בלעדי הפרק הזה אי אפשר לקבל שום מושג נכון בכמה קרבנות עלה להישוב התקדמות כל שהיא בתוך האטמוספרה שמלפני המבול ששררה בארצנו זו, הנרדמת והפרִמטיבית, טרם שעוררוה אחֵינו החלוצים הראשונים לתחיה. כמה טורח וכסף וקרבנות הוקרבו עד שהגיעה מארצות הודו לראשון לציון הרכבה ממינים המשובחים.

שליחי מצוה אינם נזוקין.

שבט תר"ן [ינואר-פברואר 1890]. באחד הימים נקראתי למר קוולן, והוא מסר לי שהוטל עלי לנסוע ליסוד המעלה להביא זמורות גפנים מהמשתלות דְשָׁם, זמורות שהוכנו מהמינים המשובחים כמו קברנֶה, אלבק, סוֹטֶרִין ועוד: כל אותם המינים שמר ארמנס הִבריח¹ מארץ הודו בכמויות קטנות, בחֵרוף נפש ממש, אחרי שהמשטרה הטורקית בחיפה שרפה כבר מטמון של גפנים אמריקאיות.² ביסוד המעלה טִפלו ברבויָן של המינים המשובחים ההם,³ ועכשו הגיעה השעה להביא משם זמורות הרכבה, לחלקן בין אכרי ראשון [לציון], ולהרכיב בהן את כל הכרמים הנטועים מלשעבר במינים מעורבים צרפתים רגילים. והגורל נפל עלי להיות שליח מצוָה זו ובעצם ידי לאספן, לסמנן, לארזן בזהירות רבה כל מין לחוד שלא יתחלפו מין בשאינו מינו, ולשמור על רטיבותם בדרך.

בעצם שמחתי על הכבוד והאמון שנתנו בי. אך מאידך גיסא, לנסוע מראשון עד יסוד המעלה וחזרה, הכל ברכיבה, ומכשולי הדרך ההיא הלא מוכרים לי מזמן… כשתארתי לעצמי את סכנת הדרכים, ביחוד בירח שבט בזמן קלקול הדרכים מרוב הגשמים, וביחוד כעת, שלא את נפשי לבד אני מסכן אלא חיי משפחה צעירה,⁴ חרדה נפשי לקראת נסיעה זו. אך אני חַיָל, וכשקוראים למלחמה מחויבים לציית.

בחרתי לי ממיטב הסוסים במשק הברון, הזדַיַנתי בכל הנחוץ לדרך, וקִבלתי מכתבים לפקידים בכל אתר ואתר שיגישו לי את עזרתם בכל הנחוץ לי בדרך. הלכתי הביתה ונפרדתי באומץ לב רופסת מאת רעיתי תמתי.

הגעתי לתחנה הראשונה פתח תקוה בצהרים. פניתי לפקיד הברון דהתם אברהם בריל, מכרי מאז,⁵ שידאג לי למלווה דרך עד זכרון יעקב, והוא נתן לי, ליתר הבטחון, את משרתו, ערבי יליד סביבת זכרון יעקב. בשעה הרביעית אחר הצהרים יצאנו לדרכנו.

הלילה היה ליל ירח בהיר, ובשעה העשירית הגענו לכפר קלנסוי, מול טול כרם.⁶ שם סִדרנו לנו חניה קצרה על בית הקברות, מקום בטוח מהתנפלויות, ואחרי שעה המשכנו דרכנו הלאה צפונה. לא בלי קושיים: אחרי הכפר הזה, בדרך ל“קקון”,⁷ מתחילה אדמה טיטית שחורה, ואי אפשר לנטות מהדרך אף שעל, והדרך גופה מכוסה מים, כמו מהוה אגם לאורך כמה מאות מטרים. ונפש חיה אין בשעת לילה לשאול אם אפשר בדרך זו לעבור או אַין. מאין מוצא אחר שמנו את נפשנו בכפנו ונכנסנו לתוך האגם הזה. והנה התברר לנו כי מתחת המים יש בוץ המדַבֵּק את רגלי הסוסים, מבלי יכולת להוציא משם רגל. בהתאמצות רבה אִלצנו את הסוסים להמשיך את דרכם, והמים כבר עד האוכף מגיעים. אבל הנה עמדו הסוסים וכל הצליפות על גבם לא הועילו, יותר אין באפשרותם להוציא את רגליהם מטיט היָוֵן, וחסל. חשבתי כי אבדנו, אבל אחרי שהסוסים בעצמם התחילו להרגיש בסכנה הקרובה, גבר בהם האינסטינקט להציל את נפשם, והעיר בהם מרץ יוצא מן הכלל להוציאנו לעבר השני של האגם.

