החִלוף שעשיתי, מלהיות פקיד נמוך, שהפקידים הגבוהים השתדלו תמיד לא לתת לנו להרים ראש חס ושלום, להיות אכר חפשי כביכול, אף כי האכרים לא היו חפשים לגמרי אפילו במה שנוגע לדברים תרבותיים ודתיים – אחרי בריחתו של בלוך וחורבן בית קוולן אמרתי: “ברוך ד' שנאחזתי בזמנו בקרקע, ולא אַרפנה”.
אחרי שעבדתי עשר שנים כמו איש צבא, או כמו יעקב אבינו אצל לבן, כעת אני עושה לביתי. נהייתי בעל כרמים ובעל מרץ כפול לשכלל דבר הנקרא מעתה שלי. שנות לימודַי גם כן לא היו לי לבטלה ורכשתי אמנם הרבה מאד תורה ונִסיון. המצב החמרי שלי הוטב בהרבה. כרמַי לא הכזיבו את תקוָתי, וחפצי העז היה להתחיל תיכף לשלם להברון את חובי ולהיות בן חורין אמיתי. גם החילותי כבר בתשלומים, למורת רוח לרבים.1
במקום בלוך הובא לראשון חזן. מר חזן, יליד מרוקו, היה מורה בבית ספר אליָנסי, ועל כתפיו הטילו את הנהלת ראשון לציון וכל מושבות יהודה של הברון, וגם את עסקי היין של היקבים ראשון לציון וזכרון יעקב.2 כל זה נפל כמשא כבד על שכמו הצר מהכיל ולא ידע מה לעשות קודם, אז החליט לשמור על הסטטוס קוו בנוגע לחוקי בלוך שחָקק בעִדנא דרִתחא, בזמן כיבוש המורדים אחרי מהפכת אוסוויצקי. חוקים אלה, הזמניים, שכבר עבר עליהם כלח ומקומם במוזיאום, הוציא מבית גנזם שוב לשִׁמוש ונהיו לקדושים בעיני חזן.
באותם הימים יצאו ברוסיה אהובת נפשינו גזירות של גֵרוש מהערים הקדושות. בין הערים ההן נמנתה גם צריצין, השוכנת על גדות הולגא [הוולגה], ושם נמצאו אז הורי אשתי. גם עליהם יצא הגורל להגלות, ויבחרו את מקלטם על יד בתם היחידה בראשון [לציון] הנמצאת, אגב אורחא, בארץ ישראל. אשתי היתה עיפה וחולנית ובדִעבד שמחה על עזרת אמה שתשגיח על הבית ועל הילד – והרופאים הלא צִוו עליה להחליף את האויר קצת ולנסוע לבירוּת. הוריה התישבו עמנו במעוננו, שהיה מול בית הפקידות.
ויהי היום, וממרפסת ביתו ראה מר חזן שבבית אחד האכרים מסתובבים איזה זוג זקנים, פנים חדשות שלא ראה קודם. התחיל לחקור, ומצא שהזקנים הללו מקרוב באו, אלה הורי אשת האכר. חזן מצא בארכיב את החוקה ולפיה אסור לזר לגור באחת המושבות הנתמכות, ושלח את הרַכב מחמד סלח – שעבר בירושה ממר בלוך – לקרא אליו את הזקן. וישאלהו מה לך פה ומי לך פה. הזקן היה בעל נחלה בראשון, שרכש בטרם בואו באדמה החדשה שנקנתה בגבול המושבה ונקשרה בקשר אמיץ עם אדמת ראשון. כפי שאדמתו לא היתה שייכת לסוג “המשועבד” לפקידות, לכן אין לו רשות, לאב זה, להיות אצל בתו שהיא אשת “משועבד”. יצא גזר דינו שוב פעם לגֵרושים, ונִתנה לו ארכה ארבעים ושמֹנה שעה3 לחפש דירה ביפו.
בתור קבלן עָרֵב להוציא את פסק הדין לפועל בזמנו, העמיד את מחמד סלח, הגר בדיוטה התחתונה ממעוני. והוא, בתור ידיד שלי, אמר לי בחשאי: לאו דוקא ארבעים ושמֹנה, יחפשו להם לאט לאט דירה ביפו, אין דבר אם יעבור איזה פעמים ארבעים ושמונה. ככה חיו הזקנים עוד שבועות בראשון רק הודות לעדינותו של מחמד, וסוף סוף הוכרח אותו זוג הזקנים, שטעם טעם גֵרוש מרוסיה, לצאת מראשון לציון על פי גזרת פקידו של הנדיב מכונן הריסות ארצנו.
הא לכם, רבותי, תֵאור פוטוגרפי מהימים הראשונים, טרם התבסס הישוב והתחיל לעמוד על רגליו בלי אפוטרופסות.
ההורים הזקנים התיישבו בנוה שלום, אשר אך זה לא מכבר החלה להִבנות על יד יפו, מעוֹרבה עם ערביים מפחותי הערך, גנבים ושודדים. חייהם ורכושם היו תמיד בסכנה, ופעמים רבות סבלו מגנבות. הזקנים לא פסקו מלקלל את פקידי הברון, באשר הם שם, ביחד עם פקידי הצר ניקולַי, ולא ארכו הימים וקללותיהם עשו פרי ומגפת הפקידים החלה. נָוֶיהם הֵשַׁמו, ובראשון ובכל המושבות הנתמכות נשארו אך מפלצות בתי הפקידות, היכלי השדים.4
-
פוחצ‘בסקי היה אחד הראשונים מאיכרי ראשון לציון שהחל לפרוע את חובו לברון על הכרם שניתן לו, ראו סמילנסקי, משפחת האדמה, עמ’ 56. ↩
-
חיים חזן היה פקיד הברון בראשון לציון בשנים 1899–1894, ראו גלעדי, ראשון לציון, עמ' 141. ↩
- לפי גרסה אחרת 24 שעות. ↩
-
בתחילת 1900 עבר ניהול המושבות לידי יק"א וניתנה עצמאות לוועדי המושבות, נבחרי הציבור, לנהל את ענייני המושבות, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 74. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.