בעזוב מר שייד את ראש פנה, נודע לנו על דבר החדשות שנתהוו בישוב. בראשון לציון היתה מהפכה: האכרים התקוממו נגד מנהלם יהושע אוסוויצקי. התוצאה היתה חלופי גברא: את אוסוויצקי מעבירים לראש פנה, ובמקומו יבוא לראשון הדיקטטור מר בלוך. ואת בן־שמאל מעבירים לזכרון יעקב.
על דבר המרד הראשוני העשיר מאד באפיזודים שראויים בלי שום ספק להֵרשם בתור פרק בהִסטוריַת הישוב, אני מסלק את ידי מזה, מפני שאני לא היתי עד ראיה, אלא מה ששמעתי מרחוק, לכן לא התרשמו היטב במוחי המאורעות ואסור לי לטפל בזה. אני משאיר את המקום הזה פנוי לאחד הבקי בענין הזה יותר ממני.1
בהזדעזע ארץ הוטל גם גורלנו אנו, שארבעתנו נתפזר לכל ארבע רוחות הארץ. וככה היתה החלוקה: אמיתי יִשאר ביסוד לנהל את המשתלה, אפשטיין ישאר בראש פנה, ואני והורוויץ – לראשון לציון ולבאר טוביה. אדמת קסטינה אך נקנתה אז על ידי אוסוויצקי,2 ובינתים נעשתה המהפכה נגדו, ועבודתו הופרעה בטרם נִגשו ליסד את באר טוביה. המתישבים הבסרבים עבורם נקנתה האדמה, משפחות מרובות אוכלסין, הספיקו בינתים לבוא ארצה, ולפי שעה ישבו ביפו באפס מעשה וקִבלו תמִכה קצובה. החלו לדבר על דבר בניינה, וטרם נולדה, וכבר שוּלח אחד מאתנו בתור פקיד לקסטינה שעוד בעולם הדמיון יסודה. כמה מן הפזיזות הובלטה במעשה שייד זה!
החלוקה בין ארבעתינו היתה טבעית מאד. אחד משני החברים שנִהלו את המשתלה ביסוד המעלה מחוייב הלא להשאר על המקום. כפי שהחבר הורוויץ היה הסִבה במותו הטרגי של הטונסאי חג' טהה, מובן מאליו שתיכף אחרי המקרה היה צריך לעזוב את המקום. החבר אמיתי, שהאנצידנט הנזכר לא חל עליו, נשאר מנהל יחידי במשתלה. החבר אפשטיין הספיק בזמן שהותו בראש פנה לטוה [לטוות] חוט של חסד לאחת מתלמידותיו, בת אכר מראש פנה, וזכותו זו גרם לו שישאר במקומו – לבסוף נעשית באמת חברתו בחיים.3 וממילא יצא הגורל שאני והורוויץ נתגלגל ליהודה ונתחיל את הרפתקאות החיים שוב מבראשית.
אציין כאן לזכרון קמעה מהשתלשלות חייהם של חברי השנַיִם שנשארו בגליל.
משה אמיתי (ורהפטיג) התמסר כל כלו ליסוד המעלה, שרִתקה אותו אליה בעבותות שלא יִנתקו. למרות כל הפגעים הרעים שעזו עליו במקום מנוגע קדחת זה, וכמה נפשות יקרות לו טמן בעפרה – עד היום עומד איתן בדעתו, ולא זז כמלוא נימא מאהבתו הראשונה ליסוד המעלה ולנחלתו שהרטיבהּ בדמעותיו, בזיעתו ודמו, וקשר עמה ברית עולמים.
יצחק אפשטיין לא האריך זמן רב על עמדתו החקלאית שלא מצא בה אף פעם די סיפוק. כאשר נשאר יחידי בראש פנה, וכל אחריות העבודה נפלה רק עליו לבדו, אז התחיל להרגיש שלא לכך נוצר. נִסה את כֹּחו במקצוע מדידת האדמה, אך גם בזה לא מצא חפץ, והמקרה הביא לידו ענין אחר. בצפת גר אז הד"ר בלידן, רופא ראש פנה, והיה מהאוהבים להתקהל.4 ולו היתה עזר כנגדו, אשה רמת היחס, נכדת ר' בנימין הנוסע השלישי.5 זו היתה טפוס יוצא מן הכלל, שכדאי להציג לה מצבת זכרון בהסטוריַת הישוב העירוני. אשה בעלת מרץ גדול, כולה תנועה וחיים. היא התענינה מאד בחיי יהודי צפת ורצתה להרים אותם משפל מצבם, ובעקר נתנה את לבה לבער [את] הבערות של הבנות, ולחנכן על ברכי התרבות.6 היא החליטה למצוא איזה מקור של תמיכה ולפתוח בית ספר לבנות בצפת.
