שלא לקפח שכר נשים צדקניות אוציא מציקלוני אי אלה נפשות עדינות שאמי עליה השלום היתה מספרת בשבחן.
אשה כבודה, אחת מני אלף, שכולם קראו לה בשמה הפרטי [בשם נעוריה] אסתרקה הרכבי, ולא על שם בעלה ששם משפחתו היה מינץ. בעסקיהם גם כן נפרדו ולא התערבו אחד בשני: לו היה בית חרושת גדול של סיגריות, ולה בית מסחר מהודר בכל מיני יינות משובחים. בית מסחרה זה שימש מעין קלוב לכל פקידי הממשלה הגבוהים.
האשה הזאת היתה יפת תואר ובעלת גוף נהדר, ומִדברָה [ודיבורה] כמרגליות לוקחות נפשות. רבֵּי המלוכה חשבו להם לכבוד לדבר עם היהודיה “אסתרקה”, כי כרוב יפיה כן חכמתה, וחן של חסד על שפתיה. בהכירי אותה היתה כבר אם לחמשה עשר בנים ובת אחת גדולה נשואה, ועוד לא אבד מחינה ויפיה כמלוא נימה.
בקסם שבה חוללה נפלאות ממש: כל גזרה רעה, עם כל תקלה או קטטה, עם כל מיני פרענויות – רצו לאסתרקה. אותה לא ראו אף פעם בבית, לרבות שבתות וימים טובים. גם בימי חול, בבית מסחרה לא תמיד מצאו אותה כי כל ימיה היתה מבלה בנסיעות מגנרל זה להשני, מקומנדנט אל שר העיר, מהקטגור אל הסנגור וכך הלאה. ולא קרה מקרה שיסרבו לבקשת אסתרקה להמתיק את הדין עד הקצה האפשרי.
אין מספר לנפשות שהצילה ממאסר עולם, עבודת פרך, או מות. כל אנשי הצבא היהודים שבמבצר קראו אותה “אמא”, והודות לה החזיקו מעמד בין הנכרים הרבים שחפצו לבלעם חיים. אסירי בתי הסוהר חיו חיים אוטונומיים, הודות למי? לאסתרקה הרכבי. וככה היו חייה הקצרים שלשלת אחת של “שכיב ופורקן” [צרה והצלה].
אבל פרק זה נקטף באבו בהשאירה אחריה שש עשרה נפשות רכות, שרובן אף לא הכירו את אמם הדגולה מרבבה. אציין כאן שאחד מבניה היה הראשון שנסע ארצה ישראל בתור מנהיג ה“ביל”ו".1
מנשים תבֹרך אחת מנשי עירנו שהיתה ידועה בשם חנה’לע זלמנס, שזִכרה אי אפשר לשכֹח. אשה גוצה, צנומה, שחרחרת קצת, מהלכה שֶׁפי [אטי], מִדברה מעט ובנחת. בעלה נחשב בין עשירי העיר – סוחר גדול, סיטונאי [של] טבק, ביתו מהבתים שתפסו מקום חשוב בעיר. גם זוג ילדים־בובות לא חסרו בבית. לכאורה אפשר לחשוב כי מאושר הוא האיש, אבל טועים: בביתו חסרה האשה. מתי שתבואו אליו, לא תמצאו את חנה’לע שלו בבית.
כי בבקר השכם, עם השחר, מתחמקת חנה’לע ורצה לבקש חלב טרי מהמחלבה על מנת להובילו לחולים וליולדות עניות שדאגתן עליה.
משם רצה ישר לבית התפילה, מתפללת שחרית. ואחרי כן מצטרפת לחברתה “פרדל”, מזדינת במטפחת אדומה בידה, סובבת בין החנויות לקבץ על יד איזה כספים, שבעזרתם קונה מיני מזונות ומובילה ישר לבתי אלמנות ויתומים, שמחכים לבואה כאל גואלם היחידי.
