ברנר היה לי, כמו לרבים מבני דורי, יותר מסופר. ברקע היה, משחר־ילדותנו, מותו ביפו, ביד מרצחים. ברקע היתה גם העובדה, שאם כי בקלפֵי “לוֹטֹו”־הסופרים ששיחקנו, “ספרא”, נכללו י.ח. ברנר וארבע מיצירותיו (אם אין זכרוני בוגד בי, המוצא, מסביב לנקודה, שכול וכשלון, ומכאן ומכאן), לא היה קיים בשיעורי הספרות בבית־הספר. ברקע היתה פגישת־ילדות ראשונה – בביקור אצל קרובים, מנויי “דבר” – ב“כל כתבי ברנר”. מעלעל הייתי בכרכים, קורא מעט וקולט פחות, עיני נתפשׂת לקצב הטיפוגרפי של ברנר, ל“שלוש נקודות”, לקיווקווים, לזרימת הלשון הרותחת, מצב־הצבירה הקודם (לא אמרתי אז) של בזלת קשה. ברנר (חשתי אז) שונה מכולם.

עם הקריאה, עם השנים החולפות, התגלו הרבה ברנר. לא הרי קריאת־נעורים של “הוא אמר לה” כהרי קריאה בוגרת־כביכול ב“שכול וכשלון”. מאוד ידוע, שהוא מורכב, מסוכסך, טעון־סתירות, אך בסופו של “כל החשבון”, כלום אין ברנר האישיות הספרותית המונוליטית ביותר שלנו?

בשובי אל ברנר עכשיו, היצגתי לעצמי שאלה נוספת: בכל פרק בביוגרפיה שלנו מוצאים היינו קרבה מיידית ובלתי־אמצעית אצל ברנר, איזו מהות שאינה פרק־של־קלסיקה, אלא הווה־נמשך. לא אחת מצאנו בו לא רק שאלות שלנו, כי אם גם תשובות שלנו. איך אקרא אותו היום?

לפני שנים זכיתי להכיר בבית־הכרם זקנה אחת, אשתו של אדון יעקבי, מזיקני המורים העברים בירושלים, שניהם נוחם עדן – הכל בזכות יהודית רעייתי, אז חברתי, תלמידת בית־המדרש למורים העברי, שגרה אצלם בחדר שכולו היה מיטה צרה. גברת יעקבי אהבה לספר על ברנר, שהיא ואדון יעקבי הכירוהו בלונדון, בימים שישבו שם, בדרכם לארץ, ואילו ברנר הוציא את “המעורר”. את סיפוריו ומאמריו, חוששני, לא קראה גברת יעקבי, אבל בדבריה החמים והנרגשים על “ברנר האדם” היתה חיוניות כזאת, שעד היום, בראותי איזה צעיר ששערו מגודל, בגדיו מרובבים ועיניו בוערות, תועה בעולם, אני חושב לא רק על התצלום הברנרי המפורסם וההגדרות הנרדפות – “נביא”, “משוגע”, “איש־רוח”; רואה לא רק את גלוי־העיניים, המורד, הסותר, הבועט, הבוהמיין שאין שנוא עליו יותר מבעל־ביתיות מרוצה ומפוהקת, נווד חסר־בית, בעל־רחמים, אוהב, לוחם, קודם־כל לוחם – אלא רואה את גברת יעקבי הפורסת לו מפיתה, מכבסת את בגדיו הצואים ואת זוג־הגרביים היחיד שלו, המזוהם והקרוע, ואותו אני רואה בווייטצ’אפל, הילדים רצים אחריו וצועקים, משוגע, משוגע, איש חי מאוד, השולח אל הנצח, הנצח הקר, את לשונו החמה – –

בשובך עכשיו לקרוא את ברנר – להוציא פה ושם אנכרוניזם לשוני – אתה מתקשה להאמין, שכך כתב לפני חמישים ושישים שנה, ולא היום, או מחר. בכל מה שכתב, מן ההתחלה ועד הסוף, מרוכז הוא באדם היהודי המודרני, זה שלאחור שוב אין לו אפשרות להיסוג, מפני שמאחריו “ארץ השממה”, לנוח במקומו אינו יכול משום שאין לו מקום ומשום שלנוח פירושו למות, והוא נע קדימה, נאחז בחיים, בארץ־ישראל, מפני שעל החיים אינו מוותר. כל תקוותו – אם יש תקווה – היא ב“הוית קוצים” זו שאליה הגיע בשורות האחרונות של מכאן ומכאן. תוך בחינתה האכזרית של נפש היהודי החדש, חשיפתה עד אל מתחת לקליפתה האחרונה, מגיע ברנר לרמז־חיוב אחד, הוויית הקוצים של אריה לפידות ונכדו עמרם. “על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי הקוצים.”

בקטע מסוים זה של מכאן ומכאן התגדרה לא אחת הביקורת, דרשה אותו על דרך הרמז, הדרש והסוד. בדברי הבאים כוונתי לצמצם עצמי לעניין אחד בלבד ורק לפשט. בו, נראה לי, גרעינו של ברנר. מה מגלה בן־דורי כשהוא מנסה לחדור לתוך גרעינו של ברנר?

ה“פואטיקה” הברנרית

לא קל לשכוח כל מה ששמענו על “סגנונו המרושל”, על הדסטרוקטיביות הרבה שלו, על השפעתו החינוכית ההרסנית, על שנאתו העצמית, שנאתו את העם היהודי, על משבר־האמונה ועל שבר־האהבה שלו. לא קל לשכוח את אלה שבעבר ניסו להשכיחו, ולא קל לשכוח את אלה שהוציאוהו עכשיו לאיוורור בגניו של אקדמוס.

בשביל לקרוא את ברנר כפי שנדמה שהוא רצה שיקראוהו, צריך ללכת אחריו בדרך “הסלעים והבוץ”, וההולך בדרך זו נדהם קודם־כל מנשימתו החמה של אדם שלא ייכנע למוות, מקריאות האס־או־אס, הממלאות את האוויר, כאילו פה ועכשיו, הרגע, טובע אדם, אחיך, עצמך ובשרך, אתה.

בשביל לקרוא את ברנר, צריך לזכור היטב שהיה אמן גדול, ולא על־כורחו. הוא נאבק ביצרי־האמן העזים שלו משום שהפיסגה שאליה העפיל, בערפל כבד, בקור מקפיא, גם כשכשלו רגליו, גם כשנתמעט החמצן, היתה גבוהה יותר. הוויה יהודית אחרת, הוויה אנושית אחרת – היא הפיסגה שאליה העפיל, ו“אמנות” באותיות־רבתי היתה בעיניו דבר והיפוכו. כך אומר אובד־עצות:

את התרכזותו המלאה באדם מגדיר ברנר עצמו במשל הצלצול והמצלצל. ישנו הבדל בין הנהנה מיופיו של הצלצול לבין מי שמחשבותיו “נתונות משום־מה למצלצל, לבן־האדם העומד שם במרחק ומצלצל בפעמון.” וכלום לא זה שמטלטל אותנו ונוטל מנוחתנו בקריאת ברנר, הוא אותו אדם העומד שם במרחק ומצלצל בפעמון?

את יחסו השלילי ל“אמנות” ולעובדים אותה בדחילו ורחימו כאילו היתה אלוה, מבטא ברנר בכל הזדמנות, אך מהקטעים הפזורים בספריו ניתן היה לצרף פרקי “פואטיקה” שקולים ומנוסחים, המסייעים להבנת יצירתו. אצלי, מזהיר אובד־עצות, לא ימצא הקורא

במקום אחר מונה ברנר סימנים אחרים החסרים אצלו:

בבואו לצייר דמות שלילית, תולה הוא בה “פסיכולוגיה”, או “מיסטיקה”. את תוכן סיפוריו הארצישראליים מגדיר הוא בדרך השלילה. שוב ושוב מזהיר הוא את הקורא שאצלו לא ימצא

מן ה“פואטיקה” של ברנר עולה בבירור למה משועבדת יצירתו – למצבו של האדם היהודי, הנתון בתוך הוויה שבה עצמה אין תקווה, אך גם מוצא ממנה אין. באלף דרכים חוזר הוא אל האדם היהודי הזה, בוחן את “מחלותיו וייסוריו”, מאבחן את התרופה, אומר נואש, וחוזר ומבקש מוצא. “לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל־זאת, לעבוד.” בכל אשר יפנה, אורב המוות, אך הכרעתו העיקשת היא להלחם על החיים, שחובה לנקוט כלפיהם עמדה פעילה. אומר אברמסון במסביב לנקודה:

פרשנות מצמצמת

יצירתו של ברנר טעונה מתחים גבוהים – יצריים, מוסריים, אינטלקטואליים – ובדומה לבעליה, “אותו קן ההפכים והניגודים”, אף היא מורכבת ולכאורה טעונה סתירות. לא ייפלא, אפוא, שמבקרים מתקשים למצוא מפתח כללי, צופן שיפתח לנו את כל תיבות־הסתרים של ברנר. יתירה מזו, לקורא נדמה לעתים, שגם מפתח זה פתח הכל וגם מפתח זה, ורק בשובו לתומו אל הכתוב המפורש חוזרת שאלתו למקומה.

לבן־דורנו, למשל, קוסמת הפרשנות האקזיסטנציאליסטית של יצירת ברנר, ויותר מכל של “שכול וכשלון”. בשעת קריאה מגלים אנו בהשתאות מה שלכאורה לא התחדש אלא כעבור עשרות שנים, בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, בבתי־המידרש של ז’אן פול סארטר ואלבר קאמי – האנטי־גיבור (“לא־גיבור” אצל ברנר) ועמידתו כלפי החיים, המוות, היעדר־האלוהים, הנצח. האדם הניצב גלוי עיניים מול כל אלה ובוחר – זה ברנר.

כך גם אביזרי הספרות האכזיסטנציאליסטית – אנשי־שוליים, Drop-outs, חולים בגופם וברוחם, אנשים שהחברה מוקיעה אותם כ“לא־נורמליים”, ואילו הם מצידם מתעלמים מכל מה שעל־פיו נמדד אדם בחברה זו – עבודה, נכסים, לבוש, נימוסים, משפחה. הווית־חייו של יחזקאל חפץ מתוארת בדרך הרווחת מאוד בספרות היום:

גם כשמגיע חפץ למסקנה, שאת החיים יש להוקיר ולאהוב, נשמע הסברו כטקסט אקזיסטנציאליסטי:

ה“לא־גיבור” וה“לא־גבר”

והנה בא מבקר שני ודוחה עימות זה במלים כדורבנות. כדאי להטות להן אוזן:

ואכן, עיון שני ושלישי מביאים אותנו לכלל דעה, שככל ניסיון להדביק תווית על מכלול עשיר כל־כך, גם בעימות יצירתו עם האקזיסטנציאליזם יש לא רק צמצום, אלא נעשה כאן שימוש מבולבל במלים הבאות לכסות על תכנים שונים ונבדלים. אבל גם הפירוש האלטרנטיבי המוצע, אינו מתרץ הכל.

אמנם, ברנר דיבר על “הארוטיקה החילונית וההתמוטטות הדתית”, על “ארוטומאניה או כפירה”. יתירה מזו, כתביו צועקים ממש לניתוח בכליהם של פרויד ותלמידיו ממש כשם שיצירת דוסטוייבסקי פירנסה את הגותם האנליטית. ה“לא־גיבור” הוא גם “לא־גבר” – עמדתו כלפי העולם “נשית”, פסיבית, כנועה, נטולת אותו ביטחון אלים, כובש, כופה של הגבר. הלא־גבר שבור בפלגו העליון והתחתון. כל נערה שהוא חושק בה ואינו מעז – נלקחת על־ידי אחר. ואילו אותו תיקח אשה־לא־נשית, אותו, שבעיני עצמו הוא נראה כך:

מבחן־האהבה שעומדים בו גיבוריו של ברנר, הוא שלב גורלי בטרגדיה של חייהם ובדרך כלל הוא כישלון. האהבה נידונה לכישלון, להצטמקותה לתאווה מינית, שכן באין אמונה אין גם אפשרות לאהוב, אין אפשרות להאמין באהבת האשה.

את סבלם הנורא של הגיבורים הברנריים מבקש אותו מבקר להסביר במשבר כפול זה, שהוא בחינת צבת בצבת. גיבורים אלה מבקשים אחיזה בארוס משום שאבדה להם האמונה במוחלט, באלוהים, אך לא ימצאו אהבה עד שלא תשוב להם האמונה, ואצל ברנר, “גילוי האלהי שבאדם”.

הזכרתי שני מפתחות אלטרנטיביים אלה המוצעים לדורנו לא רק בשל קסמם, בשל “המודרניות” שלהם, אלא משום שאלה ואלה, איש ושיטתו, מסתמכים על אותו תיאור נפלא עצמו של “הוית הקוצים”, פיסקת־הסיום של מכאן ומכאן:

והנה אומר אותו מבקר, בהצביעו על אווירת הבריאה בחתימת הספר, מעמד שכולו סוד:

אף שאין המבקר אומר זאת במפורש, יש כאן רמיזה ברורה לעולם־הסמלים הנוצרי, השילוש, הלחם הקדוש, הסוד, הדבקות, המיסתורין, וכן הצירוף “אהבת־החמלה”, שבו טמון הסיכוי לגילוי האלוהי שבאדם.

“שניים נגד אחד”

אך כלום זה הסיפור של ברנר, כלום מתיישב פירוש כזה לקטע האופטימי ביותר – אם לא היחיד – בכל סיפוריו עם מיכלול יצירתו הספרותית והפובליציסטית?

בן־דורנו, הקורא את ברנר קריאה חדשה עכשיו, חמישים שנה כמעט אחרי שנרצח בידי ערבים ביפו, אחרי השואה, אחרי שקמה ישראל עצמאית, אחרי מלחמת ששת הימים, קורא זה, שהביוגרפיה שלו מלאה פרקים נוספים של שכול וכשלון וכן של מכאן ומכאן, חוזר על־כורחו אל הפשט. ודווקא פשט זה הוא המרומם את הסיפורים למדרגה גבוהה יותר והופכם לקריאת־חובה לבן־דורנו.

איני יכול ואיני מוכשר להגדיר “קיומיות” לרצוני, אבל בלבי אין ספק שהפירוש הקיומי מסייע לנו בהבנת ברנר. ההיסטוריה של עמנו היא הביוגרפיה של ברנר, והיא – ביסודה – עלילת־חיי כל גיבוריו. אין ברנר כותב לא על ולא מבחוץ ולא מלמעלה. כל־כולו חתירה נואשת מתוך־תוכו של הקיום. מומים, ודאי. חולשות, ודאי. אותה אימפוטנציה של גיבוריו השוליים, ששוליותם היא לוזו של הקיום היהודי – ודאי וודאי. אין אמונה, אין אהבה, ואולי גם תקווה קלושה זו, שהלב מסרב לגלותה לפה, תתבדה. אבל כלום איננו קוראים בבירור במי תולים אובד־עצות (המספר) והמחבר את תקוותם זו? באריה לפידות ובנכדו עמרם. על אריה לפידות דובר לא מעט, אך כדאי שנבחן את טיבו של עמרם, כפי שהוא מתעצב במהלך הסיפור. שהרי רק עליו נאמר בסיפור:

לא אאריך בשרטוט מהלכו של הסיפור. אזכיר רק, שבליבו עומדת הפגישה בין אובד־עצות לבין ה“גיבן”, בנו של לפידות ואבי עמרם, הוא שנפצע בידי ערבי ונוטה למות. ואלה היו נסיבות אותו מקרה: הגיבן חזר מביקור ביפו, הוא ואחיו צבי – היפה, האנרכיסט, זה ש“העיקר היותר גדול בשבילו היה הצורך בנקמה, נקמה במכונני הפרעות.” גם אחרי שעלה צבי לארץ

הערבי תקע באביו של עמרם “את מאכלתו, כמו לשם צחוק, ובאותו רגע שב, הוציא גם את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב’נבוט' ורקע בו פעמיים בנעלו, לאחר שישב על סוסו”.

ברגעי־גסיסתו חוזר ה“גיבן” הפצוע בלי־הרף:

וגם אמו הזקנה, אשתו של לפידות, מקוננת: כלום לא באו לכאן כדי לשכוח את רוסיה, ארץ הדמים, ארץ כלימתנו? “והנה יוצא שאין הבדל… בכל מקום גלות”.

