מה שמפליא ביותר, שבכל המצב הקשה הזה לא קרה אף מקרה של קדחת ביסוד המעלה. וכאשר סוֹפר אחד מראש פנה סִפר לפי תומו בעתון ירושלמי אחד על דבר יסוד המעלה, שהיא קרובה למקום בִּצות ושם קן של קדחת צהובה, יצאנו נגדו במחאה שאין לו כל רשות להוציא דִבה על יסוד המעלה.1 כל כך היינו בטוחים כבר בטיב המקום.
אבל לא לעולם חוסן. אחרי זמן רב כבר התישבו הרבה משפחות אכרים, ופועלים יחידים [רווקים], ואף כי חיו בחושות, אך החושות היו כבר לגמרי אחרות: תרבותיות, מטויחות מבפנים, ומרוהטות לפי הערך לא רע. גם נקיון שרר בהן, וגם תנורים לאפית לחם ומיני מאפיות [מאפים], וכל סדר החיים קבל צורה של חיי אנשים פחות או יותר תרבותיים. רק אז התחילה הקדחת הממארת שחור2 המים לחטוף מדי פעם קרבנות צעירים, מלאי חיים, מרץ ואמונה, ויסוד המעלה התהפכה לחצר מוֶת.
הסיבה פשוטה, ולעינינו קרה הדבר. בסוף שנת תרמ"ז [1887] באו מהנדסים מקושטה וחִפשו תחבולות כיצד להרחיב את אדמת הג’פטליק,3 השייכת להשולטן עבד־איל־חמיד, ולהגדיל את הכנסות השולטן. במשך הזמן נהפכו רוב האדמות לבִצות ואגמי מים בכל ימות השנה. המהנדסים חִפשו ומצאו שגשר הקשתות הבנוי על הירדן, “גשר בנות יעקב” על יד משמר הירדן, משמש גם כעין סכר, להרים את גובה פני המים.4 בכל השטח של ים סומכוס ואגפיו גאו המים ביותר ממטר ועל ידי כך עמדו אדמות של אלפי דונמים בחולה תחת המים תמיד, וביסוד המעלה היה אויר כמו בטבריה כעת.
המהנדסים מצאו שאם יפתחו את הסכר בגשר בנות יעקב, אז בנפול גובה האגם על מטר, יתגלו אלפי דונמים אדמה שנמצאים תחת המים כבר כמה מאות בשנים, אדמה אִדית, והג’פטליק יתעשר.
והדבר יצא אל הפועל. ניתן דין שכל כפר במחוז צפת יִתן מספר פועלים חנם אין כסף. שלוחי הממשלה התנפלו בשם השולטן על כל הכפרים סביב, וסחבו את האוכלסים בהצלפת המגלבים של הג’נדרמריה לעבוד אצל הגשר. ליהודים נִתנה חנינה, לשלם כופר נפשם, שחִלקו ביניהם המנצחים על העבודה.
באופן כזה אספו פועלים למאות, ותחת פקודת השוט הסיעו אבנים גדולות מתוך הירדן, מתחת לגשר ומעבר לגשר צפונה. נדלה גם תותח עתיק יומין שנפל המימה בעת שחילות נפוליון עברו את הגשר.5 זו היתה עבודה ענקית, ובמשך איזה חֹדשים נגמרה המלאכה. פני המים נמוֹכו מטר שלם מכפי שהיו מקודם, ועם זה נתגלו אלפי דונמים אדמה שהיו שקועים מתחת למים מאות בשנים. נחשפו גם תעלות עתיקות, בנויות אבן, שהשתמשו בהן משכבר הימים להשקאה במי הירדן טרם הגיעה לים סומכוס. סִדור השקאה זו מיחסים לימי המלך שלמה שהיה דואג לאדמות שלחין ומשבח אותן, כפי שנזכר בשירו “שלָחיך פרדס רמונים עם כל פרי מגדים”.6
עבדול חמיד התעשר באלפי דונמים של אדמה עידית והרבה קופצים היו עליה, לעבדה ולשלם לבעליה בשליש פריה. והנה האדמה שהתחילה להתגלות ולהתיבש נתנה תוצאות רעות מאד לכל הדרים בשכנות המקום: מאז שולטת שם מאֵרַת “המלריה” בכל תקפה, ואוכלת את האוכלסין, כיהודים כערבים, ואף הבדוים, גרי המקום משנים קדמוניות, נוויהם נָשמו. ועד היום לא שב מצב הבריאות כמו שהיה בימים הראשונים להִוסדה של יסוד.7
אגב אורחא אציין פה תולדות אחות יסוד המעלה שגורל אחד לשתיהן, זו היא המושבה “משמר הירדן”. באותו הזמן בערך שקנו את אדמת יסוד, בא יהודי אחד אמיד מאמריקה, חובב ציון ותיק, מרדכי לובובסקי,8 ובחפצוֹ ליסד לו פה מעין חוָה שהוא ובניו יעבדו בה בעצמם ובחוָתו לא ישב זר.9 מצא שכברת אדמה המכילה איזה אלפי דונם על יד גשר הירדן “בנת יעקב” מתאימה לתכנית שלו.10
המתַוֵך בקניה זו היה יהודי ספרדי אחד, יעקב־חי מצפת, ואחד לא הבין את שפת רעהו,11 ובפרט את מחשבתו המוזרה של מר מרדכי, שהיתה מעין אוטופיה ממש בזמן ההוא. הקונה היה נתין זר, ואגב סִדור הקניה וקבלת קושנים על שמו נפגשו בכל הסיבוכים הנהוגים אז מצד הממשלה בקנית קרקעות. הבקשישים, עם הדִחויים של “מחר, מחר!”, אכלו את האיש עד שאִבד את דם התמצית שלו, את מרצו וכשרונו לעבודה, ונשאר בלי כסף.
