנחנו בשפתו של איזה אגם שווייצרי. לא כן הפעם. תלמי מחרשות־המסמר הבדוויות אפורים וחררים. שמי־קלל עוצרים את מטרם.

*

לא שחשנו – בהגיענו למלונות ים המלח – כי עם ישראל בצרה גדולה. כן, עדיין הצלחנו למצוא שם מקום־חנייה, אבל די בדוחק. מיטה פנויה, לעומת זאת, אין. עמך ישראל חוגג את האינפלציה בכל הכיס. ונגד עין הרע משמיע המלונאי שלנו גם אנחה שוברת־לב. אבל אנחנו – לעין גדי, שעליו שר בעל שיר השירים, “אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי,” למעיינות שמימיהם זורמים בנחל ערוגות ובנחל דוד, מועדות פנינו. מה פלא שאלה עוררו בחמשת אלפי השנים האחרונות משוררים, נביאים, מתבודדים, סגפנים ושוחרי־תענוגות?

ברגע שקרבנו אל המים ולשפתו המוריקה של הנחל, ואותו ניגוד שבין זרם־החיים לבין החורב המסמא של הקניון בלט שבעתיים, ממש התבקש לומר שירה.

ואיך יכולתי שלא להיזכר בפלוני המנוח, מאשפי הביקורת של שנות־בחרותנו ולימים פרופסור גמור, שבהבל־פיו שרף את אמיר גלבע, ע. הלל, ט. כרמי ועוד “כמה אחדים”, בכללם גם את מורנו ורבנו שמעון הלקין. היה זה בירח אב תשי“ב. לפני שלושים שנה. הייתי אז בקיבוץ עין החורש. את הלל עצמו טרם היכרתי, אבל את ארץ הצהרים אהבתי מאוד. נדהמתי לקרוא באותו מאמר, שלאמיר גלבע אין אפילו “מעט כישרון”, ושחקתי למקרא דבריו על השפעת וולט וויטמן על ע. הלל. ספק אם גם היום יידע הלל חברי לקרוא את וויטמן באנגלית, וכשרעה את צאן משמר העמק וכתב את שירי ארץ הצהרים הלא־נשכחים, ספק אם קרא אפילו משהו מתוך “עלי עשב”, שבתרגומו העברי המפואר של שמעון הלקין ראה אור אצלנו שנתיים אחרי “ארץ הצהרים”. את הדברים קראתי בשובי מהעבודה, התמלאתי חימה, בהינף אחד כתבתי רשימה ושיגרתיה ל”משא"².

ומה זה חשוב, בעצם?! בעין גדי מכניס הלל אותי, המבדיל בדוחק בין כלב לזאב, בין נץ ליונה, בסוד אילנות ושיחים ופרחים וציפורים, בעיניו אני רואה את ארץ־ישראל, אוהב מה שאני רואה.

רואה ויודע מה היה ומה יש בארץ הצהרים, בטרוף טורף, בהודיה, כמו גם בשירי־הילדים הרבים והאהובים של הלל, וכן עד לדברי – אותו משהו שיש רק לבעל־ארבעת־הכובעים, ככתוב בפירוש באחד משיריו האחרונים, המרוכזים, הקשים עד כאב:

רֶקְוִיֶּם

כָּל הַשָׁמַיִם פָּנַיִךְ מֵעַל

וַאֲנִי צִים־אֳנִי טְרוּף יָם מִתַּחַת,

יְעָרוֹת בָּרוּחַ אֲנִי,

עֲדָרִים רְגוּזֵי חַיָּה,

נָהָר קָפוּא,

מוֹצַרְט, רֶקְוִיֶם.

*

ועכשיו, הכובע הרביעי: הזדהותו עם ארץ־ישראל לעומקה, עם ימי־הבראשית של הלשון, שהוריקה בין הסלעים החררים לבין הפלגים הרצים, עם השירות הראשונות שבמקרא, עם לשון־השירה של עלילות אוגרית (“האלה ענת”), עם כל עושר־הדורות הגנוז. על הא אנחנו משוחחים ביום ינואר חם במעלה נחל דוד – ועל דא במורד נחל דוד.