אובד־עצות, שפרשה זו שוב אינה מרפה ממנו, והוא שב אליה בהקשרים שונים ומכל זווית אפשרית, מבהיר במקום אחד מה כוונתו ב“מחלתנו וייסורינו”. כוונתו לפחדנות:

“מחלתנו וייסורינו” היא ההוויה הריאלית, שאותה הוא שולל שלילה גמורה – זו של הגלות, של ה“ציונות”, של בני המושבות, של הפועלים שהתגמדה קומתם – “גלות, בכל מקום גלות”. ושלילתו יונקת מעמדה ברורה:

חולבי הפרות הם בני משפחת לפידות. כשמדבר ברנר על “הוית קוצים”, מדבר הוא קודם־כל על הפשט. רק דורנו, היום, משיג שאותו יאוש ברנרי נָבע מכך, שראה מראש את כל גודל האסון שצופנת המאה העשרים ליהודים, את הגורל שדהרו לקראתו בעיניים עצומות, באוזניים אטומות לצעקתו הנואשת. בבשורת המהפיכה אינו מאמין, שכן

כך כתב ב“מכתב לרוסיה”, שפרסם ב“המעורר” בשנת תרס“ו, לאחר פרעות תרס”ה־תרס“ו. באותו מאמר השמיע נבואה, שבשעתה עוררה עליה את לעגם של קוראיו המעטים. ברנר מזכיר שם, כי אחרי הפרעות של 1882 נדמה היה לרבים, שנורא יותר אינו אפשרי עוד: “הרבה התליין לזבוח לאלהיו – – תהום־הרעה כל כך רחב ועמוק, הצרה כל־כך עוברת כל גבול, עד שכבר אין גדולה הימנה.” ואילו עכשיו, אחרי פרעות (ומהפיכת) 1905, הוא מזהיר: “מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני־בנינו לא יזכירו שנות תרס”ה־ו כמו שאנחנו מזכירים היום את תרמ”א…" לכן קורא ברנר לחפש ארץ. לא בשביל ההווה, אלא

גם זו עמידה אקזיסטנציאליסטית – אך אפילו היה מוסכם לקרוא כך את ברנר, כלום היתה הגדרה זו מועילה לנו?

האסון הבלתי־נמנע טוטלי כל־כך, והמעשים לקדם בעוד מועד את פני הרעה אפסיים כל־כך, שברנר מגיע לכלל דעה, שכל העמדת־פני־עושים היא בחינת סיוע לרצח העם. מכאן בוזו למדברים על רוב יהודי, על מדינה, על “האילוזיה הנוראה של חלום התחייה!” אך כלום אין לברנר חלום כזה? כלום אין לנגד עיניו מודלים של אותו “אדם ארצישראלי חדש”, הנזכר בחליפת־המכתבים בין אובד־עצות ולפידות?

עמרם – מודל של “הארצישראלי החדש”

המודל הוא אותה “ברייה” שבשבילה בלבד היתה כל חיבת ציון כדאית – עמרם, נכדו של לפידות. אגב, ראוי להזכיר, שבמשפחה היו שתי מיתות: אביו של עמרם, המורה לעברית, הגיבן, נרצח; קודם לכן מת אחיו של עמרם, הרצל, ששמו ומותו מסמלים את עמדתו של ברנר כלפי ציונות “המלים”, להבדיל מזו של “המעשים”. הרצל מת.

ואיזה סימנים נותן ברנר בעמרם זה, העומד עם סבו “על משמר החיים”?

וכך מצייר ברנר את הילד “נעטר הקוצים”:

ואם רוצים אנו ללמוד עוד על מחשבותיו של ברנר בדבר גיבורו הקטן עמרם, נשים לב גם לשיח קצר זה. ציפורים היו מקננות על הגג הבלתי־מקורה ומטנפות את כתבי־היד הסוציולוגיים של דודו האנרכיסט צבי. גמר עמרם בדעתו להרוג את כל הציפורים.

ברקע זה יש לקרוא את פיסקת־החתימה של “מכאן ומכאן”, לעמוד על משמעותן של “משמרת החיים” ו“הוית קוצים” אצל ברנר.

מכאן ומכאן נכתב ב־1910. שכול וכשלון – בין השנים 1911–1918 וראה אור ב־1920. הסך־הכל הברנרי, אפשר לטעון לכאורה, השתנה מאוד בין שני הספרים. ואולם באותה שנת תר"פ (1920) כתב את מאמרו “עליות וירידות”, המבטא בדרך פובליציסטית מזהירה אותו רעיון עצמו – “הוית הקוצים”.

גדולה מזו, הוא מביא שם אפיון מרוכז של כמה מהדמויות הברנריות הבולטות – אלה שלא עלו, אלה שעלו וירדו והמעטים שעלו ונשארו, אנשי העלייה השנייה. הוא בוחן דמויות מן הספרות – נחמן בלאן? של פיירברג, הגומר “בשגעון ובמוות הפודה משגעון – כלומר בפשיטת־רגל גמורה”; טוביה החולב של שלום עליכם, העולה להיקבר קבורת צדיקים; וולוולה שוטה של טשרניחובסקי והיתומות העלובות של דבורה בארון, השואפים לעלייה. הוא מדבר על טיפוסי־עולים שהכיר, עד לטיפוס־החלוץ, תקוות הארץ, לדעתו:

הרבה דברים יכול אוהב ספרות בן־דורנו – המבקש את שורשיו שלו – למצוא אצל ברנר, אבי הסיפור הארצישראלי המודרני. כאן הצטמצמתי מראש בעניין אחד, הנדרש לכאן ולכאן, ואני ניסיתי לקוראו, פשוט – מכאן. ברנר עצמו, שכאב את כאב ה“אחד נגד שנים”, נרצח ממש כמו המורה העברי “הגיבן”, בנו של אריה לפידות, אביו של עמרם. איננו יודעים מה חשב ברגעיו האחרונים, אך אילו ניתן היה לגלות עפר מעיניו היום – אין ספק, שבגאולה והתמורה של דורנו, ובכללן במה שאירע בשנה שעברה, היה רואה לא “מאורע צבאי בלבד”. הן אלה הדברים ששם בפיו של אובד־עצות:

במעמד הענקת פרס ברנר למשורר אבא קובנר. “משא”, 15.11.1968.

על אחד מספריה ששלחה לו, רשמה דבורה בארון: “לגרשון שופמן – האחד”. דבורה בארון היתה בררנית גדולה במלים, וגם היטיבה לומר בקיצור מה שהתקשו אחרים לבטא באריכות. מותר לשער, שצמצמה הקדשה זו עד למלה האחת המהותית, כמין מחווה לאמן־הצמצום בספרות העברית החדשה.

שופמן היה אחד.

מותר לעשות את חשבון המאה כולה, אבל עובדה כרונולוגית היא: אל המאה העשרים נכנס הוא כבחור בן עשרים. את סיפוריו הראשונים כתב לפני שבעים שנה, וזקני הדור שבא אחריו זוכרים אותם כחוויית־נעוריהם. מאלפים ביותר דברי־ברכה, ששיגר לו חיים הזז לרגל יום־הולדתו התשעים:

לא ייאמן, אך רק השבוע, בהסתלק האיש הזה לעולמו, ניתק החוט האחרון המחבר את ההווה שלנו אל הדור היחידי ההוא, שידע שפע מפליא של כשרונות מקוריים כל־כך.

אחרון הראשונים. רק שבע שנים צעיר מביאליק היה. בן־גילו וחברו של ברנר. עידן אחר, ספרותי מאוד, בהוויה זו שלנו, המזכירה לי משפט מתוך “אידיוט” (שעלעלתי בו בימים אלה, עם הופעת הדפסה חדשה של התרגום העברי): “גם לא מן הנימוס הוא לאנשים מן הספירות הגבוהות להתעניין בדברי־ספרות.”

*

שופמן היה אחד לא רק בצורה הספרותית שהכניס לספרות העברית, השימוש החסכוני במלים, גילוי העוצמה הטמונה ברווח שבין חלקיקי סיפוריו הגרעיניים, אותה סגולה צ’כובית שלו להפיח חיים בדומם, להפוך את השולי למרכז, את האנקדוטי להרה־משמעות. כאחד חי שנים רבות באוסטריה, מופרש מהמרכזים העבריים. בבדידות גוברת, וכנפקד נוכח, שמא מותר כבר לומר זאת היום, נותר מכל הדור ההוא. אחד.

הזז מספר איך בנעוריו טעם אצל שופמן טעם “ספרות כדרכה וכפשוטה, ללא כחל ושרק ופירכוס ספרותי, אלא תמצית דברים, דיוק קפדני ופשטות ברורה.” הריני מעיד על עצמי ועל חברי, שבשנות ה“עשרה” שלנו טעמנו שוב טעם זה, היחיד במינו בספרות העברית. שופמן צד את ליבנו הצעיר, הסולד משיעורי הספרות העברית ומכל השיממון שנתלווה להם, אף־על־פי שכבר אז, בימי התיכון שלי, היה במעמד של נפקד־נוכח בתוכנית הלימודים.

טעמה של פגישת־הנעורים ההיא לא פג עד היום, ולכן קשה כל־כך ליישב את הכרונולוגיה עם החוויה הספרותית. לנו נראה שופמן תמיד צעיר מאוד, “פתאומי לעד”, כמאמרו של אלתרמן. שנאתו את המליצה והניפוח, החומרים שעבד בהם, אוזנו הקשובה בכל עת אל האחד, אל העופרה האפורה הטומנת בחובה נצנוצי־זהב, היו לדור הזה, בעקיפי־עקיפין, אולפן ספרותי, שעל מלוא השפעתו עוד לא עמדו כראוי.

*

דווקא היום יפה אולי להזכיר דבר שאינו שייך כל־כך, ובכל־זאת הולם שעת־פרידה מסופר ישיש, ששנים ארוכות כל־כך היה שרוי בבדידות. לקובץ סיפוריו של ח.ש. בן־אברם, שיצא לאור לפני חודשים אחדים (בהוצאת אגודת הסופרים ו“מסדה”), הקדים מ.ז. וולפובסקי דברי־מבוא. מצוטטים בו “פרקי זכרונות” של בן־אברם, שנמצאו בעזבונו בכתב־ידו. הנער בן השלוש־עשרה החל להוציא עם חברו, בכתב־יד, ירחון בשם “הדגל”, שנהפך כעבור זמן לדו־ירחון בשם “הנוער”. עותק אחד – כל העותקים הועתקו ממש, בעט – היו שולחים אל י.ח. ברנר, תחילה ללונדון וכשעבר ללבוב – גם לעיר זו.

יום אחד, בשוב “העורך” בן הארבע־עשרה מבית הספר היתה מזומנת לו הפתעה: ברנר, ואתו שופמן וכן איש שלישי, איצקוביץ, באו במיוחד לטרנופול כדי לבקר אצל הסופר הצעיר ולעמוד על טיבו. שניים או שלושה ימים עשו האורחים בטרנופול –

.16.6.1972

שיבה היום למכתבים של יחיעם וייץ, שראה אור בין “ליל הגשרים”, שנפל בו יחד עם שלושה־עשר אנשי כוח הפלמ"ח, לבין יום ההכרזה על קום מדינת ישראל (בשער הספר כתוב, “נדפס בארץ־ישראל, תש”ח"), היא מסע של גילוי־מחדש, אולי דווקא מעבר לארבעים השנה לנפילתו. לכאורה, שרוי כל זה אי־שם בשדות־הנצח הרחוקים, אך הנה עולה מן המכתבים שוב ושוב ניגונם של מוטיבים, ששיגרת־הלשון מונה במאפייני שני דורות מאוחרים יותר, ילדי העכשיו המדינתי.

בדבריו בראש הספר מתאר יוסף וייץ את הולדת יחיעם בנו ביבנאל בגמר כיבושה של הארץ בידי האנגלים בזה הלשון:

בן עשרים ושמונה היה יחיעם במותו “בשש־עשרה בחודש יוני ארבעים ושש,” כלשון פזמון־בלאדה על ליל־הגשרים ששר הדור כולו, ובעשרים ותשעה בו היתה “השבת השחורה”, מעצרים המוניים וחיפושי נשק במאמץ בריטי לרסק את מנהיגות היישוב ואת גרעיני כוחו הצבאי־מחתרתי.

מן ה“מכתבים” מצטיירת אישיות מורכבת הרבה יותר, מאוד אינדיבידואליסטית, שסמליות לאומית צועקת זו של יום־הלידה ויום־המוות רחוקה מלמצותה. המכתבים, ראוי להקדים ולספר, נכתבו בשלושה פרקי־חיים: בימי היותו חבר קיבוץ ג' של השומר הצעיר בראשון לציון (בשנתו העשרים ושתים); בשנת־לימודיו היחידה בלונדון (9–1938); בשנות שירותו בפלמ"ח. ברובם, הם משני פרקי־הזמן הראשונים.

על איזה מסלול היו עולים חיי יחיעם, אילו נמנה עם בני־דורו, שגם מהקרבות האכזריים שפרצו בארץ כשבעה־עשר חודשים בלבד אחרי “ליל הגשרים”, יצאו חיים? מן הביוגרפיה אנחנו יודעים, שאחרי חמש שנים בפלמ“ח הגיע לרמות הגבוהות של הפיקוד; שימש “מדריך גדודי”, כמוהו כיוסף טבנקין, שבתש”ח היה מפקד הגדוד הרביעי (“הפורצים”) וחטיבת הראל. אפשר שהיה מגיע למטה הכללי של צה“ל. אפשר שהיה פונה למדע. בשנת חייו האחרונה שב לאוניברסיטה העברית בירושלים, להשלמת לימודיו בכימיה אצל ד”ר אפרים קצ’לסקי (לימים, נשיא המדינה קציר), שחזה לו עתידות בחקר החומרים הפלאסטיים.

אותי ריתקה בשעת הקריאה המחודשת (כמו גם כל השנים) האפשרות השלישית, שבדומה לחברו הקרוב ובן־דודו ס. יזהר (שערך את ספר ה“מכתבים”), היה מגיע בסופו של דבר לשדה־הספרות. היפה ביותר במכתביו הוא אותו משהו, שאינו חדל לשובב את נפשי מיום שקראתי בפעם הראשונה דף יזהרי. כך חשבו על כתיבתו של יחיעם גם הקרובים לו. וכך כתב מלונדון יחיעם בן העשרים:

כלומר, מצד אחד בכלל לא, אלא שכל־כולו מזמר ומדבר עברית. אבל מן הצד האחר, ובאותם הימים, כותב יחיעם להוריו כמה משפטים מאירי־עיניים:

וכאן כבר מגלים אנחנו, שהשאלה באמת אינה צבא־או־מדע־או־ספרות, גם אינה אם יחיעם הוא דור “תמיד אנחנו”, או דור “תמיד אני”. הוא איש גם־זה וגם־זה, והוא איש לא־זה ולא־זה.

אותה מורכבות חוזרת ונגלית בכל המכתבים. במובן זה בולטים המכתבים מן הקיבוץ. בכל לבו ביקש יחיעם להזדהות עם התנועה, שהיה מבכירי בוגריה ו“להגשים” בקיבוץ, וכל־כולו לא יכול היה לעמוד בחיי הקיבוץ. וכפי שכתב לחבריו (במכתב שלא נשלח): “מנוסת פתאום נסתי מן הקיבוץ, ברחתי וכולי רוטט מפחד להשאר עוד רגע קט, עוד דקה אחת”. אמנם, באותו מכתב עצמו הוא מטעים, “ואל תטעו בי לחשוב שאבדה לי האמונה במפעל, שאיני מכיר בדרך החברתית (הפועלית, הציונית והאישית) שלנו”. אלא שההמשך מזכיר את “אפרים חוזר לאספסת”, סיפורו הראשון של ס. יזהר, שבעצם הימים ההם ראה אור ב“גליונות” (המכתב מתוארך 24.8.1938). מי שקרא “במקרה” את המכתב, כותב יחיעם –

כאן איני יכול אלא לרמז על האוצר הבלום במכתבי יחיעם וייץ, מן הראשונים בספרים ובחוברות שמכונסים בהם מדברי הנופלים במערכות ישראל, פרסומים שבארבעים השנים שחלפו מאז היו, להוותנו, לספרייה גדולה. בשל אישיותו המיוחדת ובזכות יכולת־הביטוי הנפלאה של יחיעם, משתמר ערכו הייחודי של ספר קטן זה, ואחרי ששבתי אליו עכשיו – נדמה לי שדווקא היום מגלה הוא לנו משהו עמוק ועקרוני יותר “על מצבו של הישראלי” מכל אותה קשקשת עונתית מתחלפת של דורות־בני־יומם.