עברו איזה שנים עד שהאדמה עברה לרשותו רשמית, ורק אז נפקחו עיניו לראות את אי ההגיון שבדבר כי משפחה יהודית אחת תתישב בין חצי פראים הדרים מסביב. לכן הסתפק לפי שעה בהחכרת אדמתו לערבים, כמו שעושים האפנדים, ובעצמו נשאר לגור בצפת.12 אך במקום להיות מנצֵל כמו האפנדים נעשה למנוצל. מסים לממשלה שִׁלם הוא, ומהחוכרים לא יכל להוציא מאומה. אחרי גילגולים רבים, צרות ותלאות, הוכרח לבסוף להתנפל לרגלי הפקידות של הברון בבקשת רחמים שיקחו ממנו את האדמה, ולפטֹר אותו מזכות הבעלות. פקידי הברון רִחמו עליו ועשו עִמדו איזה חִלופים, נתנו לו חלק ביסוד [המעלה] ומעט כסף מזומן, ולקחו ממנו את אדמתו.13
ושם נולדה משמר הירדן, אחות לצרה ליסוד המעלה, עם מזל יותר גרוע ממנה.14 ומיום שנולדה עד היום כבר עברו שלושים ושמֹנה שנים שהיא גוססת. התקוה היחידית שנשארה: אולי יבוא יום שאדמת החולה, הג’פטליק, תִפול בידי יהודים, ויסודר בה יבוש רציונלי ע"י דרונג’ים.15 אז יִרוַח לשני הישובים העלובים עד כה, יסוד ומשמר, ששלמו כופר יותר מדי בעד עקשנותם.
הנה חברי אמיתי כבר יש לו בית קברות משפחתי משלו,16 והוא עדיין איתן עומד על הקרקע. כמעט גלמוד נשאר, ועד יומו האחרון לא יתואר לו לעזוב את עמדתו. ועוד אחד כמוהו, המיסד [פישל סלימן] בעצמו. זה רק כשנתים שמת זקן, בשנות הגבורות,17 ובחַיָו קבר ב“יסוד” בנים ובני בנים, משפחות שלמות. בסוף ימיו התפאר לפָני שעוד לא טעם טעם של כינין, וחִבַתו העזה לציון היתה לו תריס בפני הקדחת. על כגון אלה יאמר בצדק חולמים ולוחמים.
