זרם של צירים מכל קצוי רוסיה הציף את הארץ כשמִלה אחת בפיהם: אדמה. אדמה! נחוץ לנו קרקע בשביל התיַשבות צפופה דוקא! נמצא מיד האדם המתאים למטרה זו. בעל השערות המגודלות, מלא תלתלים בהירים, הצעיר הנלהב מר יהושע חנקין. התעורר מסבכו כארי ויתפשט על פני הארץ.¹ ראשית קנייתו היתה אדמת דורן בשביל חברת “מנוחה ונחלה” הוַרשאית, ומאז לא פסק מרצו הרב, והלך מחיל אל חיל.²

בדפדפי בזכרוני בתולדות קנית אדמת דורן, מתיַצב נגד עיני כמו חי מה שראיתי אז מחַלון מְעוני הנשקף על פני דרך יפו־דורן. לא פעם ולא שתים נסעו הקונים להביט ולהסתכל בטיב האדמה, בגבולותיה ועוד, טרם גמרו את הקניה. בימים ההם לא ידעו עוד בארץ ישראל מלוקסוס. אם נסיעה סתם, ממילא מובן שבעגלה פשוטה עם שני לוחות באוכף ולוחות קטנים על גבם כשתי על גבי ערב, רתומה לסוס אחד. ואם בעניני צבור, כמו קנית אדמה, אז רתמו זוג סוסים!

הנה עברה דרך המושבה עגלה אחת ההולכת דורנה. ישבו בה על לוח אחד מר לוין אפשטיין ויהושע חנקין, ולפניהם, על הלוח הקדמי, איזה עגלון. על ידם נסרח הסתת הידוע מר איזנברג – שבטל באותו יום מעבודתו לשם מצוַת רכישת קרקע בארץ ישראל – הולך ברגל, יד אחת נשענת על העגלה, והשניה אוחזת את זוג נעליו. ומר לוין אפשטיין בעל כרחו התרגל לפרנציפ משונה זה של מר איזנברג שאין לשנות.³

פורים תר"ן הוכרז על חגיגה נוספת למסורתית: זה היום שנולדה מושבה חדשה, חפשית, בלי תמיכות, על האדמה שנקנתה על ידי חנקין בדורן, וצרכים לקרוא לה שם בישראל. מהבקר התחילו לנהור אנשים, נשים וטף, מי ברכב ומי ברגל, לכִּנוס על יד הבאר בדורן. [חוץ] מבאר עתיקה וסביבה קוצים גבוהים כסוסים, לא נמצא שמה שום דבר, ומעקרון עד ואדי־איל־חנין היה מדבר שָׁמֵם ריק מישוב. לכִּנוס נתנה הזכות לתת שם עברי מתאים למושבה החדשה העתידה להבנות פה.

התרוממות רוח של אותו היום אין ביכולתי לתאר. התאסף המון עם לפי מושג הימים ההם, הצפון והנגב נפגשו גם נשקו. פה לא אמר אדם צר לי המקום קום ואשבה. סביב סביב התפזרו על התלים הנשאים, לשאוף אויר צח שאין בו ריח של אפוטרופסות ושל תמיכה. חופש ודרור בכל עבר ופנה – המקום הראשון שאך ורק יוזמה פרטית עומדת ליצור!

עד חצות היום חִכִּינו לאורחים, עד התאסף גם הרחוקים והמפגרים. אז תקעו בשופר וכולם התלקטו לגוש אחד ורמסו ברגלים את הקוצים המכסים את כל הככר מסביב לבאר. התישבנו כולנו על הקרקע כעין גורן עגול, והאספה נפתחה. אספה מעורבת! אולי זו היא הפעם הראשונה בארץ ישראל שנִתנה זכות שוויון זו לאשה.⁴

