אחרי מפלתו של שייד ראה הברון ונוכח כי הדרך שהלך בה עד הנה מלאה מכשֹׁלים, ומצא שבכדי לרפאות את הישוב צריך להוציאו מידי דן יחידי, ובמקום המאה תהיה הדעה. התחיל לנהל משא ומתן עם היק“א,1 שהיא תקבל את המושבות שהיו עד כה תחת ידו הנדיבה, ועם זה ימסור גם סכום כסף הגון בתור נדוניה.2 התקופה של מסירת הברון את מושבותיו לידי היק”א זוהי תקופה מלאה ענין, וכדאי לאמץ את מוחי ולעלות מתוך הנשיה כמה אפיזודים.
על שמי ארצינו הופיע אז טִפוס חדש עם שירים חדשים, מר מאירסון פקיד היק“א, שבא למשש את העור כמו הקצב טרם קנותו את הבקר לשחיטה. אימת מוֶת תקפה את כל היקום, ועלטה פשטה על הישוב.3 קודם היו יוצאים הצעירים והצעירות על מנת לשוב בתור פקידים, מורים, רופאים ורבנים. בזמן הזה שהברון מסר את המושבות ליק”א, התחילה בריחה וכל אב השתדל להציל את בניו מלהשתקע חס ושלום בארץ. באזני שמעתי מפי אם דואגת: “בני היחיד שלי, ושתי בנותי בעזרת השם כבר הספקתי לשלוח חוצה לארץ, ואך יזכני ה' לראות את יתר פרי בטני כבר בחוץ, כי אז אהיה מאושרת ואודה לאל חסדו”!
חילופי גברא באו מהר. במקום שייד עלה על הדוכן בתור מפקח הראשי מר פרינטי שלא הכרנו. פריענטי זה היה חניך אליאנס והגיע למעלת מנהל בית ספר אליאנס. ממילא מובן שהוא יודע לסדר את המשקים ובודאי מוכשר לנהל ענין מסובך כזה כמו כל הישוב החקלאי בארץ ישראל.4 עִמדוֹ התחילה תקופה חדשה, תקופת הספרדים. אם צריך פקידים, הלא אז מצא אותם פרינטי בין מורי אליאנס די ספוקו, החליף את רוב הפקידים והביא במקומם ספרדים חניכי אליאנס. הביא לראשון את מר חזן יליד מרוקו את אחיו לזכרון, ויהודי בגדדי שחונך בפריס ונשא אשה צרפתיה קטולית, בודאי טיפוס כזה מתאים להיות מזכיר בראשון, וגם רב ומטיף שֻׁלח לנו מפריס.5
עמהם גברה כמובן השפה הצרפתית שהם חונכו עליה, והיא השפה היחידה שאפשר לבא אתם במשא ומתן. גם לבתי הספר נשלחו מורים ומחנכים מרֻבי השכלה צרפתית, ובני אכרים חונכו על טהרת לשון זו, הנותנת צ’נז [הזדמנות] של תרבות והתפתחות, להשיג משרות בתוך המושבות, וגם למצוא דרכם בחיים בארצות זרות. לא פלא שחניכי בית ספר כזה גדלו פרא, וכאשר רק עברו עליהם שנות הילדות בָּעטו בישוב כלו וברחו.
הרפורמה הראשונה של היק"א היתה לתת אבטנומיה לנהל את כל עניני הצבור על ידי ועד נבחר מבני המושבה, וההנהלה שלה העתיקה אל העיר המרכזית.
על חרות כעין דא [זו] מעטים היו שבֵּרכו שהחיינו. רוב הצבור בכה והתאונן על גזל משפט זה, שמוציאים את הפקידות מראשון ליפו. אומרים שגם התולעת הנמצאת בתוך שורש של חזרת קשה להרחיקה משם, והאפוטרופסות על כל מגרעותיה וכִעוּריה התאזרחה כל כך עד שקשה היה להאמין איך אפשר לחיות בלעדהָ. ההרגל נעשה טבע, שבכל יום היה חדר ההמתנה של הפקידות מלא אכרים, ובקשות ודרישות לא חסר אף פעם. ואם עשרות מונים [ברוב המקרים] הלכו לחינם, אין רע, הלא לכך נוצרת. אבל לנסוע ליפו, זה עסק ביש! היו ימים שהראשונים הרגישו את עצמם מאושרים בראותם עגלות מלאות אכרי פתח תקוה שבאו להתראות עם הדירקטור הראשי,6 שמקומו הקבוע היה בראשון – וכמה יסורים וטרדות היה להם עד שהגיעו לחפצם – ובני ראשון הביטו עליהם מגבוה.
הקדוש ברוך הוא הזמין רפואה לפני המכה, ויקב נבנה למזלם דוקא בראשון. כאשר נפגע מאן דהוא במחלת געגועים לחדר ההמתנה, אז יצא ידי חובתו במשרד היקב, שגם משם לפעמים לא יצאו ביָדָים ריקניות.