-
הכתבה היחידה שמצאנו שבה מתואר האזור כ“קן של קדחת צהובה” הופיעה שנים רבות אחר כך בעיתון הצפירה (31.3.1913), וייתכן שהמשפט הזה בזיכרונות הוא אנכרוניסטי. הכתבה מספרת על השליחות שהטילה יק“א על הד”ר הלל יפה, ואחר כך על הד"ר מלכין, לנסות להתמודד עם הקדחת ביסוד המעלה. ↩
-
נראה שהכוונה לקדחת שחור השתן, סיבוך של מחלת המלריה. קדחת שחור השתן גורמת להרס תאי דם (הצובעים את השתן) ולאחוז תמותה גבוה. ↩
-
אדמות הג‘פטליק היו האדמות שבבעלות הסולטן העות’מאני. ↩
-
ליד גשר בנות יעקב החדש, שנבנה לאחר מלחמת ששת הימים, נמצאים שרידי גשר אבן מהתקופה הרומית. גשר האבן שופץ בתקופות מאוחרות יותר, גם בתקופה הממלוכית, ראו בן יוסף, מדריך, 2, עמ' 217–216. ↩
-
במרץ 1799, בזמן המצור של נפוליון על עכו, הגיעו כוחות מצבאו עד גשר בנות יעקב, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 38; ואלך, נפוליון, עמ’ 20. לא מצאנו סימוכין לסיפור התותח, ייתכן שזו אגדה אורבנית. ↩
-
“שלחָיך פרדס רמונים” (שיר השירים ד יג). בימי המלך שלמה (בתקופת הברזל) הייתה חצור (הגלילית) מהערים הגדולות בארץ וממנה הסתעפה דרך ראשית לכיוון גשר בנות יעקב. בשטחי ביצות שהתייבשו בקיץ נחשפו שרידי חקלאות שלחין מתקופת הברונזה והברזל, ראו קרמון, תולדות העמק, עמ‘ 45–39. בעת ניקוז החולה ב־1951 נתגלו ליד גשר בנות יעקב שרידים מתקופות פרהיסטוריות, ברונזה קדומה, רומית וערבית קדומה, ראו בן יוסף, מדריך, 2, עמ’ 217–216. ↩
-
המתואר כאן הוא הניסיון הראשון לניקוז עמק החולה, ראו קרמון, שם, עמ' 59–54. לעניין השפעת הייבוש החלקי של האגם על מחלת הקדחת נראה שעדיין לא נערך מחקר ממצה, בכל אופן הקדחת הייתה מוכרת היטב בחולה עוד לפני תחילת ההתיישבות, וכזכור בעלי אדמות באזור אף הזהירו את מתישבי יסוד המעלה מפניה. ↩
-
מרדכי לובובסקי, סוחר מליטא, היגר לארצות הברית ב־1884 עלה ארצה, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 39–38. ↩
-
בגרסה הראשונית: “הוא חשב שפה כמו אמריקא, ואפשר להתיישב יחידי באיזה פַרם”. ↩
-
הקרקע שקנה לובובסקי הייתה 2,800 דונם ממערב לגשר, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 39–38. ↩
-
הרב יעקב חי עבו, יליד צפת (1842), קונסול צרפת בצפת ובטבריה ומנהיג העדה בצפת, היה מעורב בקניית אדמות ראש פינה, יסוד המעלה ועוד, ועזר רבות ליישוב היהודי החדש בקשריו עם השלטונות ועם תושבי האזור, ראו תדהר, אנציקלופדיה, עמ' 315–314. ↩
-
בינתיים הספיק לובובסקי לבנות על אדמתו בית ואורווה ולחפור באר, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 39–38. ↩
-
בתרמ"ח התיישב לובובסקי עם משפחתו ביסוד המעלה, ראו שם. בנו התחתן עם בתו של הרב עבו ולנדוניה קיבלו אדמה ביסוד המעלה, ראו הרוזן, חזון ההתנחלות, עמ' 291, 294. ↩
-
המושבה משמר הירדן הוקמה ב־1890. דוד משה שוב רכש את הקרקע, חילק אותה לחלקות והקים שם מושבה לבני צפת שהיו פועלים בראש פינה וביסוד המעלה (ראו להלן). במושבה תמך הוועד הפועל של חובבי ציון ביפו ולבסוף נכנסה לחסות יק"א, ראו הרוזן, שם, עמ‘ 301–286; אהרנסון, שלבים, עמ’ 54. ↩
-
דרונג‘ים נגזר מ־drainage, ניקוז בלועזית. הכוונה כנראה לתעלות ניקוז. את הרעיון שמביא כאן פוחצ’בסקי מימשה ממשלת ישראל בשנים 1958–1951. ערוץ הירדן הועמק ונחפרו שתי תעלות ניקוז ארוכות. ייבוש החולה גרם לשינויים אקולוגיים רבים, ראו לבנה, ייבוש החולה. בשנת 1994 התחילה קק"ל בסדרה של פעולות שנועדו לאזן שינויים אלה, ובהן חפירת תעלות והצפה מחדש של שטחים. ↩
-
משה אמיתי (ורהפתיג) נשאר ביסוד המעלה ואחרי כעשר שנים הפך איכר עצמאי שם. במהלך חייו נפטרו מקדחת אמו ואשתו, וכן ארבעה משבעת בניו (בגילים שונים, מינקות עד 18), ראו חריזמן, נחשוני החולה, עמ' 219–212. אנו מודים ליהודית ברקאי מיסוד המעלה על המידע הזה. ↩
- פישל סלומון נפטר ב־1924 בהיותו בן 88. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.