אזכיר רק עוד מכתב אחד (25.5.1939) של אותו צעיר, שאיננו יודעים אם בישראל הריבונית היה נעשה גנראל, פרופסור לכימיה או סופר. אלה הם ימי “הספר הלבן”, שנועד לאבן את היישוב במידותיו באותה שעה, פחות מחצי מיליון נפש, ולמנוע התנחלות ברוב חלקי הארץ. בעוד שלושה חדשים תפרוץ מלחמת העולם השנייה. והנה כותב בן העשרים:

ב“ליל הגשרים”, שלושה־עשר חודשים אחרי כניעת גרמניה, עשרה חודשים אחרי כניעת יפאן וגמר המלחמה, לא האמין אדם שפוי אחד, שבתוך עשרים ושלושה חודשים בלבד תקום מדינת ישראל. הכל היה גדול לאין שעור מן הפרוע בחלומות. הכל היה גם קל ומהיר הרבה יותר, גם קשה ואיטי לאין־שעור יותר. הקריאה המחודשת במכתבי יחיעם, ממרחק ארבעים שנה, מקנה עוד פרספקטיבה אחת, מאוד ארצישראלית, לשאלות שהן בעת ובעונה אחת של הרגע הזה ושל כל זמננו ההיסטורי כולו.

11.7.1986

ארבעים שנה אחרי שפירסם את הוא הלך בשדות, זכה משה שמיר בפרס ישראל לספרות. הזמן לא גרע כהוא זה מראשונותו. אדרבה, ממרחק זה בולט ביתר־שאת ייחודו כאחד ממניחי־יסודותיה של הסיפורת העברית הארצישראלית ומראשי־המדברים בה עד עצם הימים האלה.

מראשית דרכו מרבים לצטט את “עם בני דורי” ב“ילקוט הרעים” ג' (סתיו תש"ו, 1946), ובמהופך. עיקרו של המניפסטו: תפישׂה היסטורית, שחרף תהפוכות קיצוניות בזיקותיו האידיאולוגיות, ידבק בה משה שמיר בעקיבות כל השנים. כחוט־השני תעבור את יצירתו, עד ל“יונה בחצר זרה” ול“הינומת הכלה”. כך כתב שמיר הצעיר במניפסטו:

את ההיסטוריה מדמה שם שמיר ל“סולם” ואת דורו ל“שלב בסולם”. ומכאן ההמשך:

“אחריות” מהי? שוב ושוב מדגיש שמיר את “מהפיכת המציאות”. אמנם, “שייכות מוחלטת, מאה אחוזית, למהפיכה האנושית” היא הנותנת “טעם ליצירתנו, לחיפושינו, לטעויותינו, לבדידותנו לפעמים”, אבל מבחנו של הדור יהיה “מבחן החיים”:

עד לעייפה הרבו לצטט כמה פסוקים:

כנגד זה לא הושם כלל לב לפתיחת אותה חוברת, הכתובה בסגנונו המובהק של שמיר, “שיחת רעים”. עניינה הוא – האחריות. כל הצמיחה בארץ, נאמר שם, גם שלזה

מהמקום שאנחנו עומדים בו היום מגרה למחשבה איזה עיקר בלתי־משתנה בפעילותו של שמיר כמספר, פובליציסט, עורך ואיש־ציבור. אסופות מאמריו מהשנים האחרונות, ובעיקר “החוט המשולש” ו“נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג”, מלמדות הרבה על מחברם. בספרו עניין אישי – עם שלושים וחמישה משוררים, כלל שמיר את המאמר “שביל היחיד ודרך הרבים” על “הטור השביעי”, תהייה על כפל־הפנים אצל אלתרמן. רק לסיבור־האוזן כמה משפטי מפתח:

כמה דומים הדברים על אלתרמן ל“אל בני דורי”. גם שם דימה שמיר הצעיר את תחושת הדור ל“מין רגש אחריות סולמי!… אחריות. אחריות לדור, לחיים, לתכנם. רגש נתינת הדין יום יום ושעה שעה…”

*

עודני זוכר את פגישתי הראשונה, המהממת, עם יכין ובועז של הסיפורת הארצישראלית, עם הפרוזה של ס. יזהר בהחורשה בגבעה ובשיירה של חצות ועם זו של שמיר בהוא הלך בשדות, במו ידיו ותחת השמש. גדולה ומסעירה גם מייחודו המובהק של כל אחד מהשניים, היתה אותה מוסיקה ארצישראלית אחרת, משותפת לכולנו, שמילאה את הקורא הצעיר ובישרה: זה אנחנו, כן. יותר מזה: אפשר לקרוא ואפשר לכתוב בעברית שלנו. היום, ולא לשמחתנו, אין עוד בעולם סיפורת עברית שאינה ישראלית. עד לרגע הראשית ההוא – כך לפחות חש קורא זה, המעיד על עצמו – היתה סיפורת עברית, בעיקרה מהגולה ועל הגולה, שכמה מיוצריה ישבו וכתבו גם בארץ־ישראל.

זה עיקרו של המהפך ההיסטורי, שהחל לפני חמישים שנה. אני עצמי גיליתי סיפורת זו עשר שנים מאוחר יותר, עם גישוש יצירתי מהוסס ראשון שלי ערב מלחמת העצמאות. עד היום שמור בפי טעמו של שיכרון־הקריאה הראשון, שומע את הרינה הפנימית: כן, אפשר לכתוב!

הפריצה הגדולה היתה בזה, שכפי שכתב משה שמיר (וכפי שלפניו כתב יזהר) לא כתבו עד אז בסיפורת העברית. אינני מדבר על גדולה, כי אם על אַחֵרוּת. כך ועל אלה המסוימים כותבים רק מי שזו שפת ינקותם וילדותם, שפת יומם ולילם, שפת האהבה ושפת המלחמה, שפת הנוף ושפת הנפש, שפת הקללה ושפת הברכה. מוכרחים לקצר, אבל מתי לפני “הוא הלך בשדות” אופיין גיבור סיפור עברי במשפטים כאלה:

לא היה גיבור כזה, לא היתה כתיבה כזאת, ולא פלא שפריצתו של שמיר קנתה לה מייד רבבות חסידים, גם גירתה מראשיתה את כל סוגי תגובות־הנגד. היום אי־אפשר כלל לתאר את הזדהותו העמוקה של בן הזמן עם “הוא הלך בשדות”, את ההתלהבות שעורר במו ידיו, את התהודה הלאומית של מלך בשר ודם.

*

פה אני רוצה להתרכז בהיבט אחד בלבד, שכבר רמזתי עליו קודם, זה שכנראה גם משך כל־כך, אולי שלא מדעת, את הקורא הישראלי אל גיבוריו של שמיר. אתלה בהיסטוריון יהודי דגול, ברנרד לואיס. במסתו “היסטוריה – זיכרון, שיחזור, המצאה”, מבחין לואיס בין:

היסטוריה כזיכרון – מה שנושאים הדורות בכתבי־קודש, בספרות קלסית ובמורשת הכתיבה ההיסטורית, כלומר הזיכרון הקיבוצי.

היסטוריה כשיחזור – מאורעות ותנועות, אישים ורעיונות שהזיכרון הקיבוצי דחה והשכיח במהלך הדורות ואילו המחקר המדעי משחזר בחפירות, ניתוח תעודות, פיענוח כתבים בשפות נשכחות. (חפירות מצדה, המגילות הגנוזות ושאר תגליות במערות מדבר יהודה הן דוגמאות בולטות.) כיוון שוודאות גמורה אין כאן, ממלא את החסר דמיונו של המשחזר. מכאן אנחנו מגיעים אל ה־

היסטוריה כהמצאה – כותב לואיס:

מעמדה זו בוחן לואיס את מיתוס מצדה ביישוב ובמדינת ישראל:

שילוש היסטורי זה ו“המצאת עצמנו” בכללו, אומר עכשיו אני, טבוע בכל מה שרותח ומבעבע פה מראשית הציונות ועד לימים אלה ממש. היו “אבלי ציון” ו“שומרי החומות” וכל שאר מקיימי הזיכרון הקיבוצי. היו היסטוריונים וארכיאולוגים ושאר משחזרים. בצירופים החיוניים הגדולים הכריעה ההמצאה היוצרת, המניעה אנשים ומעשים. העיקר אינו ההיסטוריה “כפי שהיתה באמת” כדברי ראנקה, אלא מה ש“צריך היה שיהיה”. העבר הוא ראי, שההווה רואה בו את עתידו. לא סתם “אחרי אלפיים שנות גלות שבנו אלייך, ירושלים”, אלא אנחנו שוב “כובשי כנען בסערה”, אנחנו נחשון בן עמינדב, שמשון וגדעון ושאול ודויד, מתתיהו ובניו, אלכסנדר ינאי ויוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר ובר כוזיבא. אנחנו ממציאים את עצמנו, את “הצבר”, “העברי”, “הישראלי”, שהוא גם יהודי אותנטי גם יצור חדש.

משה שמיר הרבה לעסוק בהיסטוריה, ולא רק ברומנים ובמחזות ההיסטוריים בלבד. ודאי, בולט מכל מלך בשר ודם, שעד היום לא קם לו מתחרה בסיפורת הישראלית. היענותם הנלהבת של קוראיו הרבים העידה על סגולותיו הספרותיות היקרות, אבל היום אני מבין, שברומן זה, הזוכר, משחזר וממציא את רגע־השיא של בית־חשמונאי, ביקש הישראלי המתהווה לראות כבראי גם את עתידו שלו.

זאת ועוד: אנלוגיות לא רק התבקשו, אלא גם נעשו בשפע, בין אורי של “הוא הלך בשדות”, אלי של “פרקי אליק” (“במו ידיו”) וינאי של “מלך בשר ודם”. כלומר, יש פה לכאורה מין דבר והיפוכו. שמיר של שני הספרים הראשונים מתואר כמבשר “הפראים האצילים”, חתוכי העבר, הלא־יהודיים, הלא־היסטוריים. אין שורה שחבטנו אותה יותר ודרשנו אותה פנים ואחור, פשט, רמז, דרש וסוד, משורת־הפתיחה של פרקי אליק:

“אליק נולד מן הים.”

אליק, כמו אורי, הוא הצבר המיתולוגי, כולו כביכול מכאן, נולד “מקצף הגלים”. פרופ' גרשון שקד הכתיר חטיבה שלימה בכרך השלישי של “הספורת העברית 1880–1980”, המבוא ל“דורות בארץ”, בשם: “מן הים?” בגוף הפרק מתעכב שקד על היקבעות דמותו של אורי כסמל למודל החדש, אנטי־מודל לדמויות הדור הקודם. לחיזוק הוא מצטט את שמיר עצמו (“נוצר מבנה־אופי חדש של אדם חלוץ סוציאליסט חילוני” – אך שימו לב להמשך: “– – שאין דומה לו – – אלא ביהודי החסיד –”).

ושקד מעיר:

זו ההזדמנות להודות: אני עצמי דחיתי כבר לפני שנים, ובהכרה צלולה, את “הישראלי המומצא”, הצבר המיתולוגי המתנכר לעם היהודי הממשי של בין חורבן ביתר לייסוד מקווה ישראל ומבקש להתחבר ישר להיסטוריה העברית, או הכנענית, על האדמה הזאת, להיות כ“אדני השדה”. והנה זימן לי עיון מחודש בכמה מספרי שמיר, כמה הפתעות משמחות, ואפתח בזו שמבחינתי היא המרעישה ביותר.

“אליק נולד מן הים?” אילו הבלים. כבר בעמוד הראשון הכל להיפך. הנה הכתוב, בקיצורים גדולים:

כאיש נדהם הייתי למקרא שורה אחרונה זו יותר משמונה־עשרה שנה אחרי שהתפרסם ספרי “של מי אתה ילד”, שבשמו, כמו בסיפור עצמו ביקשתי לבטא מהות צברית אחרת, בין השאר גם כוויכוח סמוי עם “אליק נולד מן הים”. בפרק, שאת שמו נתתי לסיפור כולו, מתוארת ראשית זכרונו של הילד, הנשאל שוב ושוב, “של מי אתה ילד? של מי?”, הממרר בבכי כשאומרים לו שנקנה מהבדואים, שהוא ערבצ’יק, ואז מחבק אותו אליו אביו ואומר לו:

“שלנו אתה, גולם, ודאי שלנו.”

מה נפלאה פגישה כזאת אחרי כל השנים האלה, מה משמחות מהמרחק הרב הזה הפנים האחרות האלה ביצירה, שאוהבים ויריבים כאחד התעקשו לראות בה פן אחד בלבד, הראשונים “מבנה־אופי חדש”, גיבור דורנו בלי מרכאות; האחרונים, בלגלוג שנהפך לבון טון, “נער ונערה על מגש הכסף, אנטי גלותיים, אנו אנו.” הפנים האחרות האלה לא הופיעו פתאום. הן היו שם כמעט ארבעים שנה. היום אנחנו בשלים לראותן.

כך ב“מלך בשר ודם”, שקוראיו מצאו בו בעיקר מה שאליו צמאה נפשם, אומה עם מלך וצבא וקרבות ומשתאות וכוהנים והיסטוריונים ואנשי־רוח שהם לב הממסד ומתקני עולם בעת ובעונה אחת, אומה מושרשת בקרקע, כובשת את ריבונותה בחרב ובדיפלומטיה, אחת מאומות העולם ונבדלת מהן לטובה. גם לשון הספר, שצירפה את “העברית שלנו” ואת סגנונות הדורות הרחוקים ההם, כמו הפכה למיקשה אחת את שלושת ממדי ההיסטוריה העברית – הזיכרון הקיבוצי, השיחזור, ההמצאה.

אינני מתיימר להעריך על רגל אחת את יצירתו הרחבה של שמיר. בסך־הכל אני מספר על שתיים שלוש פגישות, שגם אחרי כל השנים האלה, העניקו לי את חדוות החידוש. לא רק ב“תחת השמש” נרמז הקשר היהודי, שיילך ויכבוש כעבור שנים (ב“יונה בחצר זרה” ו“בהינומת הכלה”, כמו בספר־המשפחה “לא רחוקים מן העץ”) את מרכז־השדה ביצירתו ובפובליציסטיקה של שמיר. אני מצביע על דף אחד ב“מלך בשר ודם”, שינאי מבטא בו את מה שאפשר להגדיר כראייה ציונית של היהודים כעם אחד וישראל כמוקד־חייה של האומה. בשיחה עם אחיו אבשלום ההיסטוריון (עמ' 418 ואילך) מגדיר ינאי את עצמו כבונה העוצמה. חומתה השלישית של ירושלים היא בקרן סרטבא, על הירדן. “ירדן זה לא יראה עוד במפלתן של ישראל.” מכאן מגיע ינאי למה שלמד בימי שהותו עם קליאופטרה –

זה לא פשוט, עמדתי פתאום על כך אחרי כל השנים האלה, זה לא כל ינאי וזה לא כל הרומן. מעבר לרגע זה מתחיל ההיפוך האירוני, ששיאו בקרע שבינו לבין אחיו אבשלום ההיסטוריון, בינו לבין גיסו שמעון בן שטח ראש הפרושים, בינו לבין המוני־העם הפרושים, במעמד ניסוך־המים והרגימה באתרוגים ובכניסתו האלימה של אנטיפס לדפי־הסיום של הרומן – בטבח ששת אלפי יהודים בחג הסוכות בירושלים. כל ההיסטוריה היהודית העתידה מרומזת במשפטי־הסיום.

הסוף האמיתי מוכר לכולנו.

ההיסטוריה לא הרפתה ממשה שמיר, שדימויי גיבוריו אורי, אליק, ינאי, מוסיפים לטשטש את ראייתם של מבקרים והיסטוריונים, כדבר גרשון שקד, שהיה למודה במקצת. ההיסטוריה לכל אורכה וברמות שונות, עד להתמודדות עם דמות ספרותית שפלשה לדברי הימים ונהפכה לדימוי־פיפיות של היהודי, “שיילוק” של שקספיר המסתיים במוסר־השכל נוצרי, ששמיר חיבר לו אפילוג־שכנגד מנקודת־מבט יהודית.