ובסוף דרכנו – יריחו.

היום היה מטורף במיוחד. קיץ בינואר. וגם זה, ודאי, גרם. אבל פתאום צלחה על כולנו רוח נשכחה. יריחו, הבשומה תמיד, היתה כמו מסע לזמן שכבר איננו. מי יאמין? אבל בעיר ערבית זו, בבקעת הירדן, עמדו כל הריחות וכל הטעמים של ילדותנו בארץ־ישראל שאיננה עוד, בין משמר העמק לפתח תקוה, והן באותה שנה, באותו חודש, במרחק תשעה ימים בלבד, נולדנו כאן.

ממעמקי הזיכרון חזרה שבת רחוקה בירושלים, בין ראש־שנת תש“ח לבין ראשית מלחמת תש”ח, כשירדנו לנו יהודית רעייתי ואני למסעדה ארמנית בסוף רחוב יפו, מול “ברקלייס”, ואחרי שהיטבנו את ליבנו, נכנסנו בשער שכם לאוטובוס ליריחו, זוג יהודי אחד, בלי כל מחשבה מיותרת בראש, בלי כל פחד בלב. אחרי כל השנים האלה, לא זו בלבד שיריחו נדמית כאותה עיר של אז – צבעיה, בשמיה, אווירה – אלא כאילו מקומותינו שלנו שבו אלינו, אלה שמאז נשתנו לבלי הכר במקומותינו.

*

על רגע זה, שאנחנו עומדים בו, ביקשתי, למען האמת, לכתוב.

בעוד פחות משלושה חודשים נעמוד בלי שארית סיני, בלי האוטונומיה, ומי יודע – בלי שלום. תישאר אתנו, לכאורה, כל ארץ־ישראל המערבית. בנושא זה אין בין הלל לביני הסכמה גמורה, ועוד פחות מזה ביני לבין חברים אחרים. אמת הדבר, שאיש מאתנו, בני הדור, אינו מילדי־החלוקה. בתוך כל אחד מאתנו ישנה ארץ־ישראל כשלמות רוחנית, כמעט נפשית, ואותו מאבק פנימי רק מעמיק בנסיעה כזאת. אבל האם צריכים אנחנו לרצות בחזרה הזאת אל מה שאז דימה חלק מאתנו כפתרון שלם, מושך־לב יותר – מדינה דו־לאומית משותפת?

השם ירחם! בחודש מאי נעמוד במצב לאומי קשה מזה שעמדנו בו ערב ששת הימים. בלי תשעים אחוזים מהשטח, ועם מאה אחוזים של הערבים הפלשתינים. בלי שום דו־קיום. רק עם חרבנו בידנו. מכל הניצחון הגדול תיוותר בגבולנו רק צרה לאומית זו, שאין לה פיתרון בחרב.

אלא שלא באלה דיברתי הפעם. ביריחו התמלאתי געגועים גדולים אל מה שאסור שיחזור. חוץ מבשעה שאני מהלך בצלו של הלל, בצל ארבעת כובעיו.

29.1.1982

 

פרידה מהלל    🔗

פה, בקיבוץ משמר העמק, המקום שבו נולדת ובו עוצבה רוחך היחידה והמיוחדת, אחינו האהוב והמיוסר, פה, הלל, אתה גם נאסף אל האדמה האהובה עליך כל־כך. הן כך כתבת לפני שתים־עשרה שנה בדברי, כשהיכה אותך פתאום החולי כהכות הברק אילן גדול:

דַּבְּרִי דַּבְּרִי אֲהוּבָתִי

הֲאָדָמה

כִּי לָךְ לָעֵת

גּוּפִי.

והן אצלך, הלל, האדמה הינה, בכל הפשטות ובכל העומק, כמו ביהלום־שירך, “ארץ־ישראל”.