אך הנה אסון חדש: הסוס שלי יצא בעל מום. נָקע רגל אחת ונשאר צולע על ירכו, בשעה שהדרך עד זכרון עוד רחוקה הינה. וסערה נוראה התחוללה מול פנינו ואין מפלט. בדלית ברירה המשכנו את דרכנו הלאה עד הגיענו לכפר הצ’רקסים.⁸

והנה כאן צרה חדשה באתני: המלווה שלי, בן הכפר אם אל עלק,⁹ בודאי היה לו איזה חשבון של דם עם הצ’רקסים. בעברנו את הכפר תקפוֹ מין פחד, עד שצנח מעל סוסו וצמרמורת עזה אחזה בעצמותיו. בקושי העלתיו על סוסו וקשרתיו אליו, וככה רכבתי על סוסי הצולע, מושך את השני עם החולה מאחרי. עכשיו אני מורה הדרך, והלב מהסס: מי יודע לאן נתגלגל ובאיזו בִּיצה נטבע הלילה? והנה מבלי לדעת איך, באיזה אופן פלא, ירט הדרך נגדנו ובאנו בשעה שתים אחר חצות הלילה לזכרון יעקב, והסוסים עמדו לפני שער המלון “גרף”.¹⁰

בבקר פניתי במכתב שבידי לפקידות, ומשם דאגו לי תיכף לנסיעה הלאה. בהזדמנות נמצאה אותה שעה בזכרון שיירה של חַמָרים ההולכת צְפָתָה. יצאתי עמהם לדרך, בהיותי כבר יותר בטוח, כי הלא הם מלאכתם בכך.

הנה הגענו עד ה“קישון”, והוא מלא על כל גדותיו וגשר אין לעבור. החמרים לא פקפקו אף רגע, נכנסו עם הפרדים עמוק לתוך הים עד הגיעם לאזור הנטרלי, ששם זרמות הקישון נבלמים וגלי הים נשטחים. באופן כזה עברנו בלי שום תקלה. משם אחזנו דרכנו לאושה, שפרעם, מג’ד אל כרום,¹¹ רָמיה, פרדיה, מירון, צפת, וראש פנה. פה דאגו להמציא לי את החַמר הידוע חסן בוסתנאי. הזמנתי אצלו כעשרה פרדים, שביום קבוע יבואו ליסוד [המעלה] לקחת את המטען שלי.

הופעתי ביסוד המעלה היתה הפתעה לכֻלם. לא פִללו לראות אותי בגבולם, ביחוד בתקופת הגשמים. המרחק מהגליל העליון עד יהודה נדמה בימים ההם כמו מהודו עד כוש. לא פלא הוא שהרבה אכרים ביהודה, אשר כבר נפטרו מהעולם שבעי ימים, את הגליל טרם ראו עיניהם.

מרוב חדוַת רעים ביסוד שכחתי את כל תלאות הדרך. תקף אותי חשק נמרץ לבלות איזה ימים על החוף השקט של ים סומכוס בחברת חברי הטוב אמיתי. אבל הרעיון שבראשון מלאים דאגה לנפשי לא נתן לי מנוחה, ומִהרתי לסדר את מטען הגפנים ולהתכונן שוב לדרך.

בחזרתי עברתי עם הפרדים את ראש פנה, שם שהינו קצת, ולפנות ערב היה עלינו לעלות לצפת ללון, ומשם להמשיך את דרכנו. בצאתנו מראש פנה פנינו לדרך החדשה שהיִתי אחד מסולליה. רק יצאנו מן המושבה, והנה ערפל עב כסה את כל היקום וגשם התחיל לרסס. החַמָרים, ילידי ההרים, לא נפחדו מתופעה זו והמשיכו את דרכם הלאה, בהיותם בטוחים באינסטינקט הפרד השומר את נפשו מכשלון. הפרדים הולכים להם חפשי, מגששים ומחפשים את הדרך, והמצלתים [מצילות, פעמונים] שעל צואריהם מבשרים על התקדמות השיירה.