אחרי איזה נאומים חמים, מלאי התלהבות ותקוָה, ניתנה הרשות להציע שם למושבה. יושבים ומטכסים עצה איזה שם יותר נאה ומתאים למקום נפלא כזה. הרבה שמות הוצעו, שונים ומשונים, על כֻּלם דנו בכובד ראש בעד וכנגד, ועל פי רוב דעות פסלו את השם. לבסוף הציע מר ישראל בלקינד את השם “רְחֹבוֹת” וקִבל את “פרס נובל”: אחרי משא ומתן הצביעו, והשם נתקבל כמעט פה אחד. בִּין רגע נהפכה “דורן” ל“רְחֹבוֹת”, והד הגבעות מסביב ענה: רְחֹבוֹת רְחֹבוֹת!!![³⁸⁷] כְּרגע הופיעו הבקבוקים וכל מני תרגימא, ובפינו הרגשנו בזה הרגע ממש את הטעם כאלו חִלקו לנו את המנות של הלויתן והשור הבר.⁵

וככח איתנים הזדקר ההמון פתאום כאיש אחד, ויד ביד השתלבה, וה“הורה” החלה, ורִקוד משכר נסוב על פני כל. העִגול גדל וגדל, והקוצים נרמסים, נופלים ללא קום, והשממה עוזבת את מקומה יחד עם מתי מעט מפראי המדבר שגרו בסירוגין במקום הזה. זכורני כמה וכמה פעמים שעברתי מראשון לעקרון בדרך החוֹצה את אדמת רְחֹבוֹת, ולא פגשתי אף פעם נפש חיה. רק אַיָה או דַיָה עמדה לה נוגה על הגבעה ליד הדרך, מעל למגרשי התֵמנים “שערים”.⁶

כאשר עָיְפו מהרִקודים ההתלהבותיים, הציעו שאלה: במה אנו בטוחים שמרגע זה והלאה ישכחו את השם הקודם דורן וישתמשו בהשם החדש רְחֹבוֹת? הרבה מושבות החליפו את השם – כמו מעקרון למזכרת בתיה, מזמרין לזכרון יעקב, אל מרח לגבעת עדה – ולא הצליח הדבר לעקור מהשורש את השם הקודם, ואחרי יוֹבֵל שנים עוד נסרח השם הקודם אחרי השם העברי, ושני השמות מתרוצצים יחד.

ואמצאה גאונית עמדה לנו באותו יום לבסס בפעם אחת את השם העברי רְחֹבוֹת ולגרש כָּלָה את השם הקודם, שפעולתה ניכרת לדורי דורות: הוחלט כי מהרגע הזה והלאה, מי שיבטא את השם “דורן” במקום “רְחֹבוֹת” צָבוט וצבט אחרי רגעי מספר הזכירו איזה צעירות באופן מכני את השם דורן, ועוד השם על דלתי שפתותיהן וכבר שולחו צביטות מכל העברים. הדבר מצא חן בעיני הנוער, והשתמשו בגזרה הלזו כעין משחק פילוסין [תחפושות] לרמות את הצעירות בכל מיני ערְמות, שתִפולנה בפח ותבענה את המלה דורן – למצוא שעת הכושר לתת צביטה כשרה. והיו אמנם ביניהן כאלה שבכוָנה ביטאו, למען קבל צביטות ולטעום טעם של פצעי אוהב. והמצב רוח היה כל כך טוב ומרומם שדי היה לשמוע מרחוק צעקת ענות מאחרי הצביטה, וכולם התגלגלו מצחוק.

אחרי כן התפזרו זוגות זוגות או משפחות משפחות על כל הגבעות מסביב, לנוח ולסעוד. כל אחד דאג להביא עמדו מזון סעודה אחת לכל הפחות. זו היתה תמונה, רבותי, שאין אפשרות לעטי הדלה לתאר את הפנֹרמה ופעולתה על הלב הנרגש המתפרץ בחזי. מספיק היה יום אחד כעין זה לתת לנו עצמה לסבול כל מיני נגעים ופגעים רעים ולחזק איש את רעהו לחכות לימים יותר טובים.