מלווים אותך היום לא רק הנאספים בבית העולם שביער משמר העמק. כל סופרי ישראל מרכינים ראשם בהיפרדם מאחד מבחירי הספרות העברית הארצישאלית, אחד המחדשים המקוריים והרעננים ביותר בשירתנו. לא רק עמיתיך הסופרים, גם לא רק רבבות קוראי שירתך, מאז ארץ הצהרים ועד מבחר־שיריך עד כה, יזכרו כל הימים באהבה וגעגועים את שירתך פורצת הגדרות.

אילו היה הדבר אפשרי היו נאספים כאן גדולי אוהביך, דורות של ילדים, בהם מי שבינתיים היו הם עצמם לאבות ואמהות, לסבים וסבתות, ילדים ששיריך נארגו לתוך נפשם כמו ארץ הצהרים הזאת, כמו האדמה, כמו השמש

הָרִים עִם אֲנָשִׁים,

בְּרוֹשִׁים עִם רֵיחוֹת קַיִץ,

הֶמְיַת יונִים עִם מֵיתְרֵי עֲרָב,

שִׂיחוֹת הָגוּת עִם טוּס מְכוֹנִיּוֹת.

*

אבל אני, אחי אהובי, רוצה פשוט להיפרד ממך לשלום בשם חבריך הקרובים, ששנים רבות זכו להכיר את ייחודך, שהוא בחינת חסד לא חוזר, אנחנו שהיינו אתך בשמחותיך ולווינו אותך חסרי־אונים בשנים הארוכות של ייסוריך.

שנינו, הלל, אתה ואני, נולדנו תחת אותם שמים, באותה שנה, באותו חודש, באותו מזל, ורק תשעה ימים מפרידים בינך לביני, אבל כמה ייחודית נפשך, כמה יקרת לי מיום שקראתי את

הֵידָד לְוִירְטוּאוֹז הַגִּמְגּוּמִים!

הֵידָד לְעוֹג־עִלְּגֵי־הָאָרֶץ!

הַבּוּז לְכָל מוֹשְׁחֵי־בִּדְבַשׁ אֶת לְשׁוֹנָם!

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַמְּלִיצוֹת כְּשִׂנְאַת הַיַּעַר אֶת הַקַּיְטָנִים!

מאז ועד לשירך האחרון, “הלוואי עלי”, אהבתיך כאהוב את ארץ־ישראל האחרת, זו שצריכה להיות, יכולה להיות, זו שבך היא – היא.

הלל חברי, מכל מה שעשית בשנותיך הקצרות מדי, החל בשירה וכלה ב“גנים בפרוזה”, טביעת־חותמך בנופי הארץ כאדריכל־גנים, כמו גן קלוֹר המחבר את תל־אביב ויפו, אין מעשה המאיר את הגרעין הפנימי ביותר של מהותך מהתמסרותך בשנה האחרונה, עד כלות הנשימה פשוטו כמשמעו, לקליטת העלייה מרוסיה, ייסוד קל"ט, שנשאת לבדך כמעט בשארית כוחותיך.

אפשר וצריך היה להאריך בפעילות אחרונה זו, שלא הרפית ממנה עד לזיק־חייך האחרון, לספר איך ברגע שנקרעו מעט העננים מעל גופך הכלה כנר, חיברת לא רק את שירך האחרון, הנפלא, “הלוואי עלי”, אלא הכתבת שדרים דחופים בענייני קליטת העלייה. פה אסתפק במה שאמרת לכל מי שהתחנן לפניך, שתאיט מעט את הקצב ותדאג לבריאותך. אתה, הלל הארצישראלי עד סף־כנענות, אמרת בשיא־החומרה:

“אני מרגיש, שזהו המעשה החשוב ביותר שעשיתי בחיי”.

אסיים במשפט שני, שכל כולו עי"ן הלל במיטבו, רצינות תמה וליצנית בנשימה אחת:

“איך אני יכול להפסיק, כשיש לי על כתפי שני מיליון יהודים?!”

שלום לעפרך, הלל, ילד שלנו אהוב.

6.7.1990