שני הספרים הראשונים היו על ההווה, על הארץ, על הדור. אך כבר ב“תחת השמש” היתה הפלגה ראשונה אל מחוץ לזמן ואל מחוץ למקום, שרק כעבור שנים רבות, בשני חלקי “רחוק מפנינים” שהתפרסמו בינתיים, הגיעה לכלל הבשלה מלאה.

כמה מגוחך היה החיפזון לסכם פרוזאיקן בעל תנופה אפית ואי־שקט היסטורי על יסוד מה שפירסם בהיותו בן עשרים ושבע, או אפילו בן שלושים ושלוש (מלך בשר ודם). כמה מגוחך היה ועודנו כל הקיטלוג הדורי.

שבתי עכשיו גם לספר המפואר הינומת הכלה, שבצד כמה סגולות יקרות אחרות, כפלסטיות תלת־ממדית, קצב סוחף, תחושה ממשית של זמן ומקום, שובה את הלב המפתח הלשוני של הרומן, השונה בתכלית מן מהרומאנים הארצישראליים והן מהרומאנים ההיסטוריים של שמיר. צריך לקצר, אף שמתבקש להאריך בציטוטים מתיאורי המנסרה והבית ובעיקר בתיאור אישיותה של לאה ברמן, שכפי שהוא כותב בפרק הסיום, תבוא “בעוד ארבעים שנה ושנה ללמד בישול וניהול משק בית, היא בת קרוב לשבעים וחניכותיה עולות חדשות במעברת באר־יוסף.” לכן גם לא אצטט מהפרק הלא נשכח “מהפיכת 1905”, הכתוב כאילו מתוך תוכה של התסיסה החברתית והרוחנית של יהדות הבלטיקום הרוסי, תיאורים פלסטיים חריפים, סטַקטוֹ של אסוציאציות, סיפור ה“בונד” ותלייתו של הֶרש לֶקֶרט, גם לא מתוך סיפור הבית הווינאי.

בסופו של דבר, עיקרו של שמיר נשאר כבתחילה. ההיסטוריה היא סולם. הסולם, לפעמים, כמו ברומן זה, הוא מוסיקאלי. ציטט אחד:

בסיום אני שב אל שמיר הצעיר, לילקוט הרעים:

“משא”, 31.1.1989

אינני מצליח לגלות קשר גלוי ונהיר בין פגישות שהיו לי השבוע עם קאסיטה, ספר וידיד ותיק, שבעל־פה סיפר לי סיפור מפתיע על הנשמה השלישית. את שלוש הנשמות היהודיות האלה מחבר רק זה שב“ניצוץ חננם אל”, משהו מאותו אור גנוז המאיר לכולנו. ובכן, בלי “חוט משולש” ובלי הקדמות נוספות, שלושה סיפורים קצרים:

סגי נהור – חיים בלנק

אחרי מחלה אכזרית וממושכת, הלך לעולמו לפני חודש פרופ' חיים בלנק, בלשן דגול, שבעיני כל יודעיו היה מעין פלא רוחני. השבוע האזנתי, מעל גבי קלטת, לדברים שאמר לפני ארבע־עשרה שנה בשיחתו לגלי צה"ל עם העתונאי ומבקר־התיאטרון ברוך־הכישרון משה נתן, שזמן לא רב אחר־כך ניספה בלא־עת בתאונת דרכים.

משונה ומרגש היה להאזין עכשיו לשני קולות עירניים אלה, כאילו עודָם כאן איתנו. מסעירות ממש היו תשובותיו של חיים בלנק, שהצטרפו יחד ליותר מסיפור־חיים סתם. ברמז אזכיר רק זאת:

חיים בלנק נולד בצ’רנוביץ, קהילה יהודית שתרבותה גרמנית, אז ברומניה ובעבר בקיסרות האוסטרו־הונגארית. בעודו ילד, עקרה משפחת בלנק לפריס ובקיץ האחרון שלפני מלחמת עולם השנייה, כשמלאו לו שלוש־עשרה, היגרה לאמריקה. הוא הספיק לשרת בצבא ארצות הברית ולקבל תואר ראשון במדעי המזרח. עברית ידע היטב. בקום מדינת ישראל התנדב חיים למלחמת השיחרור. לארץ הגיע בהפוגה השנייה ולבקשתו הוצב לפלמ"ח. הוא היה למפקד מחלקה.

ובאחד הקרבות הראשונים, בטרם מלאו חודשיים לעלייתו, נפצע והתעוור בשתי עיניו. מאז התנהלו לימודיו ומחקריו, פעילותו המדעית, המיוסדת כולה על לשון וספר, כל חייו – בחשיכה.

שיחתו עם משה נתן הוקלטה כשהיה בן ארבעים וארבע, אחרי חצי־חיים של עיוורון. כל דבריו נאמרו בלשון המעטה, והתרגשות מיוחדת מילאה אותי תשובתו על השאלה אם העיוורון חולל שינוי באישיותו. רק כמה משפטים, פחות או יותר כפי שאמרם חיים בלנק:

ובמקום אחר, הגדרה המאירה את האיש הנדיר הזה:

סגי נהור, כפשוטו: הרבה אור. ואיזה סיגנון!

מכתבים מאירופה הפראית – משה מוסינזון

בנעורינו, בעצם מלחמת העולם השנייה, פגע בנו ספרון, שעל לא־מעטים בנו היתה אולי השפעתו לקום ולעשות כמחברו, להתנדב לצבא הבריטי – מכריעה. כוונתי ל“מכתבים מן המדבר” מאת משה מוסינזון, ממייסדי קיבוץ נען.

ארבעים שנה מאוחר יותר יצא צרור נוסף, “מכתבים מהדרכים”, שערכה בתו, דבורה עומר. לקריאה ניגשתי בחשש מסוים, שמא יתקלקל הטעם השמור מגלגול רחוק. ככל שנכנסתי בעוביו של הספר, כן שב וחי בתוכי רגש נכבד יותר מנוסטלגיה. לא אסקור כאן את רקע המכתבים, הוויית היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי הן בשנת המלחמה הראשונה והן בסופה, בשבועות הראשונים שלאחר כניעת גרמניה הנאצית באיטליה ובחזיתות המערב והמזרח. דווקא מהמרחק הזה יודע אני להעריך הערות בלתי־צפויות, הפזורות במכתבים. לא מפליאות הפעלתנות, ה“ירחמיאליות”, נימתם הנאומית של כמה מכתבים, הכל ברוח הזמן (באחד מהם הוא מצטט מה שכתבה אליו בתו: “אתה בכל מכתב נואם לי כמו איש אל איש ולא כמו אבא אל ילדתו”).

השתאות מעוררים פחדיו – כבר אז! – מפני ההשלכות העתידיות של המום שהטיל הנאציזם בנפשות הניצולים, החרדה פן גם זה ייהפך לאחד מניצחונותיו של היטלר. ביוני 1945 הוא כותב:

זה מצד אחד, ומצד אחר הוא דבק בעשייה בלתי־נלאית למען הניצולים, העלאתם לארץ, חוזר לאמונה שהפגישה “עם הבריגדה על סמליה מחוללת בזה נפלאות”. וכלום אפשר שלא לעמוד על סימליותו הטראגית של מה שקרה למשה מוסינזון בשובו סוף־סוף הביתה אחרי כחמש שנות נדודים במערב המערבי ובאיטליה?

ב“שבת השחורה” (29 ביוני 1946), שבה פשטו הבריטים על יישובים בכל הארץ ועצרו אלפי אנשים, פרצו גם לקיבוץ נען, שבלילה ההוא נמצאו בו גם ישראל גלילי (חבר נען) גם יצחק שדה ויצחק טבנקין. כשתקף אחד ה“כלניות” ברובה מכודן חבר־קיבוץ, אף הוא חייל משוחרר, לא התאפק משה, זינק על החייל המכה והטיח בו, שהוא מבזה את מדיו, מדי כל הלוחמים בנאצים. תגובת הצנחן הבריטי היתה מהלומות אכזריות, עד אובדן ההכרה ושהייה של שנה שלימה בבתי־חולים. מאותן מכות לא התאושש עוד לגמרי עד סוף ימיו.

צרור־מכתבים יפה זה שנפל לידי השבוע, הוא נר־נשמה שני.

ראש חב"ד וז’אק ליפשיץ

את הפסל היהודי הגדול ז’אק ליפשיץ זכיתי לפגוש לפני הרבה שנים בביתו בניו־יורק בזכות ידידי מאז ועד היום, האנוֹ מוֹט, בנה מנישואים קודמים של יולה ליפשיץ, המציגה בימים אלה תערוכה מעניינת מצילומיה במוזיאון תל־אביב. השבוע שמעתי מפי האנו סיפור נפלא על ליפשיץ, שאני מביאו ברשותו וברשות אמו.

ליפשיץ, מגדולי הפיסול המודרני, “נוכח” בכל מוזיאון ראוי לשמו בעולם, ואם כי תמיד ראה עצמו יהודי, לא זה מאפיינו העיקרי – לא באומנותו, לא בחייו. ליפשיץ הוא המגלה הגדול של האמנות האפריקנית ומאבות הפיסול הקוביסטי. זה עיקרו. (ואגב, טעמו של האוסף המדהים של אמנות פרימיטיבית וגדולי המודרניים, שראיתי בביתו שבהייסטינגז־על־ההאדסון ב־1960, לא פג עד היום.)

ובכן: כשהיה ליפשיץ כבן שבעים, התגלה אצלו גידול סרטני ומחלתו הוגדרה כאנושה. בית אביו בדרוסקיניקי, סיפר ליפשיץ למשפחתו הנדהמת, היה בית חב“די. מילדותו נשמר אצלו זיכרון, שראש חב”ד, הרב ה“זקן”, התארח בביתם. עכשיו ביקש מבני־משפחתו, שיפנו אל האדמו“ר ר' מנחם מנדל שניאורסון, ראש חב”ד, שיתפלל בעדו. שמו העברי, ביקש ז’אק למסור לרבי, הוא חיים יעקב. ואכן, ליפשיץ החלים וגם הגיע אל מעבר לגבורות.

בינו לבין האדמו"ר נקשרה ידידות, והם החליפו איגרות בצרפתית. בין השאר כתב ר' חיים יעקב ליפשיץ לר' מנחם מנדל, שהוא מוכן לעשות ככל אשר יטיל עליו הרבי, אך, אנא, אל יטיל עליו משימה שלא יוכל לעמוד בה. השיב לו הרבי, שלא יטיל עליו עול מצוות, שהוא יודע שיתקשה לשמור, ולכן הוא מציע שיעשה רק זאת – יניח תפילין בכל יום.

ומאז – סיפר לי האנו ידידי, שלו עצמו רקע גרמני־אורתודוכסי והוא מקפיד, בדרכו, על המסורת – בחמש־עשרה שנותיו האחרונות, נהג ז’אק ליפשיץ להניח תפילין מדי בוקר. לא מתפלל מן ה“סידור”. רק מניח תפילין. ומוסיף האנו: לעתים קרובות שאל אותי אם אין זה יום – חגים ומועדים, שליפשיץ שוב לא זכר מתי הם חלים – האסור בהנחת תפילין…

וכמין פואנטה: יום אחד פנה הפסל הגדול אל הרב הגדול בשאלת חכם. הדיבר השלישי הוא, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. מה דיני?

השיב לו הרב: ר' חיים יעקב, הן תסכים אתי, כי כל המביט בפסליך, אינו מזהה בהם כל תמונה.

כלומר, בפגישה זו של שני יחידי־סגולה, שמרחק תרבותי רב מזה שהפריד ביניהם קשה לשער – ניתזו ניצוצות.

בלי לחפש “חוט משולש”, זה הסיפור השלישי. תרצו – נר הנשמה השלישית. ואולי, ברוח סיפורו של פרץ, המתנה השלישית של השבוע.

28.12.1984

אֶל עֲרָב, אָחוֹת לָנוּ אֶרֶץ,

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה

(מגלת קדם לאסף הלוי)

את הספר הזה, טעון “ריחות מזרח עם בשמי קדם וניחוחיו,” נשאתי אתי בנחירי, אפשר לומר, כל השנים. לתארֵך גרויים ראשונים אלה שמגרה האור את חשכת ה“סתמי” בהפתח הצַמצם אל העולם, אי־אפשר ואין צורך. מה שנטבע בילד, הבזק אחר הבזק, הוא ראשית ה“אני”.

עכשיו, בספרייתו המתפרקת ומתפזרת של אבי ז"ל, חזר אלי, כמעט כמו שהיה טבוע בזכרוני, על גליונותיו שלא תופרו ולא חוברו, ורק בסכינו של אבי נחתכו, הספר מגלת קדם לאסף הלוי איש ירושלים – שירים ראשונים¹. בדפיו נשתמר אותו צוהב רך, כעין השמנת הטרייה שהיינו קונים ישר מהצנטריפוגה במחלבה של כהן, שמעבר לרחוב. חזרו האותיות הגדולות, המנוקדות, האצילות, שהיו לאחדים עם הגמלים, הברושים, הדקלים וצריחי־המסגדים שבחתימת כל שיר – כמו עברו בשעריהן דמויי־הערבסקות של חטיבות הספר – “משירות ארצי”, “זיו, נוף וסהר”, “דיוַן”, “קרית הזהב” ועוד. חזר אותו משהו שלפני מי־זוכר־כמה הסעיר את דמיון הילד – מראה הספר, ויותר מכך שֶׁמַע מה שסופר בבית על האיש שהעניקוֹ לאבא במתנה, “מלך הביטוח”, ששמו האמיתי היה אלתר לוין.

ואכן, מה באמת פעל יותר מכל על דמיון הילד ועל זכרונו?

ההיה זה הגירוי החריף של “בשמֵי קֶדם וניחוחיו”, העולה מה“דיוַן”, קבוצת השירים שלא רק עניינה הוא “ערב” אלא היא שואפת לכבוש את מנגינתו ובכוחה למַזרֵח את השירה העברית־ארצישראלית? ההיתה זו התאהבותו בשמש המזרחית, באור המסנוור, המשכותו לכל מה שאינו “יהודי־גלותי”, כי אם עברי־כנעני?

חַמָּנִי, חַמָּנִי, חַמָּנִי!

עוֵבד לַשֶּׁמֶשׁ הִנֵּנִי,

לְגֻלַּת הָאִשִּׁים הַפּוֹרְצָה

בְּאַדִּירֵי הַשְּׁחָקִים!

– – –

אָנֹכִי בֶּן קֶדֶם,

מִתְפַּלֵּל בְּצַד מִזְרָח,

שׁוֹפֵךְ צְקוּן לַחַשׁ

לְקֶרֶן־קַרְנַיִם,

לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ!

(חַמָּנִי, טו)

האם חש הילד בדבר־מה שהוא הצירוף הארצישראלי החדש, השונה מעיקרו מן התימטיקה של השירה העברית, שיבקשו להקנות לו בשיעורי הספרות המשמימים; דבר־מה, שרק כעבור ימי־דור ישוב ויתגלה בראשוניות כזאת בשיריו של חיים באר. אני חושב על שורות כמו

אוֹרוֹת יוֹצְאִים לָשׁוּט

עַל פְּנֵי יָם אֲבָנִים,

בָּתֵּי הוֹד, מִגְדָּלִים

לוֹבְשֵׁי צִיץ, קִפּוּלִים,

מִסְגָּדִים וְגַ’מְעוֹת,

קְשָׁתוֹת בְּנוֹת אַלְהַמְבְּרָה,

עִם גִּזְרָה מַעֲרָבִית,

בִּנְיָן רוֹמִי, גּוֹתִי,

הֵיכָל אֲדַרְכָּלִי,

מִבְצְרֵי טוּר־מַלְכָּא

עִם שָׂרִיד עִבְרִי עַתִּיק

שָׂפוּן בָּאַשְׁמַנִים,

מֵצִיץ עִם כּוֹכָבִים;

טִירוֹת, טוּרֵי עֹֹפֶל

צָצִים כְּצִיקְלוֹפִּים,

נִרְאִים מוּל יָרֵחַ

כְּרֹמַח דַּק וְאָרֹךְ,

נִרְאִים וּמִתְנַשְּׂאִים

מִסָּבִיב עַל הֶהָרִים

בְּהַר יְרוּשָׁלָיִם…

(ברקאי, רי"ט)

ואולי אף לא אחד מכל אלה, ודאי לא רק השירים, שהילד – נהיה נא רציניים לרגע – לא היה מסוגל כלל להשיג, קל וחומר להעריך, כי אם איזשהם מתחים מסתוריים שבין הכיסופים אל המדבר הבראשיתי בְּשירת אסף הלוי איש ירושלים לבין חייו ומותו הטרגי של מלך הביטוח אלתר לוין?

