בכדי לתת תמונה בהירה, עלי לספר על דבר התהוות הישוב הפעוט הלז מראשית יצירתו. בשנת תרמ"ג בערך בא מאודיסה יהודי בעל נפש, בעל משפחה, מר ראובן לרר, על מנת להתישב.¹ נפל באיזה אופן בידי סרסורים, וקנו עבורו פרדס מיד איזה אפנדי, על יד דרך המלך הגדולה המובילה חברונה, מהלך שלשה רבעי שעה דרומה מראשון לציון.² בתוך הפרדס נמצאה חצר מלאה בניָנים עתיקים, באר ובריכות. עשה קפיצה נחשונית ויתישב בתוך פרדסו, עם משפחתו שכֻּלה מטפלי טליה,³ ואך באו מאודיסה.

אחרי ישבו שמה איזה זמן הכיר את טעותו, עד כמה זה מגוחך שמשפחה עברית אחת תשב גלמודה בין שכנים פראים, והתחיל ללקט אליו כל אומלל ומר נפש שברח בעור שיניו מארץ הפרעות.⁴ נתן להם דירות בחצרו חנם, והבטיח לדאוג להם ולמצא עבורם עבודה בראשון לציון הקרובה.⁵

הסתת איזנברג, מנהיג הנוער, לא יכל לגור בראשון לציון, במקום עבודתו, מפני השמירה המעולה של בלוך שלא אִפשר להנוער התוסס להתאסף סביב מנהיגם ה“תַסס”! בזה היה מסכן את לחמו ולחם העובדים האחרים⁶… לכן הוכרח איזנברג למצא לו דירה במקום אחר. מצא אצל לרר בואדי אל חנין חדר אפל, נשען לקיר ברֵכה סדוקה שלא משתמשים בה מכבר, ושם גר עם משפחתו. ותנאי הותנה מקודם שהברכה תשאר תמיד ריקה.

חצר זו של לרר בואדי אל חנין היתה איזה ישוב עלוב. גרו שם אי אלו משפחות שחייהם תלויים להם מנגד, גם אחדים מקרובי ר' לרר המשועבדים לו. העוני והמצוקה ששררו בחצר מקלט זו אין לתאר, ומבלי צדיה פגעו גרי החצר מרי הנפש איש ברעהו, או אשה ברעותה. ובפרט הילדים שלא חטאו נגעו לרעה אחד בשני. ואם קרה המקרה שאחד ממקורבי בעל החצר נפגע, אז קמו בעלי החצר לעזרת המשועבדים שלהם, ויענשו את הדרים בכל חומר הדין.

על פי מקרה נפל הגורל הפעם על אשת הסתת, החולה במחלת לב ומטופלת בילדים שלשה. הסתת – העמל קשה כל היום ולבסוף צריך עוד לכתת את רגליו איזה קילומטרים לבוא הביתה לאשתו ושלשת פעוטיו – אחרי אכלו ארוחת ערב גסה, נפל בזרועות מתיקת השֵׁנה של העובד. בלילה, אחרי חצות, התעורר אחד התינוקות והאם חפצה לגשת אליו. בהציגה את רגליה על הרצפה והנה אויה! המים בחדר מגיעים עד הברכים: נבִעה בקיר של הברכה, ומים מתפרצים בחזקה. מקול ענות חלושה: הצילו! הצילו! התעוררו בני הבית וכל השכנים סביב, והמהומה גדלה למעלה ראש. ובהעירם את בעלי החצר להעיר את אזנם על דבר המאורע – שחקו על מִשבתם. הסתת, נפעם וחדל עצות, עזב את משפחתו במצב טרגי כזה ורץ כמטורף באמצע הלילה לתנות על צרת נפשו ולבקש עזר מעיר. ובבואו מצא את כל ידידיו הרבים שהסתובבו בגיל ההורא בהאי שעתא [בזו השעה].

אמנם “מעז יצא מתוק”. עובדה זו לִמדה אותנו כי האיגוד והאירגון עומדים ברומו של ישוב, וכי בלעדיהם יכשל כל אחד [יחיד] ויפול ללא קום. בלילה הלז נולד הארגון הראשון של הנוער המושבתי העובד, המלא תסיסה, ומאז נועדו כל האספות דוקא בואדי חנין – על אדמת ר' לרר, שפחד הלילה ההוא שבר את גאונו ולא חרץ יותר את לשונו.⁷

יש הרבה מאד לספר על דבר הגיטו הזה בואדי איל חנין. לדוגמא אזכיר פה את נשמת אחד הגיבורים שנפל חלל ונשפך דמו על מזבח העקשנות של עם ישראל. בין המתלקטים בחצרו של לרר היה החלוץ מר ילובסקי.⁸ צעיר כבן שלושים, אב לשלשה ילדים פעוטים, נפח מקצועו. קנה ממר לרר איזה ד' אמות בקצה הפרדס מחוצה לו, על יד הדרך הגדולה המובילה לעקרון ולגדרה, בנה צריף לעבודה ופתח מפחיה, כנהוג ברוסיה מולדתו שהנפח עובד במפחיה הנמצאת על אם הדרך. צריף זה נמצא איזה מאות מטרים רחוק מהגיטו, ולילה לילה היה סוגר את בית מלאכתו ומבלה את הערב בקרב בני משפחתו.⁹

ביום חרפי אחד מימות הגשמים העזים שבאו בזעף וברעש, הביאו לו שק קמח מיפו, ונשאר השק בבית מלאכתו כי אי אפשר היה להעבירו אל הגיטו פנימה מפני הבִּצה הנוראה שהתהַוְתה סביבו. השק קמח הלז היה כל רכושו, ואיך ישאירהו הפקר וילך לִשון בגיטו?

הלילה היה ליל זְועה. סערה נוראה התחוללה וגשם שטף בלי הפסק. באמצע הלילה התנפלו עליו השכנים בחפצם לקחת ממנו את שק הקמח. כנמר קם נגדם עם פטישו הגדול בידו, אך הוא הלא היה יחידי, והם כנראה רבים, ויתגברו עליו, ובחרב חדה בקעו את קדקדו. נשמתו יצאה בטהרה והפטיש בידו.¹⁰ בבֹקר, כאשר הביאו לו [את] ארוחת הבקר מצאוהו מוטל על הסדן, פטישו בידו והבעה של כעס עצום על שפתיו. וככה נאלם לנצח. לפני הצהרים הביאו את גופתו לראשון בעגלה קטנה, בלִוְית אשתו האלמנה ושלושת פעוטיו. היום ההוא נחקק עמוק עמוק במוח, והלב דרש נקמה!

האלמנה החלשה והמדוכאה לא איבדה את עקשנותה, והמשפחה דוקא נשארה על המקום. ברבות הימים קנתה מאת לרר אחוזת קרקע זו שבלעה את דמי בעלה, ועל מקום זה בנתה לה בית חמר נחמד. ובאיזה אופן פלא גידלה באותו בית את שלשת יתומיה, ויהיו לאנשים. וכעת נמצאים בנס ציונה פרדסנים אמידים, הם בניה ובני בניה שירשו את אדמת השכנים רוצחי אביהם.