אחרי סיורו של הברון נתקבלה בפקידות החלטה להעביר חלק מאיתנו לעבודה קבועה ביסוד המעלה. החבורה שלנו נפלגה לשתי מחנות: על הורוויץ ואמיתי הוטל להיות מנצחים על העבודה ביסוד המעלה, ונשארו [שם] תמיד. אפשטיין גם שולח לפעמים לעזור להם, ואני נשארתי תמידי בראש פנה.

ביסוד המעלה סודרה אז משתלה גדולה בסגנון אירופי מכל מיני צמחים. פועלים הרבה היו דרושים לעבודה, חוץ מאנשי המקום שקִבלו עבודה תמידית. אז היתה הזדמנות, ונעשה לראשונה הצעד הנמרץ, שהרבה הצעירים מבני בעלי החלוקה עזבו את צפת ואת טבריה, ובאו ליסוד המעלה לעבוד עבודה חקלאית גוּפָנית.

יסוד המעלה עלתה לגדולה: תורה ועבודה במקום אחד. חושותיה צמחו כעשב השדה: כל משפחות המתישבים עזבו את צפת והתישבו על המקום, ואבות עם בנים מצאו עבודה תמידית במשתלת הברון. עליהם נִתוספו עוד תושבים סתם שמצאו את פרנסתם ברֶוח ביסוד. פני המיַסד פישל סלימן נוהרים מתקוה ומשמחה. לילה לילה אחר חצות מי שעובר בקרבת החושה של ר' פישל שומע זמזום, כעין תערובת שירה וקינה המזעזע את הלב. זהו קולו של ר' פישל העסוק בתִקון חצות. מתיחד עם הרבונו של עולם כביכל, ונותן בשעת פנאי זו מתחינות הנצרכים שבח והודיה על כל חסדיו הרבים.

גם על החושות עצמן עבר כמו נס. בעלות הברית הביאו בהן שכלול חדש: טִיְחו אותן מבפנים וסִיְדו ומרחו את הרצפה למשעי בחמר, ורהיטי בית יפים מלאו את האולמים. קשה היה לאמור שזאת היא החושה מטִפוס הקדמון שטעמנו בזמן הראשון.

שני חברי, הורוויץ ואמיתי, התחילו כבר בזעיר אנפין להיות מורי דרך לאחרים, והעבודה התנהלה יפה עד מאד. הם לא חסו על כל עמל, ותלמידיהם – פרחי כהונה של ישיבות צפת וטבריה האמונים עלי בטלה – קלטו בהתמסרות ובחשק נמרץ את תורת החקלאות המסורה להם מפי המורים הצעירים.

משתלת יסוד המעלה נהיתה לדִבת רבים.¹ השכנים הערביים התפעלו מהתרבות האירופית שהוכנסה בפִנה נידחת זו, וסִפרו איש לרעהו על שראו עיניהם במושב של ה“יהוד”. והנה אפיזודה: תושבי הכפר הקטן תְלֶל, הסמוך להמשתלה, היו מושְׂלמים אדוקים יוצאי טוניס. אנשים מרי נפש שעזבו את ארצם מפני הכִּבוש של הצרפתים הנוצרים, ובחרו להתיַשב פה בחשבם את המקום לגן האִסלם. ביניהם היו גם עשירים שהתישבו בצפת, ועם אחד מהנכבדים האלה חג' טהה קרה מקרה מעציב ביסוד המעלה, וכפסע היה לחורבנה בעצם צמיחתה.

