פסח שנת תר"ן הוחלט לחדש את המנהג הקדום לעלות לרגל ירושלימה. לתכלית זו שכרנו שתי עגלות גדולות המיוחדות בבנינן להובלת המתפללים הרוסים מיפו לירושלים. שלשה זוגות צעירים: דב לובמן,¹ דוד יודילוביץ ומשפחתי וכתריסר בחורים [רווקים]. ביום ראשון דחול המועד, טרם שחר, יצאנו לדרכנו בהתרוממות רוח חגיגית. כל זמן הנסיעה לא פסקה השירה מפיות הנוסעים, ושתי העגלות מתחרות בעליזות ובבדיחות הדעת.

ככה עברה עלינו חצי הדרך, עד בואנו לשער העמק.² והנה הפתעה: לפנֵנו איזה צעיר יהודי עולה ירושלימה לבדו, ברגל ממש. כשהדביקו אותו העגלות ראינו לתמהוננו שזה הוא מכרנו הסתת הידוע מר אהרון איזנברג, שיצא בתחילת הלילה מואדי אל חנין, והוא כבר עייף ויגע מן ההליכה. העמדנו את העגלות והרעשנו את האויר שבין ההרים בקריאות הידד לגבורת מר איזנברג, ועם זה הצענו לפניו מקום באחת העגלות. אך איזנברג מסרב בהחלט לקבל את הזמנתנו, מטעם זה שאין ביכלתו לשלם, ולמתנת חינם אינו מסכים. כל הפצרותנו נשארו מַעל. לבסוף חשבנו ואמרנו: “הלא תבין מר איזנברג, שאנו לא נוכל לעזבך יחידי בין ההרים ונבוא בלעדיך ירושלימה”. ובכן הִתְרָצַה לנסֹע עִמנו על תנאי מפורש: בעלית ההר, בעת שהסוסים מתנהלים לאִטם, ילך אחרי העגלה – הלא אז סתם צער בעלי חיים. ובמורד, שעה שהעגלה נדחפת מכח עצמה ויורדת במרוצה, יֵשב לו על גבי הכלונס הבולט מאחורי העגלה.

באין ברירה הסכמנו לו, ובשיָרה חדשה זזו העגלות קדימה והכל אתא שפיר. יורדים ועולים ושוב יורדים, ופתאום צוָחה קורעת לב נשמעת מאחורי העגלה. בקושי רב עצרו בסוסים במורד, והנה, אויה! רגל אחת של מר איזנברג תחובה לתוך הגלגל, והוא עצמו כמו מתעלף. בקושי הוצאנו את רגלו, מִשַשנוהָ היטב ומצאנו אותה שלמה, וגם יכל לעמוד הכן עליה. כל החבריה מחאה כף מרוב שמחה, ובקול תרועה הרימו הרבה ידים את איזנברג והושיבוהו במקום מכֻבד בעגלה. אבל כאן עלה בגורלנו להשתתף בצערו: המכנסים החדשות, שנרכשו לכבוד החג לא בלי קושי בתקציב הזעום, נקרעו תוך סחיבה בגלגל ותַקָנה בדרך כבר לא היתה אלא בירושלים.

הגענו לתחנה האחרונה טרם בואנו ירושלימה. זו היא תחנת קולוניה, מוצא דהאידנא,³ מקום חניַת הסוסים ומקום שתית מים לא במשורה [בלי הגבלה]. בירדנו מן העגלות על יד העין, והנה על מרפסת ביתו נצב לפננו הדוּר בלבושו המזרחי ידידנו ומכרנו מכבר מר יהושע ילין. זהו יהודי הראשון שהתישב כאן, יחידי, על חלקת אדמה. הוא קִבל אותנו בזרועות פתוחות והוביל אותנו בשמחה להראות את נחלתו עם כל המטעים הנחמדים, השתולים על יד פלגי מים. “הנה”, אמר, “לפני שנה וחצי⁴ קנֹא קנאתי בכם בהריחי מכם ריח האדמה. ועכשיו, כמוכם כמוני סמוכים בקרנות המולדת.⁵ הבה ילָדי, נשתה לחיי התפכחות עַמנו!” “הידד”! קראנו אחריו וקולותינו התגלגלו לעמק.⁶

בית יהושע ילין במוצא (לפני השיחזור)

אנו שוב בירושלים, במלון פינקלשטין. משם התפזרנו, מי לסַיֵר במקומות הקדושים, עתיקות מימי קדם, ומי שהתחקה על נִצני התחיה המתהוָה בעיר בירתנו. הצעירה שלי נזכרה שיש לה חוב לשלם למר אליעזר בן יהודה. לפני איזה זמן ביקר ברוסיה, וכשבא לעיר מולדתה התענין להכירה, וזכתה לבִקור פרטי ממנו.⁷

את בן יהודה מצאנו בביתו, מדוכא ונרגז. ידו היתה בכל ויד כל בו.⁸ יחסיו עם הקהל הירושלמי התחדדו, והיה כמעט מנודה ומוחרם מכל קהל אוכלי מַן ה“חלוקה”, אותה שם למטרה להכחידה מן העולם, שגלות בה. הוא שמח מאד לקראת בואנו, כי כאן אִנה לו המקרה הזדמנות לתנות את מר נפשו בפני ידידים, שהיה בטוח בהם כי הם לוקחים חלק בצערו.