אחר הצהרים הגיע התור לבקר בבתי האמידים. אז לובשת סנור רחב שולים על מתניה, ומכניסה בו מכל הבא ליד: ככרות לחם, חמאה, גבינה, כל מיני מרקחת וגם בגדים – להוביל ישר לנצרכים ולחולים, ואגב אורחא לתקן ולסדר את מיטותיהם ולהחליף תחבושותיהם.
אז שוב מזדמנת עם חברתה פרדל, ומסיירות יחדיו את בתי המלון שבעיר לנצל גם את האורחים. ומי יסרב בפני חנה’לע הצנועה ולא יתן נדבה הגונה בעין יפה?
והנה שעת המנחה הגיעה. נחפזת לאיזה בית תפילה שהוא, לשמוע “קדושה”. ומשם ממשיכה דרכה לסדר הביקורים בכל הסמטאות האפלות והמרופטות ביותר, עד חצות הלילה לבקר חולים ולדבר נחומים על לב הנדכאים. בבית החולים הרשמי, שרשות הכניסה אסורה לזרים, פוגשים את צל חנה’לע כמעט על יד כל מִטה. בהסתר היא תוחבת איזה דבר תחת הכר להשיב את נפש החולה.
מי שאינו מרוצה מחנה’לע, אחד ויחיד הוא המתלונן על חנה’לע – הוא הוא ר' זלמן בעלה המכובד.
ועוד שמעתי בבית מספרים ממאורעות חיים של אשה מופלאה אחת מדלת העם. קראו לה ביילה־רחל החבתנית, על שם בעלה שהיה פעם חבתן, בעל מקצוע בחשוקי עץ, וכשהשתנו הזמנים נעשה למחוסר עבודה לגמרי.
היא מפרנסת את בעלה וששת ילדיה הקטנים בסובבה עם סלים כבדים על ידיה כל היום, במכרה תופינים, גלוסקאות, תפוחים, אגסים ושאר מיני פֵּרות – הכל לפי העונה. בבקר השכם היתה עוזבת את פעוטיה בעודם ישנים ורצה לספק תופינים חמים לבתי הגבירים אל הקפה של שחרית. ותסובב רוב היום מבלי לטעום דבר במו פיה – כי באיזה רשות תמלא בטנה בעת שבטן פעוטיה ריקה?
ימים רבים עברו עליה בלי שיבוא איזה שנוי פורתא בחייה הדלים ומלאי סבל. והנה קרה לה מקרה. ביום סתיו אחד, אחרי שכבר איזה ימים דלף גשם בלי הרף, וחוצות עירנו הבלתי מרוצפות נהפכו לאגמי מים, הרפש עד המתניים מגיע, וביילה־רחל עם סליה הכבדים לשה, לשה בבוץ, וראשה עליה סחרחר: מה לעשות? הפעוטים שלי ערומים ויחפים, ואף אל החדר ללמוד תורה – שזה תכלית כל האדם – אין ביכולתם ללכת! וככה צועדת לה אט ומדברת בלבה עם הרִבונו של עולם, ואת שמלתה, סְחָבה בָּלה, שכחה להרים קצת, והיא נסחבת כסרח העודף בתוך הבוץ המרופש והמעופש.