וכך היה הדבר: חג' טהה התאבל על מות אחד מבני משפחתו, ובא אל הכפר תלל להפיג את צערו בין קרוביו. והנה בשמעו על דבר הנסים והנפלאות של המשתלה האגדית, לקח עמדו איזה נער והלך לבקר את עבודת היהודים. בהיותו זר לחקלאות, לא שם לב לזה שפוסע ודורך על אדמה שעָדרו, שִׁדְדו, וישרו את פניה במַגובים. סִדרו ערוגות, זרעו מכל מיני זרעונים, והעמידו אפילו ציונים עם כתובת המספרת מהו מין הזרע הטמון פה באדמה. ושבילים מיוחדים הובילו מחֶלקה לחלקה בסדר מופתי. יש דברים מסודרים וסִמנים על כל דבר ודבר, ומאַין לו לבן אפריקה לדעת את כל אלה? לא היה לו שום מושג להבין מִדת הזהירות, היכן מותר לדרוך ואיה אסור. הוא לתומו הלך לו באשר הלך, עבר באלכסון והחריב בצעדיו הגסים את כל עבודת חברי החרוץ והקפדן מר הורוויץ.

הלה, בראותו את חורבן מעשי ידיו רתח, ומרוב כעסו התבטא לפי המחריב הנכבד באיזה מִלים גסות בערבית, שבעצמו לא ידע היטב את פֵּרושן. החג' נעלב קשה, הרים את ידו ונתן מכת לחי מצלצלת לחבר הורוויץ. בזו הרגע קפצו פועלי הורוויץ הנרגזים לנקום כבוד רבם ומדריכם המכובד עליהם, ומהומה ומבוכה רבה נהיתה. אחד מהם, בחור גבוה, חסון, עם עינים טרוטות, הרים את המָרָא² שחפר בה באותה שעה, ונתן מכה אחת על ראש הנכבד ולא החטיא, ופצעהו קשה ונפל ארצה מתבוסס בדמו.

הנער משרתו, בראותו דם בעליו ברח והודיע בכפר על דבר האסון שקרה, וכעבור איזה רגעים בא כל הכפר מזוין בנשק, להשיב נקם! בינתים הספירו חברִי ואחדים מהפועלים, בהריחם מרחוק ריח המות, להתבצר בבנין העתיק, בית האוצר,³ שהיה כעין מבצר עם גרוטאות ברזל חזקות בחלונות ודלת די חזקה. הנער ששב עם אנשי הכפר סִפר להם מי הם האשמים היחידים, לכן לא התנפלו סתם על יהודים, רק בִּקשו את האשמים האמיתיים, ומי שהתבצר ודאי הם האשמים. כזאבי טרף הצמאים לדם נִגשו לשבור את דלת האוצר ולהכריע לטבח את כל הנמצא בתוכו.

אבל ה“חלל” לא מת, ועוד אפשר היה לו לדבר. פנה לאנשי שלומו ובִקש מהם שלא ישפכו דם נקי. הוא מצא את עצמו אשם ומאלהים יצא הדבר, והיהודים שהוציאו את גזר דינו לפועל לא אשמים, אל להאשים אדם באסונו.

באותו רגע גופו נשמע נפץ חזק: בכל זאת הספיקו לשבור איזה גרוטאות ברזל מהחלון, והצמאים לדם התפרצו פנימה והוציאן את האנשים לְהורג. אך אנשים מאחיהם, מאנשי כפרם גופא, הופיעו מזוינים היטב, והכריזו בשם “מחמד ראסול אללה” [שליח האל] ובשם השכיב מרע [הנוטה למות] כי מי שיִגע לרעה באנשים האלה דמו בראשו! כל החבריה שלנו הוכנסה לחושה אחת, אחרי שקִבלו סתם מכות ומהלומות כדבאי, ושומרים עם חרבות שלופות שמרו עליהם מפני הקנאים, עד בוא המשטרה מצפת.

אני וחברי יצחק אפשטיין היינו בראש פנה. באותו יום היה בִּטול עבודה מפני שמר שייד בא לראש פנה וכדרכו מימים ימימה העביר תחת שבט בִקֹרתו את כל דרי מעלה ודרי מטה, מי לחסד ומי לשבט. כל בני המושבה עומדים על רגליהם ומחכים לתורם. פתאום רץ מבַשר מתקרב מעבר יסוד המעלה בצעקה מרה קורעת לב: “הצילו, הצילו, קרה לנו אסון!”. כאשר שמענו אני ואפשטיין את המאורע המשונה הזה, ממש עלטה נפלה עלינו. בטרם הספקנו לטכס עצה והנה רץ שני מגיע ומספר כי השוטרים מצפת כבר לקחו את החשודים, והם שלמים וקיימים, אך מובלים למאסר לצפת, וטרם הגיעו לחצי הדרך.