גב' בלידן עזבה את הארץ לזמן מה והלכה להתדפק על לב נדיבי עם בכל מקום שתמצא. בשובה הביאה איזה סכום כסף בידה, והבטחות מרובות לסיוע אם רק יעלה בידה הדבר לפתוח בית ספר לבנות בעיר החשכה צפת, שזה היה מהדברים הנמנעים. קשה היה להאמין בהצלחת מפעל מהפכני כזה. אבל מִרצה ועקשנותה עמדו לה, ועוד יותר ההתנדבות של המורה הראשון, חברנו יצחק אפשטיין, שנתן ידו והתמסר בכל רכושו הרוחני הרב להיות לעזר למפעל זה, וזכתה צפת, ובית ספר לבנות בהנהלת מר יצחק אפשטיין נעשה לעובדה.7
מצבו בצפת היה יותר מנורא. האדוקים הקִצונים השתמשו בכל מיני נשק להחריב את בית הספר לבנות, וכל הדרכים היו כשרות בעיניהם. להורי הילדות הפסיקו לתת קצבתם בחלוקה, חרמות ונידוים נגד ההורים והמורים, בפרט על משפחת הד"ר בלידן שהקציעו חדרים לבית הספר בדירתם הפרטית, ועל התלמִדות השליכו שִׁקוצים באמצע הרחוב בלכתן ובבואן מבית הספר. בכל הדרכים האלה לא מצאו עוד סִפוקם, עד שעשו פעם דבר מגונה מאד: באחד הלילות נכנסו לבית הספר הקיצוניים שבקצוניים ושפכו על הספסלים והשלחנות עביטים [סירי לילה] מלאי “בושם”…
אך במקום שיש צללים יש גם אורות. גם בצפת החשכה נמצאו אז אנשים שידעו להעריך חשיבות המפעל בכללו, ולהוקיר את מִזגו, ישרו וערכו של המורה הצעיר הזה, שעמד כסלע איתן בראש המוסד. הם עמדו על צִדו לעודד ולעזור, ולהמשיך את קיום המוסד על אפם וחמתם של מורדי אור. ולמרות כל הנגעים ופגעים הספיק בית ספר זה, הראשון, להעמיד דור של אִמהות עבריות אמיתיות שרישומן ניכר עד היום.8
זה היה ראשית דרכו של מר יצחק אפשטיין המפורסם, כאשר אך יצא לעולם הוראה.9
סמטה בצפת
-
באביב 1887 התקוממו אנשי ראשון לציון נגד הדיקטטורה של פקידות הברון, ובעיקר נגד ההתנשאות של מנהל המושבה אוסביצקי. בעקבות המרד נאלצו האיכרים להתחייב לתנאים שהגבילו את חירותם עוד יותר, ואילו אוסביצקי הועבר לפתח תקוה ואחר כך לראש פינה, ראו מרגלית, מפעלו של הברון, עמ‘ 406, 448–442; אהרנסון, הברון, עמ’ 64–75; גלעדי, הברון, עמ‘ 197–195; דרויאנוב, כתבים, ב, עמ’ 722; תדהר, אנציקלופדיה, עמ‘ 910–909; יודילוביץ’, ראשון לציון, עמ' 161, 170–169, 314. ↩
- אדמת קסטינה נקנתה במאי 1888. ↩
-
רחל וידנפלד, בת האיכר, התחתנה עם יצחק אפשטיין. ↩
-
“מהאוהבים להתקהל” הכוונה כנראה לטיפוס חברותי. את ד“ר ישעיהו בלידן שלח הברון לארץ ב־1885 כדי שישמש רופא בראש פינה. במהלך השנים עסק ברפואה ובחינוך במקומות שונים בגליל. בשנת 1887 פתח הד”ר בלידן, עם דוד שוב ובתמיכת הברון, בית ספר לבנים בצפת “בית אברהם”. היישוב האשכנזי בעיר התנגד לו ובבית הספר למדו בעיקר תלמידים ספרדים, ראו שביט, גולדשטיין ובאר, לקסיקון האישים, עמ‘ 83–82; רינות, התקופה העות’מאנית, עמ' 665. ↩
-
שמה של גב‘ בלידן היה פלורי. לא ידוע לנו על קשר משפחתי בינה לבין מנדלי מוכר ספרים (שכתב את מסעות בנימין השלישי), וייתכן שהכותב מעניק לה בהומור ייחוס אבות ל"ר’ בנימין הנוסע השלישי" בגלל פעילותה ומסעותיה. ↩
-
“ולחנכן על ברכי התרבות”: תוספת בכתב ידה של נחמה פוחצ'בסקי. ↩
-
בית הספר לבנות נפתח בצפת בתרנ"א (1890 או 1891), בתמיכה כספית של יהודים מארצות הברית. ↩
-
רוב תלמידות בית הספר היו מהעדה הספרדית בצפת. אפשטיין לימד בעברית, בשיטת “עברית בעברית”, והנהיג שיטות הוראה חדשניות. בשנת 1897 עבר בית הספר לניהול חברת כי"ח, ראו רינות, התקופה העות‘מאנית, עמ’ 665; שלמון, החינוך האשכנזי, עמ' 286. ↩
-
כחמש שנים ניהל אפשטיין את בית הספר לבנות בצפת. אחר כך הקים את בית הספר במטולה, ולימד שם ובראש פינה. נוסף על חידושיו בעניין לימוד השפה, הנהיג בבתי הספר פעילות של לימוד בטבע ולימוד חקלאות. ספרו עברית בעברית יצא לאור בשנת 1901 (ורשה: חברת “אחיאסף”, תרס"א) והשפיע מאוד על המורים העבריים בארץ ובחו“ל. בשנת 1902 יצא ללימודים בשווייץ, ניהל את בית הספר של כי”ח בסלוניקי, חזר ללימודים וסיים את עבודת הדוקטור שלו. כששב לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, ניהל את סמינר לוינסקי למורים וגננות. כשפרש מהוראה המשיך לעסוק במחקרים בהוראת הלשון ולפרסם מאמרים על חינוך ובלשנות, ראו הרמתי, שלושה מורים, עמ‘ 194–144; תדהר, אנציקלופדיה, עמ’ 882; שביט, גולדשטין ובאר, לקסיקון האישים, עמ' 57. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.