והנה למולה מתנהגת בכבדות מרכבה עשירה רתומה לסוסים אבירים מכוסי קצף. מתוכה מציץ ומסתכל אל רחוב היהודים ואל חלאתו איש צעיר לימים, לבוש בגדי שרד בתואר גנרל. בנפול מבטו על ביילה־רחל התפלץ ופקד לרכבו לעמוד. מוציא את ראשו מהמרכבה ומתחיל לצעוק “בֶללַה, בֶללַה”! וביילה־רחל שלנו עסוקה בעִדנא זו עם מחשבותיה הנוגות, ולא שמה לב כלל לקריאתו אשר בלאו הכי מוזרה לה – מה לה, למשל, עם השם בֶללַה? אבל העוברים והשבים הבינו שהאדון הנכבד ודאי קורא לה, אולי חפץ לקנות דבר מה? והעירו לה שתחזור לעומת הקורא לה. בראותה את אותות הכבוד על מדיו נִגשה אליו ברטט ובהכנעה, ובעמדה לפניו שאל ברוסית: “האם אני טועה ששמך בללה?” פקפקה רגע וענתה בשפת עלגים: “כן, שמי באמת ביילה־רחל”. וכרגע הושיט את ידו ומשך אותה עם סלֶיהָ ועם סרח שמלתה, והושיבה במרכבה לימינו, והסוסים המשיכו דרכם הלאה, ואחריהם נשאר ברחוב היהודים אך סימן שאלה כפול על פני כל המסתכלים במאורע זה המוזר.
המרכבה זזה, וביילה־רחל מתכוצת בפִנת המרכבה ופחד פתאומי תקפה, ושִניה דא לדא נקשי [ושיניה נקשו זו לזו], ופניה הפכו לחיוָרון ויֵרָקון: מי יודע איזה עלילת דם העלילו עליה, אוי לעוללַי פעוטַי ולגורלכם! ואזניה אטמו משמוע היאך מספר לה כי בעברה לפני מרכבתו הכיר בה שהיא היא בת המלמד דרדקי שלמד תורתו הראשונה אצלו. וכי זוכר היטב היטב עד היום את התנהגותה ושֵׁירותה החביבה והמסורה אליו, הילד הקט, ואת יֹשרה וטוב ליבה שעשה רושם על לבו הרך. וכאשר נתקלו עיניו וראה אותה במצב מעורר רחמים זה, גמר בלבו לעזור לה במה שאפשר, בתור גמול לעדינותה אתו לפנים. אך תנאי אחד הוא מתנה עִמדה טרם יגלה לפניה את שמו ושם משפחתו: שזה ישאר סוד כמוס אִתה, מפני היחס שיוכל לפגוש בין בני אמונתו הנוכחית, אחרי שנשבה בין הגויים.2
הם נוסעים בדרך אל המבצר, והנה הגיעו עד ארמון הממשלה הבנוי שם לתפארה. והוא פנה אל ביילה: “פה נרד, כי פה ביתי שאני גר בו עם משפחתי. את תכנסי אתי ואני אציגך בפני אשתי וילדי!”. ביילה־רחל ירדה מהמרכבה, עדיין היא נדהמה ועומדת משתאה: מה לה לעשות? והנה יד חזקה אחזה תחת זרועה והגנרל מעלה אותה על המעלות ומכניסה ישר לחדר האורחים המרופד במרבדי פרס היקרים. כאן מציג אותה בפני אשתו החמודה באמרו: “הנה בללה שלי, בת המלמד הראשון שהשריש בקרבי את העיקרים האנושיים. קבלי נא אותה כמו אחות”. ואשת הגנרל, אשה צעירה ונחמדת, לא פקפקה כלל, התנפלה על צוארה של ביילה, חִבקה ונִשקה אותה באמרה: “הלא באמת אחות היא, כי גם אני בת ישראל כמוך!”, ודמעות גיל זלגו משלוש זוגות עינים בבת אחת.
אחרי עבור סערת הלבבות התחילו הגנרל ואשתו לטכס עצה, במה לשפר את חיי ביילה־רחל? הוחלט ביניהם שמהיום והלאה מוסרים לביילה את דאגת המשק שלהם, והיא תהיה המוציאה והמביאה היחידה, ומזה תרויח איזה פרוטות יום יום. ועוד דבר: כיון שהוא “גנרל דוקטור” בבית החולים הגדול שבמבצר, והרבה יהודים עשירים פונים שמה עם חוליהם הרציניים [מחלותיהם הקשות], לכן מהיום לא יתקבלו חולים בלתי אם בהמלצתה של ביילה־רחל.