ומתחים אלה, חש אני היום, בשובי אחרי כל השנים האלה ל“מגלת קדם”, הם יותר מסיפורם של ספר אחד ומחברו. כבר אז לחשה שמועה, שפרשת אלתר לוין ובני־ביתו היא “מפתח” לאחד הרומנים הארצישאליים הנודעים, אך גם אם לא היה לדבר שחר במציאות, כפי שמבטיח לי היום אחד הבקיאים בהיסטוריה הקטנה של ירושלים הישנה – ראויים חיים אלה שייעשו נושא לרומן.

*

מתי נולד אלתר יצחק בנדיט – הוא לוין – ומתי העלוהו הוריו אתם לירושלים? יפה היה לאמץ את גירסת אשר ברש ב“מבחר השירה העברית החדשה”, אנתולוגיה שראתה אור בהוצאת שוקן בשנת תרצ“ח (שלא לפתוח פה לשטן באותן שנים של מאורעות־דמים, תוארְכה השנה בהיפוך אותיותיה – תחר"ץ, על משקל “ולא יחרץ כלב לשונו”). על־פי ברש נולד לוין בשנת תרל”ח (1878), ולירושלים הועלה בהיותו כבן שנתיים, בשנת תר"מ.

אילו כך היה, יכולנו לציין כאן מלאות מאה שנים למשורר מובהק ראשון, שהוא כמעט יליד הארץ (אסתר ראב, המקובלת כמשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה ב־1894). גצל קרסל ודוד תדהר מציעים תיארוך שונה, ואם כי זהות מלאה אין גם ביניהם, הנה על־פיהם נולד ב־1883 (תרמ"ג) ולארץ הועלה רק ב־1891. אין לנו תאריכים נאמנים, אבל אפילו כך – גידולו היה בירושלים.

ארץ־ישראל שידע אותו נער לא היתה זו של חלוצי העלייה הראשונה, אלא של האורתודוכסיה הישנה. הוא למד בחדר ובישיבת “עץ חיים”, שאביו שימש שד"ר שלה באמריקה. את בקיאותו המרשימה בעברית ייחס לרב חיים יהושע קוסובסקי בעל הקונקורדנציות, שאצלו למד.

גם בצאתו לחיי־המעשה, לא הלך לאחת ממושבות הגליל, גם לא התחבר אל העזאזמה או אל שבט אחר משבטי הבדווים, שעליהם שר ואליהם כלתה נפשו. על תרומתו החלוצית בעולם המעשה כותב דוד תדהר:

כנציגן המכובד של חברות אמריקניות גדולות, הוענקה לו אזרחות אמריקנית, אולי אף זה כמין ביטוח־משנה לעצמו.

תיאורים מלאי־התפעלות על רוב עושרו וגדולותו של אלתר לוין שמעתי כבר אז, בשעת הפגישה הילדותית הראשונה עם “מגילת קדם”. אך אם אינני מבלבל לחלוטין את כל היוצרות, שמעתי זאת – והדבר גם מתקבל על הדעת – רק בעקבות המעשה שהיכה בתדהמה את כל יודעיו: הוא שלח יד בנפשו.

כלומר, לאותו ספר טעון “ריחות מזרח עם בשמי קדם וניחוחיו” חיברתי לא את מלך הביטוח, שהתגורר בארמון־מלכים במרומי רוממה, אספן מובהק של יצירות אמנות, עשיר המושך בחוטים רבים, אלא אישיות טרגית, אדם שמחמת המשבר העולמי הגדול איבד ביום אחד את כל נכסיו, שלא להזכיר צרות משפחתיות צרורות, שהלחש הירושלמי העבירן מפה לאוזן והוא שחיבר (ושמא אני, מאוחר יותר, בדמיוני) את חייו ומותו של אלתר לווין עם הרומן הארצישראלי הנכתב והולך.

*

עכשיו שב אלי אותו עותק, בכריכה רכה, ומראהו כבצאתו ממכבש הדפוס לפני ששים שנה בדיוק (תר"פ). הזמן לא הידהה את אותיותיו היפות, והעש כמו נרתע מניחוחו הראשוני. רק צידה הקידמי של הכריכה ניתק ואבד, וכן נפרם תפר וכמה דפי־שיר נשרו מגוף הספר.

אף שמאוחר יותר פירסם אסף הלוי עוד איזושהי חוברת, אולי גם כתב עוד כמה שירים, מכונסים כמעט כל שיריו בכרך זה. עיקר יצירתו בשני העשורים הראשונים של המאה, ואפשר שרק עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אם חותמו של משורר אחד ניכר אצלו במובהק – זהו חותמו של שאול טשרניחובסקי.

ברשימה זו אין כוונתי להערכה ספרותית. שירים רבים לא עמדו במבחן הזמן, והיום מכל מקום אינם מעוררים בי אלא סקרנות רבה – לא התפעמות. אמנם, גם זה אינו דבר של מה בכך, שכן דווקא מהמרחק הרב הזה נראה בבהירות מה שבדורות הבאים עתיד לאפיין “משמרות” ו“זרמים” בשירה הארצישראלית. ואם תרצו, דווקא מרחוק ניתן לזהות בשירי אסף הלוי כמה מהסתירות הפנימיות הטבועות בעצם “המצב הישראלי” של ילדי “החלום הציוני”. על־פני הספר כולו נסוכה איזו ערגה להיות “אחר”, וביותר ממובן אחד. אותה מליצה תנ"כית מוכרת וחלולה – “ארצי גן עדן! פה תכלת שמים, פה אביב, פה תחייה” – נשמעת מזוייפת שבעתיים בפיו של ירושלמי, חניך ישיבה וסוכן ביטוח מצליח, המקיים יחסי־ביגמיה עם “בת השמיים”. אך נשמעים בבירור גם צלילים חדשים, קול הרצון למחוק כל מה שאירע בחיים היהודיים בין ימי הקדם ההרמוניים לבין העתיד להיברא כאן, כמו גם קולן של הנוכחויות הארצישראליות הממשיות – האקלים, הצמחייה, הערבים.

החמה והסהר המזרחיים ממשיים וסמליים גם יחד. הבדווים הם גם נוכחות חיה גם מעין השתקפות של אידיאל־האבות, שאליו אנו שואפים כביכול להשיב עצמנו כקדם. ואכן, השירים “הערביים” שבחטיבת ה“דיוַן”, משמרים עד היום משהו מאותו ניחוח שסיחרר לפני ארבעים וחמש שנה ילד ארצישראלי – בן משכיל דתי, שזה מקרוב עלה ממזרח אירופה.

גַּלֵּה לִבְּךָ לִי יַ־סָלֶם!

הִכּוֹן עַצְמְךָ לִפְנֵי אַלְלָה:

אִם לְפָנֶיךָ בְּנוֹת הָעֵדֶן

אוֹ הַתֹּפֶת אֵשׁ גַּ’הַנַּם!

אִם הֵנַפְתָּ בְּרַק חַרְבֶּךָ

לַגַּ’אהֵד אָז לְךָ הָעֵדֶן

וְאִם בָּהּ שָׁפַכְתָּ דְּמֵי נְקִיִּים

שְׁאוֹל, אֲבַדּוֹן יְהֵא חֶלְקֶךָ!

ויותר מכך שיר־האהבה הגדול לארץ־ישראל של מטה ושל מעלה, “נשפים כי יכסיפו”, המאיר את עולמו הנפשי של בן אותה שעת־מפנה, שהיום היא קבורה מתחת להריסותיו של חלום המטמורפוזה העברית:

גֵּא וְעַלִּיז אָטוּשׁ נָא עַל אֶרֶץ,

פֶּרֶק רִאשׁוֹן לַתּוֹלָדָה,

כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּשְׁפוּדֵי לַהַב

עַל לֵב הָאָדָם וְהָעוֹלָם!…

– – –

קוּמוּ גִנְזֵי עוֹלָם, חֶבְיוֹן עֶרֶשׂ אֱנוֹשׁ!

קוּמִי, עֵדוּת חַיָּה לְמַאֲמִין קַדְמוֹנִיּוֹת:

תַּגְלִיּוֹת לָכִישׁ, שְׂפוּנֵי קִרְיַת דָּוִד,

לוּחוֹת שׁוֹמְרוֹן, אַבְנֵי הֵיכַל גָּזֶר,

טְמוּנֵי מוֹאָב, צְפוּנֵי אֲרָם וּפְלֶשֶׁת,

טְמִירֵי תֵל, קְבוּרֵי הַר וָגֶבַע,

תֵּל חֶסִי, תַּעְנָךְ, תֵּל אֶל מֻתַּסַלֶּם,

שְׂרִידֵי עִיר כְּנַעַן!…

– – –

בִּשְׁבִיל אֳרָחוֹת, מוֹבִילִים אֶל הַכַּעְבָּה,

אֶעֱבֹר אֶל עֲרָב, עֲרָב הַמְּאֻשֶּׁרֶת:

הַתָּמָר יִגְאֶה שָׁם, הַקַּהְוָה וְקִנָּמוֹן,

מִן שָׁמַיִם נוֹפֵל שָׁם עִם טַל!…

אֶל עֲרָב! עַרְבִיָה פֶלִיקְסְיּה,

אֶל עֲרָב! אָחוֹת לָנוּ אֶרֶץ,

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה:

לא אוכל להאריך עוד במובאות משיר זה, שכולו “נאפד חלום קדמון”, אך גם בשורות מעטות אלה שתלשתי מתוכו ניכרים אותם יסודות העתידים למלא את הנפש הארצישראלית מבקשת הזהות – אנחנו והערבים; אנחנו והכנענים; הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל מול ההיסטוריה היהודית; הדחף למלא את תהומות־הריק של ההווה בחומריהם של מגילת קדם אבודה ושל עתיד שכולו חלום סהרורי.

מכאן שירת אסף הלוי – ומכאן ממשות חייו ומותו של אלתר לוין, מלך הביטוח בירושלים, שנקבר תחת חורבות ממלכתו הפיננסית.

שנים רבות לפני ששם קץ לחייו, רשם אסף הלוי צוואה פיוטית, “ונטעתם לי דקל”, הנועלת את הספר. אחרי מותו, ביקש, “קבר כרו לי כקבר אבותי מעולם”,

וּמַצֶּבֶת אֶבֶן, מֵאַבְנֵי אַרְצִי וְסַלְעָהּ

– – –

וְאִילָן תִּטְּעוּ לִי, לֹא שִׁטָּה וְאֶרֶז וְזַיִת –

וּנְטַעְתֶּם לִי דֶקֶל

– – –

וְעִם שִׂיחַת דְּקָלִים, נְאוּם חַרְיוֹת צַמַּרְתָּם

אִישָׁן לִי שְנָתִי וְאֶחֱלֹם – –

ומה יהיו חלומותיו של אסף הלוי, הוא אלתר לוין? חלום ה“חמני”? חלום הסהר? חלום הביטוח המקיף?

7.9.1979

לפני שמו פיזזו מזמוריו בחצרות המושבה. על דעתנו הילדותית לא עלה כלל, שלכל אלה הפזמונים המזדמרים להם מאליהם לאחר כל ביקור של תיאטרון “המטאטא”, נקבעים בזיכרון, טובים כל־כך לחיקוי ומשמשים אותנו בכל מסיבות הכיתה – יש מחבר אחד. כבר אז היו של כולנו – להתקנדס אתם בפורים, לצעוד אתם במסעות, להתמוגג אתם “כשהירח משתפך לתוך הים, הפרדסים נותנים ריחם, ימח־שמם”.

לפני שמו הלך גם טורו והאיר את דרכינו. איזו חשיבות היתה בעינינו לעובדה – אם בכלל הבחנו בה – שעל “הטור השביעי” חתום היה מין־שם, נתן א'? הטור אמר אותנו, דור נערים שבימים מיוסרים ואלימים ניחתה עליו בבת־אחת הבגרות. הטור אכן היה אנחנו, אבל רק אחרי קריאה, או שמיעה, הישגנו שזה שרחש בנו ולא ידענו מהו, ולא עלה בידנו למקדו – זה הכאב, זו האירוניה המושחזת, זו עיקשותם הלא־נרתעת של הנואשים, זה הכוח שמקנה לחלשים האחריות לגורל החלשים מהם. הטור השביעי היה אנחנו הרבה לפני שידענו, שגם הוא אינו אלא רק עוד צד אחד של אותו נתן אלתרמן.

למה נעמיד פנים? קראנו שירים. ספרים צנומים עברו מידה של נערה לידו של המסתער על ליבה – וכן גם להיפך. אלה היו שירים אחרים – רחל, אנדה, רבינדראנת טאגור, ש. שלום, שניאור. את כוכבים בחוץ גילינו – גיליתי אני – רק בשובי שבע־ימים־וקרבות מהמלחמה הגדולה. חבר אחד, זקן ממני (לו כבר מלאו עשרים ואחת, אולי שתיים), היה משוגע לספרון הדק ההוא. הוא לא רק קרא אלתרמן (וכן היינה, מקור ותרגום). לא רק דיקלם כל שיר ושיר. הוא כתב אלתרמן, כלומר כמעט. לראות גבר צעיר, מפקד במנגנון־הקבע של ההגנה בירושלים, מאוהב לא רק בנערה־אוהבת־שירים (וגם כזה היה), אלא בשירים עצמם – היה בשבילי חידוש מסעיר. עד מהרה נשביתי גם אני – כל חבורתנו – ליופי השירי המתוח והחדש הזה.

“יש דבר סוד / העובר כמו חושך ורשף / בתוך רעש חיי הלשון הזאת / העושה כל מלאכה אשר לה היא נדרשת” – אומר אלתרמן בשמו של “השומע עברית”. את דבר־הסוד הזה הוא שומע “במלים שפתחו במשא־ומתן / על במה ובשוק ובעתון־הערב”. לשון זו “יש בה כפל / הויה ומהות. נפלאה היא מאוד. / לא זרה היא לשוק ונאה היא לספר”. אבל שומע־העברית דק־האוזן מבחין גם באיזה רווח דקיק של אי־תואם בין המלים לבין הדברים שבשמם הן קוראות, “אותו רווח שהוא גם תחומה של ריקות, / גם תחומם של זינוק ורתע…”

אולי לא מיד ידענו מהו שכובש אותנו כל־כך לאותה ליריקה חדשה, כיבוש שהיה גם שונה ממה שכבש אותנו בפזמוניו ובטור השביעי – גם קרוב מאוד. עד מהרה ידענו. חיי הלשון הזאת, העושה כל מלאכה אשר לה היא נדרשת, היו חייו. סוד זה נגלה לו, אולי משום שכפל־הוויה־ומהות טבעי היה כל־כך לאותה מורכבות שלמה – אישיותו הספרותית הנפלאה מאוד של אלתרמן.

*

אפילו היו בידי הכלים, לא הייתי עומד כאן להוכיח – טקסטואלית, כפי שאומרים – עד כמה טבע אלתרמן חותמו בכותבי העברית. מישהו העיר פעם את אוזנו על פלוני(ת) המשורר(ת), ש“גנב(ה)” משיריו בתים שלמים. “בתים?!” הגיב, “שכונות!”

גם בלי חקירות ודרישות – ישמע־נא השומע עברית את הפזמונים, הטובים מאוד והטובים פחות; יקרא־נא את הטורים המחורזים בעיתונים; יעלעל בספריהם של שני דורות משוררים; יילך אצל תחבולות הפרסומאים; יטה־נא אוזן לשפת המחזמר המתורגם כמו לזה המקורי־מתורגם, ומה ימצא? אלתרמן, אלתרמן – ועוד אלתרמן.

