נשוב לאחור – אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי.

בימים ההם¹ נתקבלה פתאום ידיעה שהרעישה את כל הלבבות: הנדיב ואשתו הברונית מתעתדים לבקר ולסייר את ארץ ישראל בכלל, ובפרט את כל המושבות הנתמכות על ידו. השמועה עשתה לה כנפיים ובכל מקום התעוררו אנשים לקוות ולצפות לישועה הקרובה לבוא. בפרט הורמה הרוח במושבות שחשבו את עצמם לבניו אוכלי על שלחנו. פקידי הברון חפצו אז להצטיין. להראות את חפצם הטוב נכנסו להכיר את המצב, ולהועילל במה שאפשר מצדם. ידיהם היו מלאות עבודה לענות לכל שואל ודורש בכל אתר ואתר. בין אלה שהפקידים עמדו על צדם היו שתי הנקודות יסוד המעלה ומשמר הירדן, שכעת מצאו שעת כושר ואוזן קשבת, והפקידים השתדלו עבורן שהברון יקבל עליו את האנצייטבה [היזמה] של שכלולן ובניָנן.

הנה נפוצה שמועה שהברון כבר בראשון לציון, והנה בפתח תקוה, ירושלים, זכרון יעקב, חיפה, והתור של ראש פנה מתקרב. הצִפִּיה מתחדדת. כולם עסוקים ברעיון אחד, ומִלה אחת על לשונם של בני האדם: הברון, הברון! ידיעות ברורות על דבר יום בואו לראש פנה נשמרו בסוד, או באמת גם הפקידים העליונים עצמם לא ידעו בבֵרור. יום ולילה חכו להפתעה. הצפיה היתה פשוט מזעזעת את העצבים.

ביום בהיר אחד, יום שִשי לשבוע, עוד טרם בֹּקר והנה אורחה שלמה של פרדות עם מטען כבד באה לראש פנה. כעבור שעה קלה והנה על הגורן כבר הועמדו הרבה אֹהלים, ומְסַדרים סלונים וחדרי שנה וחדרי אוכל. עשן מתמר ועולה מן המטבח המסודר, מלצרים בבגדי לבן מתרוצצים הנה והנה, וכבר מורגשים מסביב ריחות ממיני מטעמים ומאפיות. הכל נוצר כהרף עין, מוכן ומזומן. כעת אנו כבר בטוחים כי הברון והברונית בוא יבואו, וישבְּתו בראש פנה!

בראש פנה הוכרז חג שלא מן המנין וביטול מלאכה. כֻּלם מִהרו ללבוש בגדי חג, והלב הומה ודופק משמחה והתרגשות לקבל את פני הנדיב, הדגול מכל היהודים שמסרו את נפשם ומאודם לרעיון ישוב ארץ ישראל. מכל הסביבה מתאספים אורחים. צפת התרוקנה מיושביה כביום הלולא דר' שמעון בר יוחאי, ועברה לראש פנה זו, שמיום הִוָסדה עוד לא ראתה כל כך הרבה אנשים. עמדו צפופים יחד, פני כֻּלם נטוים לעבר הדרך המובילה מטבריה, משם צריך להופיע האורח היקר. הסבלנות פקעה מהתאמצות.

השעה עשר. מרחוק, מאחורי הר כנען, התגלתה שיירה ונראו בגדי צבעונין, ערב רב של אנשים בתלבושת אירופית וערבית. בראש השיירה הברון, רוכב על סוסו ומְלויו על צידו. אחריהם נסעה הברונית בתַחתיוָן² – זה כעין עגלת צב בלי גלגלים, אך תלויה באויר על גבי שני מוטות ארוכים מחוברים על גבי אוכפי הפרדות, אחד לפנים והשני מאחור, ובתוֶך מושב נוח מאד לאיש אחד. תחתוָנים כאלה היו מוכנים לעת מצוא אם אחד מתעיֵף מרכיבה.

בהתקרב הברון לההמון שקבלהו בתרועת שמחה ירד מהסוס, הלך ברגל, הסתכל היטב בפני כל אחד, ושאל מאת מר בן־שמאל³ באריכות על כל הטיפוסים שראה מסביב. פה באמת היתה אנדרלמוסיה של פרצופים ותלבושות: ערביי הכפר ג’עוני, אפנדים מצפת והסביבה, יהודי צפת בתלבשתם, התלבושת הראש פִּנאית של הגברים, וביִחוד הטואלט של הנשים הראשפנאיות על פי מסורת החסידים הרומנים. והיו בין ההמון גם כאלה שהיו מלובשים אירופית לגמרי, אך צנוע מאד.