ופתאם דרדור אבנים מעורב בהד מצלתים. הה! סִמן מובהק הוא שאחד הפרדים מעדו רגליו, ומתגלגל במדרון עם משאו המרותק אליו כשעיר המשתלח מצוק ההר.¹² על פי הקשב גלשו החמרים למקום. כרגע נפסק הרשרוש והדרדור. בגישוש, בעלטה שאין לתאר, ובמקום מסוכן כזה, פשטו כל החמרים בזחילה לחפש אחרי הנכשל, עד שאחד מהם נתקל ברגלי הפרד השוכב על גבו ורגליו מתנועעות באויר. לאשרי, עצרוהו חבילות הגפנים, שנתקעו בינות לאבנים מלהתגלגל תהומה.

התאספנו כולנו ובעמל רב הקימונו את הפרד. עד שמשכנוהו אל הדרך עבר זמן לא מעט, והגשם מתגבר. וכששבנו אל הדרך ועשינו מפקד הבהמות, נוכחנו שהחמור אשר רכבתי עליו עם כל כֵּלַי נפקד. החמורים לא זכו לפעמונים וכל החפושים והגישושים לא הועילו. מחויבים היינו להמשיך את הדרך צפתה, ובדלית ברירה התיאשנו ממנו.

החמרים רִחמו עלי ומסרו לי לרכיבה איזה סְיָח עלוב וחלש. השיירה נוהרת והגשם עושה את שלו וממשיך זִלופו, ומה שאנו מתקרבים יותר לצפת נהפכת הקרקע, בעזרת הגשם הטרדן, לטיט לבן שמתרכך ומתמסמס, ונעשה כמין בִּיצה של שמנת. אני מתעטף במעיל הגשם שלי כאחד מחנוטי מצרים, ומקשיב כיצד רגלי הפרדים בוססות בטיט במי מדמנה.

פתאם נתקל סיָחי ונפל, ואני צנחתי מעל ראשו ישר לתוך תמיסת הטיט. בקושי התנערתי עד שמצאתי את ידי ורגלי. התאמצתי והסתדרתי שוב על גב הסיח. חשבתי כי רק במקרה נכשל הסיח, והנה טרם עבור רגעים אחדים ואני מרגיש את ישותי שוב בתוך התמיסה. בשכבי בתמיסה בא לי רעיון להתחיל בסטטיסטיקה, כמה פעמים אפשר לנפול בלילה אחד… המספר הגיע קרוב לשתי עשרות! אך תמוה היה כי יצאתי בשלום בגופי באותו ליל הזעף.

בבקר השכם, בעצם הגשם, התפזרו החמרים לחפש אחר החמור האבוד. רק לפנות ערב נודע להם שערבי אחד מג’עוני מצא אותו תועה. את החמור השיב לבעליו – אחרי קבלו בקשיש כנהוג – אך את חפצַי השאיר לו לזכרון.

במשך חמִשה ימים נִסינו את מזלנו לצאת מצפת. חבשנו את הפרדים, יצאנו, ובבושת פנים שבנו אל החאן, כי ארובות השמים נפתחו וימי המבול שבו על הארץ. רק ביום הששי הִטהרו השמים ויצאנו לדרכנו, אף כי ידענו עד כמה מסתכנים אנו בעת שהשלוליות והנחלים עוברים על גדותיהם.

בקושי רב הגענו אחרי איזה ימים לחיפה.

בהִכנסי העירה שמעתי כי אניה מפליגה הלילה ליפו. רגשי לבי היו לאלה הדואגים לשלומי וסופרים את רגעי בואי – ואיזה אושר שלא אצטרך לעבור שוב ברכיבה את השומרון והשרון עם בִּצותיהם! שלחתי את כל המטען דרך היבשה, ואני בלי שהות רצתי אל החוף, קניתי כרטיס, קפצתי לתוך סירה וכעבור איזה רגעים והנני כבר על מכסה האניה, ומחר בבקר עם האניה ביפו! אבל מזלי הרע רדף אחרי, עוד לא הוגדשה הסאה די צרכה.

האניה היתה מלאה צאן אדם, ואין אף מקום פנוי אחד. בכל זאת אמרתי: גם זה לטובה, אעמוד לי לילה על מכסה האניה, אבל מחר אני בראשון! רק זזה האניה ויצאה לים החֹפשי והנה רוח זועף עם גשם זלעפות, ואין מפלט. חִפשתי, ומצאתי איזה כנף מפרש תלויה על יד המעקה ושם אמרתי להסתתר. לדאבוני הגדול קדמוני אחרים, בכל זאת נדחקתי אליהם בלי רשות. ככה עמדתי כל הלילה, ליל סער, מטרה לרוח הפרצים שמצא דרכו מתחת למפרש המפולש. הים סוער, האניה יורדת תהומה ועולה שחקים, אבל המחשבה שעם בוקר הנני ביפו עודדתני, וקִבלתי את יסורי באהבה.