אך ההבדל הוא מרובה בין בית הפקידות למשרד היקב. שם היה הבסיס פילנטרופי, ופה על בסיס מסחרי כיבכול. לו זה היה מבוסס באמת באופן מסחרי נקי, שכל אחד מקבל בעד סחורתו, אז מתגבר היצר ליצור הרבה וממילא מתגבר החוש העמלני. אך פה מסודר אחרת: חיים על דמי קדימה, על סמך העתיד לבוא, ואך אחרי שלוש שנים מיום הגשת התוצרת אל היקב יכלו לקוות לקבלת חשבון. ולפי שעה, כל המרבה לקחת הרי זה משובח.
זה הביא שוב פעם דמורליזציה בכל סִדרי החיים. הישנם חיים אי נורמליים יותר מזו, שאתה חי על הכסף של אוואנסים [מקדמות]? כסף לוקחים בעת פריחת הכרמים, ואז אתה משער לך שהשנה תתעשר. ואם הבציר הכזיב את האילוזיה, אז חיים עם תקוָה שהמחירים השנה יהיו טובים, ולפי שעה דורשים מהיקב כסף בהקפה וחיים בלי חשבון.
ואם מנהל היקב מסרב לתת, בהרגישו היטב שיהיו דפיציטים [גרעונות], אז מתקהלים לאסיפות ומחליטים שהמנהל הזה לא בידי הברון או יק"א אלא שלנו הוא, ובידינו לעשות בו כטוב בעינינו.7
-
יק“א הייתה חברה להתיישבות יהודית שנוסדה ב־1891 בידי הברון מוריס הירש, וניסתה ליישב יהודים במקומות שונים בעולם: בארגנטינה, בארצות הברית, בקנדה ובעוד מקומות. בשנת 1896 החלה יק”א בפעילות גם בארץ, בהושטת עזרה למושבות אחרות שהברון לא תמך בהן, ראו תלמי, לקסיקון, עמ‘ 184–183; אהרנסון, שלבים, עמ’ 66. ↩
-
יק“א קיבלה את ניהול מושבות הברון בארץ ב־1900. עם העברת הניהול, העביר הברון רוטשילד ליק”א כ־15 מיליון פרנק, ראו אהרנסון, שם, עמ' 74. ↩
-
בשנת 1899 מונה אמיל מאירסון למנהל שותף של יק“א בעל אחריות מיוחדת לענייני ארץ ישראל. יק”א פעלה על פי שיקולים כלכליים ובקבלה את ניהול המושבות החלה מיד בפעולות ייעול: צומצמה התמיכה באיכרים, הופסקה נטיעת הכרמים ובוטל סבסוד מחירי הענבים שקיבלו הכורמים. מתיישבים שלא הוכיחו פוטנציאל כלכלי עודדו לעזוב את הארץ, פועלים מובטלים קיבלו כרטיסי נסיעה לחו“ל ועזבו, ואיכרים צעירים רבים מבני המושבות קיבלו פיצויים והיגרו לחו”ל, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 75; מיורק, אמיל מאירסון. ↩
-
עם מעבר המושבות לניהול יק“א התנהלה בביירות לשכה שהייתה שלוחה של פריז ושימשה תחנת ביניים. הממונה על לשכה זו היה שם טוב פאריינטה, שהיה לשעבר מנהל בית ספר כי”ח. הוא התקשה להבין את הבעיות במושבות וב־1905 שוחרר מתפקידו, ראו שאמה, בית רוטשילד, עמ‘ 146; תדהר, אנציקלופדיה, עמ’ 926. ↩
-
המשפט הזה אנכרוניסטי בחלקו, כזכור החליף חזן את בלוך בראשון לציון כבר ב־1894, בזמנו של שייד. על פי תדהר, פאריינטה מינה את ד"ר יצחק לוי – שהיה בן למשפחת רבנים, פילוסופים וגבירים מאיסטנבול ולמד חקלאות בגרמניה – למנהל מושבות יהודה והיקב בראשון לציון, ראו תדהר, שם, עמ' 926. ↩
-
“הדירקטור הראשי” הוא המנהל של מושבות יהודה מטעם הברון. ↩
-
בשנת 1906 נמסר ניהול היקב לאגודת הכורמים. שיווק היין נמסר לכורמים בהדרגה עוד קודם לכן: בשנת 1896 הוקמה חברת “כרמל”, ביזמתה של אגודת מנוחה ונחלה מרחובות. לחברת כרמל נמסר המונופול על שיווק יין יקבי הברון, תחילה ברוסיה ואחר כך בעוד מקומות באירופה. בשנת 1901 נמסרה מכירת היין ביפו ובירושלים לאגודת הכורמים. בינתיים נוצרה חברת “כרמל מזרחי” לשיווק היין לארצות המזרח, וב־1902 התאחדו החברות. כאמור בשנת 1906 עבר גם ניהול היקב עצמו לאגודת הכורמים, ראו מרגלית, מפעלו של הברון, עמ‘ 468; יודילוביץ, ראשון לציון, עמ’ 284–271. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.