אולי משום שהכיבוש שכבש את השיר והזמר היה מקיף כל־כך, הן בצורות והן בתכנים, בלתי־נמנעת היתה גם התגובה־שכנגד. מן הנהייה לעבר אני־שהוא־אנחנו החלה מסתמנת בסוף שנות החמישים תנועה בכיוון ההפוך, מאנחנו לעבר מאה מיני אני. הינתקות זו היתה מחוייבת ההוויה הישראלית החדשה. כוחות נדחו מהמרכז לשוליים, וכוחות אחרים התפרצו מהשוליים למרכז. אולי דווקא משום שרישומו על הדור היה סוחף ומהותי כל־כך, התנסה גם אלתרמן במה שדור אחד קודם חזה על בשרו ביאליק.

נתן אלתרמן ניצב בכל מורכבותו השלמה ברחוב היהודים, בטורו בעיתון, ולא מנע עצמו משום עניין שברגע המסוים ההוא היה בעיניו העניין. וכך, בהיותו ניצב לבדו על ההר שלו, מצא עצמו במצבו של “המחבר” באחד משירי־הסיום של חגיגת קיץ:

הַשָּׁעָה – כָּךְ אָמַר – מְאֻחֶרֶת,

אַךְ אֵין זֶה מְשַׁנֶּה כִּמְלֹֹא נִימָה.

מֹחִי הוּא סְטַמְבּוּל מוּאֶרֶת,

סוֹאֶנֶת, רְחָבָה, חַמָּה.

ובדומה לאותו מחבר שנשאל, “מהי, לדעתו, מידת ערכם של מושגים כמו אומה, ארץ, צו־תקופה וכדומה”, השיב לעצמו, אולי:

לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד.

לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה

שֶׁל נוֹשְׂאֵי־כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ נִלְעֶגֶת.

וְאִלּוּ לַמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה

לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד.

לכן, אולי, ראה תמונה זו: “הליסטים השניים, מתקרבים על בהונות נעליים. אל האיש המוּטָל כמו אי.”

*

מה שהיקשה כל־כך על רבים להכיר תופעה חד־פעמית זו, היתה מורכבותה. היא שקסמה וצודדה כל־כך, ומכוחה הוסיף להיות לרבים מאתנו מורה, אף שמעודו לא היה “רבי”, להיות קרוב כל־כך גם לליבו של מי שנזהר לקיים מרחק־בטיחות מגחלתו; מכוחה לא היינו מחמיצים מלה אחת משלו גם בשעה שהיינו חלוקים על דעותיו. אין ביטוי שהיה מאוס על נתן אלתרמן יותר מ“איש הרוח” – אבל איש לא היה ראוי לצירוף המקראי המקורי שמתוכו נלקח יותר ממנו.

אחד הנפלאים במחזורי־שיריו – ובשירה העברית כולה – הוא “שיר עשרה אחים”. אם תרצו, זוהי ה“פואטיקה” שלו, זה ה“אני מאמין” הפיוטי שלו. אם תרצו, זה אלבום־פנימו של אלתרמן – תצלומי רנטגן של כל צלמי־פניו.

קודם־כל, אותו ניגוד קוטבי, שהוא גם שני הפכיה של המציאות היהודית בדורנו: “כבר השמש גדולה ונמוכה / ובקצה הרחוב הנה נחה. / אולי לא נראינה מחר, / כי רבים מתים עד שחר,” כתב בפתיחה המקורית, ואילו בפתיחה החדשה למחזור השירים שינה את שתי השורות האחרונות: “רבים יראוה מחר, / כי רבים נולדים עד שחר.”

בין קטבים אלה, הלידה והמוות, רוחשים החיים – שהם תודעת המראות והקולות, הם השירה, “המלים העֵרוֹת כמו וריד”, השירה בה כל שורה היא “היפָה בבנות הפֶּלֶך”. החיים הם הנעורים המתחדשים, חמוטל הצעירה לעד. החיים הם כישופו הפשוט של היין – הוא החרות, הוא מגע הלביא, הוא המעורר את האהבה. החיים הם הספרים, התרבות, אם כי בתפילה לשלום הספרים אין אלתרמן שוכח לשמור אותם – בין השאר – “מחכמַת הכסיל, כמו מאש”. מי שקרא מה כבר יש בספרים גם על משורר זה, מצטרף, נרעש ונפחד, לתפילתו. במרכז אותה פנימיות שירית ניצב האב, הוא העבר, הוא המסורת, הרציפות, העמל המפרך, כל אותם דברים שהחשיב כל־כך:

כָּאן פֵּרוּר שֶׁל תֵּבֵל. פֹּה גַרְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ צָמְחָה הִיא צָמֹחַ.

פֹּה דְמָמָה. פֹּה רִגְעֵי הַבַּרְזֶל – – –

אבל מה שירתו רבת־הפנים בלי השיר הלא־נפסק בשבחי הדרך. היא “העזה במתנות החירות”, לא המטרה, והשגיאות אשר שגינו לאורכה “היו יפות מן הלקחים”. וכמו הדרך – כך שבחי קלות־הדעת, שבכל יופיה המצומצם, “שאולי הוא כּזֶרֶת”, הצרות שחוללה היא, קלות־הדעת, הן כאין וכאפס לעומת מה שמעולל על כל צעד ושעל “כובד ראשם של הכסיל והתָּם”.

וכבר משנה אלתרמן כיוון – אם האב הוא המרכז והוא הקשר עם העבר, לא המלים אלא המעשה ושמחת־המעשה הם יסוד־עולם. את מעורבותו הרבה של אלתרמן בכל מה שנעשה בארץ אין להבין בלי לראות את הימשכותו אל המעשה ואל העושים ושמחותיהם.

*

השעה, ששירו הפתאומי־לעד של אלתרמן פרח בה, היתה – בקורות האומה – השעה שבין מוות ללידה. אותה ואת גבולותיה שר. מה“מכתב של מנחם מנדל” המת אל שיינה־שיינדל המתה, דרך “שמחת עניים” ועד ל“דו־שיח” בין מיכל ומיכאל המתים ב“עיר היונה”, לא הרפתה ממנו המחשבה כפולת־הפנים – “מה נפלאים חיינו המלאים מחשבות של מתים”.

זה היסוד הנוסף, אולי הגורלי, ב“פואטיקה” של אלתרמן ובאישיותו המורכבת. היין, האהבה, הדרכים, קלות־הדעת, הכל נדחה מפני בן־הדור, ש“את רֵעו על גב ישָׂא כעול אחרון”, נוכח עולם שבו נערה קטנה עומדת בתור “ליטול מרק בכלי־פחים / וידי אחיה הקטון על צוארה / והיא לו אם ואב ועשרה אחים”.

עשרה שהם אחד אחרון, ועל צווארו של החי עתידם של כל העשרה.

כשאנו מגיעים אל המקום הזה, מתגלה לנו משהו מאותה מורכבות שאינה רק של האחד, אלא של כל הוויית־העם־היהודי־בזמננו. כאן מותר לנו להרכין ראש ולומר: אלתרמן היה משורר שעת־גורל זו שבין מוות לתחייה. משורר האומה.

כמה השתאו על סטרַדיוואריוס של השיר העברי החדש, כשלפתע התהפכו שוב צלמי־פניו והשתנו קולותיו בספרו “עיר היונה”! כמה תמהו עליו כשעירב עצמו עד צוואר בפולמוס האומלל סביב ה“פרשה”! גם לא הבינונו על מה ולמה עבר מהשורות הקצרות והחרוז הקל אל הפרוזה הקשה, אל הסגנון המסאי הקלסי. לי ולשכמותי קשה היה להבין איך קפץ כל־כולו לתוך עין השיבולת של ארץ־ישראל־השלמה.

לא הבינונו את האיש, שהוא כל עשרת האחים כולם, ואשר לדידו שבחי כולם גם יחד הם “עפר תחת כפות רגלֵי נרדף ונעוֹרֶת למול אֵש דִמעת יתום”, שמכל קולות השיר, “קול רחמֵי לבב וקול חמַת משפט” הוא קולה האמיתי. בלעדיהם, אין השירה אלא “שחוֹק ריקָן, פרוע ויהיר”.

מורכבותו היתה מוצקת מאוד, וההפכים שהתרוצצו בו היוו שלם אחד. השפה ניתנה למשורר לתבוע דין יחיד, חברה ועם:

הִיא תַּנִּים וְהִיא כִּנוֹר

וְחֶרֶב הִיא. תִּזְכֹּר זֹאת הָעִבְרִית

שֶׁעִם נִרְדָּף עָבְרָה מִדּוֹר לְדוֹר.

לפני שמו הלכו פזמוניו, טוריו, קולות כינורו החד־פעמי.

וכך גם יעברו מדור לדור, כמו תנים וחרב וכינור.

19.3.1971

ועכשיו – עזרא זוסמן.

פתאום יוצאות הנפשות הפועלות, ומן המרכז מתפשטת הריקנות אל הבמה כולה, והאור הראשוני, החד־פעמי, מתעמעם ודועך. תוך אביב ישראלי קצר אחד נעקרו הזז, שלונסקי, ועכשיו זוסמן.

מתי, רק שלשום, לא יכולנו לצייר לעצמנו את הספרות העברית – את חגיגות קיציה ואת שמחות ענייה – בלי אלתרמן. בלי לאה גולדברג. בלי אלכסנדר פן. בלי עגנון כזה שלא יהיה לנו עוד.

“צעד־צעד נלך אתו בשמש השוקעת, בשמש השוקעת של תמוז,” כותב זוסמן בשיר “פרק בודד”, שנכתב לפני ל"ז שנים.

אֲנַחְנוּ חֲרִישִׁים נֵלֵכָה

אַחֲרָיו, כְּבוּיֵי הַצַּעַד,

פֶּן הַמַּנְגִּינָה הַמִּזְדַּכֶּכֶת

תּוּפַר וְתִתְגַּלְגֵּל לְבֶכֶה

בְּאַשְׁמָתֵנוּ. וְשׁוּב שׁוֹפֶּן.

*

רק ערב אחד קודם נזדמנו, אנשים אחדים¹, לביתו, שהוא שמורה של ארץ־ישראל האובדת בלב הפרדסים שנותרו עדיין בנחלת יהודה, והדקלים הדקיקים והמתנשאים האלה בשמי הערב הקיצי, וריח המושבות התמות לגווע, והאסוציאציות הספרותיות הנובעות של המארח, שרוחו ערה כל־כך, חיונית, בתוך אותו כלי סגוף וצנוע, גופו.

באחד משיריו המוקדמים, בפרק המעבר שלו מן השירה הרוסית אל העברית, מהצפון הרוסי אל הדרום המזרחי, באותה “ראשית אחרת”, כתב עזרא זוסמן את העיקר, מה שהיה כל ימיו:

פֹּה אַסְיָה. פֹּה עוֹד בּוֹכֶה שׁוּעָל

עַל לַיְלָה, עַל אָדָם וְעַל דַּרְדַּר

וּפֹה לִבִּי אָהַב וּפֹה לִבִּי נִכְשַׁל

וּבְהִכָּשְׁלוֹ הוּא עֵר וְשָׁר.

וּלְאַסְיָה מִמַּעֲרָב

מִתְּקוּפָתֵנוּ הַמְּשֻגַּעַת

הֵבֵאתִי בְּקִרְבִּי דּוּקְרָב

וְשִׁיר הַשֶׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

*

אנחנו חרישים נלכה.

אותו דו־קרב, נדמה לעתים, הגיע לקיצו. גם מי שחתכו שורשים בשביל להישתל כאן מחדש, הוסיפו להיזון ממנו ולהזין אותנו בו. סימן לדבר: כל השנים שכתב עזרא זוסמן על תיאטרון, או פתח לנו אשנבים לספרות הרוסית הגדולה ולספרויות אירופיות אחרות. איזו תהודה חזרה מבין שיטי כתיבתו המרוסנת, הזהירה, שתמיד היתה רק כרמז נגלה לעושר המוצנע. אם ביקשת היפוכה של התהדרות טווסית, ניגודו של קשקוש אסימונים – זוסמן היה המופת.

פתאום, היום, כאשר נחרדים אנו למראה הבמה המתרוקנת מאותו דור, אשר “בחיפושי תום אחר יֶשע, נקלע בין הקטבים,” אשר היה “חותר בעד תמרות העשן / ביום תמוז, עדֵי סיגוף / בערוב השמש הגועשת,” חשים אנחנו כמה ממשי החלל שהשאיר אחריו הדור ההולך.

לעתים נדמה, שהגיעה שעת המתוחכמים־באמת, ואל התום החגיגי של הדורות הראשונים ביחסם אל העברית ואל הארץ לא ייתכן עוד לחזור. אפשר שבאמת כך הוא. ובכל־זאת מנקר איזשהו ספק בלב – האמנם היתה זו תמימות, ושמא דווקא ראיית בני־הדור היוצא היתה מורכבת יותר, “דו־קרבית” באמת? שהרי לא במקרה שם זוסמן בפי “להקה טרגית מדניה”, בסיטואציה מעין־האמלטית, את המלים:

עָלַי לְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹד הַיָּשָׁן –

אֲנִי אִישׁ יְהוּדִי.

נֵר אֵירוֹפָּה לְאִטּוֹ מְעַמְעֵם וְכָבֶה.

בַּמִּזְרָח אֵשׁ מְיֻעֶדֶת.

בָּאתִי לְהַחֲלִיף אֶת כֹּחִי

(הֵם אוֹמְרִים בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן)

בִּסְעֹר הַמּוֹלֶדֶת.

אנחנו חרישים נלכה אחריו.

15.6.1973

רק עכשיו, בלכת ירוחם לוריא לעולמו, מצאתי עצמי חוזר אל ספר־חייו שלו, שירי ענבר הישנים ושירי משנה אהבה החדשים. ורק עכשיו, אני מודה, מתעורר בי הצורך להזכיר לא רק מה שזכרתי מיום שירוחם לוריא העורך משכני אחריו לבית “עם עובד”, כי אם מה שהתחדש בי בקריאה זו דווקא, התבסמות מחינם והדרם של שיריו המעטים, הזוהרים ב“זוהר רך, שנהבי”.

את המייחד שירים אי־אפשר לבטא טוב יותר מהמשורר עצמו, המעמת ב“הולדת” את הולדת־השיר עם הולדת־הבוקר, שעה שהיא כמעוף “יונֵי־צחוק אילמות”, שעה “זכה”, “כחולת־עין” – ובה נולד השיר, שהוא “סער חרישי”, “הרהור של בושם דק”, “תועה כצל”. אך הולדת השיר היא יותר מכל “שעת־הבדולח, ולה זוהר רַך, שנהבי.”

לא באתי כאן למנות כרוכל את מאפייני שיריו של לוריא, שזוהרם הרך חוזר אל השנהב הקשה שגולפו בו. אפשר להשתאות על החיות, שהוא מצליח להפיח בלשון הגבוהה, הכמו־קמאית. אפשר לתהות על המשכותו אחר המבנה החמור של הסונטה, מבנה המבליט עוד יותר את קשיותה ה“שנהבית” של שירתו, ובכל־זאת מתקיים בה אותו “זוהר רך”. אני מהרהר גם בצלילם החגיגי, ההדור, הקצוב של שירים עצובים, נואשים, ומלווה אותי “רמון ספרדי”:

יֵשׁ יוֹם וְאָבוֹא אֶל בֻּסְתָּן, בּוֹ הַדְּבִיר לַקְּדֵשָׁה וְלַתֵּבֵל,

וְיֵין־הַנְּשָׁמוֹת הָעַתִּיק עוֹד פַּעַם יִסַּךְ בִּי עִוְעִים.

יַנְחֵנִי הַבֹּשֶׂם הָעַז בַּעֲקַלְקַלּוֹת שְׁבִיל־תּוֹעִים,

תָּבוֹא תַּאֲוָה בִּלְבָבִי וְעָרְבוּ הַחֶמְדָּה וְהַסֵּבֶל.

או השיר “שושן אשר ריחו העז שכרני”, שכל שורה בו כמו שייכת לאותו עולם, שהעצב הוא בו הדור ומסוגנן, פורץ וכובש גם יחד (“לוּ, תחת לֵב, שוֹשן בי יֶעגם / אז צַק עלי קִיסמוֹ והֵמירני”).

*

באתי, לאמיתו של דבר, לומר משהו שונה, אישי, כמעט פרטי. התכוונתי לירוחם לוריא העורך, ואולי מותר להוסיף – הידיד.