בין כל ההמון המגוון הזה התבלטה בתלבושתה המשונה, הצעקנית, צעירה אחת שבאה ממש באותו יום מאודסה ואיש במושבה עוד לא הכיר אותה. הברון הטיל בה עיניו בראותו איזה דיסגרמוניה היא בוראת פה בתלבשתה האודסאית. רמז עליה בשאלו ממר בן־שמאל מי זאת, מה פשר הדבר, והאדון בן־שמאל מביט על “המפלצת” ולא יודע מה לענות. הברון התחיל להתרעם, והתבטא: “מה עושה פרצוף כזה בראש פנה שלי?” אחרי איזה רגעים לחשו לו להאדון בן־שמאל מי היא, ואת יחסה למושבה, כי בזו השעה באה לראש פנה בתור אורחת לדודה האכר. מסר את הדברים להברון, ולא נח דעתו ואמר למר בן־שמאל שישתדל טפוסים כאלה להרחיק מפה. “לא מרודפי אחרי האפנה תבָּנה הארץ”.

תרועת ההמון לִוותה את האורחים עד אהליהם. הם לא שהו שם הרבה ואחרי שעה קלה עזבו הברון והגברת אשתו את אהליו, ועלו לראות את המושבה. הם נכנסו לתוך בתי האכרים פנימה, שאלו על כל פרט ופרט והתענינו בכל, ומאושרות היו המשפחות שזכו לכך שהזוג הזה עבר את מפתנם.

רחוב המייסדים בראש פינה (1990)

אחרי כן נכנסו לבית הפקידות, זה הבית ההגון היחידי שנמצא בצד הגיטו הראש פנאי. מהמרפסת הגדולה של בית הפקידות, הפתוחה לצד מזרח, השקיף הברון על הסביבה ונפתחה לפניו פנורמה שלמה: הרי גולן בבשן מול פניו, מימין הכנרת הכחולה כמו רובצת לרגלי הר כנען, ומשמאל מתבלט בהדר גאונו החרמון השָׂב עם כִּפתו השלגית, רוחץ רגליו במים הפושרים של ים סומכוס, וזמזום הירדן כאִלו מסַפר סודות ימים עברו.⁴ קסם המקום השפיע עליו, ומבלי יכולת לעצור ברוחו הרים את ימינו ובמחי יד מצפון לדרום צִוה במפגיע על האדון בן־שמאל להשתדל לקנות בשבילו את כל שטח האדמה המחבר בין שני האגמים, כנרת ו“מי מרום”.

לוא היתה לו אוזן שומעת בין הפקידים כי אז בזמן ההוא היה נקל להוציא אל הפועל את מאויו כלהוציא שַׂעַרֶה מחַלבֶא.⁵ אמנם טעה קצת במען, לא בידי הפקידים המקומיים היה תלוי דבר ענקי כזה. אפילו לו היו בעלי אנציטיבה ומסוגלים להוציא אל הפועל דברים טובים כאלה, גם אז היה עִקר אחד מעכב בידם, הלא היו תלויים באליהו שייד.⁶ וַי וַי על הזמן ההוא שעבר בלי מעשים נכבדים. החמיצו את השעה ותקופת אפשרויות גדולות של כִּבוש אדמה עבר, ובכסף שמשלמים עכשיו בעד מאה דונם אדמה יכלו אז לקנות עשרות אלפי דונמים. לולי המזיקים יכולנו כעת בנקל להיות אדוני הארץ.

אחרי ששבעו עיני הברון ממראה הקסמים הנפלא, התחיל הטכס של קבלת פני האורחים, יהודים ולא יהודים, מוסדות שונים ועוד. כדאי כעת לתאר את תכונתו, מרצו וזכרונו של הברון באותו יום הששי בראש פנה. הברון הצעיר, מלא חיים ותנועה והתלהבות נמרצה, כנראה לא רבי של חסדים שיושב ומחכה למבקריו ומגישי פתקאות. קבלת האורחים הרשמית, היבשה והממושכה, נמאסה לו מהר, ותפש את מר בן שמאל בידו ואמר לו: “אני חפץ לסַיֵר את הסביבה, ולראות מה בראתם פה במרצכם ובכספי”.⁷ התחילו להתגלש מצלע ההר, מקום מִרבץ המושבה, למטה אל העמק, מקום שהיו הגינות של האכרים, כרם הגפנים הכללי הראשון הנטוע בין סלעי מגור בסגנון ערבי בשם “שִרובִיק”,⁸ ושדות של פלחה פזורים בין מדרוני סלעים שעשו רושם מבהיל.