נחמתו היחידה בחיי הבדידות והצער מצא בן יהודה בתעודה שקבע לו בחיים: להחיות את השפה העברית המאובנת, לקרב עצם אל עצם ולקרום עליהם עור, ולהפיח בה נשמת חיים. התחיל מעצמו ובשרו, וכדוגמה חיה הציג לפננו את בנו היחיד בן ציון הקטן, המתקרא בן אבי אתמר, שלא הבין ולא ידע לבטא אף מִלה בשפה אחרת חוץ מעברית, ובההברה הספרדית. הילד שאל מי אנחנו, ואביו ענה לו: “יהודים טובים”. “ולמה הם מדברים בשפה המובנת לי, ולא כמו כל היהודים?”

בזמן הבִּקור ישבה לה דבורה אשתו וחִבקה בזרועותיה את בתה היונקת, ולא לקחה שום חלק בשיחתנו.⁹ מזה באנו לידי מסקנה שאינה שולטת בשפה. כאשר הסתלק מר בן יהודה לאיזה רגעים לחדר השני לענות לאיזה איש, נכנסה אתנו בשיחה בשפה הרוסית – על זה היה לה הכשר להשתמש בשעת הדחק, אבל יהודית [יידיש] לית מאן דִבר שמה.

בהמשך דברה התלוננה על מר גורלה ברגש של טינה על קִצוניותו של בעלה: הוא דורש ממנה להוציא אל הפועל את האִדאולוגיה שלו, והיא נדונה לבדידות מדכאה. גם את בן ציון שלה, בנה מחמל נפשה, הוא מענה: לא נותן לו לצאת לרחוב לשחק עם ילדים, שזהו דרישה טבעית של ילד, שמא יפגש עם בני גילו המדברים יהודית. והילד מביט דרך החלון, מתגעגע לילדים ומקנא.

בהנמיכה את קולה סיפרה שגם בנוגע לתנוקת הקטנה שלהם עומד בן יהודה על המשמר: יש ששרה לבתה הפעוטה שיר ערש, כמובן לא בעברית, כי עוד לא דאגו משוררינו לסוג שירים זה – כדבר הזה היה עוד בעולם המתהוה. לפני איזה ימים, ביַשנה את הילדה שרה לה מבלי משים בשפה זרה. פתאם הופיע בעלה מהחדר השני כועס ומתמרמר וקצף יז מפיו. ויתנפל עליה בְּאַימו באגרופיו, ותובע רק עברית בכל חומר הדין, ולא נחה עליו דעתו עד שצבט את בשרה, ולזכרון נשמר לה כתם כחול כהה. אבל אנחנו נִחמנו אותה שזה לא אות קין: זה אות ברית נצח בינֵנו ובין שפתנו. ככה חלם ולחם בן יהודה בתור חייל בודד השומר על הדגל.¹⁰

ועוד פנינה יקרת ערך מצאנו בירושלים, שמשכה את לבנו להכירה מקרוב. הלא הוא החכם א' מ' לונץ.¹¹ דרך החלון, אשר לא גבוה ביותר מקרקע הרחוב, הצצנו לחדרו, והנה עומד לפננו איש צעיר מלובש בגדים אורטודוקסים, אבל נקיים ללא רבב, וצוארון לבן מגוהץ מחשק את צוארו. לכאורה עומד ומסתכל החוצה, עיניו פקוחות ומבטו כאילו ישר נגדנו, ואז נוכחנו שזה העומד נגדנו הוא מן הנראים ואינם רואים.

בית א"מ לונץ בשכונת אבן ישראל (הרישום משנת 1980)

נכנסנו הביתה ואשתו הציגה אותנו בפניו. באיזה הארה וחיבה קִבל אותנו קשה לתאר, אך אולי הבִּטוי הזה יתאים: יצק נפשו לתוך נפשנו. ואחרי רגעי מספר התקשר בנו כל כך עד שמצא לנחוץ לספר לנו איך איבד זה לא כבר את מאור עיניו, כי זה לא מכבר שב מאירופה ששם כבה הזיק האחרון. אבל הוא מתנחם בזה כי חזון רוחו לא הועם, וכל עוד דמו יִזל בשריריו את המערכה לא יעזוב ויעדור בשדי המדע על שדמות ישראל עד נשימתו האחרונה.¹²