מי שנזדמן פעם ראשונה, כמוני אז, לפני י"ד שנים, לחדרו הצר של ירוחם בבית “עם עובד”, אחזה אותו איזו רתיעה. די אם אומר, שכיסא לאורח צריך היה לפנות, פשוטו כמשמעו, מערימה של ספרים. השולחן היה מכוסה תלי־תלים – ספרים, תיקי כתבי־יד, יריעות הגהה, מכתבים. מאחריו, מאופק מאוד, מסוגר מטבעו, ועם זאת בעל נימוסים מצוינים ומה שחשוב אולי יותר, שמח בדרכו שלו בספר חדש של מספר ישראלי חי ונושם, ספר שהוא סנדקו – שם, מאחרי השולחן, יושב ירוחם לוריא.

לאותה פעם ראשונה, במקרה המסוים שלי, קדמו פגישות בין ירוחם לביני, אך הן היו לא בין מו"ל לבין מחבר, לא בבית ההוצאה, לא בענייני ספרים. עם רעייתו תקווה למדנו, רעייתי ואני, בכיתה אחת. בכל הנוגע לעסקי־ספרים, היתה זו ראשיתו של קשר שלא ניתק.

מה הביאני לחדרו? ידידו הקרוב, חולה־אהבה כמותו לדברי־ספרות ועמיתו במערכת “עם עובד”, היה א“ד שפיר. בליל יום הכיפורים התכנסנו, כדרכנו הרעה אז, בבית חבר לשכונה, רמת־אביב הישנה. אחד הבאים היה אד”ש, שהתגורר גם הוא בשכונה. במהלך הערב, דרך־אגב, שאל בלחישה, כמו ששואלים, אם אני “כותב משהו חדש”.

ימים אחדים לפני אותו יום כיפור, סיימתי סוף־סוף את פצעי בגרות, שכתיבתו העסיקה אותי לסירוגין כמעט עשרים שנה. מיום שיחרורי מה“בריגדה”. עד אז שמרתי אמונים ל“ספרית פועלים”, שהוציאה לאור את חמשת ספרי הראשונים, אך בשל פרשה משונה, מרגיזה ומצחיקה גם יחד, שלא זה המקום לפרטה, נשבר בלבי משהו, וכל תשוקה להציעו להוצאה זו דווקא, לא נותרה בו. הייתי עם ספר, ובלי מו"ל.

כן, אמרתי לאד"ש.

סיימת? שאל, ובעיניו העגולות, הבולטות מתוך פנים מזוותים, גוויליים, ניצת אותו זיק נלהב, שכל סופר מצפה לו בתגובה ל“כן” כזה. הרבה כאבים מזומנים לסופר עברי, אבל על כולם תכפר מידה של השתתפות בשמחת הבאת ספרו בברית הספרות העברית. זו היתה תגובתו – המפתיעה, אוסיף מיד – שכן, משום־מה לא ציפיתי כלל להתלהבות ספונטנית, לגמרי לא ליטאית, דווקא מצד אד"ש.

כן, שניתי בחיוך.

ואפשר יהיה לראות?

כן, שילשתי בציפייה לתוצאות.

*

במוצאי יום הכיפורים, “עם הכוכב השלישי”, כפי שהיה נוהג לומר אבי, טילפן אלי ירוחם לוריא. אד"ש סיפר לו, אמר. האם אסכים להראות לו את כתב־היד?

ההחלטה לעקור מבית הוצאה ולעבור לאחר היתה קשה לי מאוד. ואפשר לדמותה רק לסופה של אהבת־נעורים, לגירושים. אך חרף מידה של שמרנות שיש בי בעניינים אלה, הייתי בשל גם לגירושים גם לאהבה חדשה, וירוחם לוריא, בדרכו האצילית, המאופקת, הפך את כאב־הפרידה לחדוות־החיבור. בתוך פחות משלושה שבועות, אם אינני טועה, החליטה המערכת להכליל את פצעי בגרות בסידרת “הספריה לעם”, ובאביב ראה הספר אור.

סיפור אישי זה איני מזכיר אלא משום שכך למדתי להכיר עורך קפדן וחרד זה, לגלות אחד מסודותיה האמיתיים של הוצאת הספרים. יש בוודאי עוד הרבה סודות להצלחות ולכשלונות – סוד כותבי־הספרים, סוד הקוראים, סוד ההפצה. ירוחם גילה לי את סוד העורך האציל, הסמך־טיתי, ה“לוריאני”. כל אימת שבאתי לחדרו הקטן, העמוס לעייפה ספרים, כתבי־יד, עלי־הגהה ומכתבים, ובתוכם, מעבר לשולחן, יושב הוא כאילו עליו כל המלאכה לגמור, חשתי באותו “זוהר רך, שנהבי”, שנשמר בו והוא מואר באורה של הספרות, “אשר עושה, / כִּדְבר־חֶמדה ימים רבים נשכח, / ישוב יִתגַל בכל יופיו הצח” (מתוך “אנשי מדות”, שהקדישו ליצחק למדן).

*

רשימה זו בחרתי להכתיר בשמו של השיר שכתב ירוחם “לזכר א”ד שפיר הרע האהוב“. מבחינות רבות קשה לתאר שני אנשים רחוקים יותר איש מרעהו, וקודם כל בריקעם. אד”ש נולד בליטא, בנו של בעל־אחוזה יהודי, איש קבוצת הסופרים העברים של קובנה, שלאה גולדברג היתה הבולטת בה, איש ה“תפר” שבין הספרות הרוסית לספרות הגרמנית. ירוחם לוריא היה נצר למשפחות ספרדיות מסועפות ורבות יוחסין, שישבו בארץ דורי־דורות. לא רק ריקעם היה שונה, הם נבדלו זה מזה במיזגם, באורח־חייהם, בזיקותיהם הרוחניות.

חיברו אותם האהבה לספרות העברית, הבקיאות בלשון ואותה יכולת מופלאה של שניהם להעניק משלהם לזולתם – בתרגום, בעריכה, בבנייה קפדנית ומחמירה של אוצר הספרים העברי.

בפרידה מירוחם, כמו נראה בעין הבית הפותח את הסונטה היפה שכתב, “זמר סתו”:

שָׁוְא הִיא אֵימָתֵךְ, רוּחִי, מִפְּנֵי הַמָּוֶת:

הוּא יִשֹּׁר בְּנַחַת, כְּמוֹ הַסְּתָו הַזֶּה

וְעַל שִׁירְךָ יָטִיל, רָחוֹק, נָדִיב, הוֹזֶה,

הָאַדֶּרֶת הַכְּחֻלָּה שֶׁל הָעַצֶּבֶת.

אני מהרהר בירוחם לוריא, משורר שעבד את השפה העברית כעבוד גבירה אהובה ולא־מסתפקת־במועט, בו ובחברו אד"ש, שלזכרו כתב:

אָז יִשְׁמַע רֵעִי

קוֹל מָתוֹק מֵעַז

קוֹל מָתוֹק מֵאָז

קוֹל יַלְדוּת קָפָא

קוֹל הוֹרִים נָדַם

אָז יִשְׁמַע רֵעִי

וְשָׁב וְגַם נִזְכַּר

וִיחִי לִבּוֹ, יִכְמַר

וְעָרַב לוֹ אָז

עֲפָרוֹ, עֲפַר

אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

15.12.1977

על חברי־הטובים־באמת מעדיף אני לשתוק בטור זה¹. לא מתוך נאמנות לכלל־הזהב של המבקרים: “כתבת על פלוני מלה טובה – קנית אוהב אחד ומאה שונאים; כתבת רעות – קנית שונא אחד, אבל מאות אוהבים!” לא, מאותו חשש, שאהבה מקלקלת את השורה. אפילו את שורת־הדפוס. אלא שתוצאת העדפה זו משונה ביותר. הימנעות זו אינה כרוכה אמנם בסכנת בצורת לטורי, שכן מספר החברים־הטובים־באמת שיש לו לאדם אינו גדול, ברוך השם, והוא מצטמצם והולך, בעזרת השם. אבל מגיע רגע, שבו חש אני, שלא איסטניסיות כאן אלא מידה גדושה של מאזוכיזם. על מי, לכל הרוחות, אם לא על “כמה אחדים” היקרים לליבי מאוד?!

הפעם אפר את כלל־הזהב של המבקרים בשביל לספר על טיול אחד שעשינו עם בית הלל. ארבעה כובעים להלל: הוא המשורר ע. הלל; הוא אדריכל־הנוף הלל עמר; הוא אוהב טבעה של ארץ־ישראל מראשי־אצבעותיו ועד לשער־ראשו, פרד מחתרתי, הנאבק על הגנת הטבע ועל ארץ נקייה ואסתטית. כובעו הרביעי – אחר־כך.

בסיפרו החמור והיפה־להפליא, דַבְּרִי (בתש"ם), ישנו שיר קצר:

אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

מִתְבּוֹנֵן בָּאֲדָמָה הַחֲזָקָה הַזֹּאת

מַבִּיט בָּהֶם, בְּהַרְרֵי הַסֶּלַע הַחֲמוּרִים,

צוֹפֶה בִּשְׁמֵי אֵין־קֵץ הַנְּהָרָה

וּבְכָל הַפָּנִים וְהָאֲנָשִים הַלָּלוּ

וְרוֹאֶה אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי

וּצְעָקָה.

את סוף־השבוע האחרון עשינו שוב, בית הלל ואנחנו, בהתבוננות באדמה החזקה הזאת. כלומר, הלל מתבונן בה, מספר לי מה הוא רואה, ואז מתברר לי מה ראיתי אני. בנעוריו, במשמר העמק, הקיבוץ שבו נולד והתחנך, רעה שלוש שנים את הצאן. מקצוע אידיאלי לאיש מתבונן כזה. שעון אין להלל עד היום, אבל שלא כפועלים הערביים הזכורים לנו, ילדי־המנדט, אינו שואל כל עובר, “ע’אדש אל־סאעה, חווג’ה?”, מה השעה, אדון? הלל חי על־פי שעון משלו.

זאת הפעם אנחנו יורדים לים המלח. אבל לא ישר, כי אם ככה, בנתיבות עקלקלות, דרך עמק האלה, כביש הל"ה וכביש־קיצור חדש, עוצר נשימה, לגוש עציון, מוסיפים ונוסעים בכביש חברון באר־שבע עד לצומת הכביש המהיר לערד.

עד כאן מקופלים בזיכרון איש־איש מאתנו הרבה ארועים רחוקים, ונבדלים. אני איני יכול לעבור בכביש ירושלים־חברון בלי שאשוב ואחיה מה שהתנסינו בו בחורף האכזר ההוא, בתש“ח, בליווי שתי שיירות מירושלים לגוש עציון וחזרה. הלל שירת ב”גדוד פשיטה", שלשולי הר חברון עלה מהדרום, ועכשיו הוא מחפש איזה גשר שפוצצו שם אז באחד הלילות. בזכרוני אני נושא את שירו “כיתה בארץ”, אותן שורות הלליות אופייניות כל־כך לארץ הצהרים, ספרו הראשון, שקולו המיוחד, האחר כל־כך, החדשני גם בהמשכותו אל הצליל המקראי־קמאי, כבש מיד את לב הדור כולו:

מַסָּע מְאֹהָבִים, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, בָּאֲדָמָה הַזֹּאת,

בְּזֶה הַוָּדִי!

בְּזֶה הָהָר סוֹמֵר־הַטֶּרֶשׁ!

כִּי בְּנֵי אֻמָּה־רוֹעָה, נוֹטְשֵׁי הַצֹּאן בַּמִּכְלָאוֹת,

זֶה צְבָא דָוִד!

וְהוּא יְפֵה־עֵינַיִם!

אומה־רועה לא היתה מליצה־בעלמא להלל, הנער־הרועה ממשמר העמק, שכתב: “אני שונא את המליצות כשינאת היער את הקיטנים!” (“בית בפרוזה”).

*

ורגע בערד.

ערד היא פנינת־הדרום. זכרוני מחזיר אותי לימי הראשית ממש, הר קרח ועליו צריפיו של צוות־ההקמה, כמה צמחים נסיוניים מאובקים ותוכניות דמיוניות. כאן יש מרבצי־שיש. כאן קדחו נפט ומצאו גאז (נלוויתי אז לחברי אלישע רואי, שהיה מופקד על הקידוחים). אבל מחוץ למחנה־ההקמה היה עדיין מלוא כל העין מדבר נוראי, ואפילו חפירות תל ערד, שניהל אז פרופ' יוחנן אהרוני, הותירו אותי ספקן וחשדן. צריך דמיון פרוע עם “שגעון לארץ ישראל” כדי לחבר לרצף נמשך את ראשית האלף השני לפני הספירה עם סוף האלף השני לספירה.

הלל מחבר: “רואה ארבעת אלפים של יופי – וצעקה”. אבל לערד באנו כדי לבחון את תרומתו של הלל עמר אדריכל־הנוף להווה החי – להציץ באחת השכונות החדשות, שאת חזותה עיצב. איזו הרגשה מרוממת אופפת אותך מדי הגיעך אל המקום הזה, הנפרש והולך ממש ישר על פני המדבר ומקיים איכות־חיים של תרבות אנושית גבוהה.

צוהב כזה בינואר – לא זכור לי. בהיותנו כאן לפני שנתיים, בזמן הזה, הוריקו אפילו סלעי־המגור שלחוף ים־המלח, וכיוון שאותו יום התקבצו מעליו עננים שחורים וטפטף גשם, דימינו לרגע שאנחנו בשפתו של איזה אגם שווייצרי. לא כן הפעם. תלמי מחרשות־המסמר הבדוויות אפורים וחררים. שמי־קלל עוצרים את מטרם.

*

לא שחשנו – בהגיענו למלונות ים המלח – כי עם ישראל בצרה גדולה. כן, עדיין הצלחנו למצוא שם מקום־חנייה, אבל די בדוחק. מיטה פנויה, לעומת זאת, אין. עמך ישראל חוגג את האינפלציה בכל הכיס. ונגד עין הרע משמיע המלונאי שלנו גם אנחה שוברת־לב. אבל אנחנו – לעין גדי, שעליו שר בעל שיר השירים, “אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי,” למעיינות שמימיהם זורמים בנחל ערוגות ובנחל דוד, מועדות פנינו. מה פלא שאלה עוררו בחמשת אלפי השנים האחרונות משוררים, נביאים, מתבודדים, סגפנים ושוחרי־תענוגות?

ברגע שקרבנו אל המים ולשפתו המוריקה של הנחל, ואותו ניגוד שבין זרם־החיים לבין החורב המסמא של הקניון בלט שבעתיים, ממש התבקש לומר שירה.

ואיך יכולתי שלא להיזכר בפלוני המנוח, מאשפי הביקורת של שנות־בחרותנו ולימים פרופסור גמור, שבהבל־פיו שרף את אמיר גלבע, ע. הלל, ט. כרמי ועוד “כמה אחדים”, בכללם גם את מורנו ורבנו שמעון הלקין. היה זה בירח אב תשי“ב. לפני שלושים שנה. הייתי אז בקיבוץ עין החורש. את הלל עצמו טרם היכרתי, אבל את ארץ הצהרים אהבתי מאוד. נדהמתי לקרוא באותו מאמר, שלאמיר גלבע אין אפילו “מעט כישרון”, ושחקתי למקרא דבריו על השפעת וולט וויטמן על ע. הלל. ספק אם גם היום יידע הלל חברי לקרוא את וויטמן באנגלית, וכשרעה את צאן משמר העמק וכתב את שירי ארץ הצהרים הלא־נשכחים, ספק אם קרא אפילו משהו מתוך “עלי עשב”, שבתרגומו העברי המפואר של שמעון הלקין ראה אור אצלנו שנתיים אחרי “ארץ הצהרים”. את הדברים קראתי בשובי מהעבודה, התמלאתי חימה, בהינף אחד כתבתי רשימה ושיגרתיה ל”משא"².

ומה זה חשוב, בעצם?! בעין גדי מכניס הלל אותי, המבדיל בדוחק בין כלב לזאב, בין נץ ליונה, בסוד אילנות ושיחים ופרחים וציפורים, בעיניו אני רואה את ארץ־ישראל, אוהב מה שאני רואה.