מאז השתנה מצבה, ובבֹקר משתאים לקוחֹתיה: למה אחרו פעמי ביילה־רחל עם סלי התופינים שלה? גם בחדר מתפלאים על בניה, שבאו מלובשים בגדים הגונים וחמים, גם נעלים טובות על רגליהם, וחבריהם לא פוסקים מלמשש בידיהם את בגדי המאושרים. ומתפאר הבכור שלה בפני חבריו שזוג תפילין יקרים קנתה לו אמו, ומתכוננת לעשות סעודת מצווה עבור כל בני החדר ביום “בר מצוה” שלו שחל בקרוב. והרבי גם הוא קִבל מתנה הגונה בעד זה שיכין את ה“בר מצווה” לדרוש דרשה יפה.
יום יום פוגשים את ביילה־רחל בחנויות ובבתי מסחר גדולים שבעיר, קונה ואורזת חבילות חבילות ומאספת אותם למקום אחד, שמשם תעלם עם חבילותיה במרכבה המובילה אל המבצר. ודלתי בית ביילה־רחל נפתחים ונסגרים כל היום בלי הרף, הכל שואלים לביילה־רחל. קרה אסון ממש: הרופא המהולל שבמבצר, הוא המחיה מתים ממש, השתגע פתאום, ובלי השתדלותה של ביילה־רחל אינו מקבל שום חולה אפילו בעד כל הון דעלמא!
ושוב פעם פוגשים את ביילה־רחל עם פנות היום עיפה עד להתעלפות, כי עוד לא בא טעם מאכל אל פיה, איך אפשר – הרי פיקוח נפשות קודם לכל!
וביילה־רחל עבדה את עבודת פקוח נפשות לא על מנת לקבל פרס. היה לפעמים שהרופא קיבל מחולה עשיר כסף הגון, והיה תוחב בהסתר את הכסף הזה לידי ביילה־רחל. אבל היא מה עשתה? כִּתתה את רגליה ללכת מבית לבית, ולהחזיר את הכסף לבעליו, באמרה: “את חלקי בגן עדן אינני מוכרת בכל מחיר!”
בקלוב המבצר, כאשר התאספו המשפחות לשיחה, נעשתה ביילה־רחל לנושא של השיחה. היא היתה היחידה שהמציאה לנשי השרים כל מיני תכשיטים וקִשוטים יקרים לפי דרישותיהן. וסוחרי אבנים טובות ומרגליות וכל תכשיטי נשים, היו מעמיסים עליה בחזקת היד כל מיני סחורות יקרי ערך למכירה. ותמיד היתה עמוסה לעייפה בהון זרים של עשרות אלפים.
וככה נִהלה את משאה ומתנה, מבלי לדעת אפילו לכתוב אות אחת. ואף שפתה שדִברה עם בני מרום העם היתה מעין אספרנטו – שפה בלולה מכל השפות המתהלכות בעם. רק יֹשְרתה וצדקתה עמדו לה שכלם האמינו בה.
אבל מכל מרכולתה, היא יותר מלחם לאכל ובגד משומש ללבוש לא רצתה להנות מעולם הזה, כי העיקר היתה אצלה עבודה לשם שמים.
כאשר לאחר שנים העבירו את הדוקטר שלה למשרה יותר גבוהה בעיר הבירה, נשארה בכל זאת ביילה־רחל אזרחית נכבדה במבצר, והטרדיציה נמשכה: בלי ביילה־רחל לא נתקבלו חולים, ולפניה תמיד נפתחו השערים, ואת שכרה בעולם הבא לא קפחה!
אך לא לעולם חוסן. כי בבוא שִׁנוי במשטר הממשלה, ועל כסא המלוכה עלה מלך הרִשעה, ניטל זכותה של ביילה־רחל, ושערי המבצר נסגרו בפניה, וענִיותה חזרה לאכסניה שלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.