אנו הארבעה, “הצעירים שלו”, ידענו שגם תורנו יבוא להתיצב לפניו, באשר מורנו מר דיהה לא יתאפק מלהראות לפניו את רכושו החביב עליו. התלבשנו באוניפורם שלנו: חליפות בד כחול קשה, כותנות בד צבעוני וכובעים של קש רחבי שוליים, כל זה מהמתנות שקבלנו מידו הנדיבה לכבוד כל חג, ואנו הולכים מבלי הֵחפז ממעוננו, שהיה לרגלי הכנען מרוחק קצת מבתי המושבה.

מרחוק הִכרנוהו. והברון, בהתקרבו לפרשת הדרכים העיף עין אל המשעול המוביל למעוננו, ראה נגדו מרחוק ארבעה צעירים שוים כמעט בגדלם ובתלבשתם, עמד ושאל את מר בן־שמאל מי הם אלה. וכאשר קִבל תשובה כי אלה הם הצעירים הרוסים תלמידי מר דיהה, עזב כרגע את מר בן־שמאל ורץ לקראתינו. טרם הספקנו לאמור לו שלום, התחיל הוא תיכף, בגרמנית: “הה יא! זה אתם הצעירים שהיִתם קודם בזכרון יעקב, מתלמדי דיגור! כן, סבלתי די מכם בקבלי רפורטים על דבר הנהגתכם שמה! היִתם ילדים רעים, רעים מאד! הידעתם שכמעט החלטתי להשיב אתכם למקום שבאתם משם? כן, היתם ילדים רעים, רעים מאד! אך כעת שמעתי כבר אודותכם שאתם ילדים טובים. כעת אני אוהב אתכם. תודה לכם! תודה!”. אנו מצדנו הבאנו רֹב תודות, השתחינו בנמוס ונפרדנו ממנו בשלום.

המשכנו דרכנו למעלה, והוא ומלווֹ יורדים במשעול. והנה כעבור דקות אחדות שמענו קול קורא מאחרנו. הפנינו פנינו, והנה הברון רץ שוב אלינו. שבנו במהירות אליו, ומרחוק מנפנף בכובעו למולנו וצועק בגיל: “אתם ילדים טובים, אני אוהב אותכם!” וחוזר על המילים הללו איזה פעמים. וגם אנו מנפנפים לעומתו בכובעינו רחבי השוליים ועונים “תודה, תודה רבה!”. אחרי הִפרדנו ממנו בפעם השניה פנינו ללכת, והנה שוב קורא לנו וחוזר על אותו הפזמון. ואנחנו ביהירות ושביעת רצון, מנפנפים בכובעים לעומת הפלאי. עובדה זו מלמדנו עד כמה הלב היה טהור ויִצרו היה טוב.

יום בואו זה היה יום ששי. כפי שהיה אז אבֵל אחרי אמו בתיה נשמתה עדן (שעל שמה נקראת המושבה “מזכרת בתיה”), התפלל בשבת בבקר בבית הכנסת ושמר על הקדיש. אחרי כן כל יום השבת לא נח ולא נתן מנוחה לפקידיו. טִיֵל וסייר כל מקום והתענין בכל, והספקנו די להסתכל וללמוד דרכי האיש המורם הזה, ואת חבֵרתו בחיים.

ביום הראשון, יום נסיעתו, שוב התאסף המון עם רב מהסביבה. כל צפת הופיעה. הלחץ היה נורא, כֻּלם חפצו לראותו מקרוב טרם עזבוֹ את המושבה, ואי נעימות רבה היתה. ברגע האחרון, בהיותו כבר לבוש בבגדי דֶרך, דרש להבקיע לו דרך לבית הכנסת להתפלל מנחה. העיקר היה לו ה“קדיש” על אדמת הקודש טרם עברוֹ את הגבול לסוריה.