רואה ויודע מה היה ומה יש בארץ הצהרים, בטרוף טורף, בהודיה, כמו גם בשירי־הילדים הרבים והאהובים של הלל, וכן עד לדברי – אותו משהו שיש רק לבעל־ארבעת־הכובעים, ככתוב בפירוש באחד משיריו האחרונים, המרוכזים, הקשים עד כאב:

רֶקְוִיֶּם

כָּל הַשָׁמַיִם פָּנַיִךְ מֵעַל

וַאֲנִי צִים־אֳנִי טְרוּף יָם מִתַּחַת,

יְעָרוֹת בָּרוּחַ אֲנִי,

עֲדָרִים רְגוּזֵי חַיָּה,

נָהָר קָפוּא,

מוֹצַרְט, רֶקְוִיֶם.

*

ועכשיו, הכובע הרביעי: הזדהותו עם ארץ־ישראל לעומקה, עם ימי־הבראשית של הלשון, שהוריקה בין הסלעים החררים לבין הפלגים הרצים, עם השירות הראשונות שבמקרא, עם לשון־השירה של עלילות אוגרית (“האלה ענת”), עם כל עושר־הדורות הגנוז. על הא אנחנו משוחחים ביום ינואר חם במעלה נחל דוד – ועל דא במורד נחל דוד.

ובסוף דרכנו – יריחו.

היום היה מטורף במיוחד. קיץ בינואר. וגם זה, ודאי, גרם. אבל פתאום צלחה על כולנו רוח נשכחה. יריחו, הבשומה תמיד, היתה כמו מסע לזמן שכבר איננו. מי יאמין? אבל בעיר ערבית זו, בבקעת הירדן, עמדו כל הריחות וכל הטעמים של ילדותנו בארץ־ישראל שאיננה עוד, בין משמר העמק לפתח תקוה, והן באותה שנה, באותו חודש, במרחק תשעה ימים בלבד, נולדנו כאן.

ממעמקי הזיכרון חזרה שבת רחוקה בירושלים, בין ראש־שנת תש“ח לבין ראשית מלחמת תש”ח, כשירדנו לנו יהודית רעייתי ואני למסעדה ארמנית בסוף רחוב יפו, מול “ברקלייס”, ואחרי שהיטבנו את ליבנו, נכנסנו בשער שכם לאוטובוס ליריחו, זוג יהודי אחד, בלי כל מחשבה מיותרת בראש, בלי כל פחד בלב. אחרי כל השנים האלה, לא זו בלבד שיריחו נדמית כאותה עיר של אז – צבעיה, בשמיה, אווירה – אלא כאילו מקומותינו שלנו שבו אלינו, אלה שמאז נשתנו לבלי הכר במקומותינו.

*

על רגע זה, שאנחנו עומדים בו, ביקשתי, למען האמת, לכתוב.

בעוד פחות משלושה חודשים נעמוד בלי שארית סיני, בלי האוטונומיה, ומי יודע – בלי שלום. תישאר אתנו, לכאורה, כל ארץ־ישראל המערבית. בנושא זה אין בין הלל לביני הסכמה גמורה, ועוד פחות מזה ביני לבין חברים אחרים. אמת הדבר, שאיש מאתנו, בני הדור, אינו מילדי־החלוקה. בתוך כל אחד מאתנו ישנה ארץ־ישראל כשלמות רוחנית, כמעט נפשית, ואותו מאבק פנימי רק מעמיק בנסיעה כזאת. אבל האם צריכים אנחנו לרצות בחזרה הזאת אל מה שאז דימה חלק מאתנו כפתרון שלם, מושך־לב יותר – מדינה דו־לאומית משותפת?

השם ירחם! בחודש מאי נעמוד במצב לאומי קשה מזה שעמדנו בו ערב ששת הימים. בלי תשעים אחוזים מהשטח, ועם מאה אחוזים של הערבים הפלשתינים. בלי שום דו־קיום. רק עם חרבנו בידנו. מכל הניצחון הגדול תיוותר בגבולנו רק צרה לאומית זו, שאין לה פיתרון בחרב.

אלא שלא באלה דיברתי הפעם. ביריחו התמלאתי געגועים גדולים אל מה שאסור שיחזור. חוץ מבשעה שאני מהלך בצלו של הלל, בצל ארבעת כובעיו.

29.1.1982

פרידה מהלל

פה, בקיבוץ משמר העמק, המקום שבו נולדת ובו עוצבה רוחך היחידה והמיוחדת, אחינו האהוב והמיוסר, פה, הלל, אתה גם נאסף אל האדמה האהובה עליך כל־כך. הן כך כתבת לפני שתים־עשרה שנה בדברי, כשהיכה אותך פתאום החולי כהכות הברק אילן גדול:

דַּבְּרִי דַּבְּרִי אֲהוּבָתִי

הֲאָדָמה

כִּי לָךְ לָעֵת

גּוּפִי.

והן אצלך, הלל, האדמה הינה, בכל הפשטות ובכל העומק, כמו ביהלום־שירך, “ארץ־ישראל”.

מלווים אותך היום לא רק הנאספים בבית העולם שביער משמר העמק. כל סופרי ישראל מרכינים ראשם בהיפרדם מאחד מבחירי הספרות העברית הארצישאלית, אחד המחדשים המקוריים והרעננים ביותר בשירתנו. לא רק עמיתיך הסופרים, גם לא רק רבבות קוראי שירתך, מאז ארץ הצהרים ועד מבחר־שיריך עד כה, יזכרו כל הימים באהבה וגעגועים את שירתך פורצת הגדרות.

אילו היה הדבר אפשרי היו נאספים כאן גדולי אוהביך, דורות של ילדים, בהם מי שבינתיים היו הם עצמם לאבות ואמהות, לסבים וסבתות, ילדים ששיריך נארגו לתוך נפשם כמו ארץ הצהרים הזאת, כמו האדמה, כמו השמש

הָרִים עִם אֲנָשִׁים,

בְּרוֹשִׁים עִם רֵיחוֹת קַיִץ,

הֶמְיַת יונִים עִם מֵיתְרֵי עֲרָב,

שִׂיחוֹת הָגוּת עִם טוּס מְכוֹנִיּוֹת.

*

אבל אני, אחי אהובי, רוצה פשוט להיפרד ממך לשלום בשם חבריך הקרובים, ששנים רבות זכו להכיר את ייחודך, שהוא בחינת חסד לא חוזר, אנחנו שהיינו אתך בשמחותיך ולווינו אותך חסרי־אונים בשנים הארוכות של ייסוריך.

שנינו, הלל, אתה ואני, נולדנו תחת אותם שמים, באותה שנה, באותו חודש, באותו מזל, ורק תשעה ימים מפרידים בינך לביני, אבל כמה ייחודית נפשך, כמה יקרת לי מיום שקראתי את

הֵידָד לְוִירְטוּאוֹז הַגִּמְגּוּמִים!

הֵידָד לְעוֹג־עִלְּגֵי־הָאָרֶץ!

הַבּוּז לְכָל מוֹשְׁחֵי־בִּדְבַשׁ אֶת לְשׁוֹנָם!

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַמְּלִיצוֹת כְּשִׂנְאַת הַיַּעַר אֶת הַקַּיְטָנִים!

מאז ועד לשירך האחרון, “הלוואי עלי”, אהבתיך כאהוב את ארץ־ישראל האחרת, זו שצריכה להיות, יכולה להיות, זו שבך היא – היא.

הלל חברי, מכל מה שעשית בשנותיך הקצרות מדי, החל בשירה וכלה ב“גנים בפרוזה”, טביעת־חותמך בנופי הארץ כאדריכל־גנים, כמו גן קלוֹר המחבר את תל־אביב ויפו, אין מעשה המאיר את הגרעין הפנימי ביותר של מהותך מהתמסרותך בשנה האחרונה, עד כלות הנשימה פשוטו כמשמעו, לקליטת העלייה מרוסיה, ייסוד קל"ט, שנשאת לבדך כמעט בשארית כוחותיך.

אפשר וצריך היה להאריך בפעילות אחרונה זו, שלא הרפית ממנה עד לזיק־חייך האחרון, לספר איך ברגע שנקרעו מעט העננים מעל גופך הכלה כנר, חיברת לא רק את שירך האחרון, הנפלא, “הלוואי עלי”, אלא הכתבת שדרים דחופים בענייני קליטת העלייה. פה אסתפק במה שאמרת לכל מי שהתחנן לפניך, שתאיט מעט את הקצב ותדאג לבריאותך. אתה, הלל הארצישראלי עד סף־כנענות, אמרת בשיא־החומרה:

“אני מרגיש, שזהו המעשה החשוב ביותר שעשיתי בחיי”.

אסיים במשפט שני, שכל כולו עי"ן הלל במיטבו, רצינות תמה וליצנית בנשימה אחת:

“איך אני יכול להפסיק, כשיש לי על כתפי שני מיליון יהודים?!”

שלום לעפרך, הלל, ילד שלנו אהוב.

6.7.1990

הגיעה השעה לנסח מחדש את ההבדל בין פרופסור לעיתונאי. מקובל לומר, שבשל “התפוצצות המידע”, יודע הפרופסור יותר ויותר על פחות ופחות, ואילו העיתונאי – פחות ופחות על יותר ויותר. מוצע בזה נוסח מתוקן: הפרופסור מפרסם יותר ויותר מידע על פחות ופחות, ואילו העיתונאי מפרסם פחות ופחות מידע על יותר ויותר.

במה ההבדל? לא הידע הוא העיקר בחברת התקשורת – אלא מה שמתפרסם על ידע. על שלושה דברים עומדת חברה זו: על המפרסמים, על המתפרסמים ועל המפורסמים. באקדמיה אומרים: “פרסם – או היעלם” (publish or perish), ואילו אחד מאבות משרד החוץ של ישראל ציווה לבאים אחריו: “עשית ולא דיווחת, לא עשית; עשית ודיווחת, עשית.”

והעיתונות? נו, צריך רק להתבונן בזרם הגואה של לא־חדשות על לא־מעשים של לא־אישים, שרק הפירסום בתקשורת, לא דבר זולתו, הופך אותם כבמטה־קסם לחדשות, למעשים, למפורסמים.

מפורסמים במובן מצומצם זה: פורסם עליהם בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה. חשוב לא מה עשית, מה אמרת, מי אתה בכלל. כל מעשה, כל יצירה, כל אדם שלא פורסמו – כאילו לא היו. להד"ם. אילו חי דיקארט כאן ועכשיו, לא היה אומר, “אני חושב – מכאן שאני קיים,” אלא “אני מפורסם מהטלוויזיה – מכאן שאני קיים.”

כנגד מה – וכנגד מי – דברים אמורים?

כאן אביא משל אחד ויחיד. שלשום, ב“צוותא” תל־אביב, היה ערב ספרותי לכבוד ספר־שיריו הראשון של אריה אורי, לזלמן מזמור. הכל באותו ארוע נדיר היה מרגש ומרתק, ולא רק מהבחינה הספרותית אלא גם (או: דווקא) מהצד הראוי שיפורסם ברבים, העיתונאי.

אני מודה: אריה אורי הוא חברי מימים רחוקים. פגישתנו הראשונה היתה באביב 1945, בחופה האדריאטי של איטליה. שנינו היינו אז חיילים ב“רג’ימנט הפלשתינאי”, גדודי החי“ר של “הבריגדה היהודית” שבצבא הבריטי, אורי בגדוד השני, אני בשלישי. הוא נפצע באחד הקרבות, ואילו אני קדחתי ב”אדמת גרמנית". מבית־החולים הצבאי בראוונה נשלחתי לבית־החלמה צבאי בפאתי עיר־החוף פָאנוֹ, ושם פגשתי את אריה אורי.

בחריפות נושא זכרוני ערבים רחוקים אלה באיטליה החריבה בחברת צעיר תוסס ושרירי זה, בן למשפחת מורים וחלוצים, פיו שופע עברית רוננת, פרא אדם השר בלי־מנוח והיטב את כל שירי ארץ־ישראל ורוסיה. יום אחד, ידעתי, יכתוב הגבר שירים, סיפורים, ספר. לא ידעתי, שאחכה יותר מארבעים שנה, ולא שיערתי שהספר יהיה “לזלמן מזמור”. היה שווה לחכות.

התייצבו שם ב“צוותא” גם עשרות מחבריו למלחמה באיטליה (בהם אלה, שבסופה ערקו כמוהו מהצבא, הלכו למחנות הפליטים באירופה ופעלו בהם כמדריכים ומפקדים מטעם ההגנה). לא מעטים שבו ונפגשו כעבור שנתיים־שלוש בהר הצופים כסטודנטים וזמן קצר אחר־כך כלוחמים על ירושלים בגדודי “מכמש”, “מוריה” ו“בית חורון”. ראש וראשון בנאספים היה “זרו”, קצין מצטיין בבריגדה וחברו של אורי מאז, והמג“ד שלו ושלי ב”בית חורון". בציבור הוא ידוע כאלוף (מיל.) מאיר זורע, וכמוהו כאריה אורי, כחבר קיבוץ מעגן מיכאל.

דיבר דברים יפים על אורי חבר־לשעבר במעגן מיכאל, יו“ר הכנסת שלמה הלל. הינחה עוד חייל ומפקד בגדוד השני של הבריגדה, וכן ב”מכמש" ו“בית חורון”, חוקר הספרות העברית ובעל חיתוך־הדיבור ההדור ביותר ב“מידל איסט” – הדוקטור בועז שכביץ. בקפידה רבה, כדרכו, הכין דברים מחכימים לא רק על “לזלמן מזמור” ומחברו, כי אם גם על כל אחד ואחד מן המשתתפים בשיח. כאן אסתפק רק במה שסיפר בועז שכביץ על הקשר שבין “זלמן” של הספר לבין פרופ' יהודה פריד, פסיכיאטר בעל שם, תלמיד מובהק של פיאז’ה הגדול, אוהב ספרות מושבע, גם ידען גדול סתם.

ובכן, מיהו “זלמן”, שאני הקטן רואה בו לתומי מין “כל אדם”, בן דורותינו האחרונים, ככתוב בספר עצמו:

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי

אִם אֲנִי הוּא

אוֹ אָבִי אוֹ בְּנוֹ

שֶהוּא בְּנִי

חָשַׁבְתִּי שֶׁמָּא

אוֹ אוּלַי

הִנֵּה הוֹלְכִים בָרְחוֹב

הוֹלֵךְ הַמֵּת

הוֹלֵךְ הַחַי.

במושבה יבנאל, שאביו של אריה אורי שימש בה בהוראה (והוסיפה במהלך הערב ד"ר זיוה שמיר: בימים שישב שם גם ס. יזהר, ואף כתב את סיפורו הראשון – “אפרים חוזר לאספסת”), התהלך איש תמהוני, משה זלמן בן־ששון, אחיו של חוקר תולדות ישראל חיים הלל בן־ששון. משה זלמן נרצח בידי ערבים בשנת 1938, והדמות המרחפת על פני פואימה ייחודית זו היא דמותו.

קשר־ידידות מתמשך נרקם בין אריה אורי ומשפחתו לבין יהודה פריד ומשפחתו שנים הרבה לפני שנחשף פרט ביוגרפי מדהים: שמם המקורי של האחים בן־ששון היה פריד, ואותו “זלמן” היה דודנו של פרופסור פריד, אחד הדוברים בערב לא־נשכח זה.

כך אמרתי? לא נשכח?!

איך אפשר לומר “לא נשכח” על מה שלא נזכר כלל והוא בחינת להד"ם, לא היו דברים מעולם, לא היה ולא נברא.

מניין לנו, שלא היה? עיינו נא בכל עיתוני יום שני: זה לא היה בעיתון! כל אותם זריזים, הממלאים טורי־טורים של קש וגבבא על כל בדרן בן־יומו ועל כל חרזן בן־אתם־יודעים־מה, מנפחים סיפורי־ענק מטיפה קטנה של מי־סבון ושתי ריאות אוויר חם – לא היו שם. ואם הם לא היו, והם לא כתבו – מי היה ומה, אם בכלל, קרה?

עובדה: אותו ערב לא־נשכח על פואימה מקורית ואחרת כל־כך, “לזלמן מזמור”, לא נזכר בתקשורת אפילו במלה אחת. ואם בעיתון לא נכתב וברדיו לא נשמע ובטלוויזיה לא נראה – לא לפני ולא אחרי – גם כל המסופר למעלה אולי פשוט לא היה מעולם.

ואולי רק חלמתי חלום.

2.9.1986