הבוקר אור, וחופי יפו כבר מתבלטים. לכאורה קץ התלאות מתקרב ובא. והנה אכזבה אכזרִיָה: הקברניט מכריז ומודיע כי המצב דורש ממנו להמשיך את דרכו לפורט סעיד, כי הים כמרקחה ולסכן את אניתו בעמדו אצל יפו אינו מחויב. כרוזו [הכרזתו] פילח את לבי. הרגשתי את עצמי על סף השגעון. מה זאת אומרת להיות איזה מאות מטרים מיפו ולא לרדת? חרקתי שִׁנים וקִללתי את שר הים הזועף.

פתאום הציצה השמש מתוך חשרת העננים, וזיק של תקוה הבריק לפננו: אניה אחרת, שהקדימה לבוא משהו, השליכה את עוגנה, והנה כבר מסתובבות סביבה סירות שבאו מן החוף לקבל נוסעים. אז השליך גם הקברניט שלנו, בעל כרחו, את עֹגנו ובדעתו לשהות רק איזה רגעי מספר. אי אלו סירות נִגשו גם אל אניתנו, ונוסעי המחלקות תפסו את המקומות בהן. אמרתי לקפוץ לתוך סירה אבל הוחזרתי ממחשבה נועזה זו במכת משוט על ידִי, כי בים סוער כזה אסור לספנים לקחת יותר משלשה נוסעים בסירה אחת.

הסירות האחרונות עזבו כבר את האניה וברור כי בעוד רגעי מספר אניתנו עוזבת את חוף יפו וכל תקוָתי אבדה. והנה האיר לי המזל ברגע הקשה: סירה אחת נשארה פנויה מן האניה הקודמת, והיא מתאמצת בכל כֹּחותיה לחתור אלינו. בעת שמהחוף כבר נותנים סִמנים לסערה קרובה לבוא, עוד חותרת הסירה הנודדת ובקושי רב מגיעה עד אניתנו. התפרצתי כמתיאש וקפצתי לתוכה. יִשאוני הגלים ויהי מה!

המלחמה באיתנים החלה. גשם סוחף ניתך עלינו, והסערה אשר נִבאו לה באה. מן החוף עומדים ומביטים על סירתנו המטורפת [מיטרפת, נטרפת] בים זועף, וחושבים אותה לאבודה. הספנים פקדו עלי לשבת בתחתית הסירה, ובלי הפוגה קוראים את “אללה” לעזרה. הפחד הולך וגדל. הגענו ממש במסירות נפש הספנים אל מול הכֵּפים, ומן החוף נותנים לנו סימנים לסוב הצדה וללכת סחור סחור. ונחשול אדיר בא מאחורינו והשליך את הסירה, ובכוח איתנים קפצה אל תוך האזור הניטרלי הבטוח. בעוד רגעי מספר ואני על החוף, ורגלי מרגישות אדמה מוצקה תחתיהן אחרי שכמעט התיאשתי מזה לנצח.¹³

לאחר אי אלו ימים הגיע לראשון [לציון] מטען הזמורות מיסוד המעלה, ועם מיני הגפנים האלה התחילה תקופה חדשה בראשון. הכּוֹרת עלה על ראשי הגפנים הרגילות, והרכבנו בראשם מגפני היחוס. תורת ההרכבה, שעד היום ההוא היתה כעין סתרי תורה בארץ ישראל ושלטו בה רק יחידי סגולה, התפשטה במהירות בין הנוער. ויתאמנו בעבודה זו עד כדי כך שבבוא מר ארמנד מפריז לבקר את משק הברון התפעל מאד מהעבודה הזריזה של הצעירים, ועוד באותו היום נסע ליפו, קנה שעוני כסף ובעצמו חִלק לכל אחד את פרָסו במקום המעשה בכרם. ואת בעלי הסמיכה¹⁴ האלה שלחו להרכיב את הגפנים גם בזכרון יעקב ובראש פנה ולהרביץ תורתם ברבים.¹⁵