עברו איזה שנים בהתלבטות ועסקי היקבים בלעו עוד סכומים הגונים. כל מיני יועצים קמו לנו להמציא תרופה למכתנו הנואשה,1 וההחלטה האחרונה היתה כי התוצרת מרובה מהדרישה, ובשביל זה שלא דאגו לשוּק לאט לאט, בהתאם עם רִבוי התוצרת, לכן אין דרך אחרת מאשר להתאים התוצרת אל השוק, זאת אומרת להקטין את התוצרת. ושוב באו לפני הברון שיתן עזר לכורמים שיַעקרו חלק מכרמיהם ויִטעו מיני מטעים אחרים במקומם.2
הניתוח האכזרי הזה, כאשר הופץ שִׁמעו במושבה פעל כעין רעם והָמם את טובי האכרים, אשר את כל לִשדם ומרצם השקיעו בכרמיהם. מחנוָנים וסוחר־מוכרים3 מארצות הגלות, שעברו כל מדורי גהינום תחת ידי מענֵיהם בחומריות וברוחניות, סוף סוף התחילו להרגיש קרקע תחת רגליהם והתמסרו בלב ונפש לעבודתם החקלאית – וגם חִדשו לא מעט במדע הענף הזה שהתחבב עליהם כנפשם. והנה בַּלָהה! נִתוח אכזרי כזה, לעקור עצי טיפוחם אלה, כרמים צעירים מרהיבי עין, ולזרות אותם הלאה. והטעם, מפני שנותנים תוצרת מרובה, יבולים טובים יותר מדי!
אנשים מן הצד תמהו עלינו, השכל הבריא מבין שזה אחת התרופות הרדיקליות להיטיב את המצב, ולמה כל הסנטימנטליות? גם אחד העם ז"ל היה מאלה שעשו תעמולה לעקירה.
אך הם לא טעמו טעם היצירה מה הוא, וגִדול כרמים בארץ ישראל. הם התחשבו עם זה כמו עם תוצרת אחרת. למשל אם יש פחות דרישה לכותנה אז ממילא מובן שאיזה שנה לא צריכים לזרוע כותנה אלא חִטה, או אַספסת ותלתן לפי דרישת השוק. אבל האם אפשר להשוות תוצרת כותנה ודכותיה [ושכמותה] לגפן? איך יכולים להתרצות להסיר יד או רגל אף שהרופאים מבטיחים בזה להציל את יתר הגוף?
זמן רב עבר עד שרוב הצבור התרצה אפילו לשמוע את נאומי המְפתים לדבר עברה זו. ואחרי האסיפות באו לילות איומים. דקירות נוראות הרגשת במוח כעין התקפה של שִׁגעון. שמורות העינַים לא נסגרות, ואתה רואה לפניך בחזיון את כרמך מעוטף ירק, זמורות רעננות, ומבין הירק המסובך [הסבוך] מבצבצים אשכולות ענבים גדולים, מלאי עסיס וצוף. ומֻחמד, חסן, או מוסטפה מרימים עליהם את הגרזן להכחידם, ובפניהם אתה רואה שובע נחת מעבודה זו, עבודת שטן, לעקור נטוע בכרמי ה“יהוד” הכופרים. הלב מתפלץ בקרבך ודמעות יציפו את עיניך.
והתמונה חולפת, ותמונה אחרת מתיַצבת לנגדך: ימי אדר. אתה יושב לך על אדמה לחה, מחוממת שמש, ומטפל בהרכבה.4 כל גפן יחידה בכרם עברה תחת ידך המנוסה בניתוח. התזת ממנה את הראש, פִּשַׁחת [פילגת, בקעת] אותה, והכנסת לתוך הפִּשחה רֶכֶב ממין המשובח והמיוחס. קשרת את הפצע ברחמים רבים, וכִסית בזהירות את ההרכבה הרכה עם תלולית עפר תחוח, ועל הגל העמדת צִיוּן. לִבך לא שקט בקרבך ואתה פוחד מכל שִׁנוי הבא באויר, אולי יזיק חס ושלום להרכבותיך.