אחרי התפילה נפרד באופן חגיגי מאת כלם, ובכל כך אינטימיות וחמימות, כאחד הנפרד ממשפחתו החביבה עליו. גם הברונית, שרִננו אחריה שהיתה בין מתנגדיו בעניָני הישוב, הכזיבה את הדִבה והראתה שהיא בת נאמנה לרוטשילד הפרנקפורטי עם לבו היהודי החם והמסור לעמו. זה היה מורגש בכל תנועותיה, ובפרט בשעת הפרידה הלבבית שנגעה בנאד הדמעות שלה ושל כלנו.

לעולם לא ימח זכר הימים מלאי רגש ההם מלבי.

אחרי שהכרנו אותו יותר מקרוב, והשאיר עלינו רושם כביר, אלף פעם יגדל הכאב בראותינו שלהאיש הדגול הזה לא היה שום שליטה על כספו, ותלוי היה כֻּלו באחרים. ולא אחרים סתם אלא אותם האנשים שהוא בעצמו בחר בהם בתור קברניטים לנהל את ספינת הישוב שלו. לאן שחפצו הִטו את לבבו. הברון הִפקיד את ההוצאה לפועל לכל רחשי לבו בכל הנוגע לישוב ולהרחבת הישוב בידי אליהו שייד. והנה לדאובננו הרב שגה הברון באדם זה: מר שייד לא תפש במשוטים, או בהגה של אנית הישוב אלא בעוגן. עבודתו היתה לעגן ולעצור ברוחו הכביר של הברון, ולמעט במעשים.

במכתב לאחד ממקורביו, כשעמד על הפרק שיקבל את זכרון יעקב תחת חסותו, שפך הברון את לִבו ורואים כמה התלבט בחִפוש אנשים מהוגנים: “בלב ובנפש חפץ אני לעזור לאחי, אך הדבר תלוי באנשים. אם אמצא אנשים מתאימים שאוכל לסמוך עליהם להוציא את התכנית אל הפועל – מוטב, ואם לא, אז נגד רצוני אקפוץ את ידי”. הוא הרגיש היטב בדבר שאין לו אנשים כאלה במציאות. כמו בָּגד השטן והכשילו תמיד באנשים שאינם מהוגנים, ונפל דוקא בידי “השייד”, ומסביב לזה התלקטו כל פוחז וריק שתמיד סובבו את הגלגל לעבר הרוח שנשב מההנהלה המרכזית שבפריז, ובמעגל קסמים זה רקדו כלם מחול ה“שיידים”, ומי שלא למד לרקוד עמהם, נפל חלל במערכה.

פקודת הברון, שנִתנה מלב טהור על מרפסת בית הפקידות בראש פנה, לא נתמלאה. כמו כן היה גורל ההבטחה שהבטיח, בהשתדלות הברונית, לנשי ראש פנה: להוציאן מהקסרקטין, ששִמש מקור סבל ומחלה, ולבנות להם בתים במרחב מקום, לשבת כבני אדם. שנים עוד עברו עד שנגאלו מהגיטו, וראש פנה דהאדנא נבנתה רק אז, אחרי שהשפעת שייד ירדה מהפרק.

ההוצאה אל הפועל היתה תלויה לא בו אלא בכנופיה הידועה. אחרי שנים נודע לנו שהקוריספדנציה הארץ ישראלית, כל המכתבים הנשלחים מארץ ישראל על שם הנדיב, לא הגיעו לידו אלא אחרי שעברו בִּקורת של שליחיו עושי דברו, מר שייד והכנופיה שלו, ומה שלא מצא חן בעיניהם דָנו לגניזה.

הלב היה טהור ויִצרו היה טוב, אך נשבָּה בידי אנשי מרמה, וחופש האישי כמעט שגזלו ממנו, וכל ימיו היה מסובב בכַּחש. חבל על האי שופרא [זה המובחר] נכפש באפר.

מראש פנה יצא הברון לדמשק בדרך “פניַס”,⁹ מקור הירדן. עבר דרך יסוד המעלה, הסתכל היטב בחושות שלהם, ובעזבו את המקום השאיר להם את ברכתו, וגם הבטחתו לדאֹג לעתידם. וכאן עלי להודות במעשי נסים, כי הפעם נשאה דרישת הברון קצת פרי: מאז התחיל לזרום פלג קטן לפי ערך של זהב גם ליסוד המעלה העלובה. ו“משמר הירדן” נוסדה ע"י חברת “חובבי ציון”, על סמך המלים שהוציא מפיו באזני פקידיו בשעת השארת הנפש על המרפסת, שקנתה לה מוניטין בהִסטורית הישוב.