הפקידות הראש פנאית התיחסה למאורע הזה בכל כובד הראש, וההזדמנות שמר שייד היה על המקום הועילה הרבה. אחרי התיַעצות נשלח לצפת מר יוסף פרידמן – אִכר ראש פנאי מילידי טבריה, לשונו למודה בשפה ערבית צחה, והוא מהיותר נכבדים בעיני הערביים בסביבה⁴ – דוהר על סוס אביר ומזוין בצרור כסף.

מר פרידמן פגש את השיירה בדרך: האסירים הולכים ברגל תחת שמירה מעולה של חיילים טורקים וזַבֶט⁵ בראשם. הוא נתקבל בסבר פנים יפות מהזבט, כאילו חִכה לבואו, וההתנהגות עם האסירים היה דוקא אנושי וג’נטלמני. מר פרידמן רמז לז’בט ללכת לאט לאט עד הזיתים שלפני העיר צפת ושם לעשות תחנה להִנפש, ולא להוביל את האסירים העירה טרם בוא פקודה, ודי לחכימא ברְמִיזה! הוא בעצמו דהר על סוסו העירה לפניהם, התרָאה תיכף עם פקידי הממשלה הגבוהים, ואחרי כן הלך להתראות עם החולה המסוכן, שהביאוהו כבר לביתו.

החולה חזר איזה פעמים בפני השופט שהוא מוחל וסולח, ואינו מאשים שום איש באסונו חוץ מעצמו, ומקבל עליו את יסוריו באהבה, לכפרה על עונותיו. קרוביו, בשמעם את דבריו אלה של השכיב מרע שככה חמתם, והסתפקו בקבלת פִּצוים הגונים על היד, ואף המשטרה קבלה אגב אורחא את חלקה, ועד הערב כבר נמחק כל האינצידנט, כאִלו שום דבר לא קרה. עם פְּנות היום זכינו להתנשק עם המשוחררים!

בדרך אגב כדאי להזכיר מקרה מעציב, דומה לזה קצת, שקרה עם אחד האכרים בראש פנה בראשית הִוסדה. מר קליסקר בא מאוקראינה ונספח לחבורה הרומנית. טרם הורק צרור כספו נִגש לבנות לו בית הגון, והביא לתכלית זו בנאים ערביים מצפת, בני משפחה מיוחסת.

לאכר הזה היה בן צעיר שהתגנדר בגבורה, ואקדח מבריק תלוי לו על אֲזֵינו [תלי, חגורה לנשק]. אחד הבנאים, צעיר כבן עשרים, התקנא בבן האכר והציק לו תמיד שיראה לו איך יורה האקדח המתנוצץ הלוקח את נפשו. יום אחד, בשחקם יחד עם הנשק המסוכן – ושניהם אינם בקיאים איך להזהר בו – והנה מתפרץ כדור מהאקדח ופולח את רקת הבנאי, והוא נופל שדוד על המקום.

כחץ מקשת הגיעה הידיעה לצפת. משפחת הנרצח העיזה [אספה] את כל העיר המושְׂלמית, וכשטף באו לראש פנה במאותיהם לנקום דם אחיהם. בן האכר קליסקר בתומו מסר את עצמו בידיהם מבלי בקש מפלט לו. בזה אמנם הציל את כל המושבה מכליה, אבל הוא עצמו ספג את שלו מִשָׁלֶם.⁶ המשטרה הספיקה לבֹא בזמן להציל אותו מלמות מות נבל, אך מבית האסורים אי אפשר היה להוציא אותו עד בֵּרור המשפט. הון גדול עלה המשפט וכריתת השלום עם משפחת הנרצח להישוב החדש ולכלל ישראל. ואחד מתנאי השלום היה, שנע ונד יהיה בן האכר בארץ, וזכרו ימחה מספרי ראש פנה.⁷