אחרי עשרה ימים אתה לא פוסק מלבקר כל גפן וגפן, ובקוצר רוח אתה מסתכל, מצפה לראות את הנולד. ואיזה עושר כאשר אתה מכיר כבר בין הנִצנים המבצבצים מתוך העפר הצבור סִמני העלה מהרֶכֶב, השונה קצת מהעלה הפראי של הכַּנָה. הלב מתמלא על כל גדותיו, רוֶה נחת. אז מתחיל הטִפול, כעין טפול אם בבר בטנה בהימים הראשונים אחרי לֵדתו. מְעדרים סביבו בלי כל מכשיר, דוקא באצבעותיך ממש, כעין לִטוף. ואחרי איזה ימים מעמידים סמוכות ומְסעדים את היונק הרך, שלא יסבול מרוח או מנגיעה קלה מחיה ועוף.
וכמה מרה עליך נפשך אם על ידי איזה שגיאה או אי זהירות קלה שברת איזה הרכבה. אז באותו יום ניטל ממך תאבון האכילה ואינך מוצא מקום להתחבא מצרת נפשך.
והנה שוב נזכרת מהעבר הקרוב. יום חרישה, ואתה עומד ומסתכל בניר, קַוִים־קַוִים ישרים אשר צבע שוקולדה להם, וביניהם מבצבצים שורות ירוקות בהירות, כחוט מתוח על גבי מסכת [מסך]. עיניך נִזונות מן היופי, ואתה מקשיב לדפיקות לבך המכים בקצב. העגלון החורש מסלסל מניגונו ומתלהב עד כדי שכחה, ובהסח הדעת בא לידי אי זהירות, ובלי צדִיה שבר הרכבה אחת לעיניך. אתה רץ כעקוץ עקרב ותופס את ההרכבה השבורה ומבלי אפשרות לעצור ברוחך אתה ממטיר מלקות על ראש מֻחמד.
וכעת? מחמד זה יוציא לך לשון בלעג בהובילו הביתה להסקה את גפניך, טִפוחי ידיך. זעה קרה מכסה את כל גופך. השעה מאוחרת, השעון מצלצל כבר שלוש ותנומה לא נתת עוד לעיניך.
הידעו אנשי שלומנו את הסבל והיסורים שהתחוללו בקרב לב הכורמים בזמן העקירה?
-
“מכתנו הנואשה” היא עודף ייצור היין על שיווקו. ↩
-
ההחלטה להפסיק לנטוע גפנים ולעקור כרמים ותיקים נפלה בשנים הראשונות של המאה העשרים, במסגרת מדיניות ההתייעלות של יק"א, שמאז שקיבלה על עצמה את ניהול המושבות שילמה את גירעון היקבים, כחצי מיליון פרנק בשנה. הברון קיבל על עצמו את האחריות לעידוד עודף נטיעות הכרמים, ושילם פיצויים לכורמים שעקרו שליש מכרמיהם. סכום הפיצויים הכללי היה 175,000 פרנק. במקום הכרמים ניטעו פרדסים ומטעים אחרים, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 316; אהרנסון, שלבים, עמ’ 75–74; בן ארצי, התפתחות, עמ‘ 160; יודילוביץ, ראשון לציון, עמ’ 242. ↩
-
“סוחר־מוכרים” הוא ריבוי של הביטוי השגור בפי דוברי יידיש: “סויחר־מויכר”. ↩
-
כדי לשלב עמידות של הצמח עם איכות של הפרי, שותלים גפנים ממין עמיד (למשל מזני בר מקומיים), ואחרי שהן גדלות, גוזמים אותן ומרכיבים עליהן ייחורים של גפנים ממין משובח (למשל זנים שפותחו במיוחד ליין). כך מקבלת הגפן את העמידות מצמח ה“אם”, הכַּנה, ואת איכות הפרי מצמח ה“בן”, הרֶכֶב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.